פסוק א:וירא העם בי בושש משה. דרשו חז"ל בא שש היינו שעה ששית ונראה ליתן טעם דלכאורה למה הטעו את עצמן בזה כסבורין היו דמשה מת הא במופת ראו בכל יום דהמן בא באהליהם והמן היה בזכות משה רק נראה דכתיב וחם השמש ונמס ועיקר זריחת השמש בשעה ששית וע"י כך הגיעו למעות דממה שנפל להם המן באותו יום בבוקר אינו ראיה שהוא חי עדיין דשמא מת אחר נפילת המן. ואם לא היה נימס אחר חצות היה להם סימן שהוא חי עדיין דאל"כ היה להרים תולעים ולהבאיש אחר מיתת משה כיון דהיה רק בזכות משה אבל עכשיו שהגיע חצות ונימס מחמת זריחת השמש לא היה להם סימן שהוא חי:
פסוק א:גם נראה וירא העם כי בושש משה דהעם היינו ערב רב ואיתא בגמרא דבשני בשבתא אקלע ריש ירחא דסיון א"כ היה י"ז בתמוז ביום ה' ואז בשעה ששית לבנה דביה כל כח המנחשים דלית ליה מגרמיה ולכך נקרא ערב רב דביה כח לבנה לכך וירא העם כי בא שש:
פסוק א:עוד נראה לבאר כי בא שש דאיתא במדרש אמר הקב"ה למשה הם עשו את העגל בחצי היום ולכך יתנו מחצית השקל ולהבין נראה דאיתא דהלוחות היה משה מקבל במזל מאזנים והטעם נראה דידוע דבכל יום הי"ב מזלות משתמשות והולכות רק המזל השולט באותו חודש הוא הראש בשולטנות ואותו חודש של קבלת הלוחות היה בחודש תמוז ומזל סרטן מושל בו והוא משמש שעה ז' ושעה ח' ומזל אריה משמש שעה ט' ושעה י' ומזל בתולה שעה י"א ושעה י"ב והוא ו' שעות ליום ומיד אחר ו' התחיל שלטנות מאזנים וזה שאמר כי בא שש דאז מהדין למשה לבוא וזה שאמר אתם עשיתם את העגל בחצי היום דהיינו במאזנים ומדה כנגד מדה הוא ליתן מחצית השקל דהוא כמו חצי מאזנים דחצי זכיות וחצי עבירות ולכך נותנין במחצית השקל הקלבון להורות דהזכיות הם יותר להכריע והנה לכאורה יוקשה על מה דאיתא דהשטן הראה להם דמות משה מוטל מת במטה פורח באויר וכי ח"ו יש לשטן כח כל כך לברוא בריאה אחרת להטעות את ישראל ומי מערב אל לבו להלחם כנגדו רק נראה דאיתא בזוהר של נעליך מעל רגליך לא פשיטת נעל רק פשיטת החומר ונותנין לו לב בשר בזכזוך מלמעלה דבלא"ה אי אפשר להגוף לקבל התורה מפי ה' וזה הגוף של משה נשאר שם בסנה ואותו הגוף הראה להם:
פסוק א:ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. הענין הוא כי נודע להם כי הדיבור יהיה למשה מבין שני הכרובים אפי זוטרי והיינו כי במרכבה פני אדם אפי רברבי ובהשפעתו למטה אפי זוטרי וגם למעלה הכל אחדות אבל בהתפשטות מאחד יבוא שנים כי העילה אחד והעלול שנים כי ישכיל בעילתו וישכיל בעצמו ולכך היו שני לוחות ולזה למעלה פני אדם ולמטה שני כרובים והוא שהשכיל עילתו והוא המשפיע בחינת זכר והשכלתו מקבל שפע בחינת נקבה ולכך היה כמער איש ולויות והנה פני אדם ימין המרכבה ופני שור שמאל המרכבה וידוע כי משה בימין כדכתיב מוליך לימין משה ואהרן בשמאל ולכך חשבו שכל זמן שמשה חי הוא בימין ופני אדם נעשה למטה אפי זוטרי שני כרובים ומשם היה הדיבור והשפעה למטה אבל כאשר נסתלק משה וכל הנהגה יהיה ע"י אהרן שהוא משמאל א"כ משור המרכבה שהוא בשמאל יושפע וא"כ יהיה עגל וחפצו ג"כ שני עגלים כמו ב' כרובים לכך אמר אשר ילכו לפנינו לשון רבים גם מוסב על שור למעלה ועגל למטה לשון רבים ולכך דייקא מה היה לו כי מה בגימטריא אדם כי משה היה בבחינת אדם במרכבה אבל אהרן שור משמאל ולהיות כי בקשו זאת בתואר מקדש ה' כמו כרובים שהם עיקר מקדש וידוע כי מקדש נתקדש רק בסילוק צדיק כנודע ונקדשתי במכובדי אבל עכשיו שהראה להם השטן דמשה מת חשבו כי זה לחנוך בית ה' ולכך לחצו על אהרן לעשות להן צורות כרובים ויהיה מקדש ה' ומשם יחול הדיבור לו כאשר חל למשה מבין הכרובים גם המן היה בזכות משה והם חשבו כי גם הבאר הוא בזכותו כי הוא הכה צור ויזובו מים ובמותו יהיה מדבר בלי מזון ומים וכתיב רב תבואות בכח שור וגם אמרו חז"ל האי מלאך דעל המים דמיא לעגלא ולכך בחרו בצורת שור ועגל להיות להם מים ומזון כי אמרו משה לא ידענו מה היה לו ואיך נמות ברעב וצמא ולהיות כי כל טעותם נולד מבחינת כרובים במקדש וזה הוא להם התנצלות גדול ולכך אמרו במרכבה שהיה שור התפלל יחזקאל אין קטיגור נעשה סניגור ונתהפך לכרוב והוא הטעם שעל ידו נתמעט הקטרוג כי כל טעותם ושגיונם היה מחמת הכרובים:
פסוק ב:ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי. הנה אהרן נתכוון לעשות נקבה כי תש כחה ולכך פרה באמת מטהר טמא אבל הם ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' להיות פר זכר שכחו חזק גם יש לבאר ענין נזמי נשים שביקש מהם אהרן כי כאשר נאמר בעבד ורצע אדוניו את אזנו במרצע כי בזה נתנו נזם לסימן היות מסומן שהוא עבד וכדרך השרים שנותנים באזני עבדים סימנים להורות שהוא עבד לו ולכך נשים נושאות נזם להורות השעבוד לבעליהן והנה לא עבדו את העגל רק להתיר להם עריות כמאמר חז"ל ע"כ אמר להם אהרן א"כ פרקו נזמי נשיכם דתו אינם משועבדים לכם ולכך מיאנו הנשים ליתן כי היו צנועות וגדרו גדר עריות להיות ח"ו עולם הפקר ואמרו אי אפשר בהכי ששני בעלים ישתמשו באשה אחת ולכך ניתן להם ר"ח ליום טוב דהלבנה טענה ג"כ שאי אפשר ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד גם נודע בס' יצירה כי שבעה נקבים שבאדם הם כנגד אותיות בג"ד כפר"ת והפה נגד פ' ואוזן נגד ר' שבכפר"ת והם עבדו את העגל במעשה ובפה בלחשים הרי פר פה אוזן וכל מעשיהם היה בשביל מזון ונזם בחילוף אתוון מזון וכשתוסף על אוזן טל הרי הוא בגימטריא נזם שכל כוונתם היה למן שירד בטל:
פסוק ג:ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. דהם פרקו מעליהם השעבוד שהיו משועבדים למקום ולכך פרקו את נזמיהם:
פסוק ד:ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. בחרט הוא לשון חרטה ולכך צר אותו בחרט כדי שישהא זמן רב בחריטתו ויהיה להם זמן להתחרט גם הם עשו הכל בכישוף וזהו חרט לשון חרטה וכוונתם היה לעשות שנים זכר ונקבה אבל אהרן צר אותם בחרט וקשר זה בזה בחרט שלא יצא רק עגל אחד וגם להיות כי כוונתם היה לשר של מים השליכו אהרן לתוך האש ובזה חשב שלא יפעל כלום כי מים ואש מתנגדים זה לזה אבל מכל מקום גרם החטא שיצא עגל וזה היה התנצלות של אהרן למשה ואשלכהו באש ויצא העגל הזה ואני חשבתי שלא יהיה נעשה כן:
פסוק ד:ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. נראה לפרש ויאמרו הערב רב לישראל אלה אלהיך הנה אמרו חז"ל שאוו לאלהות הרבה היינו שור למעלה ועגל למטה גם כיון שיחסו לשור במרכבה תואר אלהות א"כ בארבע חיות בכל אחד פני שור וא"כ הרי ד' אלהות וזהו אוו לאלהות הרבה:
פסוק ד:אשר העלוך מארץ מצרים. כי על ידי שהושלך טס לנילוס שכתב עליו עלה שור צפה ארונו של יוסף למעלה והם חשבו כי יוסף שפע שלו היה משור דמרכבה ולכך נקרא בכור שור וע"כ הבכורים עבדו לעגל על היות שור בכור והיינו כי אחר כך בימי יחזקאל נשתנה שור לכרוב גם ודאי מתחלה היה לו בחינת כרוב בהפך אתוון בכור ולכך ביוסף היה כרוב ושור ולכך נקרא בכור שור וגם שור ראש למזלות הצפוניות ולכך נקרא בכור וגם כל עניני גדלות של יוסף היה על חלום שהיה בפרות:
פסוק ה:וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. הענין הוא כי בפועל לא עבדו ישראל עבודת כוכבים ומזלות רק מתי מעט אבל בעו"ה במחשבה נכשלו רבים ובעכו"ם הקב"ה מצרף מחשבה למעשה ולכך ביקש אהרן להקריב עולות שמכפר על הרהור הלב ואמר חג לה' מחר כי אמרו חז"ל לא היה ימים טובים לישראל כיה"כ ואמרו בגמרא הטעם שניתן בו לוחות אחרונות הרי יום קבלת הלוחות הוא י"ט גדול ואהרן ידע כי משה ירד למחר והלוחות בידו ולא חשב שישברם וא"כ יהיה י"ט לכך אמר חג לה' מחר והם השכימו טרם רדת משה וזבחו לשמוח כדי שתשרה עליהם רוח מסאבא ולכך קמו לצחק כדי שע"י שמחה ומחול יחול עליהם הרוח ופרש"י לצחק שפיכת דמים ונראה לומר שנדקרו בחרבות עד שהיה זב דמם על המזבח כי זה מעשה מכשפים וכהני במות לחול עליהם רוח מסאבא כמבואר בפסוק במלכים בנביאי הבעל דאליהו:
פסוק ז:ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. איתא במדרש לך רד מגדולתך שנחסרו ממנו אלף נהורין ולהבין נראה דכתיב יפול מצדך אלף ורבבה היינו בשמאל הוא השור ובימין הוא הכרוב ושור נקרא לפעמים אלף דכתיב באין אלפים וכן אלפינו מסובלים וכרוב הוא מלשון רבבה וזה שאמר שאול לי נתנו אלף פירוש היינו שור שהוא מסטרא דשמאלא דאלפים היינו שור ולדוד נתנו רבבות הוא כרוב והוא מסטרא דימינא במרכבה וזה שאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ומשה היה בכח שור שהוא המשפיע וע"י הערב רב שעבדו לשור נחסר ממשה אלף נהורין כח האלף היינו כח שור ולכך ויקרא א' זעירא כי נתמעט אלף וכיון שבא חטא העגל ע"י ערב רב שקבלם משה אמר שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים:
פסוק ח:סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה וגו'. עשו להם היינו ערב רב עשו לישראל כעגל מסכה במה שהסיתו אותם ויאמרו לישראל אלה אלהיך ואיתא בספר חסידים נמשלו כבהמות נדמו דאדם רשע נמשל כבהמות הנדמו המצויירים בכותלים ועל שנסתלקו מישראל רוח ונפש אדם ונשאר להם רק נפש בהמה ע"י הסתת ערב רב אמר עשו להם עגל מסכה שנעשה מצורת אדם צורת בהמה:
פסוק ט:ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. לשון קשה עורף נראה דמצינו בפילוסופיא בסיפורי מעשיות דהפנים והעורף התווכחו זה עם זה בענין המעלות והחסרונות שהפנים מדבר לשבח עצמו שהוא רואה ושומע ושאר מעלותיו והעורף השיב שהוא במעלה שאינו מקבל יסורים כל כך כמו הפנים וזה הענין בצדיק ורשע הצדיק הוא מקבל יסורים בעוה"ז ונוח לעוה"ב אבל הרשעים אינם כן רק הם כעורף שאינם מקבלין יסורים כלל וזה שאמר הקב"ה והנה עם קשה עורף הוא דהיינו שהם רשעים ולכך ואכלם:
פסוק י:ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. נראה דקאי אדלעיל כי עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי כי איך יתכן לכלותם הלא היו בחטא ראשון והן פעמים ושלש יפעל אל עם גבר ולכך אמר השם דכל הטעם שאני ממתין פעמים ושלש הוא כדי שישובו בתשובה אבל ידעתי שעם קשה עורף הוא ולא ישובו וא"כ עתה הניחה לי ואיני צריך להמתין פעמים ושלש או יאמר כי ודאי חטא העגל לא היה גדול כל כך לחייבן ח"ו כליה כמו שכתבתי כי היה להם התנצלות שהערב רב הסיתו אותם שהוא כמו כרובים במקדש ועכ"פ ישראל טעו בזה כיון שידעו שהערב רב סורן רע אבל הקב"ה אמר הרי אני רואה שהם קשה עורף א"כ יוסיפו לחטוא כזאת וכזאת לכן אכלה אותם עכשיו דמוטב שימותו זכאים ולא ימותו חייבים ח"ו:
פסוק י:ואעשה אותך לגוי גדול. הנה אין הפירוש דממשה לבדו יצא הגוי גדול דא"כ תוך זמן רב יסתלק השכינה מישראל דאין השכינה שורה פחות מכ"ב אלפים מישראל רק קאי על שבטי הלוים כי הם לא פעלו און ולמה יקרה להם רעה ח"ו רק שיש פתחון פה למדת הדין הואיל ולא מיחו בהם גם הם בכלל עונש אבל אמרו בגמ' שהקב"ה הליץ בעד הצדיקים שלא מיחו שגלוי וידוע לפניו שאילו מיחו לא יקבלוה מהם וזה מאמרו פה הנה עם קשה עורף הוא ואף דימחו לא הועיל לכן הניחה לי ואכלם ואעשה אותך עם שבטך לגוי גדול כי אין להענישם בשביל שלא מיחו:
פסוק יא:ויחל משה את פני ה'. פירוש פני כעס ומדה"ד משה בתפלתו חלל והחליש כח הדין:
פסוק יא:ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. הנה לכאורה תקשי דמה זו סנגוריא דהיא הנותנת דכיון שעשה להם ניסים והוציאם ביד חזקה ואעפ"כ חטאו א"כ גדול עונם מנשוא אבל נראה כי הכח גדול היה שהיו עובדים כו"ם ובכל זאת גאלם וידוע כי דבר המקרה לא יתמיד ושב למקורו הראשון כאשר יעקם איש עץ ויסיר ידו יחזור העץ לפשיטתו כמקדם ולכך ישראל שהיו אדוקים בכו"ם ובעל כרחם נתת להם התורה אין תימה שבזמן קצר שבו לטבעם הראשון ואין לך לכלותם ובכח גדול דוקא:
פסוק יב:למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה. כי פרעה אמר ראו כי רעה נגד פניכם והיינו כי ישראל צריכין לסבול עול גלות וטלטול וצרוף ושעבוד לזכך חלק הרע אשר בקרבם ע"י רוב הגלות יזכזכו ויהיו מנוקים מכל סיג וזה דווקא בגמר הגלות אבל באמצע הגלות עדיין מלאים סיגים עד שיושלם הגלות וזה שצעק פרעה הא נגזר עליכם ת' שנים גלות להתם כל סיג וחלק רע ואתה רוצה למהר ולצאת קודם זמנו ועדיין חלק רע בקרבכם ואינכם מזוכזכים כלל וזהו כי רעה נגד פניכם עדיין הרעה בכם ואינכם מזוכזכים ככל הצורך וזהו מאמר משה כי המצרים יאמרו לכך עשו עגל כי ברעה הוא ועדיין לא הוטהרו מסיגים והוציאם קודם זמנם ועדיין מלאים סיגים והא דקבלו התורה היא שאיים עליהם להרוג אותם בהרים בכפיית ההר כגיגית ולכלותם מעל פני האדמה שיתמו וימותו ולכך קבלו אבל שרשם רע ועלולים לחטוא ולכך עשו העגל וזה הכל בשביל שמיהר להוציאם קודם זמן הזכזוך המוגבל אם כן לפי דעתם אתה בעוכריהם וגרם נזקם ח"ו:
פסוק יג:זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'. כי הקב"ה אמר למשה לעשותו לגוי גדול והשיב משה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד בפני כעסך ואיך יעמוד כסא של רגל אחד הכוונה בזה אף כי משה ג"כ זרע של אברהם יצחק וישראל אבל כסא של שלש רגלים היינו שלש רגלים שהעולם עומד עליהם היינו התורה ועבודה וגמילות חסדים ואברהם הוא גמילות חסדים כנודע יצחק הוא עבודה שנעקד לקרבן ויעקב הוא תורה שלמד אצל שם ועבר תתן אמת ליעקב שהיא תורה ונגד זה הם שלשה היינו כהנים עבודה לוים תורה יורו משפטיך ליעקב ובזוהר כתיב דלוי היה ראש ישיבה במצרים וגמילות חסדים הם ישראל שומרי חסד ואמת והם שלשה רגלים ומשה ושבטו שהיו כולם לוים היה רק רגל אחד שהוא תורה ואין כאן כהנים וישראלים וזה מאמרו על רגל אחד איך יתקיים וזהו זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך שהם שלשה רגלים גם אמר לעבדיך היינו השבטים ורצונו בזה א"כ אף שיהיה השבועה לאברהם וליצחק ולישראל מקדם כי אני מזרעם איך יתקיים השבועה לשאר שבטים ולכך אמר אשר נשבעת להם בך דהיינו בהר המוריה דנאמר שם בי נשבעתי בי הוא י"ב מורה על י"ב שבטים וכן ישראל ר"ת ראש "אל "שבטי "יה ולכך נאמר באליהו ויקח שנים עשר אבנים לי"ב שבטים אשר נאמר ישראל יהיה שמו והיינו כמו שכתבתי כי ישראל מורה על כך ואם כן שאר השבטים איך יתקיים הבטחתן:
פסוק יג:ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. ונראה דמליצת משה היה בזה דבגמרא רמי כתיב אשר לא ימד ולא יספר מרוב ופעם אחר כתיב ככוכבי השמים ומשני כאן כשעושין רצונו של מקום וכאן כשאין עושין רצונו של מקום א"כ אף שאינם עושים רצונו של מקום מ"מ הבטחת להם שיהיו עכ"פ ככוכבי השמים ואיך תכלם וגם היה הבטחה וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם ומלת לעולם הוא מיותר דפשיטא דנחלה הוא לעולם אלא אף שבעונם יגלו מ"מ ישובו לנחלתם הרי דהיה היעוד אף כשחטאו גם יש לפרש ונחלו לעולם לעולם זה התורה ונקרא עולם שהוא עולם קיים ועל ידי א"י זוכין לתורה וזהו וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם וע"י ונחלו לעולם היינו התורה וא"כ א"א לזכות לתורה רק ע"י ארץ ישראל ששם ארץ מטוהרה מקום מוכשר לתורה ואיך תכעוס עליהם בעברם התורה בחוצה לארץ שעדיין לא זכו לארץ ישראל ולא זכו לקנין תורה בשלימות:
פסוק יד:וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. הנה ג' פעמים נאמר וינחם אצל שמו יתברך האחד הוא כאן אצל מעשה העגל והשני אצל המבול וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ והשלישי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אמנם כולם לשון נחמה הוא כי אלו לא ברא את האדם מאדמה והיה כאחד מצבא מרום במרום והיה חוטא היה עונשו כבד מנשוא וה' חפץ חסד הוא ולכך היה לו נחמה כי עשה אדם בארץ מן האדמה ויש לו התנצלות כי הוא קרוץ מחומר ועלול לחטוא. וכן הדבר פה במעשה עגל כי הקב"ה גזר מקדם על ישראל גלות אחר גלות כמו שאמר למשה אהיה עמם בגלות זה ואהיה עמם בגלות אחר וכך היה חקוק לפניו מאז רק דא"כ יש חילול השם בזה שגזר עליהם אז רעה זו להיות בגלות אחר גלות כשעדיין לא חטאו והאדם הוא בעל בחירה לעשות או שלא לעשות א"כ עכשיו שחטאו בעגל ולפי מדת הדין היו חייבים ח"ו כלייה קיבל נחמה כי ידעו כולם כי חפץ חסד הוא במה שגזר עליהם גלות אחר גלות כדי שלא לכלותם בפעם אחד כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו' וזהו ג"כ הפירוש בתפלת משה והנחם על הרעה לעמך הכוונה הרעה המוכנת לעמך להיות בגלות אחר גלות בזה תתנחם בעשותם העגל. או י"ל וינחם בכאן אצל מעשה העגל הוא לשון חרטה כי באמת איך ניחם ה' הא היה מגפה בעם רק הואיל ודיבר ה' עליהם לרעה ודבר ה' לא ישוב ריקם והוצרך למגפה ולכך וינחם ה' כביכול נתחרט על הרעה אשר דיבר כי לא היה לו להוציא בדיבור כי עי"כ לא סגי בלא מגפה בעם ונתחרט השם כי הוא רב חסד לכל קוראיו:
