פסוק ב:שאת או ספחת, שמות נגעים הם. פירוש שיש ד' מראות נגעים, ב' מהם אבות שהם שאת ובהרת וכל אחד יש לו תולדה, דבהרת היא עזה כשלג, ויש לה תולדה כסיד ההיכל, ושאת היא כצמר לבן, ויש לה תולדה כקרום ביצה, והנך תולדות ילפינן להו מן ספחת דספחת אינו שם נגע אלא לשון חבור כמו ספחני נא וכאן מחבר הכתוב תולדה לכל אב כמו שזכרנו, והני ד' מראות דוקא מטמאים ולא לבנה שהיא למטה מהם ולא נ"מ בין הני ד' אלא לאצטרופי דהיינו שהאבות מצטרפים זה עם זה לגרים שהוא שיעור טומאה וכן כל אב עם תולדה שלו אבל אב זה עם תולדה של אחר אין מצטרפין, אבל להרמב"ם כולם מצטרפים, וא"ת דלרמב"ם מאי נ"מ שאלו אבות ואלו תולדות. הנה בתוספתא מובא בפי' המשנה להרמב"ם והר"ש וז"ל, וכבר שאל ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע על אלו ד' מראות מה תועלת לחלק אחר שכולם מצטרפים והיה להם לומר כל לבן שהוא מקרום ביצה ולמעלה א"ל מלמד שאם אינו בקי בהם ובשמותיהם לא יראה את הנגעים. פירוש שיהיה בקי בהבדל המראות היטב היטב:
פסוק ד:ועמוק אין מראה, לא ידעתי פירושו. דקשה דכל מראה לובן עמוק וא"כ הוא איך אפשר לומר שהנגע לבן ואין מראהו עמוק. והרמב"ן תירץ שאין שייך כאן עמוק כיון שלא השער הפך לבן ממילא שחור הוא והשחרות של השער מפזר ומבטל עומק הנגע. ואין פירוש זה מוסכם אצל המפרשים כי מה שייך ביטול עומק ע"י שער שחור שהם שנים ואחד עומד בקצה זה והאחר בקצה השני, ונעתיק פירוש התרגום יונתן שכתב ויחמי כהנא ית מכתשא במשך בישרא ושערא במכתשא אתהפך, לחיורא וחזוא דמכתשא עמיק למחוור כתלגא יתיר ממשך בישריה מכתש סגירותא היא, ואם בהקי חיוורתא פסידא היא במשך בישריה ועמיק לית חיזייה למיחוור כתלגא יתיר מן משכא ושעריה לא אתהפיך לחיוור כסידא ויסגר כהנא. ומשמעות התרגום לתרץ קושיא של רש"י שזכרנו, ואמר התרגום שפירוש הכתוב השני קאי על מראה כסיד שהיא אינה עמוקה כשלג. אלא שאני אומר על פירוש התרגום לא ידעתי פירושו, דקשה דהא אין חילוק בין שלג לסיד דתרווייהו אבות נגעים הם, ותו קשה במ"ש על פסוק השני דמיירי מכסיד והשער לא נתלבן כסיד הא מפורש ריש פ"ד דנגעים במשנה ששער לבן מטמא בכל מראה לובן דהיינו אפי' למטה מן ד' המראות, וא"כ מה זה שכתב שהשער הוא אינו כסיד, ואין לי ליישב התרגום אלא בדרך זה דהך ומראהו עמוק הוא תנאי לטומאה דהיינו דאין כאן טומאה אלא באם אנו רואין עומק המראה אז דוקא הוה טומאה ודאית, ופירוש הענין הזה הוא דלפעמים שאף עור הבשר הוא לבן קצת ואין שייך שם כמראה החמה אצל הצל כיון דשניהם לבנים ולובן האחד אינו מופלג מן לובן השני הבדל גדול מש"ה אם הננע הוא כשלג אז בודאי, יש הבדל גדול בינו ובין עור הבשר ע"כ טמא ודאי, אבל אם הנגע כסיד ועור הבשר ג"כ לבן אז אין הפרש גדול, ע"כ אין כאן עמוק מראהו של נגע אף על פי שהוא גדול יותר מלבנונית של העור והעור עצמו גם כן לבן ואז אין כאן טומאה ודאית אלא א"כ השער הוא כמראה הנגע אבל אם אינו כן אין כאן טומאה ודאית, ואע"פ שבשער קיימא לן דאין חילוק בו בין ד' מראות או למטה מהם היינו אם יש בנגע עמוק מראהו בפנינו בודאי, אבל לא בנדון זה, עפ"ז אמר שפיר דאין כאן טומאה ודאית כיון שאין עמוק מראהו אין כאן מראה השער כמו הנגע, ע"כ צריך הסגר, ואפשר לי לומר דגם רש"י ס"ל דרך זה אלא שאין לנו ראיה מן המשניות על זה החילוק, ע"כ אמר רש"י לא ידעתי פירושו ולא אמר איני יודע פירושו כמו שאמר בסוף תולדות על פסוק אם יעקב ועשו איני יודע מה מלמדנו, אלא דכאן יש לו פירוש על הפסוק כמו שזכרנו אלא שאינו יודע לו יסוד וראיה, כי דרכו של רש"י לכתוב כל דבריו ע"פ הגמרא או ת"כ משא"כ כאן. כנלע"ד נכון:
פסוק ד:והסגיר, יסגירנו בבית אחד הרא"ם פירש דתיקן בזה של"ת דהסגר קאי אנגע אלא על האדם קאי ואין פירוש זה נכון, דודאי אין סגירה לנגע בלא האדם, ותו מה זה שמאריך לומר בבית אחד ולא יראה כו', אלא נראה דהלשון והסגיר אותו שבעת ימים משמע דמשך ההסגר יהיה שבעה ימים וא"כ צ"ל דבכל הז' ימים יסגירנו פעם במקום זה ופעם בבית אחר באופן שבכל יום תהיה סגירה אחת, ע"כ פירוש שהסגירה תהיה פעם אחת בבית אחד אלא שלא יראה אותו שבעת ימים ואז יוכיחו הסימנים, לאפוקי אם יראה אותו תוך שבעה אפי' אם פשה אין טמא דאפשר שישתנה בסוף:
פסוק ה:בעיניו, במראהו ובשיעורו הראשון. קשה א"כ ל"ל אח"כ לא פשה. ונראה דע"כ צ"ל דבעיניו כולל כאן גם השיעור אע"ג דבכ"מ קאי על המראה לחוד כמו עין הבדולח עין הארץ, כאן א"א לומר דבעיניו קאי על המראה לחוד והשיעור נלמד מן לא פשה דא"כ הול"ל ולא פשה בוי"ו כיון שהוא תנאי שני, אלא ע"כ דלא פשה הוי פירוש על בעיניו דנכלל בו גם השיעור ואי לא כתיב אלא בעיניו לחוד הו"א דלא קאי אלא על המראה כמו בכ"מ ואי לא כתיב אלא ולא פשה הו"א דבמראה לית לן בה ע"כ אמר תחילה לשון כולל למראה גם לשיעור, ופירשו בלא פשה דמה שאמרתי לך בעיניו היינו גם לא פשה:
פסוק ו:כהה כו', הא אם עמד במראיתו או פשה טמא. קשה ל"ל זה והלא בכל התורה אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו. ותו הקשו רבים קושיא אלימתא על דכתב כאן נגד המשנה פ"ק דנגעים דאמר לפטור את העומד בסוף שבוע שני, ופירשו הר"ש והברטנורה שהעומד בשיעורו ולא פשה ועמד במראהו אע"פ שלא ירד למטה מן ד' מראות פוטרו בסוף שבוע שני והא דכתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה כו' וטהרו הכהן לאו למימרא דאין מטהרו אא"כ כהה אלאלאשמועינן דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כמעיקרא אלא כעומד דמי ומטהרו עכ"ל. וכן איתא בת"כ בבגד שעומד בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטר, והיאך כתב רש"י שהעומד בשני טמא, ורבים מבקשים לתרץ ולא נתיישב להרואה כלל. ע"כ נלע"ד שיש כאן ט"ס ברש"י דמ"ש או פשה טמא צ"ל ופשה טמא, וכוונתו לפרש הפסוק כמו שאמרו במשנה והיינו דל"ת כהה הנגע דוקא הא עמד במראהו במראה והשיעור שלא פשה טמא אלא גם זה טהור והדיוק דקרא אינו אלא לומר דוקא בעומד בשיעורו פטור אבל בנשתלח בפסיון אע"פ שבמראה עומד במראה הראשון טמא. וכהה ממראיתו דנקט רש"י פירוש מראה הראשון נאבד והיינו נשתנה מראיתו של אחד ממראות נגעים ונעשה מראה אחד מן הד' נגעים, לא אמרינן דזה הוא גריעותא דהוה נגע אחר קמ"ל דאכתי הוה עומד, והכי הוא כוונת רש"י כאן דלא תטעה לומר תחילת המקרא דהיינו כהה הנגע וסוף המקרא דהיינו לא פשה תרווייהו הוויין לדיוקא ממילא אם חסר אחד מהם טמא, קמ"ל דלא אמרינן כאן דיוק אלא בסיפא דלא פשה הוה הדיוק דפשה בכל גווני טמא, אבל רישא אין שם דיוק אלא קמ"ל שם לגופיה אפילו אזלה המראה הראשונה כיון שלא פשה טהור ולא אמרינן נגע חדש הוא אלא ישן הוא ומיקרי עומד והוא טהור, וא"כ הוויין דברי רש"י ממש כדברי, ה שזכרנו בפירוש, המשנה וא"ל מנלן באמת דרישא לא לדיוקא אתי ולהקל, אמאי לא נימא לדיוקא אתא ולהחמיר, דבלא כהה טמא וכפשוטו של מקרא, נראה דאי תימא כן דבעינן דוקא נשתנה א"א ליישב הפסוק, דבמאי מיירי האי נשתנה אי לחוץ מן ד' מראות ל"ל לא פשה והא אפי' פשה טהור כיון שאין כאן מראה נגע כלל אלא תוך ד' מראות ותפרש שנשתנה מעזה לכהה דהיינו שנשתנה משלג לסיד ומש"ה טהור כיון שהוא למטה ממנו, תקשה לך אם הנגע הוא במה שכהה יותר ביניהם דהיינו כקרום ביצה היאך שייך בזה ולמטה ממנו שהרי למטה ממנו אין שם מראה נגע כלל, ואין צ"ל שבכל המראות מיירי קרא דהא נזכרו בקרא, ותו כיון דכל הנגעים מצטרפים כדלעיל וכולם שוים לטמא מה מועיל שינוי מזה להקל כיון דכולם שוים לטומאה, ומטעם זה נמי א"א דבעינן שינוי לטהר דהיינו לחמור ממנו דאדרבה זה יועיל להחמיר דוקא אלא ע"כ דפסוק דכהה לא בא לדיוק כלל אלא לגופיה איצטריך דאע"פ שנעשה שינוי יהיה מה שיהיה אפ"ה מיקרי עומד וטהור ואין כאן דיוק אלא מן לא פשה דאי פשה טמא בכל גווני כנ"ל נכון:
פסוק יא:צרעת נושנת היא כו', שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה כו', דקשה למה הוצרך לומר צרעת נושנת מאי נפקא לן מינה אם היא ישנה או חדשה, לזה תירץ דהכתוב בא לומר שהואיל ויש למעלה מראה בשר הרי התחילה להעלות ארוכה ואח"כ תתרפא כולה ותחשוב זה לסימן טהרה קמ"ל נושנת היא ואדרבה היא סימן טומאה, ובחנם השאיר הרא"ם כאן בצ"ע:
פסוק יד:וביום יש יום שאתה רואה ראיתי מקשה אמאי לא דרשינן כאן ללמד שראיית נגעים דוחה שבת כמו דדרשינן ובפרק ר"א דמילה) וביום השמיני ימול אפי' בשבת, ודחק לתרץ מה שתירץ ואיני יודע קושיא כלל דודאי ראיית נגעים מותר בשבת דלא הוה אלא הוראת איסור והיתר ומותר בשבת וא"צ קרא לזה, ואפי' דין מותר בשבת מן התורה אלא מדרבנן אסור שמא יכתוב וגבי מומי בכור אין רואין ביו"ט הוא מדרבנן:
פסוק לג:ואת הנתק לא יגלח מניח שתי שערות סמוך לו, פירוש מגלח חוץ לנתק ומניח שתי שערות סמוך לנתק:
פסוק לז:טהור הוא וטהרו הכהן, הא טמא שטיהרו הכהן כו' וה"ה טהרה שטמאו הכהן שטעה הוא טהור כמ"ש הרא"ם, וא"ל, למה לא כתב הכתוב דבר זה דהוה רבותא טפי דאזלינן לקולא ולא משגחינן במה שטימא הכהן, דזה פשוט הוא דמיד שנודע הטעות שטעה הכהן במה שטימא הוה כאילו לא אמר הכהן כלום וממילא טהור הוא, משא"כ בטמא באמת וטעה בטהרתו דזה צריך הכהן לטמא אותו בפירוש, דהא כל טמא באמת אינו טמא עד שיאמר הכהן טמא:
