א וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ ב וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃ ד וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ה וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃ ז וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ח וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ י וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃ יא וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ יב וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃ יג וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃ יד וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טו שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ טז וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃ יז מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יח הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃ יט וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ כ וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ג:
בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. ו בפ"ק דכתובות פתח ואמר לי' אימא מלתא נגד אבילים פתח ואמר וכו' זאת עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו רבים ישתו כמשתה ראשונה כן משתה אחרונה אחינו בעל הנחמות ינחם אתכם. והוא תמוה. א' מה דקאמר זאת עומדת לעד הא כתיב בלע המות לנח. ב' הא דאמר רבים שתו הא כל העולם שתו. גם מה דקאמר רבים ישתו קשה דל"ל הכי גם מה דקאמר כמשתה ראשונה קשה שהוא בכפל. שהלא כבר אמר רבים שתו וגם אין לו פירוש. מה זה שאמר שראשונים ואחרונים שוים בשתי' זאת. ועוד מה נחמה הוא זה לכן נראה בכוונתם במה שאמר זאת היא עומדת לעד הוא נגד המת שעל המת אין לצער לי' צערי שהרי הוא עומדת לעד כלומר שדבר זה עומד לכתוב שמגיע בו לחיים הנצחיים ומכנה אותו בשם לעד ומ"ש רבים שתו הכוונה נגד אבילים שלא יחשבו שרק להם יגיעה הצרה הזו שמיתת הצדיק הוא צרה לכל הצדיקים שבעולם וכל הצדיקים מרגישין בשברפטירת הצדיק. והנה רש"י פי' בתהלים ג' רבים קמים עלי דהיינו גדולים בתורה וזה שאמר רבים שתו כלומר לא אתם בלבד שותים כוס הצער והיגון אלא רבים שהן גדולים שתו גם כן הכוס של היגון הזה שכולם מרגישין בצער פטירת הצדיק רבים שתו כלומר אף שלפעמים אין מרגישין תיכף הצער של פטירת הצדיק מ"מ ודאי שפטירת הצדיק עושה רושם בעולם ונתוודע אח"כ וזה שאמר רבים ישתו כלומר שאפי' אינם מרגישין תיכף בוודאי ירגישו אח"כ כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים כלומר שלא יחשבו שדורו של משה ושמואל הרגישו העולם בצער פטירת משה ושמואל יותר ממה שמרגישין בדור של עכשיו בפטירת צדיקים שבדורן. ובאמת הצדיק לפי דורו כמאמרם ז"ל יפתח בדורו כשמואל בדורו וכל הדורות מרגישין בשוה בצער פטירת הצדיק וזהו שאמר כמשתה ראשונים וכו' ולזה אמר אחינו בעל הנחמות כנגד כל הישראל השרויים בצער פטירת הצדיק שבעל הנחמות ינחם אתכם וזהו אומרו בקרובי אקדש דע"י מיתתם נתקדש בקרוביו שגם הצדיק ים שבדור הרגישו בצער מיתתם ועל פני כל העם אכבד שהם אינן מרגישין תיכף ירגישו אח"כ. – עוד יתכן לפרש בזה ע"פ מה דאמרינן בשלהי מועד קטן בהספד תלמידי חכמים אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן הועלה בחכה מה יעשו דגי רקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גיבים. ונראה ענין שלשה משלים הללו דהנה בקרא מפני הרעה נאסף הצדיק איכא למ"ד שלא יבא הרעה ואיכא מ"ד שלא יראה ברעה. הנה למ"ד שלא יראה ברעה דהיינו שמתחיל בצדיקים בכדי שלא יראו ברעה ואח"כ באה הגזירה על הכל. וא"כ הגזירה באה על כולם ומש"ה מדמה אותם לשלהבת שמתחיל בגבוהים ומסיים בשפלים. ולמ"ד שלא יבא הרעה מדמי לתכה. כי כמו שהחכה אם תופס דג גדול ממילא ניצולין הקטנים. ה"נ חוטף הצדיק וממילא ניצולין כולם מ"מ אמר מה יעשו דגי רקק שלבסוף כאשר לא ישיבו בתשובה יחזיר השטן ויקטרג ולא יהיה מי שיתפוס בחטאם וישאר הגזירה עליהם והנה לפעמים יש צדיק גדול שדוחה הגזירה לגמרי כענין שאמרו הקב"ה גוזר והצדיק מבטלה. ומזה מדמי לנחל שוטף ששוטף ומדחה החכה מן הדגים וכיון שהחכה גדולה כ"כ עד שיכול לילך לנחל שוטף כגון הכא שתפס לרב אשי מה יעשו מי גבים שאינם יכולין לדחות הגזירה מעליהן. והא דכעס רב אשי ואמר דמכה בצדיקים לכא הוא מטעם שכתבתי בהא דתענית בסורא הוי וכו' דצדיק גמור אינו נשקל עם הרשעים לתפוס בעוונם וכן מה שכעס ר' אבין ואמר בכו לאבילים ולא לאבידה, היינו צדיק גדול אף מותו ממליץ ומגין על הדור. לא שייך לומר לגבי' אבידה דאבידה היינו שנאבד מן העולם ואין בו שום תועלת להאובד אבל צדיק גמור אף לאחר שמת זכותו עומד להדור וזהו אומרו בקרובי אקדש שהם צדיקים גמורים ואף אחר מותם על פני כל העם אכבד שזכותם יעמוד להדור וזה היה תנחומין להדור:
פסוק ו:
וכל בית ישראל יבכו את השריפה. בשלהי מיעד קטן אמרינן כשמתו בניו של ר"י נכנסו ארבעה זקנים לנחמו, אמר ר"י רבי עוונותי' תכפוהו אבולותי'. פתח ר' טרפון וכל אל יבכו את השריפה ומה נדב ואביהוא שלא נמצא בהן רק דבר אחד טוב כתיב וכל בני ישראל יבכו את השריפה בניו של רבי על אתת כמה וכמה. והוא תמוה הלא צדיקים גמורים היו והיאך אמר שלא נמצא בהן רק דבר אחד טוב. ונ"ל לפרש שמחמת שר"י אמר שמחמת שרבו עוונותיו מתו ואמרו הן שזה הספד לכל ישראל שהרי נדב ואביהו שלא היו צריכים להם ישראל אלא לדבר אחד טוב כי הי' להם משה ואהרן וזקנים בכו כל ישראל בניו של רבי שהוא הפסד לכל ישראל שישראל צריכין להם בהרבה דברים על אחת כמה וכמה. והאי לאו משום עונותיו של רבי מתו אלא בשביל עונות בני ישראל: