א וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ ב וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃ ד וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ה וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃ ז וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ח וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ י וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃ יא וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ יב וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃ יג וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃ יד וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טו שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ טז וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃ יז מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יח הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃ יט וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ כ וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה ותצא אש, רבי אליעזר אומר, ...רבי ישמעאל אומר וכו' (עירובין סג ע"א - רבי אליעזר. ויקרא רבה יב, א - רבי ישמעאל). ב"תורת כהנים" מבואר כי עם סיום הקרבת קרבנות היום, לאחר ירידת האש מן השמים, לקחו בני אהרן - נדב ואביהוא - שתי מחתות שהביאו מחוץ למשכן (אש "מן הכיריים") וכלי עם קטורת, נכנסו לקודש הקדשים והקטירו. לאחר ההקטרה, בדרכם החוצה, יצאה אש מלפני ה' ואכלה אותם מפני עוונם. ומדוע נחשב להם הדבר לעוון? שיטות רבות יש ב"תורת כהנים" (לא חלקו כבוד לאהרן, לא נטלו עצה ממשה, לא נטלו עצה זה מזה, הקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, לא נמלכו במשה רבם, הורו הלכה בפני משה רבם), אך שתיים מהן בלבד מובאות ברש"י, ולפי רא"ם הן הקרובות ביותר לפשוטו של מקרא. (א) הורו הלכה בפני משה רבם. ובעצם המעשה לא היתה עבירה, שכן עדיין לא הוזהרו מלהכנס לקודש הקדשים (רא"ם). (ב) נכנסו למשכן כשהם שתויי יין. על שיטה זו (שיטת רבי ישמעאל) שואל הרא"ש (כך אמר לי ר' יהודה גרינשפן שי'. וראה שו"ת הרא"ש כלל יג, סימן כב), ומה בכך, והרי עדיין לא נאמר האיסור, והוא משיב: הא לא קשיא מידי, דאין מוקדם ומאוחר בתורה, אטו כל דיני כהונה ועבודה ומומין הפוסלין באדם ובבהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה?! הא אמרינן בפרק טבול יום (זבחים קא ע"א), שחטאת של מילואים מפני טומאה נשרפה! אלא ודאי שנכתבו בפרשת אמור אל הכהנים ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פרשת מילואים, אלא שלא נכתבו על הסדר. (פ' אחרי־מות קדושים תשס"א) וראה דברי רבנו בחיי המובאים להלן (טו, לב-לג).
פסוק ב:
לא פחות קשה הוא מאמרם ז"ל בגמרא (סנהדרין נב ע"א) שמתו על שאמרו: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, כי כיצד אפשר לייחס ביטוי שכזה לקדושי עליון שנקראים "קרובי"? וכמעט הייתי אומר על פרשה זו מעין דברי שד"ל על פרשת מי מריבה - שהוא נמנע מלפרשה כדי שלא לייחס למשה רבנו ע"ה עבירה נוספת על כל הרבות שמייחסים לו בהקשר זה. ועם זאת אפשר אולי לומר שכל העבירות שבכאן הן מסוג אחד - לא להתייעץ, להורות לפני הרב, להכנס לקודש שתויי יין או לומר כנ"ל, הכל הוא עניין של מהפכת הצעירים, כלומר ואריאציות שונות של נושא אחד. (פ' שמיני תשס"ה) וראה עוד: "אורות הקודש" (חלק ג עמ' שס) (הראני ר' גרשון באס שי'). והוסיף ר' אבישי גרוסר שי': לגבי מאמרם "אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור", שמעתי פעם מהרב יעקב פילבר שי', שכוונתם היתה שכיון שלהם אין ילדים, הרי שיוכלו להתמסר להנהגת עם ישראל כראוי. זאת בנגוד לאהרן אביהם שהיה עסוק בחינוך הבנים. בכך מוסבר גם מדוע לא נשאו נשים.
פסוק ב:
למעשה, כבר בחטא העגל נגזר על אהרן שימותו כל ארבעת בניו, ומשה התפלל עליו, ותפילתו עשתה מחצה, לכן נשארה הגזרה רק על שניים מהבנים (רש"י להלן פסוק יב). ועוד: נגזרה מיתה על נדב ואביהוא בעת מתן תורה על שנסתכלו והציצו בשכינה, אלא שהמתין להם ה' עד יום חנוכת המשכן כדי לא להשבית את שמחת מתן תורה (ראה רש"י שמות כד, יא ומש"כ שם). דומה שריבוי השיטות בנושא זה וחוסר הבהירות שבכתוב באו לעטות על סוגיה זו מעטה של סוד. ביטוי לכך נותן אור החיים הק' בתארו את דרך מיתתם של בני אהרן (להלן טז, א), וזו לשונו: שנתקרבו לפני אור העליון בחבת הקדש ובזה מתו. והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים. והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים, הנשיקה מתקרבת להם, ואילו הם נתקרבו לה... שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדבקות נעימות ערבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות, עד כלות נפשותם מהם. ע"כ. (פ' שמיני תשס"ו)
פסוק ב:
"...וימתו לפני ה'". עם מותם של נדב ואביהוא נותרו שלושה כהנים והם עשו את כל המלאכות שבמשכן ואכלו את כל חלקי החטאות והשלמים וכו', כפי שהעיר־שאל ר' בנציון קריגר שי'. וצ"ע. (פ' צו תשנ"ג)
פסוק ג:
רש"י ד"ה הוא אשר דבר ה' וגו', ...אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וכו'. בתחילה חשבתי ש"אל תקרי" אינו משנה אלא את הניקוד, אך אינו מוסיף אותיות, כמו למשל בד"ה ועל פני כל העם אכבד. משבדקתי מצאתי, שאמנם לרוב השינוי הוא רק בניקוד, אך לא פעם יש תוספת של אותיות או חילופין. כגון: רש"י בראשית (כא, יז) - אל תקרי דדנים אלא דודים. שם (לו, כד) - אל תקרי וחיה אלא וחיתה. בהושע (ג, ה) - אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך. במשלי (ג, ט) - אל תקרי מהונך אלא מגרונך. ועוד. (פ' צו תשנ"ו) לדרשות "אל תקרי" שבש"ס ובמדרשים מוקדש ספרו של הרב יצחק דב במברגר, הרב מוירצבורג "קורא באמת". בספר זה מבוארים יסודות הכלל "אל תקרי כך אלא כך" המפוזר בדברי חז"ל. עיין שם (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק ג:
שם. ...אהרן אחי, יודע הייתי... עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. ע"כ. ולא ידעתי, במה ראה שהם גדולים, ועל אחת כמה וכמה - גדולים ממנו. והרי מה שמיחסים להם חז"ל במעשה זה אינו מסימני הגדולה, ובוודאי לא למעלה מזו של משה ואהרן. (פ' שמיני תשס"א) וכך כתב ה"שפת אמת" (שנת תר"מ) על הפסוק "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה" (י, ו): כנראה שמחוייב כל איש ישראל לבכות עליהם כמו שכתוב בזוהר הקדוש (ח"ג נו ע"ב). והעניין יתכן לומר כי המה היו צדיקים גמורים, וחכמים הגידו (ברכות לד ע"ב) כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, ואם כן נענשו המה בעבורנו, לכן צריכין לבכות עליהם. ואין להאריך יותר. ע"כ.
פסוק ג:
רש"י ד"ה וידם אהרן. ד"ה ועל פני כל העם אכבד. משום מה סדר ד"ה הפוך, ולא ידעתי לזה סיבה. גם קשה, בד"ה וידם אהרן - קיבל שכר על שתיקתו וכו', מנין לו לרש"י שקיבל שכר בזכות השתיקה, והרי אפשר לומר בפשטות שפרשת איסור יין ושכר (פסוק י ואילך) נאמרה דווקא לו משום שהיא נוגעת רק לו ולבניו. וזה שנאמרה עכשיו, הוא משום שבזה שגו. (פ' שמיני תשס"ה)
פסוק ג:
וראה "שפתי חכמים" (אות א) שנדרש לזה. וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: רש"י מביא ד"ה וידום אהרן לפני הדיבורים "בקרובי" "ועל פני כל העם אכבד" שלא לפי הסדר בפסוק, כי הדרשה המובאת בדיבור זה מתקשרת עם המדרשים בדיבור שלפניו. לאחר ששמע אהרן שבניו מתו על קידוש השם, על היותם מכובדי ה' - שתק והתנחם, ועל כך קיבל שכר, שפרשת "שתויי יין" (ח-יא) נאמרה לו ישירות ולא על ידי משה. (פ' שמיני תש"ן)
פסוק ג:
וראה להלן (יא, ב ד"ה דברו אל בני ישראל), "...לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה", כלומר גם אלעזר ואיתמר שתקו, אבל לא אדע, מנין הדרשן יודע זאת. (פ' שמיני תש"ס) לאחר מות נדב ואביהוא דיבר משה פעמיים עם האבלים בעניין אבלם. בפעם הראשונה דיבר עם אהרן (י, ג), ותגובת אהרן היתה: "וידם אהרן". קיבל עליו את הדין. ובפעם השניה מדבר משה גם עם בני אהרן (שם, ו), וגם הם מקבלים על עצמם את הדין: "ויעשו כדבר משה" (שם, ז).
פסוק ג:
ועתה נזכרתי שבעת הוויכוח הגדול על ענין השואה ותגובת הנרצחים כתב ר' דוד אוקס ז"ל מאמר (הוא כתב אך מעט) בזכות השתיקה כתגובה הנכונה והרצויה לפניו יתברך. וכך דרשו חז"ל (מדרש תהלים כט): "הבו לה' בני אלים" - בני אלמים, בני חרשים, בנים שיש להם מה להשיב למקום ואינן משיבין. (פ' שמיני תשס"א)
פסוק ג:
רש"י ד"ה וידם אהרן, ...שנתייחד עמו הדיבור וכו'. זה לעומת דברי רש"י למעלה (א, א ד"ה אליו) שלא היה כל דיבור מה' יתברך אל משה ואהרן יחד, אלא למשה שיאמר לאהרן, ולא נתייחד הדיבור לאהרן. (פ' שמיני תשס"ג)
פסוק ד:
"דֹד אהרן". אונקלוס מתרגם: אחבוהי (כלומר אח־אבוהי), כמשמעות הפשוטה. ואילו יונתן בן עוזיאל: חביבא, כלומר ידיד. (פ' שמיני תשס"ב)
פסוק ד:
רש"י ד"ה בן עזיאל דֹד אהרן, עזיאל אחי עמרם היה וכו'. וראה רבנו בחיי בפירושו לתורה על אתר שכתב: פירש רש"י ז"ל: עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר: "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל" (שמות ו, יח). ומה בא הרב ז"ל ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שעזיאל אחי עמרם היה? אלא צריך פירוש לפירושו, כי לכך הזכיר "דד אהרן", לבאר שהיו עזיאל ואהרן דומים במעשיהם זה לזה. והקיש עזיאל לאהרן - מה אהרן אוהב שלום ורודף שלום כך עזיאל היה אוהב שלום ורודף שלום. (פ' שמיני תש"ן)
פסוק ד:
רש"י ד"ה שאו את אחיכם וגו', ...שלא לערבב את השמחה. ע"כ. וכן בפסוק ו - "אל תערבבו שמחתו של מקום". כלומר שלילת השמחה או הפחתתה היא בעצם ערבובה, ולא כלשון "אין מערבין שמחה בשמחה" (מועד קטן ח ע"ב). (פ' שמיני תשנ"א)
פסוק ו:
רש"י ד"ה אל תפרעו, אל תגדלו שיער. מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם וכו'. לכאורה אין ללמוד מכאן שסתם יהודי מותר לו לגדל שערותיו, אלא להם נאמר שלא לנהוג מנהג אבילות. ויפה נדרש לשאלה זו הרב איתמר כהן שי', ראש המכינה בנוקדים, באחד מגליונות השבת, וזו לשונו: לשאלה זו היבט כפול - הלכתי ורעיוני. בצד ההלכתי קיימים מספר היבטים שדנו בהם הפוסקים:
פסוק ו:
(א) חציצה בתפילין: אנו יודעים שצריך להיזהר שלא יהיה שום דבר שחוצץ בין התפילין לבשר, ולכאורה כאשר השיער במקום הנחת תפילין של ראש מרובה וארוך, יכול להתעורר חשש של חציצה. ה"משנה ברורה" (סימן כז סקט"ו) מעלה גם בעיה נוספת, שכאשר השיער מרובה קשה מאוד לסדר את התפילין ולהדקן היטב בדיוק באמצע. אמנם יש פוסקים שהקלו בכך וסברו שאין בשיער הגדל בטבעיות משום חציצה, אך לכתחילה בוודאי ראוי להחמיר בכך.
פסוק ו:
(ב) חוקות הגויים: בזמנים קדומים נהגו הגויים לגלח חלק מהשיער ולגדל חלק אחר לשם עבודה זרה, מה שנקרא 'איסור בלורית', ונכתב בהלכה שישראל הנוהג כך עובר על איסור הליכה בחוקות הגויים. אמנם, מלמדנו התוספות שהקריטריון לאיסור הליכה בחוקות הגויים הוא כפול: שיהא דבר שקשור למנהגי עבודה זרה ושעושים אותו להבל ושטות. ולפי זה, אדם שמגדל שיער ארוך לשם יופי לא נכלל באיסור זה. אלא שה"בית יוסף" (יו"ד קעח, א) מביא קריטריון נוסף, שגם בכל דבר אשר שייך בו פריצות של דרך הצניעות והענוה של ישראל והיגררות אחרי אופנת הגויים בדברים שיש בהם התבלטות יתר וחוסר צניעות מופגנת, גם בזה עובר על חוקות הגויים. על כן בחור המגדל שיער ליופי - אולי אין בזה חשש של מנהגי עבודה זרה או מנהגי הבל ושטות, אבל אולי כן יש בזה חשש של היגררות אחרי אופנת הגויים בדברים שיש בהם שחץ וגאווה.
פסוק ו:
(ג) לא ילבש: ישנם פוסקים הסוברים שבגידול שיער ארוך, דבר הנהוג אצל נשים, יש משום איסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה" - איסור הכולל בתוכו כל טיפול בגוף המיוחד לנשים. אלא שיש שסייגו איסור זה למקרים בהם המנהג הוא מנהג שרק נשים באופן בלעדי נוהגות בו, אך אם זה מנהג שרווח אצל שני המינים, אין בו משום איסור "לא ילבש".
פסוק ו:
(ד) הגישה העקרונית בענייני שיער ולבוש צריכה להיות כמו שכותב הרמב"ם (עבודה זרה יא, א) "יהיה הישראל מובדל מהן (מהגויים) וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו". המראה החיצוני הוא ה"לבוש" של הנפש, והוא צריך להיות מותאם אצל היהודי לנשמה האלקית המאירה בתוכו. מראה מוחצן איננו מתאים לאופי המיוחד של ישראל השואף לענוה ולצניעות. ע"כ. (פ' צו תשנ"ו)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ואחיכם כל בית ישראל, מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל וכו'. ואין רש"י מגלה, באיזה תלמיד חכם מדובר, והרי לכאורה מתבקשת כאן הגדרה מדויקת יותר. (פ' צו תשנ"ו) וראה מש"כ בספר שמות (ריש פרק כה).
פסוק ז:
"ומפתח אהל מועד לא תצאו" וכו'. תמוה שאין רש"י מביא את דברי הברייתא של "תורת כהנים" שרמב"ן מביאה: "יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה, תלמוד לומר 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל' (להלן כא, יב), אימתי לא יצא ואינו מחלל - הוי אומר בשעת העבודה", שהרי הערה זו מתבקשת להבנת הכתוב. (פ' שמיני תשס"ב)
פסוק ט:
רש"י ד"ה יין ושכר, יין דרך שכרותו. ע"כ. "שפתי חכמים" (אות כ) מעיר כאן "או שנתן בו מים כל שהוא - פטור". יתכן שמכאן (גם מכאן) מנהגנו למזוג טיפת מים ליין הקידוש, אך צריך לבדוק ברמב"ם, חינוך ועוד. (פ' שמיני תשס"ב) בספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" (עמ' קלט אות רחצ) מובאים שני טעמים: (א) משום שהיין הביא יללה לעולם וכאשר מחבר היין למים, אין היין מוכן עוד ליילול אלא לברכה (אליה רבה קפג, סק"ב). (ב) יין הוא גבורה ומים מצד החסד (שפת אמת כח).
פסוק ט:
רש"י ד"ה ולהבדיל, כדי שתבדילו וכו'. לא אדע, מנין לו לרש"י שצריך כאילו להוסיף את המילה "כדי", והרי אפשר בלעדיה, כלומר פסוק זה חוזר אל "לאמר" שבפסוק ח. ולכאורה חייבים לומר כן, שהרי "ולהורֹת" בוודאי אינו מתפרש אלא כך, ושתי הפתיחות שוות! (פ' שמיני תש"ן)
פסוק יב:
רש"י ד"ה הנותרים, מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה וכו'. וראה קושיית בעל "שפתי חכמים" (אות ס). ואני שואל, מה מכריח את רש"י לפרש "הנותרים מן המיתה". והרי אם יפרש פשוט: נותרים בחיים, אין כל קושי. (פ' שמיני תשנ"א) וכך מבואר ב"לפשוטו של רש"י": לדעת חז"ל מצביעה מילת "הנותרים" על היות בני אהרן - אלעזר ואיתמר - ראויים למות כאחיהם, כי לשון "נשאר" משמש כשהחלק הנשאר חשוב, כמו "וישאר אך נח" (בראשית ז, כג), אך כשהחלק הנשאר אינו חשוב, הריהו קרוי "נותר", כמו "והנותרת מן המנחה" (למעלה ב, ג). כיון שקומץ נהיה מאכל גבוה, נקרא החלק המיועד למאכל אדם בשם "נותר", שנפל ממדרגתו. וכן כאן, מכך שלא נאמר "הנשארים", אלא "הנותרים" שהיא לשון גרועה, נמצאנו למדים שהיו אלעזר ואיתמר ראויים להיענש כאחיהם.
פסוק יב:
שם. ...שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל וכו'. וקשה לי, והלוא בני לויים הם, ואלה לא חטאו בעגל, ולמה אפוא נקנסה עליהם מיתה? (פ' שמיני תשנ"ט) וראה ויקרא רבה (י, ה) שם מבואר שהמיתה נקנסה עליהם בעוון אהרן אביהם.
פסוק יב:
רש"י ד"ה ואכלוה מצות. ראה "לפשוטו של רש"י" המציע להגיה ולגרוס "...הוצרך לפרש בהן...", מכל מקום לא מצאתי גירסה כזאת. (פ' שמיני תש"ן)
פסוק יג:
רש"י ד"ה וחק בניך, אין לבנות חק בקדשים. ע"כ. המילה חק באה כאן במובן חלק קבוע הבא בזכות, כמו בבראשית (מז, כב). כלומר בקרבן מנחה שהוא קודש קדשים, ונאכל רק בעזרה ורק לזכרי כהונה - אין היתר אכילה לבנות כלל, גם אם נותנים להן במתנה. ובפסוק הבא (ד"ה אתה ובניך ובנתיך), לעניין חזה ושוק של קרבן שלמים, מבאר רש"י שלבנות אין חלק, אבל אם נתנו להן במתנה - רשאיות לאכול. (פ' שמיני תשנ"ג)
פסוק יד:
"...אתה ובניך ובנֹתיך אתך". דומה שזהו המקום היחיד, שבו מוזכר, כי היו לו לאהרן גם בנות, ולא רק בנים. (פ' שמיני תשנ"ה)
פסוק טז:
רש"י ד"ה שעיר החטאת, ...שאמר להם במנחה: ואכלוה מצות. ע"כ. אהרן ובניו אכלו את כל חלקי הקרבנות כפי דינם, חוץ מבשר השעיר של "מוסף ראש חודש" שאותו לא אכלו כלל, אלא שרפו באש. נחלקו חז"ל (זבחים קא ע"א) בסיבת שריפת השעיר. לדעת רבי יהודה ורבי שמעון: מפני טומאה שנגעה בו נשרף. לדעת רבי נחמיה: מפני אנינות נשרף (אהרן ובניו הנותרים היו אוננים באותו יום על מות נדב ואביהוא, ואונן אסור באכילת קדשים). ואם תאמר: אם אנינות אוסרת אכילת חטאת, כלום אינה אוסרת גם אכילת מנחה? אלא שקרבנות היום וקרבנות נחשון היו "קדשי שעה", וחשבו אהרן ובניו שכשם שאצל המנחה, שאף היא היתה "מנחת שעה", נאמר בה "קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח" (פסוק יב) - אף־על־פי שאתם אוננים וקדשים אסורים לאונן, אף אלה כך. (פ' שמיני תשנ"א)
פסוק טז:
רש"י ד"ה דרש דרש, ...מפני מה נשרף זה ומפני מה [לא] נאכלו אלו וכו'. כלומר משה שאל שתי שאלות: (א) מדוע שרפו את השעיר? (ב) מדוע את שאר הקרבנות אכלו רק בערב? (ראה רא"ם). (פ' שמיני תשנ"ז)
פסוק טז:
רש"י ד"ה על אלעזר ועל איתמר, בשביל כבודו של אהרן הפך פניו וכו'. הרבה הערות בעסקי נימוסין ודרך ארץ יש אצל רש"י, ולכשירווח - כדאי יהא לקבצן, ואולי גם לארגנן. (פ' שמיני תשמ"ג) וראה מה שכתבתי בספר שמות (ריש פרשת תרומה).
פסוק יז:
רש"י ד"ה מדוע וכו', ...אלא אמר להם, שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה. ע"כ. לא ידעתי, היכן רמוזה כאן האפשרות של "שמא חוץ לקלעים יצאה" וכו'. (פ' שמיני תש"ס) וראה "תורה תמימה" על אתר שכתב: ואף־על־פי דלא מפורש בכתוב ששאל משה כזה, אך מתשובתו של אהרן אנו למדין שכך אמר משה, כמו שכתוב "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" וגו'.
פסוק יח:
"הן לא הובא את דמה". "דמה" הוא הנושא, ועל כן מילת "את" מיותרת כאן לכאורה. ועדיין לא מצאתי מי יעיר על זה. ומצאתי מקומות רבים של פועל סביל עם יחסת־את, ותמיד זה קשה. (פ' שמיני תשנ"ד)
פסוק יט:
רש"י ד"ה וידבר אהרן, ...זו מצאתי בספרי של פנים שני. ע"כ. לא ידעתי מה זה "ספרי של פנים שני". (פ' שמיני תשנ"ח)
פסוק יט:
והנה בהערה 70 בחומש "תורת חיים" מבואר, שהוא ספרי זוטא לספר במדבר. (פ' שמיני תש"ס) וראה פולמוס ארוך באשר לזהותו של ספר זה בקובץ "אור ישראל" (גליונות יב-טו) (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק יט:
רש"י ד"ה הן היום הקריבו, מהו אומר? ...אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן. ע"כ. השאלה היא כפי שמפרט בעל "שפתי חכמים" (אות ט), אבל לא הבינותי, היכן רמוזה התשובה בכתוב, שהרי מלשונו של אהרן "הן היום הקריבו את חטאתם" - לשון רבים - משתמע ההיפך. (פ' שמיני תשנ"א) וראה "לפשוטו של רש"י" שלפי חז"ל יש לפרש "הן היום הקריבו" בלשון תמיהה - כלום הם הקריבו? אני הקרבתי.
פסוק יט:
רש"י ד"ה ותקראנה אתי כאלה, ...שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים וכו'. המילה "כאלו" קצת קשה כאן. שמא צריך לומר "כאלה", וליתן לפניו פסיק. כלומר רש"י חוזר לסוף ד"ה כדי לבארו בהמשך דבריו הקודמים, ופירושו - אפילו "כאלה" האמורים בפרשת כהנים וכו'. (פ' שמיני תשמ"ט) אכן יש נוסחאות שאינן גורסות כלל מילת "כאלו".
פסוק יט:
רש"י ד"ה ואכלתי חטאת, ואם אכלתי, הייטב וגו'. ד"ה היום, אבל אנינות לילה מותר וכו'. גם הלשון וגם הסדר קצת קשים. ומוטב בהרבה נוסח דפו"ר: ד"ה ואכלתי חטאת היום הייטב וגו'. היום, אבל אנינות מותר בלילה, שאין אונן אלא יום קבורה. (פ' שמיני תשמ"ט)
פסוק יט:
"הַיִּיטַב". לכאורה צריך חטף־פתח, שהרי זוהי ה"א־השאלה. וראה "מנחת שי" המפנה לראב"ע, ולא הבינותי דבריו, לפחות לפי שעה. וראה גם בהפטרת היום (שמואל א' ז, ד) תופעה דומה - "הַאַתָּה". (פ' שמיני תשנ"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ב"דעת מקרא" על אתר מבואר: הה"א של "הייטב" היא ה"א־השאלה, והיא מוּנעת כאן בפת"ח במקום חטף־פתח, ואחריה דגש חזק, שלא לפי הכלל. אבל כבר מצאנו פת"ח תחת ה"א־השאלה ודגש חזק אחריה, כגון: "הַלְּבֶן מאה שנה יולד" (בראשית יז, יז). ולגבי ההפטרה, לא קשה, שכן ה"א־השאלה לפני אל"ף שאינה קמוצה באה בפת"ח. וראה "הדר העולם" (עמ' 196 הע' 54). על כך הוסיף ר' חזקי פוקס שי': לשאלה אודות הניקוד שתחת האות ה"א של "הייטב", נדרש הרב נפתלי הרץ ויזל בספרו "לבנון" (דף טו ע"א). לדבריו לאות ה"א שכאן ישנה הגדרה מיוחדת. היא איננה ה"א־הידיעה ואיננה ה"א־השאלה, אלא זה וזה - גם ה"א־הידיעה וגם ה"א־השאלה, לכן היא מנוקדת בפת"ח. עיי"ש.
פסוק כ:
רש"י ד"ה וייטב בעיניו, הודה, ולא בוש לומר, לא שמעתי. ע"כ. ומי כמו רש"י לקח מוסר מכאן - ואינו בוש לומר "ולא ידעתי". (פ' שמיני תשנ"ז)
פסוק כ:
לא ברור לי, אימתי משתמש הכתוב בכינוי בלשון יחיד ואימתי בלשון רבים, כגון: (ג) "אֹתה תאכלו" (ח) "טמאים הם לכם" (ט) "אֹתם תאכלו" (י) "שקץ הם לכם" (יא) "ושקץ יהיו לכם" (יב) "שקץ הוא לכם" (יג) "שקץ הם" (כ) "שקץ הוא לכם" (כג) "שקץ הוא לכם" (כו, כז) "טמאים הם לכם" (כח) "טמאים המה לכם". ועוד. (פ' שמיני תש"ן)