פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה. בטעות הנובעת משכחה, החלפה וכדומה. מחד גיסא, אין זה חטא שנעשה בזדון ובכוונה תחילה, ומאידך גיסא, גם אינו נעשה מתוך כפייה או בחוסר מודעות מוחלט, כמו בשכרות גמורה. באחת מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, 'מצוות לא תעשה', איסורים, וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. עבר על אחת מהן.
פסוק ג:אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, הכהן הגדול, שבמשך דורות מונה לתפקידו באמצעות משיחה בשמן המשחה. יֶחֱטָא, מתוך שיורה לעצמו היתר בדבר האסור – הרי זה לְאַשְׁמַת הָעָם. חטאו של האיש הנבחר, הגדול מכל אחיו, קשור באשמה כללית יותר, לא רק משום שהכהן מייצג את העם, אלא משום שהוא מבטא את מצבו של העם, וגם משפיע עליו במעשיו. לכן קרבנו שונה מקרבנו של אדם פרטי שחטא – וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת.
פסוק ד:וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה', לחצר המשכן מול הפתח, וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר, וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה',
פסוק ה:וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר, וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. במקרה מיוחד זה החוטא והמכפר אינם אנשים שונים. הכהן המשיח הוא שמביא את קרבן הכפרה על חטאו שלו. ייתכן שהסיבה לחריגה זו קשורה לכך שהדם מוזה לעבר קודש הקודשים, ולכן עבודה זו צריכה להיעשות על ידי הכהן הקדוש ביותר.
פסוק ו:וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם, וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי, כלפי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ שמאחוריה ארון הברית. הכהן הגדול נכנס אל הקודש ומתיז מן הדם לכיוון קודש הקודשים, שלא כברוב הקרבנות, שבהם הדם נזרק או מוזה רק על המזבח החיצון.
פסוק ז:וְנָתַן הַכֹּהֵן באצבעו מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד. על מזבח הקטורת אין מעלים עולה או מנחה, ובאופן רגיל מזים עליו דם רק פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים. למרות זאת, דם החטאת של הכהן המשיח ניתן אף הוא על המזבח הפנימי. וְאֵת כָּל דַּם הנפש של הַפָּר שנותר במזרק, שהוא כלי קיבול גדול למדי ונשארה בו כמות הגונה של דם, יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד, בסיס מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בצד המערבי של המזבח החיצון, הפונה אל פתח המשכן. אופן נתינת הדם שונה אפוא מקרבן לקרבן: דם העולה וזבח השלמים נזרק על המזבח החיצון בלבד, ואילו דם החטאת של הכהן הגדול נכנס לקודש, ניתז לעבר הפרוכת וניתן על מזבח הקטורת.
פסוק ח:אולם מבחינת הקרבת חלקי הקרבן על המזבח אין הבדל בין השלמים לבין החטאת – וְאֶת כָּל חֵלֶב, הרקמה השומנית של פַּר הַחַטָּאת יָרִים, יסיר, יפריש. מִמֶּנּוּ: אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב
פסוק ט:וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן, אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, מותני הבהמה, הסמוכות לבסיס רגליה האחוריות וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה–
פסוק י:כַּאֲשֶׁר יוּרַם לה' מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אותם חלקים – החֵלב והאיברים הפנימיים – וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.
פסוק יא:לאחר שהוסרו החלקים העולים על המזבח, נשאר עדיין עיקרו של הפר – וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ,
פסוק יב:וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, מחוץ ליישוב, אֶל מָקוֹם טָהוֹר – אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, המקום הטהור ששופכים אליו את האפר הרב שנותר מן הקרבנות הנשרפים על המזבח. וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ, עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף. כל מה שנותר מן הפר שלא עלה על המזבח, נשרף שלא כקרבן, בחוץ, משום שאין לעשות בו שימוש אחר.
פסוק יג:וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ. קשה להעלות על הדעת שגגה של הציבור כולו. על כן פורש הביטוי כמתייחס אל שגגתו של בית הדין הגדול של ישראל, הסנהדרין הגדולה, וכתוצאה ממנה נֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל. בעקבות פסק הדין השגוי של חברי בית הדין, שהתירו פרט כלשהו בעברה חמורה, הוטעה שלא מדעת כל הציבור המציית להוראתם. וְעָשׂוּ כלל הציבור אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, מצוות 'לא תעשה' חמורות, שרק עליהן מביאים חטאת, וְאָשֵׁמוּ בכך שהגיעו למסקנה מוטעית מתוך חוסר הבנה או ידיעה.
פסוק יד:וְנוֹדְעָה לאחר זמן הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ. וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק טו:וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה, שהם האחראים לשגגה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה', וְשָׁחַט השוחט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה'.
פסוק טז:וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. גם כאן הכהן הגדול הוא שמביא את הדם אל הקודש פנימה, ולא כהן אחר כבשאר הקרבנות שדמם ניתן בחוץ.
פסוק יז:וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת.
פסוק יח:וּמִן הַדָּם יִתֵּן גם עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ, מזבח הקטורת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת כָּל הַדָּם הנותר בכלי יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק יט:וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ, לפי הפרטים שכבר הוזכרו, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.
פסוק כ:וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת של הכהן הגדול האמור לעיל, כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ. וְכִפֶּר עֲלֵהֶם, על עדת ישראל הַכֹּהֵן, וְנִסְלַח לָהֶם. בעקבות מעשה הכהן מגיעה להם הכפרה והסליחה על שגגתם.
פסוק כא:וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן, פר הכהן המשיח, באותו מקום ובאותו אופן – חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.
פסוק כב:אֲשֶׁר, כאשר נָשִׂיא, מלך, או האדם בעל המעמד הציבורי הרם ביותר בעם יֶחֱטָא, וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה, וְהוא אָשֵׁם בשגגתו. הנשיא נזכר או הבין בעצמו שחטא,
פסוק כג:אוֹ הוֹדַע אֵלָיו על ידי אחרים חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ המיוחד לו – שְׂעִיר עִזִּים, תיש שיצא מגדר גדי ואינו רך, זָכָר תָּמִים,
פסוק כד:וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה, על ירך המזבח צפונה, לִפְנֵי ה', חַטָּאת הוּא.
פסוק כה:וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה. שלא כבקרבנות אחרים, שאת דמם זורקים על המזבח באמצעות המזרק, מדם החטאת לוקחים באצבע ומזים או מורחים על המזבח. הכהן נותן ארבע נתינות דם, נתינה אחת על כל קרן מקרנות המזבח. וְאֶת דָּמוֹ הנשאר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. כיוון שמדובר בטבילה ולא בזריקה, נשאר דם רב בכלי.
פסוק כו:וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים. הנוהל זהה לזה של קרבן השלמים. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.
פסוק כז:וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְאָשֵׁם. כאמור, אין להאשים באופן פלילי על השגגה, ובכל זאת קיימת אשמה מסוימת גם לגבי מעשים הנובעים משכחה, מידיעה חלקית או מן התת-מודע.
פסוק כח:אוֹ הוֹדַע אֵלָיו, נודע לו על ידי אחר דְּבר חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. וְהֵבִיא את קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. לעומת הנשיא, המביא שעיר זכר, האדם הפשוט מביא שעירה, עז נקבה.
פסוק כט:וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת, וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה.
פסוק ל:וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל דָּמָהּ שבכלי יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק לא:וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר, כַּאֲשֶׁר הוּסַר החֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְהִקְטִיר אותו הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה', וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.
פסוק לב:וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת במקום העז – גם אז נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה.
פסוק לג:וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.
פסוק לד:וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל דָּמָהּ הנשאר בכלי יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק לה:וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר, כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב, הכולל גם את האליה של הַכֶּשֶׂב, הכבש, מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה', וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ. מפני שערכו עשוי לעלות ולרדת בהתאם לרכושו של המביא:
