פסוק א:וירא העם כי בשש משה. מהו וירא על דבר שהוא נראה לכל לא יאמר בו ראיה אלא על דבר שהם ראו ולא אחרים, זהו וירא ראו שהם ערב רב ולא ישראל, אם כן צריך לדעת מהו זאת הראיה, ועוד למה על אהרן יקהלו על ראשי השבטים או על ע' זקנים, אלא הם היו רואים בעצמם שהם גרועים מישראל שלא היה חופה עליהם ענני כבוד והיו חוצה להם כמנודים מהם, והמן שהיו אוכלים כמו שאמר בזוהר כמאן דיהיב לעבדא ממה דאשתאר בתר ריחים פסולת וכתבנוהו פרשת בשלח, והיו מתבוששים בעצמן והיו בושים לומר למשה שיכניסם למחיצתם של ישראל, ומשה היה מדבר על לבן ומנחמם, כשראו שנשתהא מצאו מקום לתלונתם ונקהלו על אהרן לומר שענני כבוד הם בזכותו, וכשראו שישראל הולכים על פי הענן שנאמר ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל, בני ישראל ולא העם, עלה בדעתם שהמנהיג הוא אהרן שהענן בא בזכותו, ולא כן כאשר חשבו, שעל פי הענן היו הולכים בו, לזה סמך מיד ואמר על פי ה' יסעו, כי ידעו בני ישראל שעל פי ה' היא, ובחשבם כן אמרו לאהרן, המנהיג הוא על פיך קום עשה לנו אלהים, מאחר שאתם יש לכם מנהיג לבדכם עשה לנו מנהיג לבדנו ולא נהיה טפלים לכם, ולזה אמר לנו דייקא, ואמרו אלהים לפי שמשה שהיה מנהיגם הוא נקרא אלהים שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה ולכיוצא בו שהם ערב רב, ואמרו אשר ילכו לומר כמו שאתם יש לכם שנים בענן יומם ועמוד אש לילה כן עשה לנו, לזה אמר בלשון רבים ילכו לפנינו ולא נהיה טפלה לכם, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים היו מתלוננים שלא עשה עמהם טובה שהיו בארץ טובה שהיא ארץ מצרים כגן ה' כארץ מצרים והוא היה סבת עלייתנו משם, וכפרו בה שאמרו אשר העלנו הוא העלנו ולא ה', וכפרו בטובתו של משה שאמרו כי זה משה בלשון בזוי בחשבם. שמת שא"א לבשר ודם שישב מ' יום בלא אכילה, לזה העזו פניהם ועד עתה היו מתביישים ממשה, זהו כי בשש משה מלשון בושה, והעזו פניהם ג"כ נגד אהרן, ולזה אמרו קום עשה לנו אלהים, ויש פסיק בין קום למשה לומר שאמרו לו בחניפות פנים קום:
פסוק א:ובזוהר ויקהל העם על אהרן אמאי על אהרן בגין לאתכללא בסטרא דימינא דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא אתכנשו על אהרן, ויאמרו קום עשה לנו אלהים אלהים ודאי בעו סטרא שמאלא, אשר ילכו אשר ילך מבעי ליה מאי אשר ילכו אלא אלהים שית דרגי אינון כלהו בסטרא שמאלא דאלהים שית דרגי אינון, דאי תימא שבע אינון ההוא אלהים. עילאה לא עאל בכללא, ת"ח כל זמנא דהוה משה במצרים שמא אלהים לא דכיר אלא שמא דה' וע"ד קשיא ליה לפרעה. בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא ולא יתקף בעלמא השתא בעו ההיא מלה והיינו קום עשה לנו אלהים, לנו דייקא דאנן צריכין להאי מילא לתקפא סטרא דילן דהוה מתדחי עד השתא, אשר ילכו לפנינו מאי אמרו אלא הכי אמרו חמינן דאתון ישראל כל טיבו כל יקר דעלמא לכו ואנן דחיין לבר דילכו, וה' הולך לפניהם יומם, אוף הכי אשר ילכו לפנינו כמא דאזיל קמייכו ה' דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא אי נזמין ליה עובדא, ת"ח כל ענני יקר דאזלי במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו וההוא עננא דיקר דכתיב וה' הולך לפניהם יומם אזלא לקמייהו ואילין ערב רב וכל בעירי ענן ותורין הוו אזלין לבר ממשריתא לבתרייתא, ע"כ:
פסוק א:מה היה לו. גימ' מאין. אמרו שמא נתעלה לאין ונעשה זך רוחני ונזדכך גופו עם נשמתו. כי נשמתו מאין, שכן נעלם אותיות משה כזה מ"ם שי"ן ה"א, נעלם מינא, מאין, זהו לא ידענו שעלה במקום שאין הידיעה תופסת:
פסוק ב:ויאמר אליהם אהרן פרקו. כשראה אהרן שכוונתם לפרוק עול הקב"ה מעליהם ותהו על שיצאו ממצרים, כמו שאמרו אשר העלנו מארץ מצרים, לא אמרו הוציאנו לומר שהם לא היו בגלות תחת יד פרעה כמו ישראל, והיו תוהים איך העלם מגן ה', כשראה כן אהרן שכפרו בטובתו של הקב"ה ובטובתו של משה אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, ויקשה הא מהתורה ומהנביאים ומהכתובים הנזמים הם באף לא באזנים, מהתורה דכתיב ואשים נזם על אפה, והנביאים בישעיה הטבעות ונזמי האף, ומהכתובים נזם זהב באף חזיר, אלא רמז להם אהרן אשר באזני, שפרקו וכפרו במה ששמעו באזניהם במעמד הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומה שאמר נשיכם ובניכם ובנותיכם הוא לומר שדבר זה לא יאות אלא לנשים או לקטנים שדעתם קלה להם יאות להיות כפויי טובה, לא לכם, זהו אשר באזני נשיכם, והם לא שמעו ולא הטו אוזן לדבריו אלא ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ובאהרן לא אמר את נזמי ובעם אמר נזמי, שכפרו בתורה מאל"ף ועד תי"ו ופרקו מה שאמרו ונשמע ומה ששמעו באזניהם:
פסוק ב:ובילקוט נביאים ביחזקאל פסוק ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך, א"ר למי שהיה הולך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזימין והיא הולכת אצל מכשף לעשות לו כשפים, אמר לה בתי אני הולך לעשות ליך קוזימין ואת הולכת לעשות לי כשפים, כך אמר לה הקב"ה ואתן נזם על אפך ואת מכעסת אותי באזניך שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, וכתיב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', חייכם פעמים הכעסתם אותי באזניכם, אף אני מחריב ב' בתים באותו לשון שנאמר באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו ע"כ, הרי השוה פסוק ויתפרקו למתאוננים משמע שמה שאמר ויתפרקו כל העם את הנזמים אשר באזניהם אינו כפשוטו, ואמר ועגילים על אזניך, הוא מלשון עגל, שאמר ואתן נזם על אפך היא התורה שנתנה בגבורה שנאמר וידבר אלהים ויאמר אנכ"י ה' גימ' אף, שנתנה תורה באף שנאמר אף חובב עמים, וה' חבבם באף, ועגילים על אזניך. ובחר בזהב שנאמר פרקו את נזמי הזהב לפי שהכסף מצוי יותר ואינו כ"כ חשוב ומה שהוא יותר חשוב יחוסו עליו ולא יביאוהו, כי ישראל לקחו הביזה של מצרים ושל ים, ובא אליהם הזהב בלא טורח ולא עמל, אבל ערב רב שבא להם בטורח שהוא מנכסיהם שלא לקחו מהביזה, כי בביזת מצרים אמר וה' נתן את חן העם וישאילום, אבל ערב רב לא שאלו כי אם היו שואלים לא היו נותנים להם כי הם לא היו בעבודה ומאיזה סיבה יתנו, לישראל נתנו לפי שהיו בעבודתם וחמלו עליהם וה' נתנם לחן בעיניהם, אבל ערב רב ודאי שלא הוציאו מביזת מצרים שום דבר, ובביזת הים נאמר ויסע משה את ישראל מים סוף הסיעם בעל כרחם שהיו טרודים בביזת הים, אמר ישראל ולא ערב רב, א"כ הנזמים שהביאו ערב רב היו מנכסיהם, וחשב אהרן אולי יחוסו על ממונם, לזה אמר להם שיביאו זהב, גם לא אמר להם שיביאו זהב אלא שיביאו הנזמים של נשיהם, ולפי שהם עשויין יחוסו עליהם לתפארת מלאכתן, או יעלה בדעתם שלא ימצאו צורף לעשותם, וכן אמר אשר באזני שכבר הם מורגלים בהם באזניהם ואם יסירום מאזניהם יהיה להם גנאי וחסרון ועכ"ז מרוב חשקם בע"א ולהחטיא את ישראל ויתפרקו נזמי הזהב, אע"פ שהם עשוים מזהב ואע"פ שהוא חשוב, ויביאו אל אהרן:
פסוק ב:ובזוהר ז"ל מאן דאצטריך למעבד חרשא לא בעי למיחס עינוי על ממונא ואינון אמרין שעתא קיימא לן אי אנן לא מתעכבי לאו שעתא למיחס על דהבא מיד ויתפרקו כל העם, מאי ויתפרקו כד"א מפרק הרים משבר סלעים דחבילו אורחייהו ותברו אודנייהו ע"כ. ויקח מידם לא אמר מהם אלא מידם, אמר בזוהר מיד שרי המכשפים שהם יונוס ויומברוס, ולפי שנטל מידם נעשה בזה הכשוף שלהם ז"ל כיון שנטל מידיהון קלא נפק יד ליד לא ינקה רע כו', אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול לא היו יכלי בחרשייהו כלום אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח מידם, חמי מה עבד אהרן נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא דאילו לא נטיל מידיהון ונטיל מארעא כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא אבל במא דאצלחן בעובדא דא בגין דויקח מידם לא מארעא, ויקח מידם תאנא מאה ועשרין קנטרין היה איך כתיב ויקח מידם וכי בידם הוי כל אינון קנטרין, אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מלוא ידיהו וההוא זעיר אסתלק על כולא כאילו הוה כולא בידיה:
פסוק ד:ויצר אותו בחרט. עשה בו צורות כדי שיתעכב בעשייתו, אולי יחשבו מחשבה ויתחרטו זהו בחרט, בשביל חרטה אבל בזוהר אמר ויצר אותו מזבח דא עלמא אתהדר לחורבנא כו', ודא אסוותא אקדים דאלמלא דעבד דא לא אתקיים עלמא על קיימא. חג לה' מחר, נבי נבואה בההוא רזא דמזבח דזמין דינא לשריא עלייהו, חג לה' למעבד דינא, וג' דינין הוו, חד דויגוף ה' את העם, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל, והיינו חג דבני לוי, לה' דויגוף ה', מחר דאשקי לון משה וביתו בההוא ליליא ומחר אשתכחו נפיחין ומתין מאינון מיין דהוו מכשכשין במעיהון, וע"ד חג לה' מחר וכל אסותא דעביד אהרן בגין דכתיב ויבן מזבח לפניו, ע"כ:
פסוק ד:עוד וירא אהרן. ראה שהוא גועה ופחד שלא יטעו ישראל אחריו לומר שיש בו חיות, לזה ויבן מזבח לפניו, רמז להם שאין בו חיות, וזהו מזב"ח נוטריקון מדבר זה בלתי חיות, ושתקו, וא"ל שיבין מי שנזבח קודם והוא השור שהקריב אדם הראשון וקדש בו ש"ש ואתה מחללו, בן יכבד אב שהשור אב העגל, ואותו שור קרן אחת היתה לו במצחו להורות אחדות שהוא אחד ב"ה, ואתה מפר בריתו, שכן מזב"ח נוטרי' מפר זה ברית חק, לזה ויקרא אהרן ויאמר, כמו ויקרא שם אברם בשם ה' כן קרא כאן אהרן חג לה' ולא לעגל, ח"ג גימ' א"י, ר"ת ה' אחד. מחר, אמר להם מחר תראו שיש מכם שיפול עליהם החרם ברמ"ח איבריהם שנאמר ויגוף ה' את העם, ויש אחרים שירחם עליהם זהו מחר, חרם, רחם, רמ"ח, ואהרן כדי לדחות שלא יעבדוהו היום דחה אותם ואמר להם חג לה' מחר, אמר להם אתם מבקשים מנהיג, מחר הוא חג, המנהיג הוא לנסיעה לחנייה להראות לכם הדרך, מחר הוא חג לא נסיעה ולא חניה, ורמז להם שחטאו חטא גדול ובה' בגדו, שכן חג לקח אותיות שלפניו ושל אחריו יעלה וח"ט בג"ד, כלומר זה חטא ובגד:
פסוק ו:וישכימו בבקר ויעלו עלת כתיב, גי' ת"ק, שעלתה חטאתם עד לשמים שהוא מהלך ת"ק שנה, ואמר ויעלו עולות ולא אמר מי העלה שלא אמר ויעלו העם כמו שאמר וישב העם, אפשר לומר שישראל העלו עולות לומר שח"ו אפילו הרהור לא הרהרו בעגל ולא ספקו ביחודו של הקב"ה, זהו ויגישו שלמים לומר שלבן שלם באמונתו של הקב"ה, אבל העם שהם ערב רב אמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, שהיו משחקים על אמונתם של ישראל אחר שאכלו, כמו שאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, וישכימו בבקר לא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין מפני שהיו בהם מכוונים להקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים ומביאים לעגל, ועליהם אמר הקב"ה וישתחוו לו ויזבחו לו כי הם החוטאים, ואם אולי היה אהרן מקריב הקרבנות אמר סתם ויעלו עולות, כי הוא מכוון להקב"ה והם מכוונים למגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלים, ע"כ:
פסוק ו:ואמר ויקומו לצחק ולא אמר ויקומו ויצחקו, אלא ויקומו לצחק על ישראל ולהחטיאם. לזה אמר הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך, לא אמר נשחת אלא שחת ששחתו לישראל, איני חש עליהם כי שרשם רע ומר ומקומם גורם שהוא ארץ מצרים, זהו אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים, היה לך לראות מקומם ושרשם, כי ישראל שהיו בשעבוד והיה עול כבד עליהם ועכ"ז ארז"ל לבא לקחת לו גוי מקרב גוי מה הללו עובדי ע"ז כו' לפי שהסיתום והחטיאום, וכמה נסים ונפלאות עשיתי כדי להסיר העקמימות מלבן עד שהאמינו שנאמר ויאמינו בה', ואתה העלית אותם ולא בדקת אחריהם, א"כ לך רד ירידה היא לך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עמדו ערב רב והסיתום והחטיאום והורידום ממעלתם, גם אתה רד ממעלתך, כי השכינה היתה דרה בתחתונים ועתה נסתלקה, אתה היית דר בעליונים ועתה גם אתה רד ממעלתך, סרו מהר ראה שרשם כל כך רע כי חזרו לסורם מהר מן הדרך אשר צויתים אנכי ולא יהיה לך מפי שמעום, וסרו ממה שצויתים קודם כל דבר ועשו להם עגל מסכה וישתחוו לו להכעיס, לפי שאמרתי לא תשתחוה להם והם השתחוו לו וכפרו בי ובך, ולא די זה אלא שהחטיאו את ישראל שאמרו אלה אלהיך ישראל וגו':
פסוק ז:ובמדרש אמר לו לך רד כי שחת עמך, א"ל משה עמי חטאו ועמך לא חטאו, א"ל הקב"ה עמך חטאו, אמר לו מי מפיסני שעמי חטא, א"ל מי שנעשה בו המעשה יפיסם, אמר לו משה ויודע הוא א"ל הקב"ה ידע שור קונהו וגו', בא השור א"ל הקב"ה בפני משה מי עשאך אמר לו חמור, אלו המצריים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם, א"ל הקב"ה שמא ישראל, אמר לו ישראל לא ידע עמי לא התבונן, אמר לו וממנו אני קופץ לסניגוריא עמי חטאו עמך לא חטאו, אל תשחת עמך, כיון שלמד משה סניגוריא עליהם מיד וינחם ה' על הרעה וגו', כיון שמת משה סניגורן של ישראל היה הקב"ה נזכר לו שלא נמצא סניגור כמותו, שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו, אמר הקב"ה בעולם הזה היה בשר ודם נעשה לכם סניגור ומושיע אתכם, אבל לעולם הבא אני בכבודי נעשה לכם סניגור בפני שרי אומה"ע ומושיע אתכם, ממה שנאמר אני ה' מדבר בצדקה רב להושיע, ע"כ:
פסוק ט:ויאמר ה' אל משה ראיתי וגו'. עד עתה היה דבורו על ערב רב שהחטיאו את ישראל ודבר לו בקושי, ועתה מתלונן על ישראל שניסתו להם, לזה אמר ויאמר בלשון רך לפי שהם חביבין עליו ואינו חפץ להענישם. ואמר ראיתי את העם הזה אשר ניסתו לערב רב נקראים כמותם, והם עם קשי עורף כמו שהקשו ערפם לי למה לא הקשו ערפם ומיאנו להם, אחר שהם קשה עורף היה להם להקשות עורף לכל:
פסוק י:ועתה הניחה לי. הבין למשה שלא ירד עד שיחלה, פירוש ימתיק מדת הדין שלא תחול בהם ותכלם, כמו שאירע בענין קרח שמתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות, ואילולא אהרן היו כלים, לזה אמר לו ועתה הניחה הניח למה"ד קודם שתרד שלא תחול בהם ותכלם ברגע, הלא תראה שברגע אחד מתו י"ד אלף ות"ש על דבר קרח והיו כלין כולם אילולא אהרן שאחז במלאך המות ועצרו, לזה אמר ועתה מה שאתה צריך כעת הוא שתניח למדת הדין, וכן עשה שנאמר ויחל משה את פני וגו' לשון המתקה למתק הדין שלא יחול, ואח"כ אמר ויפן וירד משה וגו' וירא את העגל וגו', ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה וגו', וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם חטאה גדולה וגו' אם תשא חטאתם וגו', וישב בתפלה מ' יום ומ' לילה. א"כ ויחל משה אינה תפלה אלא למתק הדין כמו שאמרתי, וראיה שזו אינה תפלה שלא אמר כאן שישא חטאתם כמו שאמר אח"כ ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ואמר את פני, לחלות פנים של זעם, ואמר אלהיו לפי שאמר לו ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, אמר אם אתה תכלם אין אלהותך נקרא אלא עלי, לזה אמר אלהיו, ואמר למה ה' יחרה אפך, ע"ז שהקב"ה נפרע בה במחשבה כמעשה, ומשה אומר למה, רז"ל אמרו במדרש שאמר משה להקב"ה מה עשו, עשו לך מסייע, אתה מוריד גשמים והוא מוריד טללים, אתה משיב הרוחות והוא מוציא את הברקים, אמר לו משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בה ממש. והכוונה שאמר משה כן לפי שאמרו עשה לנו אלהים שהוא שם השתוף, ולא אמרו עשה לנו ה' או אדני אילו דעתם היה לעשות לך מסייע, וכן אותיות עגל עי"ן גימ"ל למ"ד גימ' עזרי, אם כן למה אתה כועס על בניך, לזה אמר למה רפויה כמו למה נדבר מדבר שאין בו ממש, ואינה כמו למה יאמרו מצרים שהיא דגושה, וחרה אפך בעמך, אם ערב רב חטאו עמך לא חטאו, וא"ת שניסתו אחריהם, זה דרכם כסל למו להיותם ניסתים. כשהיו במצרים עבדו ע"א שהסיתום המצריים, ועוד שאמרת לי קודם שהוצאת אותם ראה ראיתי ב' ראיות ראיית קבלת התורה וראיית עשיית העגל, מאחר שקדמה ידיעה זו מוכרחים היו לעשות, ועוד מאחר שידיעה זו קדמה במחשבה והוצאת אותם א"כ סברת וקבלת, כי לא. היה לך להוציאם, ומאחר שהוצאת אותן על תנאי זה הוצאת אותם, בכח גדול וביד חזקה ונתקדש שמך בהם וידעו הכל שאתה האל הגדול הגבור. שאחר שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' חזר ואמר ה' הצדיק ואמר מי כמוכה באלים ה', ועתה יאמרו מצרים אינו עושה גבורות אלא לאבד, מצרים נלחם עמהם לאבדם ואבדם, ולא היתה הכוונה להציל ישראל אלא לאבדם ג"כ, כי כן מדרכו אבוד ולא הצלה. שוב מחרון אפך, למה אמר זה עתה יאמר אותו אחר זכור לאברהם, אלא אמר משה להקב"ה ב' דברים אמרת לי, ועתה הניחה לי ואכלם, ואמרת ואעשה אותך לגוי גדול, למה שאמרת ואכלם למה יחרה אפך בעמך, מאחר שהם עמך ונחלתך ועשית עמהם כמה נסים וכמה נפלאות, ולא נברא העולם אלא בשבילם, לזה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, ולא לערב רב, ועל מה שאמר ואעשה אותך לגוי גדול זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, בעקידה אמרת בי נשבעתי נאום ה' כבר נשבעת שלא תכלה זרעם, וא"ת שתקיים השבועה בי שאני מזרעם, מ"מ ותדבר אליהם, אפילו לא יהיה שבועה אלא דבור בעלמא צריך לקיים הדבור, והדבור היה אליהם והם לא היה בדעתם כשאמרת ארבה את זרעכם עלי, א"כ הדבור והשבועה לא היה אלא על דעתם, ועוד שאני כופר בנבואתי, שאני נתנבאתי ואמרתי תביאמו. ותטעמו בהר נחלתך שהם יכנסו ולא אני, ועוד שאני משבט לוי שאין להם חלק ונחלה בארץ, וישראל הם הנוחלים ומנחילים, ועוד שאין דרך ליכנס לעולם הבא אלא ע"י עולם הזה, ולזה התחילה התורה בב' נגד ב' עולמים, וב' עולמים לא נבראו אלא בשביל ישראל סבא. ואמר עבדיך לומר שלא על חנם השליך אברהם עצמו אל כבשן האש, ויצחק פשט צוארו לשחיטה, ויעקב קבל כמה יסורין כדי שלא להניח הבכורה לעשו כי העבודה היתה בבכורות ובא שרו של עשו לקטרג עמו ולא יכול לו, וקראו ישראל כי שרית, לזה אמר כאן ישראל ולא יעקב, כל זה עשו כדי שתתנהג עם בניהם ברחמים אפילו שאינם ראויים. לזה אמר עבדיך כי מסרו נפשם עליך, מיד וינחם ה' וגו':
פסוק טו:ויפן וירד משה מן ההר, כתב רבינו חננאל ז"ל מלמד שהיה משה פניו כלפי ההר דרך עלייה, מה עלייתו פניו נגד ההר כן בירידתו פניו כנגד ההר וכן היה כהן גדול ביום הכפורים כשהיה יוצא מבית קדשי הקדשים, דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו ע"כ. ואפשר שהיה ג"כ ירידתו פניו להר, שמפני שנתן נפשו על ישראל פחד שאם יחזיר אחוריו שלא תחול מה"ד כהרף עין עליהם ותכלם, לזה ירד דרך אחוריו ורואה במה"ד שלא תחול, שאם היתה מתחלת היה מחזיק בה, כמו שעשה אהרן שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים, ארז"ל שתפס מלאך המות והעמידו בעל כרחו, לזה ויפן וירד משה מן ההר שהיה פניו אל ההר, ששם הדין שנאמר וההר בוער באש:
פסוק טו:ושני לחות. שעדיין היו לחין, כמו שאמרו ז"ל עלובה כלה שזינתה בתוך ימי חופתה. העדות, שהם כשני עדים, באחת כתוב לא יהיה לך אלהים אחרים ובאחת כתוב בה לא תענה ברעך עד שקר, והם כתובים משני עבריהם שהיתה עדותם נקראת מכל צד, ואיך אפשר זה שמכל צד יקרא, לזה אמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, כתב רש"י מעשה אלהים כאדם האומר לחבירו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית כך כל שעשועיו של הקב"ה היא בתורה:
פסוק טו:וכתב רבינו בחיי ז"ל. ויתכן לפרש משני עבריהם שבא לרמוז כי יש במשמעות התורה ב' עברים נגלה ונסתר, כענין שאמר שלמה המלך ע"ה תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, וכתיב כי כפלים לתושיה. יבאר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה יש בה תעלומות חכמה ועל זה אמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, ע"כ:
פסוק טז:וכתב הרמב"ן ז"ל והמכתב מכתב אלהים הוא, אם בא לספר בשבח הלוחות היה ראוי לכתבו למעלה סמוך אל ויתן אל משה. אבל הענין כשבא משה לשבר הלוחות רצה הכתוב להזכיר שבחן ומעלתן להודיע שעכ"ז לא נמנע מלשברן בראותו המעשה הרע ע"כ. גם שברן כדי שלא יהיו מעידים עליהם, ושברם לעיניהם כדי שיראו מה חסרו. וכתב רבינו בחיי ז"ל מ"מ יש לתמוה על משה עבד נאמן איך ערב לבו לשבר הלוחות שהם מכתב אלהים, ואם ישראל חטאו ולא היו ראויים אליהם היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה, אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשר או למלך והם לא רצו לקבלו ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך לא שינהוג בו מנהג בזיון ויקרענו. אבל שבירת הלוחות היה מפני שפרח הכתב כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה, וידוע כי הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף ובהסתלק הכתב נשארו גוף בלא נפש וגוף בלא נפש ראוי לקברו, לזה שברם תחת ההר, וראיה שפרח הכתב משאז"ל הזהרו בזקן ששכח למודו מחמת אונסו שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ולזה אמר ואתפוש בשני הלוחות ואשברם וגו', שהרי אמר מתחלה ושני לוחות העדות בידו משמע בידו אחת, וכשראה העגל אמר וישלך מידיו, שלא היה יכול לסובלם מרוב כבדותם, וכן החי כשהוא חי אין כבדו כ"כ כמו המת, וכן אמרו ז"ל החי נושא את עצמו, וכן חתיכת ברזל כשיוצאת מן האש והיא מלהטת היא קלה מפני האור שבה שהוא הנפש שבה ונושא אותה, ע"כ:
פסוק טז:ובזוהר והמכתב מכתב אלהים הוא, תנינן י' דברים נבראו ערב שבת וכו'. הכתב והמכתב מאי איריהון דערב שבת הוה אלא ודאי הכי הוא ת"ח בכל עובדא דבראשית לא אתמר שם מלא אלא אלהים בכל מאי דאתברי בכולהון שם אלהים, עד דכולהו עובדא אשתכללו בע"ש מדאשתכללו כל עובדא אקרי ה' אלהים, ואע"ג דבשם אלהים אתברי כולא לא אשתכלל בעשייה כל מה אתברי עד ערב שבת, בההיא שעתא אשתכלל כלא בעשייה דכתיב מלאכתו אשר עשה, מכל מלאכתו אשר עשה, וקיימא במעשה, וע"ד כתיב והלוחות מעשה אלהים המה, כד אשתכלל עלמא בשם אלהים במעשה וקיימא על קיומיה. חרות על הלוחות, הכי אוקמוה חירות ממ"ה חירות משעבוד מלכיות חירות מכולא, הכי הוא ומאי חרות גושפנקא בעלמא דין ובעלמא דאתי דביה הוא חירות בכל מיני חירות ואלמלא לא אתברו כל מאן דאתא לעלמא לא אתא והוו ישראל דיוקנא דמלאכין עילאין דלעילא, וע"ד אכריז קרא והלוחות מעשה אלהים המה מאי המה הפוך מה"ה הוו מתרין סטרין חדא בעובדא וחדא בחירו דלעילא רשים לעילא לנטרא כולא, וע"ד המה מכתב אלהים הוא אשא אוכמא על אשא חוורא מכתב אלהים הוא היינו דכתיב ועבד הלוי הוא. ע"כ:
פסוק יז:וישמע יהושע את קול העם ברעה. שמע קול תרועה שמריעים משמחתם, ושמע קול רעה, זהו ברעה כתיב שהוא מלשון תרועה ומלשון רעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, כי דרך הלוחמים המנצחים מריעים ושמחים והמנצחים זועקים ובוכים ואלו הם ב' קולות שאני שומע, וחזר בו, לזה אמר ויאמר אין קול ענות וגו' כתרגומו ולפי שמיד שירד משה מן ההר מאותה קדושה מה"כ של משה חלה על יהושע נבואה ואח"כ שלא היה במחנה ישראל בגבול העגל והמתין למשה מ' יום תחת ההר, והיה המן יורד ליהושע נגד כל ישראל, כי הם היו עסוקים בעשיית העגל ולא היו כדאים ירד להם המן ואכלו בזכותו של יהושע, שנאמר לחם אבירים אכל איש, ויהושע נקרא איש, שנאמר קח לך את יהושע איש וגו', אם כן כדאי היה שתחול עליו הנבואה, זהו וישמע יהושע ששמע במראה הנבואה, ולפי שהיה זה בתחלת נבואתו לזה לא היתה מבוררת כל כך, לזה ויאמר ויאמר ב' פעמים, ומ"ש קול מלחמה במחנה נבא על מלחמת בני לוי שהרגו שלשת אלפי איש, שנאמר עברו ושובו משער לשער במחנה. ואמר קול ענות אנכי שומע, נבא על עון העגל שמתחיל מכאן ולדורות, כמו שאמרו ז"ל אין לך פורענות שבאה לעולם שאין בה מעון העגל, לזה כשאמר משה יפקוד ה' איש על העדה, א"ל קח לך את יהושע איש אשר רוח בו וגו', כבר שרתה עליו נבואה מיום שירדת מן ההר, לזה קח ליהושע ולא לאחר שנזדכך חומרו בישיבתו תחת ההר, ממתין לך, נוצר תאנה יאכל פריה הוא ולא אחר, ובזה תבין ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, מה לו ליהושע לומר אלא נביא הכובש נבואתו חייב מיתה, אם כן מוכרח היה לומר:
פסוק יז:ובזוהר וישמע יהושע וכי יהושע שמע ומשה לא שמע, אלא עד השתא יהושע לא הוה ידע ומשה הוה ידע, אי הכי מהו ברעה ברעה כתיב דההוא קל בסטרא אחרא הוה ויהושע דזכה דהוה אנפוי כסיהרא אסתכל בההוא קלא דהוה בסטרא דרעה, מיד ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה בההוא שעתא אתברו לוחי והא אוקמוה דאתייקרו על ידוי בגין דפרחו אתוון, ת"ח בד' סטרין דעלמא בד' תוקפין קלא אתער וההוא קלא אתערותא דסטרא אחרא אתער ביה, וההוא אתערותא דסטרא אחרא עאל בין קלא לקלא ואחשך נהורא דקלא דלתתא, ובגין דלא מטא נהורא דקלא דלעילא לקלא דלתתא כדין אקדים ההוא אתערותא ועאל בין דא לדא, נחש דמפתי לאתתא ונטיל נהורא וההוא קלא הוא קול מלחמה קול רעה ודא ברעה, וע"ד שמע יהושע ולא שמע משה בגין דנטל ההוא רעה דנהורא דסיהרא דהוה אחיד בשמשא וכו', לא שמע וישראל כלהו אתחשך נהורא דילהון בגין ההוא רעה דאתדבקת בהו, ע"כ:
פסוק יט:ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל. עג"ל נוטריקון עון גדול לישראל, לעג לישראל, זהו וירא וגו':
פסוק כ:ויקח את העגל וישרוף באש ויטחן עד אשר דק. האש אינה שורפת הזהב אלא מתכת אותו והעגל היה מזהב ואיך אמר וישרוף באש, וכן הזהב אינו נטחן שאמר ויטחן עד אשר דק, ועוד איך לא קמו על משה כששרפו, יש רואה אלוה שלו נשרף ולא יהרוג עצמו עליו, אלא מיד שראהו משה לעגל אמר משה לזהב וכי לזה בראך הקב"ה ועילה אותך על כל המתכות והצפינך אצלו שנאמר מצפון זהב יאתה וקבלת עליך שתעשה ע"ז ויטעו בך, מיד נעשה עץ יבש ושלטה בו האש של קרון פניו ונשרף מאליו, וישרף כתיב ולא אמר וישרוף אותו באש לומר שמאליו נשרף ונטחן ונעשה עפר שכן במשנה תורה כתיב טחון היטב עד אשר דק לעפר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, לא אמר וישק את העם להראותם האלוה שלהם שסופו לצאת דרך השתן, אז נאמר עליהם יבושו כל עובדי פסל, ולפי שאמר וישק את בני ישראל ולא וישק את העם, ארז"ל שבדקן כסוטות שהקב"ה קנאי על ע"א. ולהראות לאומות שישראל לא ידע עמי לא התבונן אפילו אפילו בהרהור, השקה אותם ונמצאו טהורים ונאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, שמיד צוה להם לעשות משכן וצוה אותם שיביאו זהב שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, כל הזהב שהביאו לא היה מספיק לארון ולכפורת שהיה עובי הכפורת טפח ואמתים ארכה ואמה רחבה והכרובים והמנורה שהיתה ככר והשולחן והבדים מצופים זהב וטבעות הארון והשלחן והמזבח ומזבח הזהב ומ"ח קרשים וט"ו בריחים וטבעותיהם וד' עמודים והכלים של המזבח והשלחן הכל היה זהב וזהב היה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל ודאי שלא היה בו חצי שיעור של חצי הכלים, אלא שהזהב שהביאו עשו פירות, וכן אמרו פרק בא לו ויבן את בית יער הלבנון אמר מר טוביה למה נקרא שמו יער לבנון לומר לך מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב, וכה"א הנה מטתו של שלמה ששים וגו', של שלמה של מלך שהשלום שלו זה ב"ה, ולמה נמשל בית המקדש למטה מה מטה אינה אלא לפריה ורביה אף ב"ה כל מה שהיה בתוכו פרה ורבה שנאמר ויאריכו הבדים וכה"א והזהב זהב פרוים שהיה עושה פירות ע"כ. זהו ונקתה ונזרעה זרע להראות שלא חטאו בזהב, וכן כשצום בקרבנות אמר שור או כשב או עז וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה, התחיל בשור, וכן הוא אומר אם עולה קרבנו מן הבקר, כל זה להראות שלא חטאו ישראל בעגל:
פסוק כ:ובזוהר ויזר על פני המים, ת"ח בההיא שעתא דתבר משה הלוחות צף אוקיאנוס מאתריה וסליק לשטפא עלמא חמא דאוקיאנוס סליק לגבייהו והוה בעי לשטפא עלמא מיד ויקח את העגל אשר עשו וישרוף וגו' ויזר על פני המים, קם משה על מי אוקיאנוס ואמר מיא מיא מה אתון בעאן אמרו וכי אתקיים עלמא אלא באורייתא דלוחות וכען באורייתא שקרו ישראל ועבדו עגלא דדהבא אנן בעו לשטפא עלמא, מיד אמר לון הא כל מה דעבדו הא מסיר לכון וכל אינון אלפין דנפלו מנייהו מיד ויזר על פני המים לא הוו משתככי מיא עד דנטיל מנייהו ואשקי לון מיד אשתקע אוקיאנוס באתריה, דהא בההוא מדבר לא הוה מיא דכתיב לא מקום זרע ומים אין לשתות ואי תימא ולבירא דמרים ארמי ליה, ח"ו דתמן שדי משה דכרנא בישא דא למשתי לבתר, ותו דעד כאן לא הוה להו בירא עד דאתו למדבר מתנה דכתיב באר חפרוה שרים וממדבר מתנה מתמן יריתו בירא, כתיב הכא על פני המים וכתיב התם על פני תהום ע"כ. א"כ פירוש על פני המים על פנים של זעם כאומרו לא הוו משתככי מיא, א"כ פירוש על פני המים על אפם ועל חמתם עד שנשתככו המים, ומה שאמר במשנה תורה ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר, פירוש שבאו לקטרג על הנחלה שירדה להם מן ההר שהיא התורה שירדה בלוחות ונשתברו:
פסוק כא:ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה. אולי שום כשוף עשה לך העם עד שעשית המעל הזה. מה עשו לך ר"ת מעל, כי לא היתה כוונתו לעשות אלהים, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, אלא להסיח דעתם עד שתבא ביני ביני, לפי שזה הוא מהדברים שיהרג ואל יעבור, כי הבאת עליו חטאה גדולה, שעשתה פירות כנקבה שהחטיאו לישראל, לזה אמר חטאה גדלה כתיב שהיא גדלה והולכת, ולא אמר חטא גדול אלא חטאה ולא אמר עון גדול, כי ידע נאמנה שאהרן לא היתה כוונתו לרעה ובשגגה נעשה:
פסוק כב:ויאמר אהרן אל יחר בעיני אדוני אתה ידעת את העם כי בר"ע, ערב רב שבהם ויש בהם מכשפים, ואני לא נזהרתי מהם שהם פתיים, ברע, בער, שהם בעירים בהמות שאין להם דעת, כי אמרו לי קום עשה לנו אלהים אשר ילכו, לא אמרו עשה לנו אלהים לבד אלא אשר ילכו לפנינו, וכי יש כח בבן אדם לזרוק נשמה, וכשאמרו כך נחה דעתי לעשותו, למה שאני יודע כי אין אני צורף ואיני יודע לעשות מלאכת צורף, כ"ש לזרוק בו נשמה שילך, כמו שאמרו אשר ילכו לפנינו, ואמרתי אומר להם הביאו זהב אולי יחוסו על הזהב שהוא חשוב אולי ימנעו ולא יביאו ועד שאתיך אותו פעם ושתים ואשהא בו עד שתבא, וגמרתי שיותר טוב שיביאו אלי ולא ילכו אצל אומן יודע ויעשנו במהרה, כי לא היתה כונתי אלא להסיח דעתם עד שתבא ביני ביני, והם לא חשו על זהבם ועל כליהם ועל, תכשיטיהם אלא מיד ויתפרקו ויתנו לי ואשליכהו, לא אמר ואתיכהו, ר"ל שהשלכתיו אולי יפסד וילך לאבוד, ולא נזהרתי מהמכשפים שבהם ויצא העגל הזה:
פסוק כה:וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן, ראה וידע שהם פורעים מוסר ולא היו מקבלים מאהרן ופרעו האמונה, ולא חרה אפו אלא לפי שפרעו אהרן, זהו כי פרעו לשמצה לגנות ולחרפה לכל הקמים עליהם, כי מי שיקום עליהם יאמר אין לכם אמונה כי אלהיכם שעשה עמכם כמה טובות בגדתם בו וגדול שבכם עשה העגל, ויהיה בזה חרפה ולעג על ישראל לזה ויעמוד משה בשער המחנה כדי להסיר חרפה זאת מעל ישראל, ולא יאמרו שישראל עשו העגל ולא חסו על כבודו של מקום, ולהודיע לכל מי עבד העגל וגם להראות שיש ביניהם קנאים. גם עמד משה בשער המחנה שלא יכנס השטן לפנים, כמו שאמרו במדרש רבי ברכיה אומר למה הדבר דומה למלך שהיה דן את בנו והיה הקטיגור מקטרג עליו מה עשה הפדגוג של בן כיון שראה אותו מתחייב דחף את הקטיגור והוציאו לחוץ ועמד לו במקומו מלמד על הבן סניגוריא, כך בשעה שעשו ישראל את העגל היה השטן עומד ומקטרג בפנים ומשה עומד בחוץ, מה עשה עמד ודחה את השטן והוציאו לחוץ ועמד במקומו, שנאמר עמד בפרץ לפניו, עמד לו במקומו של פורץ, ע"כ:
פסוק כו:מי לה', מילה, שאינו נכר מי שהוא חלק ה' אלא ע"י מילה, ולזה כשאמר משה מי לה' כוונתו היה לומר מי הוא המחזיק מצות מילה ולא בטלה, לפי ששבט לוי קבע מדרש במצרים ולא נשתעבד בשעבוד, אבל שאר ישראל שנשתעבדו בטלו המילה, וזאת היתה סבה שטעו אחר ערב רב שלא היה להם מזכיר, אבל בני לוי היה להם מזכיר שהיא המילה, לזה לא טעו שהיו חתומים בחותם אות ברית קדש, כמו העבד שכל זמן שחותם רבו עליו יודע של מי הוא עבד, מי ליהו"ה, גימ' נ"ו זהו אלהי נ"ו, ולזה תקנו ברכת המילה אל חי חלק נ"ו, לזה אמר משה מי לה' אותיות מילה, והוא חלקו של ה' שהוא ע"י המילה, ויאספו אליו וגו', אמר להם הואיל ואתם נזהרתם במצות המילה והבאתם חרב על ירכיכם, שהיא אותה חרב שחתכתם בה המילה שעליה נאמר ליהושע עשה לך חרבות וגו', לזה שימו איש חרבו והרגו איש וגו', אתם שנמלתם בחרב נצלתם מן החרב הם שלא מלו לא נצילו. לז"א הרגום שאינם חלק אלוה, ולזה אמר איש חרבו על ירכו לומר שע"י החרב שלא מלו לא היה להם מזכיר זכות ונתחייבו הריגה וכו'. ויאמר מי לה' אלי, כלומר מי הוא עמי באמונה, ויאספו אליו כל בני לוי, שנקרא לוי ילוה אישי אלי, דאילו ע"ר גרמו סלוק שכינה, וא"ת למה בני לוי לבד כי היו בישראל כמה וכמה שלא עבדו העגל אפילו בהרהור והיו ע' זקנים למה לא באו, בפרט עם מה שאמר במדרש מי לה' אלי, מאן לא בעי למהוי בר ביתיה דמלכא, אלא אמר משה מי שלא נתן נזם לעגל יבא אצלי, ולא נתנו אלא ערב רב, אלא משה כשירד מן ההר שאמר לו הקב"ה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך ונתן י' דברות, אח"כ אמר ויכתוב משה את, כל דברי ה', ויבן שם מזבח וי"ב מצבה לי"ב שבטי ישראל, עשאן ערבים זה לזה כל שבט לבדו, לזה לא באו שאר השבטים כי אם שבט לוי, שהיו בהם מי שעבדו ויש בהם מי שהרהרו בו, ומכאן למד משה שהכניסם באלה בערבות מואב, לא הכניסם כל שבט לבדו אלא כולם כאחד להיותם כולם ערבים כאחד, ולזה קללות שבמשנה תורה נאמר בלשון יחיד, ואמר כל איש ישראל לומר שכולם חשובים כאחד, ואמר לעברך בברית ה' אלהיך, ולא הכניסם שבט שבט כמו שעשה בתחלה כדי להזהירם יותר. ואמר מי לה', כלומר מי הוא שעמד בערבותו באמונתו של הקב"ה. ולא נמצא כי אם שבט לוי:
פסוק כז:ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל, אמר כן נגד מה"מ שלא יחשוב לכלותם, כי הוא נקרא אלהי ישראל, וכן יש ביניהם שלא חטאו ויכול ליחס שמו עליהם, שימו איש חרבו, אמר להם עד עתה היתה החרב חמוסה בידכם כשהרגתם אנשי שכם שנחלתם אותה מעשו שנתנה לו, שנאמר ועל חרבך תחיה, ולזה אמר להם כלי חמס, אבל עתה היא נתונה לכם כמו שקנאתם על דינה, וכן קנאו קנאת ה' ושימו איש חרבו לא חרב אלא חרבו שכבר נתנה להם, ואמרו איש לומר שלא יפחדו כי ה' שנקרא איש שנאמר ה' איש מלחמה הוא יהיה בעזרכם והוא יהיה עושה המלחמה, אלא אתם עברו ושובו כדי לסתום מדת הדין, ולא תניחו לו לשטן ליכנס, כמו שאמר בזוהר ז"ל כד ייתי לואי לקבליה כדין אתער חויא בישא והוה אזיל קמייהו ולא יכיל לשלטא בהו, בגין דהוו ישראל מזורזין כולהו בחגורי מזויינין ולא יכיל ההוא נחש לשלטא בהו ע"כ. לזה אמר עברו ושובו ולא תניחו לו מקום:
פסוק כז:משער לשער. שער נקרא ב"ד כמו ובועז עלה השער אל הזקנים, וכמו שאמרו ז"ל הושיב להם סנהדראות מבני לוי ודנן, זהו משער לשער מסנהדרי קטנה לסנהדרי גדולה, וכל מי שיש עליו עדים והתראה שהשתחוה או זבח נהרג בסייף, וא"ת למה נהרג בסייף ודין עובד ע"ז בסקילה, ואפשר שזה היה על פי הדבור שכן אמר כה אמר ה', דאי לא תימא הכי כיצד דנו ג' אלפי איש ביום אחד והלא אין דנין שנים ביום אחד, ואם דנו נקראת סנהדרין קטלנית, וא"ת שנתחלקו וכל אחת דנה אחד, א"א לפי שהיה צריך לכל אחד מג' אלפים סנהדרין של כ"ג וב' עדים לכל אחד ואחד והלוים מבן חודש היה מניינם כ"ב אלף, אלא ודאי הכל היה על פי הדבור, וכן ג"כ אומר הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו וקרובו, והלא הדיין שהוא קרוב פסול לדין אלא הכל היה על פי הדבור. והרמב"ן ז"ל כתב היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לבית דין על כן צוה לבני לוי לחגור איש חרבו על ירכו, על דרך מה שאמרו ז"ל שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל, ע"כ אמר איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, לומר שיתגבר ויתחזק לעבוד עבודת הבורא ויתלבש קנאה, ולא יביט לא לאחוה ולא לקורבה, ולזה אמר איש עם כל אחד ואמר ג"פ איש, והקדים האח כי זה האח הוא אח מאם כי מאב בני לוי כולם לא נמצא אחד מהם שעבדו העגל, ולאשמועינן שאע"פ שאינו יורשו ולא נוטל חלקו ואין לו הנאה בהריגתו עכ"ז לא יחמול עליו, ואין צריך לומר רעהו וקרובו, וכן ג"כ אמר את את ב"פ לדרשה, אם אחיו מאמו לא חטא אבל אחי אחיו חטא ובא אחיו לבקש עליו שלא יהרגנו שלא ישמע לו, וכן רעהו אם בא לבקש על ריע אחד שיש לו, וכן קרובו ואיש קרובו, קרבו כתיב שיעשה דין האדם עם מה שבקרבו קודם, ואח"כ ידין אחרים, וכן ארז"ל קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים. ויעשו בני לוי כדבר משה, אם היה להם לבני לוי שום שנאה או שום איבה עם אחד מאלו הג' אלפי איש ועתה הרגום ונח רוגזם, לזה העידה תורה שלא הרגום אפילו היה להם שום איבה אלא כדבר משה. ויפול, ויפל כתוב שהקב"ה עזרם, כמו שאמר להם משה שימו איש חרבו וגו', שלא קמו עליהם ערב רב כי ערב רב היו יותר מבני ישראל, והרשעים שבישראל אם היו נלוים עליהם ודאי היו יכולין עליהם אלא שמשה החזיק בידיהם ואמר כה אמר ה', ולמצות משה רבם עשו לא לשום פניה אחרת כמו שאמר ויעשו כדבר משה, לזה ויפל כתיב לומר שאע"פ שהקב"ה הפילם ועזרם ולזה לא אמר ויהרגו בעם אלא ויפול כמו שנאמר ונפלו אויביכם לפניכם, ולזה אומר איש שכולם נחשבו כאיש אחד, ועכ"ז נחשב להם שהם עשו, ומה שאמר כשלשת אלפי איש, אמרו בזוהר שהם בניו של בלעם שהם שקולים כג' אלפים, ז"ל וכי לא הוו ידען חושבנא זעירא דא והלא כמה חושבנין רמין עילאין ורברבין ידע קרא למימני והכא כשלשת אלפי, אלא אינון בנוי דבלעם יונוס וימברוס דהוו שקילין כג' אלפי, וצריך לומר ויפול מן העם כשלשת ולא שלשת:
פסוק כט:ויאמר מלאו ידיכם היום, אמר להם שלא יהיה בלבם טינא לומר שמא היה בהם שום צדיק או עתיד לצאת מהם ויהיה אותו עון תלוי בהם ובזרעם, לזה אמר להם עשה מלאו ידיכם היום קודם שתבא הלילה ויעלה רעיונכם על משכבכם מחשבה זו, להסיר מחשבה זו הקב"ה מברך אתכם היום, זהו ולתת עליכם היום ברכה, היום ולא מחר, שאתם ראויים לברכה שקמתם נגד מדת הדין שלא תחול, כמו שאמר עברו ושובו וגו', וכל העושה דין ברשעים ראוי לברכה, וכן עשה לפנחס כשהרג לזמרי שנתן לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום:
פסוק ל:ויהי ממחרת וגו'. אחר ששכך חרון האף והרג ועשה מה שעשה עתה רוצה לקנח החטא, שכן אמר אעלה אל ה' אולי אכפרה, ופירש כפרה קנוח כמו שאמר פרק הנזיקין איהו בעי לחרוביה ביתיה ולכפורי ידיה בההוא גברא. כמו שעושה הרופא אומן קודם נותן לו דברים שלא יתפשט האולי ואח"כ נותן לו דברים לנקותו כן עשה משה:
פסוק ל:ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה. אמר להם כן כדי שידעו חטאתם ולא יתרשלו מלעשות תשובה באמרם שבהריגת ג' אלפי איש נתכפרו, לזה א"ל אתם חטאתם, לא אותם שהרגו בלבד אלא גם אתם שכולכם ערבים זה לזה, והיא גדלה וקובלת כמו שאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה כולי האי ואולי, אמר כן כדי שיכנעו ולא יעשו שום דבר בעלייתו כמו שעשו, וכדי שיתפללו ויתחננו הם מלמטה והוא מלמעלה, שאם הם אינם שבים לא יועיל התפלה כטובל ושרץ בידו, לזה אמר להם אתם חטאתם כדי שיתעוררו ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. וישב משה אל ה' ויאמר, אמירה היא בלשון רכה, אנא בלשון בקשה, עוד אמר אנא שהוא ב"פ יהו"ה כזה, יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה, וכיון בזה לומר כמו שאמר בי"ג מדות של רחמים ה' ה', ה' קודם שיחטא ה' אחר שיחטא, והוא שם הרחמים שעולה גימ' בן, לומר שאתה נקראתם בנים שכן אמרת לי שאומר לפרעה בני בכורי ישראל ודרך האב לרחם על הבן ואפילו שהוא חוטא, א"כ אנא חטא כאלו אמר כן חטא, ואתה אב רחמן והאב מאריך לבן אולי יחזור, אפילו חטא חטאה גדולה אל תדינהו כמעלו כי הוא מחומר ומורכב מיצה"ר, ואתה כתבת בתורה כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואמר חטאה גדלה, גימ' ה"ס, לומר שעד כאן הגיע חטאם, והיה מבקש מאנא שימחול. ויעשו להם, כלומר הפגם הוא להם והם עשו לנפשם, וכן עלה בדעתם לפי מיעוט שכלם לעשות אלוה מזהב, מדומם יעשה אלוה, אלא כן עלה בהפסד שכלם, א"כ לא תדין אותם אלא לפי שכלם, כמו שאמר דוד ע"ה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בערך מה שעשאו לא בערך מי שמרד בו, כי המורד במלך חייב מיתה כל שכן במלך מלכי המלכים הקב"ה:
פסוק לא:עוד אמר חטא העם הזה חטאה. בלשון נקבה, לומר שמקלות דעתם כנקבה עשו זה מאחר שעשית עמהם נסים ואותו יום שהיו עסוקים בעגל היה המן יורד להם, אם כן אין זה כי אם מקלות דעתם וראשם, ולזה אמר העם הזה, וכן הסכים עמו הקב"ה שאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת בלשון נקבה, ולזה לא נתן להם אלא ארץ שבעה עממין כדין הבת שאין לה בנכסי אביה מקרקעי אלא עשור נכסי, שעשור ע' הוא ז', וא"ת הרי במצרים אמר לו הקב"ה וארד להצילו וכו אל ארץ הכנעני והחתי וגו', אלא קודם היו השבעה עממין מולכין על כל האומות, וכשחטאו ישראל נטלה הרשות מהם וירדו ממעלתם, אמר לאברהם לזרעך נתתי מנהר מצרים עד נהר פרת ולא נתן להם אלא מהירדן עד עזה אבל לעתיד תרבה הדעת, שנאמר ומלאה הארץ דעה וגו' כמים לים מכסים, אז יחשבו כבן זכר ויירשו ע' אומות:
פסוק לא:עוד פרט החטא. כמו שאמרו ז"ל שצריך לפרט החטא שנאמר ומודה ועוזב ירוחם, והטעם כמו שאמר ז"ל בזוהר זכאי מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מידי דעבד, אי תימא למאן אצטריך אלא מקטרגא קאים תדיר קמי קב"ה בגין לאשתעי חובי בני נשא ולמתבע עליהון דינא כיון דקאים בר נש ומפרט חטאוי כל חד וחד לא אשאיר פרטא דפומא לההוא מקטרגא ולא יכיל למתבע עליה דינא דהא תדיר תבע דינא בקדמיתא ולבתר משתעי ומקטרגא פלוני עבד כך, ועל דא אצטריך ליה לבר נש לאקדמא ולפרשא חטאוי כיון דמקטרגא חמא דא לית ליה פרט פרטא דפומא עליה, וכדין אתפרש מינה מכל וכל ע"כ. לפי שמה שרצה לקטרג ולומר פלוני עשה כך כבר הודה הוא בעצמו שעשה ומודה בקנס פטור, לזה הקדים משה קודם שיעלה ויקטרג על ישראל ואמר חטא חטאה גדולה, כל מה שהמקטרג יכול לומר אמר משה, וכל זה כדי לדחוק המקטרג, אח"כ אמר ועתה אם תשא חטאתם:
פסוק לא:עוד יכולין לומר שאמר חטא העם הזה חטאה גדולה, אמר כן כדי שיראו מלאכי חבלה שהוא מקטרג על ישראל ויסתלקו מעליהם, וכן אמרו במדרש כשאמר משה חטא העם הזה חטאה גדולה, כשראו מלאכי חבלה שהוא מקטרג אותם אמרו לא יהא לנו עסק לקטרג כל זמן שזה מקטרג יפלו בידו, שלא יעמדו אבותיהם של אלו עלינו ויאמר למה קטרגתם את בנינו, נסתלקו מלאכי חבלה, כשראה משה שנסתלקו אמר לפני הקב"ה ועתה אם תשא חטאתם ע"כ, וכוונתו באומרו ועתה אם תשא הוא לומר עתה אין מעכב על ידך שהוא השטן:
פסוק לב:ואם אין מחני נא מספרך, אתה הראית לאדם הראשון דור דור ומנהיגיו ושם הייתי כתוב משה מנהיג דור המדבר, מאחר שהדור כלים מנהיג למה, ואם אין עדר אין רועה א"כ מחני נא, ואחר שתמחה דור משה צריך שתמחה דור יהושע ואחריו דור הזקנים ואחריו דור השופטים ואחריו דורו של דוד ואחריו דור של שלמה ונמצא העולם בטל וחוזר ליסודו לתהו והכל יכרת. מספרך אשר כתבת ס"ת כרת, ומאמר שנכתבו כל אותם דורות בספרך צריך לאשרם ולקיימם, וזהו אשר מלשון אשור ואשרתא דדייני, שכלם משתלשלים זה מזה וזה אחר זה:
פסוק לב:ועל מה שאמר אנא ולא אמר אנא ה', כמו שאומר כהן גדול ביום הכפורים, וכן שמשון אמר אנא ה' זכרני נא וגו', כתב רבינו בחיי ז"ל אפשר לומר שנתבייש מהזכיר ה' המיוחד שבו נתנה התורה כיון שישראל חטאו בו ובאו נגד התורה, ואע"פ שלא הזכירו רמזו במלת אנא שהוא לשון בקשה והוא כולל ב' שמות שבי"ג מדות. או אפשר לומר לפי שהיה צריך לפרט החטא על כן לא רצה להזכיר ה' שאין חבור יחוד במקום פרוד, והענין שדרשו מה למלך בבית המטבחים מה לכהן בבית הקברות, וכן מצינו כיון שעשו אלהי זהב נסתלקה מהם שכינה ולא שרתה ביניהם אלא מחוץ למחנה שנאמר והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, ע"כ:
פסוק לג:ויאמר ה' מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, אלו שחטאו הם ערב רב מאותם דורות שעלו במחשבה ליבראות ולא נבראו שהם מתתקע"ד דורות שנשתלו בכל דור ודור ומחויים ועומדים הם כמו שאמר בזוהר, ז"ל אלה תולדות השמים הא אוקמוה כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואילין תולדין דתהו דאירמזו בקרא תנינא והארץ היתה תהו ובהו, ואילין אינון דאתמר דקב"ה בנה עולמות ומחריבן ובגין דא ארעא היתה תהו, תוהה ובוהה איך ברא קב"ה עלמין לחרבא לון שפיר הוה דלא ליברי לון, אלא ודאי הכא רזא איכא מאי ומחריבן דקב"ה לא ישיצי עובדי ידוי, ולא עוד אלא דא שמים אתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו א"כ קב"ה עביד ומחי, אלא רזא דמילא כדין הוא, דקב"ה ברא עלמא וברייה באורייתא כמא דאוקמוה בראשית אורייתא דאקרי ראשית שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, ובהאי ראשית ברא ית שמיא וית ארעא ואיהו סמיך לון ביה בגין דברית כתיב ביה ברי"ת א"ש, ואתמר ביה אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ואילין אינון דאתמר בהון השמים שמים לה' ואיהו ארץ החיים כלילא מז' ארעין דעלייהו אמר דוד אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וברא שמיא וארעא בתריה על ההוא דלית תמן יסודא דאיהו ברית דסמיך לון כיון דאיבעא קב"ה למתן אורייתא לאומין עכו"ם דאיהו ברית מילה ממש ולא בעו לקבלא לה אשתארת ארעא חרבה ויבשה, ודא הוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ואורייתא איהי ישובא דעלמא יקוו המים דא אורייתא אל מקום אחד אינון ישראל בגין דנשמתייהו מההוא אתר דאתמר ביה ברוך כבוד ה' ממקומו, כבוד ה' שכינתא תתאה, ממקומו שכינתא עילאה, וכיון דאינון נשמתייהו מתמן שריא עלייהו ודאי הוי"ה ואתמר בהו כי חלק ה' עמו וכו', ודא הוא יקוו המים אל מקום אחד, ואורייתא איהי ישובא דעלמא ואומין עכו"ם לא קבילו לה אשתארו חרבה ויבשה, ודא הוא דקב"ה ברא עולמות ומחריבן אילין דלא נטרי פקודי אורייתא לא דסני איהו עובדוי כמא דחשבין בני אנשא, ולמה ישיצי לון לבנוי דהא לא אתברי עלמא אלא בגינייהו דישראל סבא דאתמר בהון בראשית כמא דאתמר בשביל ראשית, אבל שאר עכו"ם אתמר בהון בהבראם בה"א בראם, ואילין אינון דמתגיירין מאומין דעלמא בגינייהו נפלה ה' זעירא דאברהם באלף חמישאה דהוא ה' דאיהו חרב ויבש, חרב בבית ראשון ויבש בבית שני, ומשה בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפי שכינתא וחשיב דאינון מאינון דאתבריאו בה' ויהב בהון את ה' דאברהם, גרימו ליה ירידה, כד"א לך רד כי שחת עמך, בגין דלא קבילו לאת ה' בדחילו דיו"ד ברחימו דה' נחית איהו מדרגיה דאיהו ו' ואת ה' נחיתת עמיה בגין דלא אתאביד בינייהו דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בינייהו בגלותא בין ערב רב דאינון נשמתייהו מסטרא דאילין דאתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו ואילין אינון דלא בעי נח רחמי עלייהו ואתמר בהון וימחו מן הארץ, בגין דהוו מאילין דאתמר בהון תמחה את זכר עמלק, ומשה לא אסתמר מנייהו ואפיל ה' בינייהו ובגין דא איהו לא יעול לארעא קדישא עד דיתוב ה' לאתרה ובגין דא נחת איהו מדרגיה ונחית ביה ו' ובגין דא ה' נפלת ויוקים לה ו' דמשה ובגין דא זעירא ה' דאברהם דאיהי דהבראם אתזער איהו בגינה ואתמר ביה מוליך לימין משה ואסיק לה מתמו בחילא דו' ואייתי ליה עמיה ומיד שריא עליה ו"ה ואשתלים אומאה דאתמר ביה כי יד על כס י"ה מלחמה לה' גו' מדור דור, מאי מדור דור דא משה דאתמר ביה דור הולך ודור בא, והא אוקמוה דלית דור פחות מס רבוא, ודא משה דאתמר ביה דאנתתא חדא ילדה ס' רבוא בכרס אחד ע"כ. וברעיא מהימנא פרשת פינחס ז"ל, ת"ת האי שמשא אתגליא ביממא ואתכסיא בליליא ונהיר בס' רבוא כוכביא אוף הכי רעיא מהימנא בתר דאתכניש מעלמא נהיר בס' רבואן דאינון נשמתין דישראל אי דרא כדקא יאות והאי איהו רזא דגלגולא דאמר קהלת דור הולך ודור בא ואוקמוה דלית דור פחות מס' רבוא. ולזה אמר מי אשר חטא לי חטא דלא קבילו לאת ה' בדחילו, וזהו אשר חטא לי לא אמר מי שחטא לי אלא אשר חטא, כי החטא בשוגג ולמה ימחה, אלא חטא שחסרו את ה', א"כ מי שכבר חטא אמחנו דנשמתייהו מסטרא דאתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו מאילין דאתמר בהון תמחה את זכר עמלק:
פסוק לד:ועתה לך נחה את העם וכו'. בגין דלא אסתמר מנייהו ואפיל ה' בינייהו, לז"א לך נחה את העם אל אשר דברתי לך דלא יעול לארעא דישראל עד דיתוב ה' לאתרהא, וזהו וביום פקדי על ה' דתעול לאתרהא ופקדתי עליהם חטאתם דחטאו בה' וחסרוה, הנה מלאכי ילך לפניך דאיהי ו' כמו שאמר ובגין דא נחית איהו מדרגיה, ונחית ו' עמיה ובגין דא ה' נפלת ו' יוקים לה דמשה דא ו"ה לפי זה שפיר אח"כ אמר לך עלה מזה אל הארץ אשר נשבעתי וגו' ושלחתי לפניך מלאך והרי כבר אמר לך נחה את העם הנה מלאכי ילך למה חזר ואמרו, אלא לעיל אמר אתה בחרת בהם ולא אסחמרת מהם עתה נחה אותם עד יום פקדי עד דיתוב ה' לאתרה, רמז לו שבכל דור ודור ילך עמם, כמו שאמר סוף המאמר דור הילך ודור בא ולית דור פחות מס' רבוא, ולזה חמר הנה מלאכי שהוא ו' ילך לפניך. ואמר נחה אל אשר דברתי לך לא כמו שאמר אח"כ אלא הארץ אשר נשבעתי אלא אל אשר דברתי בפרט שדבר לו ברמז, ולזה אמר ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי ולא אמר וידבר שדבר לו ברמז:
פסוק לה:ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל. על שהיו שמחים בעשיית העגל ורוב שמחתם שנעשה ע"י אהרן שחשבו שיש לו קיום הואיל ונעשה על סטרא דימינא, וזהו אשר עשה אהרן, שיש לו אישור וקיום, לזה ויגוף ה' שהוא בוחן לב וחוקר כליות. והרמב"ן ז"ל פירש על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שלא היו מן המשתחוים לו ולא מן המזבחים לו, אבל היו מן העושים אותו כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב, ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל לא על עבודתו והם לא עשאוהו פירש שעשה להם אהרן במצותן ע"כ. ומה שלא חשש למנות כמה מתו כמו שמנה המתים ע"י בני לוי, שם הוא כדי להראות גבורתם ושמסרו נפשם על קדושתו של מקום משא"כ בהקב"ה, וכן אתה מוצא בתבערה אמר ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה ולא אמר כמה אכלה האש, וכן בקברות התאוה אמר ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד ולא הזכיר מנין, וכן בנחשים השרפים אמר וימת עם רב ולא אמר כמה וכמה מהטעם שאמרתי. ומה שתמצא מנין כמו פה אצל קרח שאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות, וכן מתים של שטים אמר ויהיו המתים במגפה כ"ד אלף, בהגיעי שם אומר לך הטעם בעז"ה: