א וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ ב וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ ג וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ ד וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ה וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃ ו וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ ז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ח סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ י וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ יא וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ יב לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ יג זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃ יד וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ טו וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ טז וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃ יז וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃ יח וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ יט וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו (מִיָּדָיו֙) אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃ כ וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃ כב וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃ כג וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ כד וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃ כה וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃ כו וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ כז וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃ כח וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃ כט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃ ל וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃ לא וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃ לב וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃ לג וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃ לד וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃ לה וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
בשש רש"י אחר שש שעות כו', ע' שבת פ"ט. ומהרש"א בזה, ובהפלאה שבערכין בשש, ולוית חן, וראיתי בס' זכרון מנחם בקונ' קול נהי ד"ד, עם הוספה ממני, מסורה, אלה אזכרה ואשפכה (תהל' מ"ב ה'), אלה אלהיך ישראל (ל"ב ד'), אלה תשכחנה (ישעי' מ"ט ט"ו), אלה הם מועדי (ויקרא כ"ג ב'), עפמ"ש בפייט פסח יום שני בשמ"ע ד"ה אז, יוקש אלה אלהיך אשר תעו בלעדי, יכפר אלה באלה הם מועדי, הפי' מה שחטאו בעגל יכופר במועדים, די"ל למה ימי חג ט"ו יום דוקא, ז' פסח ז' סוכות א' שבועות (ושמ"ע לא נקרא חג כמ"ש הרמ"א תרס"ח ס"א, וענפ"ח שם בזה הרבה), וי"ל דעשו חג במעשה עגל, ול"ה רק ששה שעות שלמחרת בהשכמה התחילו, ואחר שש בא משה כמ"ש רש"י, והי' חג הטמא ו' שעות רביע יום, נתן ט"ו יום חג בקדושה שהמה ס' נגד חג טמא כדין כל איסורין שבטלין בס', וז"ש אלה אזכרה פי' מה הוא זה אלה שאזכרה, ופי אלה אלהיך ישראל שאמרתי, ומשיב ה' גם אלה תשכחני ופי' ומ"ט ובאיזה זכות יהי' נשכח אמר אלה הם מועדי אם תשמרו היו"ט עש"ה, ובלק"ש, ונפל"ח, וידי משה על מד"ר פמ"א דבר נכון:
וראיתי עוד בס' כה"צ עם נופך הוספה דאיך נפתה אהרן לעשות עגל, ע"פ ר"מ פ"ג ה"ט מע"ז העושה ע"ז לעצמו אע"פ שלא עבדה לוקה וכן עושה לאחרים, ובפ"ה ה"א מיסה"ת כל ישראל מצווין על קד"ה, דאם יאנסוהו לעבור מצות ה' או יהרגנו יעבור, ואם מת ולא עבר מתחייב בנפשו, ואם מתכוון להעבירו על דתו אפי' על מצוה קלה יהרג וא"י, ובעגל לא באו לאהרן שיעבוד ע"ז דאז הי' מוסר נפשו, אך אמרו קום "עשה לנו" אלהים, דרק בלאו, כי זה משה "האיש" בשר ודם לא ידענו מה הי' לו, ורמזו בזה גם אהרן הוא "איש" בו"ד ואינם בטוחים בו, ומשה נקרא אלהים וכמ"ש (ז' א') ראה נתתיך אלהים לפרעה שהוא דיין ומנהיג, ואמרו היד ה' תקצר להשפיע גם על חומר דומם עשוי מזהב ולא לעבדו רק הוא יעבוד אותנו, וכמו המהר"ל מפראג שברא גולם, וכן העגל יורה לנו הדרך נלך, אך זה הי' שפת חלקות של ע"ר, ולעשות פסל הוא לאו גרידא, ול"ה אהרן מחויב למסור נפשו, אף דהנמ"י סו"פ בן סו"מ כ' דאדם חשיב חייב לקדש השם לעולם, אך אהרן חשב אם יהרגוהו ל"י להם תקון, ומ"ר לא ידע מזה וחרה אפו:
ורש"י פי' בפכ"א מה עשה לך העם הזה כמה יסורים סבלת, משמע דע"י יסורין הי' מותר וזה פלא, דאע"פ שאי' בכתו' ל"ג: אלמלא נגדוה לחמ"ו פלחו לצלמא, הלא כ' שם בתוס' דצלם ל"ה ע"ז ממש, אבל בע"ז ממש מחויב למסור עצמו אף ביסורים, וכמו ר"ע שסרקו בשרו בברכות ס"א: אך למ"ש דל"ה רק לאו א"ש. ורמב"ן הק' על רש"י כי חטא זה יהרג וא"י, ועאוה"ח ולמ"ש א"ש, של"ה רק עשיה בעלמא ורק בלאו, ומשה התפלא שעכ"פ הי"ל לסבול יסורין בטרם שעבר בלאו, וע' בתוספות יוה"כ יומא פ"ו. בזה, ובמשנת חכמים סי' י"ד כ', דיפלגו במ"ש הר"ן פ' כ"ש ונמ"י ופסקו רמ"א יו"ד קנ"ז סס"א, דבעבירות לאו בג"ע ע"ז ש"ד יהרג וא"י, וכאן אף דאהרן לא עבד לעגל מ"מ עשי' הוי לאו ורש"י לא ס"ל כר"ן ועיו"ד קנ"ה ס"ב וש"ך סקי"א, ומנ"ח רצ"ו, מיני תרגומא, בית האוצר ח"א כלל נ"ב קל"א וקע"ה, ולקח טוב כלל א', ומאוה"ח נראה שאיסור הי' מעשה ע"ז לאחרים והוא במלקות, דאלו חטא לפ"ע אינו במלקות וכמ"ש בכ"מ סו"ה כלאים, והארכתי בזה בפרד"י וירא דקט"ו:, וערש"י בפ' בא דף צ"ב. ובס' מגלת ספר על שה"ש (א' י"ב) שלא קשה על אהרן שסייע לעוברי עבירה, ורק דיסוד מה שהביאם לזה שהי' להם הרבה זהב וכסף, וכמ"ש רש"י ר"פ דברים ודי זהב, ודעתו הי' שיקח מהם זהבם וכספם ולשרוף, אבל הצליח מעשה שטן:
והגה"ק מאסטראווצי ז"ל נתן טעם וחשבון מ' יום ששהה משה בשמים ובא בשעה הששית דבמד' תלפיות ענף אותיות ד"מ כ' דסכום אותיות תורה ש"כ אלפים ותרע"ד, ומשה בשמים הי' צריך ללמוד כל האותיות, וגם הפסקות שיש בתורה כדי ליתן ריוח בין פרשה לפרשה, כי גם זאת תורה הוא וסכומם כ' הר"מ בפ"ח מס"ת בסוף דברים, הפתיחות ר"צ וסתומות שע"ט ס"ה תרס"ט, ובצירוף עם האותיות שכ"א אלפים ושמ"ג, ובברכות ז'. כמה רגע רגעכמימרא, ובתוס' מבואר דברגע יש כדי לומר ג' אותיות, ובעירובין נ"ד: סדר הלימוד ד' פעמים נכנס אהרן כו', א"כ הי' צריך משה ללמוד כל אות ד' פעמים, נמצא דבד' רגעים למד ג' אותיות, ובכל דקה (מינוט) יש ס' רגעים, והי' יכול ללמוד מ"ה אותיות בכל דקה, ובשעה ס' דקין, הי' ס' פעמים מ"ה שהם ב' אלפים ת"ש, ולסכום כה"ת שכ"א אלפים שמ"ג, הי' צריך קי"ט שעות לפי חשבון ב"א ת"ש לשעה, והי' קי"ט פעמים ככה שכ"א אלפים ש', ועוד למ"ג אותיות הנשארים צריך דק שהוא ס' רגעים ובע"ז ג': ג' שעות ראשונות ה' יושב ודן שניות עוסק בתורה, א"כ הוצרך להיות במרום מ' יום על זמן לימוד תורה ק"כ שעות, אך ללימוד אותיות כה"ת די קי"ט שעות עם דקה אחת, וזה שאחז"ל שא"ל משה כי בתחלת שש יבוא, של"ה צריך רק דקה אחת משעה הששית:
פסוק ב:
פרקו בשו"ת הרד"ד או"ח סי' קמ"א נ"ב, הביא ב"י או"ח תי"ז שהק' היאך קאמר בפדר"א פמ"ה לפי שלא רצו הנשים ליתן נזמיהן לעגל לכך שכרן בר"ח דכיון דכבר ניתן ר"ח לישראל, אע"פ כשחטאו האנשים ניטל מהם, הנשים שלא חטאו דין שלא ינטל מהם ולא מקרי נתינה שכר מה שלא ניטל מהם ע"ש, ותימה הרי גם שבט לוי לא חטאו בעגל ומדוע אבדו מצות ר"ח, אע"כ דכיון דמצוה הוי לכלל ישראל אף ששבט לוי הוא כעם בפ"ע, כדאי' בהוריות ו': מ"מ אין חילוק וכולם אבדו, א"כ גם נשים הי' ראוי שיאבדו רק לפי שלא נתנו נזמיהן ניתן להם לשכר, וע' בב"ח וס' תו"א, ובתיב"ע וסריבי נשיא ע' בקובץ הבאר כרך ג' סי' צ"ג, ובפסוק ג' ויתפרקו כל העם, ובפסיקתא זוטרתא כאן כ' אין למדין מן הכללות שהרי שבט לוי לא עבד ע"ז אלא רוב העם ע"ש, וגם נשים דלא עבדו לא נכללו בכלל עם, וע' ספרי זוטא פ' שלח (ט"ו כ"ו) כי לכל העם בשגגה ריבה נשים ועבדים, משמע דהוי בכלל עם, ובתו"י יבמות מ"ו: כ' דנשים לא איקרי עם, ובקידושין ל"ה: נשים מוזהרות בלאו דקרחה דכ' כי עם קדוש משמע דנקראו עם, ובחולין קל"א: לוים ל"ה בכלל עם, ויל"ע בזה, וע"ס אמבוהא דספרי שלח דקע"ג:
ובראב"'ע באזניהם באזני הבנים והבנות ונשים, וק' דנשים ל"ה בחטא העגל, וע' בס' אהבת יהונתן, ומשנת אליעזר מ"ת דף קכ"ח ע"ד:
פסוק ד:
ויקח מידם ברש"י והשליכו לכור, בתנחומא ומובא ברש"י סנהד' ק"ג:, וע' אגרת בקורת לרצ"ח שכ' ולא ידענו מקום לזה בשום מדרש, וע' בזה"ק קצ"ב. שאם נתן הזהב ע"ג קרקע ל"ה מצליח מעשה שטן ורק ע"י שנטל מידם, וע' תהלים (קל"ה ט"ו) עצבי הגוים כו"ז מעשה ידי אדם, ובלקוטי אורות שם, וברכת השיר של הגש"פ מ"ש ויצר אלקים את האדם עפר מן האדמה להבדיל אלף הבדלות, שמעשה ידי זרים לא יצלח על פני האדמה, ובסנהד' פ"ג. אלמלי ו' דהעלוך נתחייבו כליי' כו' שאוו לאלהות הרבה, ע' בע"י ווילנא בחדושי גאונים דבר נכון, שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב קל"ג, ושו"ת ברית אברהם בהקדמה, ועל הקו' מנחמיה (ט' י"ח) דכ' העלך בלא ו' עמ"ש בתורת משה, ודברי שאול מ"ת נ"ד: ואמ"כ:
ובילקוט העגל הי' מחצה כלפי ראשו שור וכלפי זנב חמור, ידוע שלא כפרו בה', אלא שטעו ואמרו שמרוב רוממותו עזב את הארץ ומסר השגחתו לגרמי שמים, ועשו תבנית שור לעורר מזל שור להריק להם שפע, כי לדעתם הי' מושל על הארץ תחתיה, וזאת הבינו ראשי העם אשר עוד לא נפלו למעמקי הסכלות, לומר לעץ אבי אתה ולהאמין שעגל הוציאם ממצרים, אבל המון עם האמינו באמת שעגל אלוה, וזאת המליצה כלפי ראשו הי' שור, כי שור יש לו שכל מעט וידע שור קונהו כי לא האבוס הוא הנותן לו מספוא רק אמצעי, ורק שבו יתנו בעלי' מאכלו, וחמור אין מבין זה, הוא רואה שיש מאכל באבוס, ויחשוב כי האבוס בעצמו יתן מאכלי' ואת בעלי' לא יכיר וז"פ עגל מחצה כלפי זנבו חמור, היינו המון עם היו כחמור שידע רק האבוס:
פסוק ה:
וירא ערש"י ויק"ר פ"י, סנהד' ז'. ובהגהות מהרצ"ח, תנחומא י"ט ופדר"א פמ"ה, ובתנחומא תצוה י', וגם הרגו ע' זקנים ע"ש ובמד"ר בהעלותך פט"ו:
פסוק ה:
ויבן רש"י מלאכתן נעשה בב"א, יען שאם נעשה ע"י רבים הוא מהר, וכ"כ בא"ע מצורע (י"ד ל"ו), ופינו הבית להיות מהרה, וכן בפסוק מ"ג ולקחו והביאו, ובסנהד' פ"ו מ"ג ומפשיטין, וכ' בתי"ט שממהר למות מדכ' בל' רבים, וע' מגלת ספר אסתר (ו' י') מהר קח את הסוס שימהר שיהי' כמו אם רבים יעשו, וע"ע באוה"ח אמור. (כ"ד כ"ג):
פסוק ו:
וישב העם לאכול, ע"ס תוספות ברכה על איכה ד"ז: דלשון ישיבה הוא בקביעות בשלוה כמו ביקש יעקב לישב בשלוה, וז"פ בויגש (מ"ו ל"ד) בעבור תשבו בארץ גושן, וז"ש בב"ר נח וימצאו בקעה וישבו שם, כ"מ שאתה מוצא ישיבה השטן קופץ ע"ש, וישב העם בנחת ושלוה זה גרם להם לצחק עש"ה, וע"ע במגילה כ"א. אין ישיבה אלא לשון עכבה, ובמשפטים (כ"ד י"א) כ' ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו ולא כ' וישבו לא עשו לאכילתם קבע, וע"ע במקו"ב במבוא פ"ב, - וברש"י לצחק ערש"י וירא (כ"א ט'):
פסוק ז:
וידבר ערש"י וח"א מהרש"א מכות י"א. ועמ"ש בפ' יתרו דף קמ"ו:
פסוק ז:
רד רש"י מגדולתך, ובס' מרגניתא דרב פי' דבפ' לא תשתחוה לאל אחר כ' רי"ש גדולה שלא תתחלף בדל"ת, ובפ' שמע ישראל כ' ה' אחד בד' גדולה שלא תתחלף על ר', ובעגל התחלפו הד' לר' וז"ש לך ר"ד מגדולתך של"צ להיות גדולה - ובס' חלקי אבנים כ' המשך רש"י באותה שעה נתנדה משה כו', דידוע דמשה הי' כ"ג, בזבחים ק"ב., ובתוס' מו"ק י"ד: ד"ה והא כ' דאין נידוי בכ"ג, ולכן מהר ה' להורידו מגדולתו ולא יהי' כ"ג ויוכל לקבל נדוי, וזה המשך רד מגדולתך, ושלא יקשה למה המהירות כ' דנתנדה משה, ועבל"ע דרוש כ"ט:
פסוק ז:
עמך פרש"י ע"ד שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי כו', והם תלמידים שאין תוכם כברם, והם עשו העגל, וברש"י בפסוק כ' ובע"ז מ"ד. נתכוון לבדקם כסוטות, וזה הענין בברכות כ"ה. חצבי חיורי דמליין קיטמא כו', ואי' שם דר"ג הכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד, ואח"כ הוסיפו ד' מאות ספסלי, היינו לפמ"ש במגילה כ"א. דעד ר"ג היו למדו מעומד אבל תלמידים שאין תוכם כברם צריכים ספסל:
פסוק ח:
סרו מהר כל החטא הי' ע"י "מהר" מהירות וחפזון כמ"ש רש"י שבת פ"ט. שסברו שאין לילו עמו, ועמ"ש בפ' יתרו דף קנ"ז. ובנח"ק כ' כי על כל עבירות צריך זמן כגון פסח לאכול חמץ, יה"כ לאכול, אבל לע"ז א"צ זמן כי ברגע ההוא עבר על כל התורה וזה סרו מהר בלי זמן:
פסוק ט:
ראיתי, לפי דרכי הלשון הול"ל רואה אני ולא ל' עבר, וי"ל לפמ"ש בשבט יהודה דאמר חכם א' דמדת קשה עורף לטובה דעי"ז מושרש בקרבה דת יהודית ונהרגים ונשחטים על קדושת השם, וז"ש ראיתי פי' בחרתי אותם לי יען שעם קשה עורף הוא ויעמדו לעולם בקדושתן, ועתה כי עברו בריתי הניחה לי. וגם י"ל עפמ"ש בביצה כ"ה: ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות ותרנגול בעופות, וה"פ ראיתי כמו רואה אני את דברי אדמון כתו' ק"ח: שנראה לי מה שישראל הם עם קשה עורף:
פסוק י:
ואעשה ערש"י וברכות ל"ב., שמו"ר פמ"ב ס"ט, ורש"ש אות ט"ו, ובמהרש"א שם, והק' בס' יעלת חן, לרש"י בפי"ג ואם כסא של ג' רגלים אינו עומד כו', ואיך אמר ה' במעשה מרגלים בפ' שלח (י"ד י"ב) ואעשה אותך לג"ג, הא שוב יקשה אם כסא של ג"ר כו', וידידי הרה"ג רצ"י מיכלזאהן נ"י מפלונסק וכעת בווארשא, אמר דדוקא כאן שחשב משה דרק בזכות אבות הקיום, שפיר הק' ומה כסא כו', אבל אחר שאמר (ל"ג י"ט) אני אעבור ופרש"י כסבר אתה שאם תמה זכיות אבות אין תקוה כו', א"כ נתחדש למשה כלל חדש שאף בלא כסא של ג' רגלים ג"כ יכולים לעמוד בכח הרחמים, ושפיר א"ל במרגלים ואעשה אותך לג"ג, וע' בזה בשו"ת איתן האזרחי בקו"א:
פסוק יא:
ויחל ע' חנוכת התורה, וד"ח בחקתי אות ב':
פסוק יא:
אלקי' ק' שלא אמר אלקים, ע' אהל מועד ש"ב סי' קצ"ו לרש"י יתרו (כ' ב') אנכי ה"א בל"י ללמוד סניגוריא, וז"ש למה יחרה אפך בעמך, לא להם צוית ל"י לך אלהים אחרים אלא לי לבדי, ומזה ראי' לרש"י ויחל משה את פני אלקיו ר"ל אלקיו של משה, וע' בירחון אוצר החיים שנה ו' חוברת ז' בזו הפרשה, וברש"י כלום מתקנא כו', ע"ז נ"ה.:
פסוק יב:
שוב מחרון אפך והנחם וגו' ובבלק (כ"ג י"ט) כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, וי"ל דבברכות ס"ג. על ואתן אדם תחתיך א"ת אדם אלא אדום, ושפך חמתו על עצים ואבנים או אויבינו, וז"פ והנחם על הרעה "לעמך", ותתן הרעה לשונאינו, והר"מ מפרעמישלאן ז"ל פי' בברכות ל"ד: ברחב"ד שאמר על חולה זה יחיה וזה ימות, וק' למה הוציא מפיו רעה, ורק הפי' זה החולה יחיה וזה הרשע ימות תחתיו, וז"פ בעקב (ז' ט"ו) והסיר ממך כל חולי ונתנם בכל שונאיך, וע"ס פני מבין בזה, ובמגלת ספר על אסתר (א' י"ב), ומ"ש בזה בפ' שמות דף ב':
פסוק יג:
זכור לאברהם יצחק ולישראל, בדהי"א (ל' ל"ד) בני יצחק עשו וישראל, וברש"י מפני כבודו של דוד אמר ישראל ולא יעקב וצ"ב, ומצאתי בס' לשון הזהב פ' תולדות דאי' בעשרה מאמרות מ"ד ח"ד דלכך התפלל משה זכור לאברהם יצחק וישראל ול"א יעקב להוסיף כח הרחמים קו האמצעי, ישראל בגימ' משה יעקב דוד תקמ"א, ורש"י כ' בריש דה"י דעיקר הספר נכתב בשביל יחוסו של דוד, וז"ש ול"א יעקב משום כבודו של דוד:
פסוק יג:
נשבעתי ערש"י ובס' מק"מ דברש"י ח"ש (כ"ד ז') אשר דבר לי ואשר נשבע לי הכפל הוא שבועה, והן הן שבועה כמו לאו לאו במבול (נח ט' י"א) ואף דהי' בזמנים שונים מ"ע השי"ת למעלה מן הזמן, וזה אשר נשבע ואשר דבר, דיבור הוא שבועה, וכן בוישלח (ל"ב י"ג) היטב איטב עמך, כרמב"ן הבטחה ע"י שבועה אינה חוזרת, ע' שבועות ל"ו. לאו לאו או הן הן הוי שבועה, וביו"ד רל"ז ס"ה אעשה אעשה הוי שבועה:
פסוק טו:
משני עבריהם, עירו' פ"ו משקלים וביפה מראה שם, ואי' בר' בחיי משני עבריהם נגלה ונסתר, וכאן כ' לוחות העדות ובפי"ט כ' רק הלוחות, ואי' בפסחים פ"ז: ותנחומא בעגל פרחו האותיות, ומשו"ה כ' לוחות העדות, ולקמן דפרחו אותיות והיו רק לוחות אבנים ולא העדות, ע' בכורי אביב וגן רוה עקב. - וכ' בח"ס אם אחד יאמר בנגלה (לעין כל) שלא יאמין בנסתר, הוא סימן שגם בנסתר (באין שומע) גם בנגלה לא יאמין, וערדב"ז ח"ג תקמ"ט, ובשער בת רבים אריכות, ובקו"ד ח"ד סי' ה', הא דשמו"ר שני לוחות העדות לוחות כ' לא זו גדולה מזו, דלכאו' כיון שהי' י' דברות ה' על לוח זה, וה' על זה וה' ראשונים פסוקים גדולים וצריכים לוח גדול, וה' אחרונים קצרים וצריכים רק לוח קטן, השמיענו הכתוב שהי' שוות, וצ"ל שבלוח השני הי' אותיות גדולות או גליונות גדולים, והשוו מדתם למדת לוח א', אבל בתנחומא עקב כ' שהי' ב' לוחות שווים זל"ז ופסולתן ג"כ שווין, וע"כ הי' ע"פ נס דאותיות שבראשון מרובים מבלוח שני ואיך אפשר שיהי' פסולת אותיות שוה, וכלל גדול דלא עביד ה' נסא למגנא ומה התועלת מנס זה (ע' ברכות נ"ח. ובס' שלמה משנתו שם דמוכח משם דאפי' במקום פק"נ לא עביד ניסא לשקרא מפני שחותמו אמת ועמ"ש בבשלח (דף קל"א.):
ובאדר"נ פ"ב כיון שראה משה מעשה עגל חזר עם הלוחות ורצה לשברן יצאו ע' זקנים ולא הניחוהו, והי' הוא אוחז בראש הלוח והם אוחזין בראש לוח, חזק כחו של משה מכחן, ופלא מה הי' דעת זקנים ומה שיבח משה שהי' גבור מהם, וי"ל דכל מצות נחלקין לב', בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו, ויש חרדים בינם למקום, ונזהרים גם מספק איסור ומה שנוגע לדררא דממונא הם מזלזלין ומורים היתר לעצמן, ויש אנשים זהירים בינם לחבירם שלא לנגוע בפרוטה שאינה שלהם ועושים צדקה וחסד ומקיימים וחי אחיך עמך אבל אינם נזהרים בשבת ומאכלות אסורות, ונשענים על דברי הלל (שבת ל"א.) כל מה דעלך סני לחברך ל"ת זה כל התורה, ושניהם טועים דעלינו לשמור כל התורה, ור"ח הוקשה לו למה באו י' דברות בב' לוחות ולא באחד והשיב דנחלקו לב', ה' ראשונות בין אדם למקום (וגם כבוד או"א הוי בינו למקום, דהשוה כבודם, לכבוד מקום) וה' בין אדם לאדם (ועיקר ניאוף על א"א) וז"ש לחת שוות שלא לזלזל בשום א' מהם, וז"ש שפסולתן שוה לרמז שלא יצדיק נפשו לחשוב שהגם שהוא פסול בזה אבל צדיק וכשר בזה אלא אם פסול בזה פסול גם בשני, ולא רצו הזקנים לשבור שתיהן כי לא עברו רק על לוח א' אבל על לוח ב' בינם לאדם לא עברו, ולמה לשבור גם לוח ב' אבל משה נצחם ששוים, וע"ש בסי' ז' דרוש נעים ובפרד"י נח דמ"ז:, ויחי שמ"ו. הארכתי בזה ע"ש ותרוה נחת, ובס' ימין ושמאל פי"ג הביא פשט בב"ב קס"ה, רוב בגזל ומיעוט בעריות, במקום שיש "רוב" ישראל כמו פוילין וגאליציע "בגזל" זהירים בעבירות לבין אדם למקום, אבל יש בנ"א שרק חוטאים בממון וגזל, "ומיעוט" בארץ שיהודים מועטים באשכנז וצרפת וכדומה "בעריות" שם פרוצים בתאוות אבל זהירים מגזל ואונאה:
וברש"י ואתחנן (ו' ה') יש לך אדם שממונו חביב מגופו כו' עמ"ש בזה בפרד"י בראשית דט"ז: ושמות א':
פסוק טז:
חרות על הלוחות, במד' א"ת חרות אלא חירות ממלאך המות ותמוה, ור"ר העשיל ז"ל אמר עפמ"ש בס"ק מפ"מ כ' וידבר אלקים ולא ה' אלא משום דכ' בי' דברות ס"ח אלפין כמנין חיים, כמ"ש בטור וב"י או"ח תקפ"ב וזה דהי' ק' הא דכ' מכתב אלקים חרות על הלוחות, מדוע לא כ' וידבר ה', ומתרץ אל"ף משלים למנין חיים, ובאלקים יש א' דאל תקרא חרות אלא חירות ממלה"מ, ואף דכ' אלקים, החסד גנוז בתוכו וז"ש אנכי ה"א כו', שרחמים הוא אלקיך רק החסד גנוז בתוכו:
ובס' ישועות מלכו כ' דבגיטין כ'. בתד"ה למימרא הק' על הס"ד דחקיקה ל"ה כתיבה והרי הלוחות הי' חקוקין ונקראים כתיבה, וי"ל הא דהו"א דחקיקה ל"ה כתיבה אף דחק יריכות, מטעם דכתיבה הוא דבר הנכתב ע"י תוספות שמטיל דיו על הכתב או על הנייר, משא"כ חוקק מחסר מדבר הנכתב עליו והר"ן בדרשותי' כ' ביוצר ובורא חושך, דגבי ה' בורא יש מאין שייך לכנות על החשך שהוא העדר לשון בריאה, א"כ בלוחות דהי' ע"י ה' מה שהי' נעשה ע"י חקיקה חסרון והעדר מדבר הנכתב עלי' אינו מבטל חשיבות הכתיבה, וז"ש והמכתב מכתב אלקים חרות על הלוחות אף שהיו חרות מקרי מכתב אחרי דהי' מכתב אלקים, וא"ש קו' תוס' וערה"ז ובגט פשוט סי' קכ"ה ס"ק כ"ד ומ"ש בפ' בא (דף ס"ב). וע' גליוני הש"ס ברכות בירו' אות מ"ז בשם אדרת אליהו פ' בראשית ג"כ דחשך העדר האור, וזה טעם ירו' שם פ"ד ה"ו כנגד ג"פ שהיום משתנה וכו' היינו דהתהוות האור וסילוק בקר וערב חשוב ב', וחשך העדר אור וא"כ כל הלילה רק דבר אחד, וצריך להתפלל פ"א לצאת מאפילה לאור. - ובשמו"ר פמ"א חירות מן המלכות, י"ל דקיי"ל ת"ח פטור ממסים וארנונית המלך ובני עירו חייבין ליתן חלקו ביו"ד רמ"ו. ובמנחות צ"ט: דימה תורה לצפור דרור, ואינו מקבל מרות ע' ביצה כ"ה: ותו"ת:
פסוק יז:
אוה"ח הצדיקים יבחנו בקול ועירו' פ"ד ה"ה מתענית אמר משה אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ס' רבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול כו' וע"ש ביפה מראה מ"ש בזה, ובהערות מאדמו"ר מגור שלי"טא מקץ (מ"ב ח'):
פסוק יט:
וישלך מידיו, רשב"ם תשש כחו ול"ה בו כח להשליכם מרחוק, ע' בס' איי הים נדרים ל"ח. שתי' קו' מהרש"א דלמה לא הוכיח בש"ס דמשה גבור הי' מפ' זה וישלך, ולרשב"ם א"ש אדרבה מכאן משמע דנחלש, אך ק"ק מה של"ה ראי' ממה שקם משה וישע לבנות יתרו, הרי דהיה גבור,, וכפי' תיב"ע וקם משה בכח גבורתי' ופרקינן בשמות (ב' י"ז) ע"ש, - ובס' חסדי אבות דל"ד: תי' דעו"ק הלשון בפ' עקב (ט' י"ז) "ואתפוש" תפישה זו למה, וכה"ק באוה"ח, וקו' א' מתורצת בחברתה, דאי נימא דהסרת המניעה הוי מעשה כמ"ש בתבו"ש סי' ג' אינו ראי' ממשה שהי' בעל כח, דילמא השליכה היתה רק ע"י הסרת המניעה ריפה את ידיו ונשלכו, וזה הפשט וישלח מידיו, אבל בפ' עקב כ' ואתפוש ואשברם דלא הי' ע"י הסרת המניעה, רק החזיק בהם והשליכם ממש. א"כ ראי' דהי' בעל כח:
פסוק יט:
רש"י התורה כולה כאן כו' ביבמות ס"ב. ל"ג תיבת כאן, ובשבת פ"ז. תיבת כאן מוסגר, ובגרש כרמל האריך, וי"ל כשמשה שמע שחת עמך חשב שהלכו לע"ז של עמים כמו בימי בלעם ויחל העם לזנות לבני מואב וישתחוו לאלהים (בלק כ"ה ב'), וידע היטב שאח"כ יפקחו עיניהם, לא כן אם עובדים ע"ז "במחנהו" וראה באותו המחנה שעל המזבח "שילד" גדול, "מזבח לאלהי ישראל", ושמע אותן תפלות שהי' רגיל לשמוע מהם "אלה אלהיך ישראל" אשר הוציאך ממצרים, ואמר "תורה כולה כאן" ועכ"ז ישראל מומרים אז שבר הלוחות, וע"ש במהרש"א יבמות. - ובפני"פ הק' האיך שבר הלוחות אף שראה אותיות פורחות, מ"מ הא הגליונות כבר חלה עליהם קדושה ע"ש, ומחו' הגאבד"ק זגיערש שליט"א בספרו נוה שלום ח"ב ד"י, הביא ג"כ כן דהא הוי כמוחק השם, ולא גרע מעצי הקדש דאי' בפסחים מ"ח. השורף עצי הקדש לוקה ואזהרתי' מלא תעשון כן לה', וי"ל עפמ"ש בשבת קט"ז. אזלה כתב אזלה לי' קדושתי' דכי קדש אדעתא דכתב קדש וא"ש דפרחו האותיות ופקע קדושתי', ועשו"ת חו"י סי' ט"ז, ובשו"ת אמרי דוד סי' פ"ב כ' די"ל כמנחות צ"ט: ביטלה זו קיומה, וכן ביומא ע"ח. וחי בהם עש"ה:
וישרף באש ע' בא"ע דבר שיושם באש עם הזהב ומיד נשרף ויהיה שחור כו' ובפ' וישלח (ל"ו ל"ט) כ' רמז מי זהב לעשות זהב מנחשת ואלה דברי רוח עכ"ל, וע' בס' שער השמים מאבי הרלב"ג מאמר שני, ובס' כרם חמד ח"ב צד מ"ב, אבן יקרה הביאה מלכה שבא (מ"א י' ב') ושלמה גילה סודה ויביאו נחשת וברזל ועופרת וישלח באש, וגרר מעט אבק מאבן ויפזר ויצא מאש זהב טהור מזוקק שבעתים, ובמקור ברוך ח"ג דף תרי"ב ותרנ"ט הביא ס' נפלאות מעשיך מר' אברהם שלום חי, ונדפס בליווארנא שמצא כת"י סגולה לעשות מנחשת זהב, קח ט' ביצי תרנגלת ותשימם בסיד ותכסה היטב באשפה ל' יום, ותפתח הבצים ותמצא בכל אחד תולעת, ותחזיר הכל לקדרה ב' ותכסה הקדרה ויגדלו התולעים ויאכלו שאר הדברים, ואח"כ אוכלים זא"ז עד שישאר א' גדול ותשרוף אותו בקדרה ויהי' ריח רע כסם המות ונשאר אבק שריפה, ותקח מזה העפר למשמרת ותקח נחשת ותתיכהו ושים מעט מזה האבק אחר שניתך ויהי' לזהב:
פסוק כ:
וישק את בנ"י וק' הא ע"ז אה"נ אך י"ל דבטל מה"ת, גם ע"פ ריטב"א ע"ז דמ"ז, דמים מחוברים אינם אסורים בע"ז, וע"ס היובל להג' מלובלין ז"ל דקע"ו:
פסוק כ:
רש"י ג' מיתות, וכ"ה ביומא ס"ו: וברש"י וע"ז מ"ג: ותד"ה אמר דבדקן כסוטות, ונהי דה' הסכים לשבירות לוחות וישראל הם כפנוי' וא"ח מיתה, מ"מ ב"נ מוזהר על ע"ז ואף בפנוי' ומה שארז"ל שאוו לאלהות הרבה, שהיה דעתם לעבוד בשיתוף וב"נ אינו מצווה על שיתוף, וק' דא"כ למה בדקה אותם מים, וצ"ל דקמי שמי' גליא דאותם שבדקם המים הי' עובדים שלא בשיתוף רק לע"ז, ושאר ישראל אפשר שנידונו בתור שיתוף ונענשו לדורות וביום פקדי כו' וע' אהבת יהונתן הפטרת במדבר אריכות. ומ"ש רש"י עדים בלא התראה במיתה ובלא עדים בהדרוקן מגמ' שם יומא ס"ג: וע"ש בגליוני הש"ס שהק' מה החילוק בין הי' עדים או לא הא קמי שמי' גליא עבירתו, וי"ל על שהחציף לעבור לפני עדים עבירתו חמורה טפי, ועתו"ס סנהד' ע"ח: ד"ה לא דמחלל שבת בפרהסי' בסקילה, ובצנעא בחנק וע"ש בגליון הש"ס לרע"א - ודקדוק בעדים דבפני נשים ופסולין, דב"ד לא מהימנינין להו, גם בנ"א לא יאמינו להם ולא יתפרסם ול"ה חציפות בפרהסיא, וכמ"ש חש"ך יו"ד ב' סקי"א:
פסוק כ:
ויזר ע"פ המים, מכאן הוכיחו תוס' פסחים כ"ח. ד"ה עכו"ם, דשחיקת ע"ז או חמץ לא בעי להטיל לים המלח וסגי בשאר נהרות ע"ש וברה"ז, וברש"י בסייף כמשפט עה"נ ומהרש"א יומא ס"ו: תמה בזה, ובשנות אלי' בלקוטים לזרעים מחדש דעה"נ יצאו מכלל ישראל ונדונים כב"נ, וא"ש קו' מנ"ח ס' תס"ד דאיך טף נהרגין הא הוי עדות שאאילה"ז, כיון דזרעו של העדים אין נהרגין דלו ולא לזרעו כב"ג וב"ח בריש מכות, ולפ"ד הגר"א א"ש כיון דגבי ב"נ ל"צ יכול להזימה, ועמ"ש בפ' משפטים (כ"א א'), וע"ש במנ"ח שהביא גמ', דתרומות עה"נ ירקבו ורק ביד כהן דהוי ממונו אבל ביד ישראל אינה נאסרת דל"ה שלו, והק' דלמ"ד טוה"נ ממון הו"ל כשלו והוי שללה ע"ש, אך להגר"א א"ש דל"מ שאלה באנשי עה"נ דהוי כב"נ, ובב"נ ל"מ שאלה כמ"ש בירו' פ"ט דנזיר ומל"מ פ"י ה"ז ממלכים ד"ה ודע, וע"ס זרע אברהם סי' נ"ד:
פסוק כ:
תיב"ע באנפא ע' במפרש ואה' ובילקוט ראובני גי' שומא, ותרגום שאת שומא (ויקרא י"ג ב'), והוא צרעת כמ"ש בזה"ק בלק ר"ו. שלקו בצרעת, והי' על מצחם, וע' בעה"ט וישב (ל"ח כ"ד), דעל מצח זונה עשו רושם בחותם ברזל וכ"כ בפענח רזא וערד"ק יחזקאל (כ"ג כ"ה) ותשו' הרא"ש כלל י"ח סי' י"ג, ובשמים ראש קצ"ג, ובכסא דהרסנא שם הביא דבעיני הרשב"א ל"ה ישר מנהג זה:
פסוק כד:
התפרקו ערש"י ומ"ש בשם אפרים, ובע"א כאן בפסוק כ' עמ"ש בקו"א לפ' (ל"ו ל"ט):
פסוק כה:
פרעה אהרן, וק' על אהרן למה לא דחה אותם, וי"ל דרצה לקדש השם ברבים, דבע"ז מחשבה כמעשה, וירא אם לא יעשו מעשה, ואח"כ כשיד ה' יגע בהם, ויאמרו עכו"ם מבלתי יכולת כו' להביא לא"י ע"כ אמר לכלותם, ועשה בחכמה והוציא הדבר מכח אל הפועל, וידעו שלא עביד דינא בלא דינא ויתקדש ש"ש:
פסוק כו:
לוי, שבט לוי שמרו ברית מילה ושבת במצרים ובמדבר, שמו"ר פט"ו, ובמדב"ר פ"ג ז' וט"ו, ולא השתתפו בעגל, וע' יומא ס"ז: וגם לא עבדו במצרים, והטעם יען שהי' חוק לכהנים מפרעה שלא לישא עול מסים, (ויגש מ"ז כ"ב), ושבט לוי ג"כ היו כהני דתות, וע' מקו"ב ח"א דשמ"ח:
פסוק כז:
חרבו ערמב"ן והגהות רצ"ח סנהד' ל"ה. מ"ש בדברי', ועל כה אמר ה', וברש"י והיכן אמר זבח לאלהים יחרם, וק' וכי בעי ראי', ומצינו הרבה כה אמר ה' ולא הוצרך לדעת היכן נא', ובנח"ק כ' דהק' לו דעובד ע"ז בסקילה, לז"א יחרם וחרם בסייף, אך ק' דכאן הי' מועטים ויחיד בסקילה, אך הי' דינם כב"נ, ובקול יהודה יומא ס"ו: שבט לוי לא עבדו שנ' ויאספו אלי כל בני לוי, ופריך מאומר לאביו ולאמו לא ראיתי, וק' אמאי לא פריך מפ' תשא והרגו איש באחיו, וי"ל דמשה תחלה לא ידע שיבואו כל בני לוי ואמר הרגו איש באחיו, אבל אח"כ ראה שבאו כולם כ' בתורה כל בני לוי, אמנם מקרא וזאת הברכה מקשי' שפיר, וא"ש רש"י והיכן כו' דאי"ל דה' אמר למשה בפירוש, עדיין ק' דהי' לגמ' להקשות מפ' תשא דה' ידע אמת דכל שבט לוי לא חטאו, ואיך אמר איש באחי' כו' אע"כ מכלל איתמר מזבח לאלהים יחרם:
ובתדב"א ח"א פ"ד מעיד עלי שמים וארץ, שלא אמר ה' למשה להרוג כו' והוא אומר כה אמר ה', רק שמשה דן בעצמו ואומר אם אומר הרגו כו' יהי' ישראל דנין (ק"ו) ויאמרו לי לא כך למדנו סנהדרין ההורגת נקראת חובלנית, ראה בכבוד של מעלה ואמר כה א' ה', ותמוה ח"ו על מ"ר שאמר בשם ה' מה שלא אמר לו, עשו"ת עטרת חכמים אה"ע כ"ט, דבפסחים קי"ב. יתלה באילן גדול, ובעירובין נ"א., ומה שהק' במג"א קנ"ו סק"ב מתרץ באלי' רבה בג' תשובות (ע' ברמתים צופים) ולתי' א' ליכא איסור לומר בשם חכם שלא אמרו רק היכי שאין חשש שלא יקבלו ממנו אם יאמר בשם עצמו, וע"ע יבמות ס"ה. מותר לשנות מפני השלום, ור"נ אמר מצוה, וי"ל גי' ילקוט ק"ו מה מפני שלום מותר לשנות ק"ו להסיר חרון אף מישראל, ולכאו"ק בתולה באחר יש רק משום שקר, אבל באמירה בשם ה' הוי כנביאות שקר דבמיתה, אבל דהוי להצלת כל ישראל הוי כפק"נ, ועשו"ת בית יעקב ל"ט, מהרי"ק שורש קס"ז, ונובי"ת יו"ד קס"א, גם י"ל שק"ו הי' על שנהג שלא כדין דבד"נ פותחין לזכות, וכולה חייב זכאי, ובעי הלנת דין וכדומה, ולא נדונו במושב סנהדרין ונהרגו ע"י קרוביהם, וכ' יד העדים תהי' בראשונה, וצ"ל שעשה לצורך שעה ומק"ו מדין אשר לנו בקבלה, אף שלא מה"ד אם נצרך, ומעשה בא' שרכב בשבת וסקלוה דהוי לגדר:
עי"ל דאף לרש"י ומכילתא דקאי על זבח לאלהים יחרם, או למד"ר שא"ל לך רד רדי' הם צריכים, ומשה אמר בכוונה בשם ה' כדי שישמעו, ולז"א מעיד כו' דל"ה רק רמז שירד לדינם, וכן ביעקב שאמר אנכי עשו בכורך, אנכי מי שאנכי עשו הוא בכורך. עי"ל ע"פ אוה"ח אף דב"ד ההורגת נקראת חובלנית מ"מ הראו הפלגת אהבתם בבורא בהריגת קרוביהם וכמו בעקדה כו', ובחלק קי"א: אמר ה' אם אתה עושה דין בעה"נ מעלה עליכם כאלו עשיתם עולה כליל לפני, ובר"מ פ"ד הט"ז מעכו"ם מסיים ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל ומביא עליהם ברכה, ובכ"מ שם, וכן רמז מ"ר מלאו ידיכם כו' ולתת עליכם היום ברכה ושפיר אמר כה א' ה' שהכוונה על דבר ה' כדין עה"נ, וכרש"י בחומש דמשפטן כעה"נ בסייף, ע"ש עוד ובסי' ל' ובכלי חמדה:
פסוק כח:
כשלשה אלפי איש, במד' פליאה הה"ד חמשה בקר ישלם תחת השור, והגר"א אמר עפמ"ש (קהלת ז' כ"ח), אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ובמד' א' מאלף זה מעשה עגל שא' מאלף חטא ואשה כו' באלה אלהיך ישראל ל"מ, דנשים לא חטאו בעגל, והי' ק' למדרש, הרי מדותי' של ה' מדה נגד מדה (סנהד' ק':) א"כ כשא' באלף חטא בעגל הי' חוטאים רק ת"ר איש, ומדוע נפלו ג' אלפים, והשיב המד' חמשה בקר כו' שפגמו בשור שבמרכבה, וה' פעמים ת"ר הוא ג' אלפים, ופח"ח, וע"ע בשמו"ר פ' ל' שור גנבנו ועשינו עגל לפיכך חמשה בקר שלמנו תחתיו שמתו תחתיו אבותינו במדבר, ולהנ"ל יבואר היטב, אך צ"ע דמספר בנ"י היו ת"ר אלף וג' אלפים תק"נ, ובהדו"ע כ' ע"פ מד' הנ"ל שמתו במדבר בחטא עגל ופי' מהרז"ו דאף דהי' בחטא מרגלים, מ"מ כ' וביום פקדי כו', ותוס' ב"ב קכ"א. ד"ה יום כ' בשם מד' דבכל שנה מתו במדבר ט"ו אלף, א"כ הי' ה' פעמים ג' אלפים, וז"ש חמשה בקר תחת השור, ועמ"ש במשפטים דף רי"ח:
פסוק לא:
חטאה גדולה, והק' בכל"י כשבא לבקש רחמים הזכיר חטאם, ורק חטא הוא בשוגג, וחייב חטאת, והמליץ שהי' שגגם רב, שערב הרב הטעה אותם, עי"ל שהמליץ שישראל יודעים שחטאם גדול ומתחרטים מאד, ותשובה מאהבה זכותם ג"כ גדול מאד:
פסוק לא:
רש"י משל שהי"ל בן כו', וק' דבברכות ל"ב. יש עוד ב' משלים, פרה שהאכילה כרשינין ומבעטת, וגם אין ארי נוהם אלא מקופה של בשר, ורש"י כאן וביומא נקט רק משל בן, ע' תוס' יה"כ יומא פ"ו: בזה, וביומא פ"ו: רע"א ל"צ לפרט חטאי' שכ' אשרי נשוא פשע כסוי חטאה, וברמ"א או"ת תר"ז ס"ב מ"ש על חטא מאחר שכולם אומרים הוי כנוסח התפלה ע"ש, ובתו"ת הק' מסוטה ל"ב: דא"צ לפרסם החטא רק ע"ז, וראי' מבכורים ארמי אובד אבי ע"ש, ולרמ"א מה ראי' הא הוא תפלה הקבוע לרבים, וי"ל דר"ע אומר אינו צריך לפרט החטא משמע דאין חיוב אבל רשאי, וכיון דלר"ע רשות ולריב"ב חובה לכן אומרים, וע' בזה בס' חסידים סוס"י כ' ומקור חסד שם, וברמ"א שם ס"ג צריך להתוודות מעומד ע"ש ונו"כ לא הביאו מקורו ונר' ראי' מפורש מנחמיה (ט' ב') ויעמדו ויתודו על חטאותיהם:
פסוק לב:
מחני רש"י מכה"ת, עבעה"ת שהק' דעדיין לא נכתבה התורה, ורשב"ם פי' מספר החיים שאדם נכתב בר"ה כו' וער"ה ט"ז: מחני זה ספרן של רשעים ומ"מ הוא נמחק בפ' תצוה שאין משה נזכר בה שקללת חכם אפי' ע"ת בא, ועמש"ל ר"פ תצוה, ופר"ח יו"ד קט"ז דברית כרותה לשפתים, וע' בשירי שיריים לברכ"י יו"ד שם, דמה משה שמסר עצמו לכלל ישראל עשה בו רושם עאכ"ו להדיוט בדבר רשות, ואי' בזהר אפי' הדיוט בדברי' חובל ומזיק, ע"כ שומר נפשו ירחק מקללות, וע' בכור שור ר"ה ט"ז שיש בתורה אותיות ותגין ונקודות, אותיות רומזים לנפש תגין לרוח ונקודות לנשמה, ויש ס' רבוא, לכל א' מישראל יש אחוזה באות א' והוא חיות שלו וכשנגמר שימות מוחקין הכל ע"ש, וערש"י שבת ק"ה: ד"ה לס"ת, וס' קרבן ראשית על ר"ה ט"ז אריכות:
גם י"ל דבעגל עשו ב' חטאים בין אדם למקום, וגם לחבירו שעשו עגל למלאות מקום משה, וז"ש אם תשא חטאתם ואם אין שחטאו נגדך, ומה שנוגע לעצמי מחני, אותי אל תערב בזה הנני מוחל כבוד שלי, והמגיד מדובנא אמר משל שהי' שר חשוב והי' א' ממשפחתו גונב תמיד מאוצר המלך והי' ממליץ בעדו, פ"א עשה גנבה גדולה ול"ה לו עוד פתחון פה להמליץ, אך עצה א' אמר השר למלך, שתוריד אותי מגדולתי, וידע שלא אמליץ עוד בעדו, ולא יסמוך עלי, וז"פ מחני ולא יסמכו ישראל שאמלץ בעדם, והגה"ק מקאצק ז"ל אמר שכוון בזה לאמת ע' שיח שרפי קודש ח"ד:
פסוק לג:
מי אשר חטא לי, ראיתי פי' בל' בתמיה, וכי מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, והלא רב חסד אני, וכ"ש אתה שלא חטאת לי:
פסוק לד:
וביום פקדי ערש"י וסנהד' ק"ב., וירו' תענית פ"ד ה"ח והג' מהרש"ק ז"ל אמר דבעגל הי' שחטאו בפועל ומתו ונהרגו ע"י בני לוי, ואותם שחטאו שלא מיחו ועליהם ביקש מ"ר, ובמנחות מ"א. בעידן ריתחא מענשין על עשה, והם עברו על הוכח תוכיח ואז הי' זמן ריתחא רצה ה' לענשם, והועיל תפלת משה שלא ענשם תיכף, וכשיהי' ריתחא אז ופקדתי גם על זה, ועשו"ת פנים מאירות ח"א כ"ו ופרד"י וירא דקכ"ג. דבר נכון. ובזרע יצחק פ"ב מ"ה דסוטה הק' הא רש"י כ' בג' מיתות נדונו כו', וא"כ נענשו כולם, ולמה יהי' וביום פקדי, ואף על הרהר הי' הדרוקן, ותי' דמאחר דכל ישראל שתו מים מאררים, ואף מי שלא חטא מ"מ מים בקרבו, ואם יחטאו אח"כ יתעוררו בם ויבדקו:
פסוק לה:
ויגף ערש"י פ"כ, וביומא ס"ו: שאלה אשה חכמה לר"א מכדי כל מעשה עגל שזה מפ"מ ל"ה מיתתן שוה, א"ל אין לאשה חכמה אלא בפלך כו' וק' מה התשובה דשאלה כהוגן, ואמר ר"ר יהונתן ז"ל דבגמ' משני אותן שהי' בהתראה בסייף ובלא התראה ביד"ש, וק' מי התרה ואי שבט לוי למה לא התרו בכולם, וי"ל נשיהם התרו בהם (וער"מ פי"ב ה"ב מסנהד' שאם אשה התרה ג"כ נהרג ועכ"מ) אך עדיין ק' למה לא התרו בכולם, ונ' דבמד' הק' וכל אשה חכמת לב טוו מה חכמה בזה, ותי' דה"פ שהי' חכמה בשעת העגל ולא הפריקה נזמים, זכתה לטוות עזים, ומוכח דל"ה כולם כשרים רק קצתם והם התרו ומקצתם לא התרו בבעליהן, וז"פ דשאלה למה ל"ה מיתתן שוה, ואי כתי' הגמ' ק' למה לא התרו לכל בנ"י, ואי דנשיהם התרו עדיין ק' הא לא חטאו בעגל שום אשה ולמה לא התרו כל הנשים בבעליהן, והשיב ר"א כי ק' קו' מד' מה חכמה בטווי', א"ו כתי' מד' החכמה שלא פרקה נזמה זכתה לטווי', מוכח מזה דל"ה כל הנשים כשרות בעגל ולא התרו כולן בבעליהן: