פסוק א:וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שעל פיו יהיה כל ריב וכל נגע, ריב שעל ידו בא לכלל נגע כגון שהוציא שם רע על חבירו או דבר לשון הרע, אבל שאר ריבות הם מסורים לסנהדרין אלא ריב שבא לכלל נגע, לזה הדבור לאהרן. ועוד יתכן לומר שמחייבת התורה שתביא היולדת ב' קרבנות כי מרוב צערה בחבליה תטיח דברים כלפי מעלה לומר אם חוה חטאה עד שנתקללה בעצב תלדי בנים היא מה חטאה, ושמא הרהרה אחר מדותיו לומר השופט כל הארץ לא יעשה משפט, לכך חיובתה תורה שתביא ב' קרבנות אחד לעולה על ההרהור ואחד לחטאת על הדבור, כבש לעולה, ותור שהוא מצפצף על הדיבור, והקדים העולה לפי שקודם שרבו חבליה היה בהרהור ואחר שרובו היה בדבור והקודם בחטא קודם בכפרה:
פסוק ב:אדם כי יהיה. במדרש מה כתיב לעיל מן הענין אשה כי תזריע, לומר שכל מי שהולך אצל אשתו נדה מוליד בנים מצורעים. רבי אבין קרא על הבנים אבות יאכלו בוסר כלומר שלא המתין עד שתטבול כמו שלא המתין לגפן עד שיתבשלו הענבים, שהאשה נקראת גפן שנאמר אשתך כגפן פוריה, ושני הבנים תקהינה, והם קורין על אבותיהם אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. רבי אבין בשם רבי יוחנן אמר כתיב ואם לא תמצא ידה די שה מה כתיב בתריה אדם כי יהיה, אמר הקב"ה אני אמרתי לך הבא קרבן לידה ואתה לא עשית חייך שאני מצריכך לבא אל הכהן שנאמר והובא אל הכהן. רבי אבין הסמיכו לראש הפרשה ובשם רבי יוחנן הסמיכו לאם לא תמצא ידה:
פסוק ב:אדם כי יהיה וגו' לא אמר איש או גבר או אנוש אלא אדם שהוא השם המעולה, שהוא מתמיה אחרי שהוא אדם ויכול לכבוש יצרו ולרככו כאדמה יביא עצמו לבא לידי נגעים לו או לבניו, ולזה על אדם רביע. ולזה ארז"ל בשר כתיב ביה ונרפא אדם לא כתיב ביה ונרפא, ואמרו אדם, אפר דם מרה, ועוד ארז"ל על פסוק לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, אדם הוא משוקל חציו מים וחציו דם בשעה שהוא זוכה לא מים רבים על הדם ולא הדם רבה על המים, ובזמן שהוא חוטא פעמים מים רבים על הדם ונעשה אידרופיקוס ופעמים שהדם רבים על המים ונעשה צרעת, הה"ד אדם אודם. וכן ארז"ל בזוהר תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש אדם אנוש גבר איש, גדול שבכולם אדם דכתיב ויברא אלהים את האדם שם מלא, בצלם אלהים את האדם ולא כתיב גבר אנוש איש וכו', א"ר יהודה הכי הא כתיב אדם כי יקריב ולא גבר ולא אנוש מאן בעי למקרב קרבנא מאן דאיהו חטאה, א"ר יצחק תא חזי קיימא דעלמא עילאין ותתאין הוא קרבנא נייחא דקב"ה ומאן יתחזו למקרב קמי האי נייחא הוי אומר אדם דיקירא מכולא, א"ל אי הכי הא כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, א"ל להאי בעי קוב"ה לדכאה יתיר מכולא, דמאן דאיהו בדרגא עילאה דכלהו לא יאות ליה למיתב הכי ע"כ:
פסוק ב:שאת או ספחת או בהרת. הם מיני נגעים שבהם רואה הכהן ומראים מאיזה עון באו, שאת הוא לשון נשיאות שהלך בנשיאות ראש שהיה הולך בגובה ובקומה זקופה ובגאוה, והמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו, וההולך בגאוה עליו נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד, וכן אמר רב אשי כל אדם שיש בו נסות הרוח לסוף נפחת מחשיבותו שנאמר לשאת ולספחת וגו', אין שאת אלא גסות, ואין ספחת אלא נפחת שנאמר ספחני נא:
פסוק ב:או נאמר ספחת כמו שאמר הכתוב ספחני נא אל אחת הכהנות, וכמו ונספחו על בית יעקב שהוא לשון חבור שמתחבר לכאן ולכאן והולך רכיל ברכילות ובלשון הרע. מצורע מוציא שם רע בהרת שלא היה נזהר בדם נדות ובדם כתמים והיה מתיר לעצמו לומר שהוא מותר, בהרת בהתר. והיה בעור בשרו שעדיין לא נכנס לבשר אלא בעור מבחוץ. לנגע צרעת שעדיין אינה צרעת ממש ואינה נגע ממש אלא לנגע, לומר שסופו להיות נגע, וסוף אותו נגע להיותו צרעת, וכן ארז"ל ארבע מראות בנגעים, לא אמר מיני נגעים אלא מראות נגעים שקודם משתנה העור והוא סימן שסוף אותו שנוי להיות נגע וסוף אותו נגע להיות צרעת כמו שאמרנו, יהיו ארבע מראות כנגד ד' יסודות. ויש לאדם ארבע מרות לבנה אדומה ירוקה שחורה, והכהן היה רואה אם היא מהשחורה היה יודע שבאה לו מצד מאכלים נסים שאכל מאכלות אסורות כגון נבלות וטרפות, כי הנבלה שנתנבלה היא מצד סמאל וכחותיו, והטרפה סופה למות ונתקרבה אל כת סמאל, וארז"ל זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תאכל. כי העומד למות כמת דמי, או שאכל מהבהמות או מעופות הטמאים, ולזה אחר שאמר את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו מהבהמות ומהחיות ומהדגים ומהעופות, אח"כ אמר אשה כי תזריע וילדה זכר זי"ן כ"ף רי"ש עולה שלם בלי כל פגם ומום, ואח"כ אמר אדם כי יהיה בעור בשרו, לומר שאם לא נזהר מהמאכלים הטמאים ובא לידי צרעת, זה בא ממרה שחורה. ואם באה לו ממרה ירוקה היה יודע שבאה לו לשון הרע ומרכילות, לפי שלא שלט על עצמו שלא להוציא אותו דבור כמ"ש (איוב כ"ו אם תמתיק בפיו רעה יכחידנה תחת לשונו, יאמר אם בפיו רעה שהוא יודע שום רעה על חבירו ונמתקה ועלתה לפיו ע"י חמימות מרה ירוקה ונעשה מתוקה יכחידנה תחת לשונו, ארז"ל כי הקב"ה ברא תחת לשון האדם מעיין מים מתוקים, לזה נתן לו הכתוב עצה שאם עלתה אותו לשון הרע ונתחממה ונמתקה יכחידנה באותם מים מתוקים שתחת לשונו שהם יותר מתוקים, ממנה, ויראה כמו שאותו המעיין אינו יוצא מן הפה ולחוץ אלא נכנס גפנים ללכלך הגוף, כן איתו דבור יערבנו בתוך אותם המים ולא יוציאנו לחוץ, ויהיו אותם המים גוברים עליה ומבטלת כח החמימות שקבלה מהירוקה, ואם הוציאה לחוץ עושה רושם, ואם לא יזהר סוף אותו רושם להיות צרעת, ואם הוא מהאדומה שבא על הנדה והיא מזקת הרבה, ואמרו חכמי הטבע כי אם ידרוס האדם במקום שהיא דרסה בתחלת נדותה יוזק, ואפי' הדבור שלה מזיק, ולזה כשאמרה רחל לאביה דרך נשים לי לא השיב לה ולא דבר עמה יותר, וכן אמרו כי מבטה מזיק, כי הוא דבר נגלה ונראה כשהיא מבטת במראה ברזל או זכוכית מכח מבטה תראה טיפי דם באותה מראה, וכ"ש המתקרב אליה והבא עליה. ואם היא מהלבנה ידע שהלך בגאוה שהיה מלבן עצמו ומקשט עצמו, כי מרה הלבנה טבעה להיותה נחה ולהיותה רכה ומורה שפלות, אבל כשהיא מתגברת עולה על הכל, ולזה אמרו חכמי הטבע כי הלבן יותר יפחד מצרעת, ולאלו הד' מרות נאמר בצרעת ירקרק או אדמדם ואם בהרת לבנה, אבל בשחורה נאמר ושער שחור צמח בו נרפא, כי אם באה לו מחמת המאכלים כמ"ש במרה שחורה בנקל יתרפא כשנמנע מהם, וכן אמר במדרש משל לגנת ירק שהמעיין לתוכה כל זמן שמעיין לתוכה הירק משחיר, פסק המעיין מלבין הירק, כך אם זכה האדם ושער שחור צמח בו נרפא הנתק ואם לאו שער בנגע הפך לבן ע"כ:
פסוק ב:פרשת אדם כי יהיה בעור בשרו שאת, היינו גסות הרוח כמו שאמרו בגמרא אין שאת אלא גובה שנאמר על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות, והקדים גסות הרוח שהוא שקול כנגד הרבה עבירות שאמר רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך, ואמר רבי יוחנן כאילו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, רבי חנינא אמר כאילו בא על כל העריות כולם, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם כי את כל התועבות האל, ואמר רבי חסדא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד כדלעיל ואמר רבי אלעזר כל מי שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר הקיצו ורננו כל שוכני עפר שוכן בעפר לא נאמר אלא שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו, ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנאמר וגבוה ממרחק ידע:
פסוק ג:וראה הכהן את הנגע בעור הבשר איזה בשר זה הנדה שנאמר בה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה, וכל זה רמז כאן בעור הבשר רואה ויודע באיזה יום, כמו שארז"ל אם בא עליה ביום א' יהיה מצורע מעשר שנים, ואם ביום השני יהיה מצורע משנת כ', וכן ביום הג' יהי' מצורע משנת שלשים, וכן עד ע' שנה, ולזה רמז וטמאה שבעת ימים, לומר שעד ע' שנה הוא בספק אולי בא אביו על אמו בנדתה, אבל משמונים ואילך יצא מהספק, זהו וביום השמיני ימול בשר מאותו פרשה של ובשר כי יהיה בעורו וגו':
פסוק ג:עוד וראה הכהן את הנגע, אם הלך בתענוגי מאכלות אסורות ומחמתן בא הנגע, הענג, ושער בנגע, ורשע בעונג, שלא אכל אותם מאכלים לתאבון אלא ברשע לענג גופו. הפך, רואה אם היה הפכפך שהיה רכיל היה מהפך הדברים, לזה אמר בכה ולזה אמר בכה. לבן שהיה נבל צר עין, שהנגעים באים על צרות העין. זהו לבן, נבל הוא ונבלה עמו. ומראה הנגע עמוק מעור, שהיה הולך בעקמימות ובערמה, מעור, ערום:
פסוק ד:ואם בהרת לבנה. כלומר אם לא היה נזהר מדם נדה ומהכתמים, שהיה אומר זה מראה לבן, או בימי לבונה היה אצלה והיה אומר לבנה היא, כלומר טהורה היא, מאחר שאינה שופעת דם, והוא אינו יודע מה שאמרו והדוה בנדתה ארז"ל בנדתה תהא עד שתטבול, ומרוב התלהבות היצר לא יכול לעמוד בעצמו. לבנה היא בעור ר"ת להב, ועמוק אין מראה שלא הלך בעקמימות. ושערה לא הפך לבן שלא עשה ברשעה ולא בנבלה, אלא מרוב התלהבות היצר. והסגיר הכהן, לא יפרסמנו. את הנגע לא אמר את הצרעת, לפי שלא עשה ברשע, יסגיר את הנגע כפי הענג בערך אותו עונג ישב ז' ימים. וראה הכהן אותו ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו ודאי שאין די לו בז' ימים, שההנאה שקבל מהעבירה והעונג הוא יותר מן הצער שקבל בהסגר:
פסוק ו:והסגירו שבעת ימים שנית, וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית, והנה כהה הנגע, זה סימן שאותו צער של הסגר שניה הוא כנגד העונג שנתענג בעבירה. וטיהרו הכהן מספחת היא גימ' בתוקף, זה ראיה הואיל ולא פשה הנגע שלא עשה מה שעשה אלא מרוב תוקף יצרו:
פסוק ח:ואם פשה תפשה בעור. וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן, זה סימן שזו העבירה עשאה פעמים רבות ונעשית לו כהיתר, פשתה המספחת בעור, ס"ת התר, וטמאו הכהן צרעת הוא, לא אמר נגע אלא צרעת, צרה רעה עשה, תועבה תעה בה מאחר שנעשית לו כהיתר:
פסוק ט:והובא אל הכהן. בזוהר והראה אל הכהן אין כתיב כאן אלא והובא, דכל מאן דחמי ליה אתחייב ביה לאקרוביה קמי כהנא דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי ע"כ. ועוד לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. לזה כשרואהו כאילו נוגע בו הדבר לזה יביא אותו אל הרופא, וראה הכהן בעין השכל לפי שהיה מצד החסד והיה יודע מאיזה מקום בא לו והיה מוכיח אותו ונותן לו רפואתו אל אהרן גימ' רופא. ולפי שהכל בא בדין והדין הוא מסור תחת יד החסד בסוד ויעקוד את יצחק בנו, לזה היתה רפואתו ע"י הכהן, ולזה ארז"ל שאם היה הכהן עם הארץ וישראל ת"ח אומר לכהן אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור:
פסוק ט:נגע צרעת כי תהיה באדם. עתה מדבר על מין אחר של צרעת שהוא גסות הרוח, ולזה אמר כי תהיה באדם נכנסה בו ונתהוה בו ומרוב גאותו וגאונו לא יבא אל הכהן, לזה אמר והובא אל הכהן שיביאוהו בעל כרחו, לפי שהוא נגע וצרעת, זהו נגע צרעת, זהו יביאוהו לפי שהם ערבים זה לזה:
פסוק ט:ופרשת נגע צרעת כי תהיה באדם, רמז על שפיכות דמים, ולפי שהוא חטא גדול ששפך דמו ודם זרעותיו, אמר וטמאו הכהן לא יסגירנו כי טמא הוא, לומר שאין לו תקנה:
פסוק י:וראה הכהן והנה שאת לבנה. שהלך בנשיאות ובגאוה ובליבון ובנקיות כדי שיראוהו הנשים ויחשקוהו, ולא די זה אלא שהיה הפכפך והיה עושה ברשע, זהו והיא הפכה שער לבן, שהיה נבל, ועינו צרה, ועכ"ז לא היה מענה עצמו בשום ענוי בעולם, אלא היה מחיה גופו ובשרו, וזהו ומחית בשר חי בשאת, שלא נכנע ולא נמנע מאלו המדות המגונות אע"פ שבא לו נגע וצרעת זה צרעת נושנת הוא וכתיב וקרי היא, לומר שעשתה פירות ופירי פירות כנקבה, בעור בשרו, זה ודאי אביו גרם לו מיום שנוצר וקרם עליו עור ובשר הולדתו היתה בטומאה מאחר שבאו בו כל המדות הרעות והמגונות כאלו, וטמאו הכהן אע"פ שהכהן הוא מצד החסד ובחסד יכופר עון, זה אין לרחם עליו כי טמא הוא מעת הלידה:
פסוק י:עוד ומחית בשר חי, זה סימן שבא בגלגול על זה ולא חזר בו, א"כ צרעת נושנת היא וטמאו הכהן לא יסגירנו כי טמא הוא, מקודם ולא נתקן ולא ביום הראות בו בשר חי יטמא, או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וטהר הכהן את הנגע טהור הוא שנתקן גלגולו:
פסוק יב:ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע. זה סימן שהקב"ה ראה שנכנע, כי ודאי כשרואה עצמו כן שכסתה הצרעת את כל בשרו מראשו ועד רגליו, ודאי שהוא נכנע ומתבזה לעמוד בין הבריות, ודאי שהקב"ה חפץ בהדכאו והלקהו כן שיכנע עצמו כמ"ש וכדי להעביר אותו עור ובשר של הולדתו:
פסוק יג:וראה הכהן והנה כסתה הצרעת וגו' וטהר את הנגע. אינו צרעת אלא נגע ולטובתו היתה זאת, כולו הפך לבן כמ"ש משל לגנת ירק פסק המעיין הלבין הירק ופסק מעיין הלידה והלבין צריך לעשותו בריה חדשה:
פסוק יד:וביום הראות בו בשר חי יטמא, שלא יחזור ויתגאה וראה הכהן הבשר החי וטמאו כדי שלא יחזור לסור והבשר החי טמא הוא, ולזה יטמאנו הכהן כדי שלא יבא לידי צרעת, וזה סימן שעדיין הלחות שקבל מאביו לא הלך, אבל אם ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ודאי שפסק הלחות וטהר הכהן את הנגע לא צרעת ולא נגע שנגע מלחות האב טהור הוא:
פסוק יח:ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא. ארז"ל בשר כתיב ביה ונרפא אדם לא כתיב ביה ונרפא, כי בשר מורה הכנעה ושפלות, וכן ארז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו, אדם או גבר או איש לא נאמר אלא בשר, ואמר בו בעורו, כי קודם באה לעור ואח"כ נכנסה לבשר, אלא אמר בו בעורו, שאפי' נכנסה לפני לפנים אם נתעורר על עצמו ושב מיד וראה עצמו שהוא בשר, בושה סרחון רימה, יוצאת לחוץ לעור ומתרפא זה לא נצרך לבא לכהן כי הוא שב מעצמו:
פסוק יח:פרשת ובשר כי יהיה רמז על גלוי, עריות, וכן הוא אומר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. ושחין מלשון סוכנת:
פסוק יח:ופרשת מכוה היינו שבועת שוא כמו שארז"ל דבר שאין האש מכלה אותו שבועת שוא מכלה אותו:
פסוק יח:ופרשת נתק רמז על לשון הרע, ופירוש נתק שנותק אחד מחבירו ואשה מבעלה, ולזה אמר איש או אשה, לומר ששם ריב בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו:
פסוק יח:ופרשת שחין רמז על צרות העין, שתמצא בכל השש פרשיות של נגעים אומר והובא אל הכהן וראה הכהן, וכאן אומר ונראה אל הכהן וראה הכהן, לפי שצרות העין אינו דבר שנראה לכל שהיא מדה רעה לפי, שדנין אותו לכף זכות שהוא חס על ממונו שלא יצטרך לבריות, כמו שארז"ל על ויותר יעקב לבדו אל תקרי לבדו אלא לכדו, א"כ אינו נראה לכל, אבל הכהן שהוא מלאך ה' צבאות הוא היה יודע, שרואה ואין מראיה שפל מן העור, שמראה שאינו נמנע מלהשאיל כליו משום צרות העין אלא כדי שלא ישברו ויצטרך לבריות, זהו והנה מראה שפל, שמראה שפלות או שלא יבא לידי שפלות. וראה הכהן ששערה הפך לבן, זה סימן שיבש המעיין כמו שאמר וטמאו הכהן יגלה חרפתו, צרעת היא, מצרות העין הוא שאינו משאיל כליו, בשחי"ן, כשבאים ושואלים ממנו שום דבר יאמר, או שבור הוא או שאול הוא, ואם היא בהמה אומר חולה היא ישנה היא ואין לה כח כדי להשתמש בה אני, והשכינה היא אומרת, נקי הוא ואינו רוצה לטנפו, זהו שחין, שאול, חולה. ישן. נקי. ועל זה נאמר וכילי כליו רעים, כששואלים ממנו שום כלי, אומר רע הוא שבור הוא, חולה הוא לעולם אומר על כליו שהם רעים:
פסוק כב:ואם פשה תפשה וכו' וטמאו הכהן נגע הוא. הוא כתיב והיא קרי, ובזוהר תאני אמר רבי אבא כתיב נגע הוא וכתיב נגע היא, חד דכר וחד נוקבא אלא כד נוקבא אסתאבת בגין חובי תתאי כתיב נגע היא, וכד דכר לא אדכי בגין חובי תתאי כתיב ונגע הוא, ואשתמודעאן מילין אלין דאתו מהאי ובדין דאתו מהאי שהכהן היה מלאך ה' וכפי חטאו היה מכפר עליו, וזהו נגע היא שהיה רואה היכן פגם ונגע חטאו, ומה שאמר דכר ונוקבא זה תלוי במאמר א' שאמר בזוהר ז"ל תאנא בספרא דצניעותא כד אתברי אדם נחת דיוקנא קדישא עילאה ונחיתו עמיה תרין רוחין מתרין סטרין מימינא ומשמאלא כללא דאדם ורוחא דימינא אתקרי נשמתא קדישא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ורוחא דשמאלא אתקרי נפש חיה, אם כן כשנוגע לנשמה אמר הוא בלשון זכר וכשהוא נוגע בנפש אמר היא, ועיין באמרו זכר נוקבא אסתאבת ודכורא אמר וכד דכורא לא אדכי לפי שאפילו שנוגע בו אינו פוגם בו כמו שפוגם בנוקבא:
פסוק כד:או בשר כי יהיה בעורו מכות אש, שבא הצרעת ע"י מכות אש, זה פירוש שהלשין את חבירו שכוהו באש, והכתוב אומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, לצמיתות מתרגמינן לחלוטין, אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, ואמר ובהרת לבנה אדמדמת או לבנה שהיה לו פנים לכאן ולכאן, שהיה מראה לחבירו פנים צהובות ושלא בפניו פנים אדומות שרוצה למוץ דמו:
פסוק כה:וראה הכהן והנה נהפך שער לבן, נהפך הליבון לאדום, ומראהו עמוק, שהיה הולך בעקמימות, והיה לו מחשבות עמוקות מן העור, שמה שהיה בלב לא היה בפה, צרעת היא וטמאו הכהן נגע צרעת היא, כלומר לזה באה לו על ידי מכוה לומר שהיא נגע והיא צרעת, לומר כשהיה נוגע ובא אצל חבירו לא היה בא אלא ליקח ממנו דברים כדי להלשין עליו, ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה, זה מורה שלא הלך במלשינות ולא ברכילות, ובאה לו המכוה כדי לייסרו לפי שהיה לבו משיאו להלוך אע"פ שלא הלך, זהו שאת המכוה היא, וכן כי צרבת המכוה, לשון צורבא מרבנן, שהוא לשון חמימות שנתחמם לעשות אע"פ שלא עשה:
פסוק כט:ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן. לומר כמו שבחה המכוה ע"י הרהור וחמימות הלב כמ"ש, כן בא הנתק בראש על המחשבה שהיא המוח, ועל המצהיב פנים לחבירו ר"ל שהוא מחניף, זהו ובו שער צהוב, והחנופה היא שוה לגסות הרוח, כדגרסינן פרק זה בורר ואשא עיני וארא שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהן ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, ואומר אל המלאך אנה מוליכות את האפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער, וא"ר יוחנן משום רשב"י זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל, ועון חנופה היא עון גדול כדאמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף, ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברים שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ואין לאומים אלא עוברים שנאמר ולאום מלאום יאמץ, וסבב לחברו לפי שהראה לו פנים ולא הוכיחו כאילו החטיאו ועבר על הוכח תוכיח, ונעשה מדוברי כזב, מלבד שהוא מחריב העולם שמביא אף לעולם, לזה וטמאו הכהן צרעת הראש או הזקן, שהדרת פנים זקן והוא הראה לו פנים לכך תלקה הזקן:
פסוק לג:והתגלח. היל"ל וגילח כלום יש ספר מספר גרמיה, אלא אמר והתגלח שיקשט עצמו מבפנים שהוא הגלוח האמתי כי זה הגלוח חוזר וצומח, אמנם הגלוח של פנים אינו חוזר וצומח מאליו, אלא ע"י מעשיו, ולזה ג' רבתי לרמוז למה שאמרנו. ואת הנתק לא יגלח, לרמוז לחטאתי נגדי תמיד כדי שישאר מגולח ומקושט:
פסוק לח:ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות לבנות, זה סימן שהיה עושה דברים המותרים אבל לרבים נראה שהם כיעור, וארז"ל הרחק מן הכעור ומן הדומה לו, כמו אותה שאמרו ז"ל מי שנשרו כליו במים לא ישטחם בשבת בחמה ואפי' בחדרי חדרים אסור כדי שלא יחשדוהו שכבס בשבת והתורה אמר והייתם נקיים מה' ומישראל, והיה עושה כיוצא בזה, וזהו בהרת בהתר, שלא היה בו שום איסור אלא חשד לבד, וזהו לבנת חסר, שבינו לבין קונו היה לבן שהיה לבו נקי, אבל לא לבין עיני הבריות, ולז"א בהק הוא, הוא דבר שקהים ממנו בני אדם. פרח בעור, כמו הפרח שיש לו מראה לבן. טהור מכלל שאמר טהור ודאי שהיה טמא, שמי שלא היה טמא ודאי היה בו שום טומאה, אלא יש לו למנוע עצמו כדי שלא יבא לידי חשד, ואמרו ז"ל הרחק מן הכעור כו', וזהו לבנה רמז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, שמ"מ חוטא נקרא:
פסוק לט:בעור בשרו. שאין בעל הרחמים נפרע מהנפשות תחילה לזה קודם בעור ואח"כ בשרו שנכנס לתוך הבשר, ואמר ב"פ בעור בשרו, לומר שקודם בא בעור מבחוץ ואם לא חזר בו נכנס לתוך בשרו שתחת בגדיו, ואם לא חזר בו בא לעור מקום שהוא גלוי לכל, אלא שהוא בעור מבחוץ, ואם לא חזר בו נכנס לתוך בשרו שבגלוי, ואח"כ אמר לנגע לא אמר נגע אלא לנגע ואח"כ נגע ואח"כ צרעת, כל זה מרוב רחמיו על בריותיו, קודם מלקהו במקום שאינו נראה, ואם לא חזר בו מפרסמו שמלקהו בגלוי במקום שהוא נראה לכל, וכן אמר בזוהר א"ר יוסי הכי הוא ודאי דיסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא, ת"ח כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת הא ג' זינין הכא, ובכלהו אקרי נגע צרעת הה"ד והיה בעור בשרו לנגע צרעת. מאי נגע צרעת סגירו, סגירו מכולא, וכתיב והובא אל אהרן הכהן, אבל אינון דאתחזון לבר כתיב וראהו הכהן וטמא אותו, דהא אינון דאיתחזון לבר לבני נשא מסטרא דמסאבא קא אתיין ולאו ייסורין דאהבה נינהו דכתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת אי ההיא תוכחת מאהבה היא מסותרת מבני נשא:
פסוק מ:ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא, זהו סימן שחלה עליו הטומאה ומכשרון מעשיו העבירה הקב"ה מעליו, וכן אמר בזוהר ז"ל תאנא כולא הוא בחד מתקלא סלקא, ומשום דדיני תתאי מתאחדן ומתחברן בשערוי דהאי אקרי הוא דינא קשיא, וכבר אתעבר מיניה ההוא שערא דרישא אתבסם ודינין דלתתא לא אזדמנו, ובגין כך אקרי טהור דלא אקרי טהור אלא כד נפיק מסטרא דמסאבא, וכד נפיק מן מסאבא אקרי טהור דכתיב מי יתן טהור מטמא, מטמא ודאי, והכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא, ות"ח ברישא דהאי איש בוצינא דקרדינותא, ובגין כך גולגלתא דרישא דהאי סומקא כוורדא ושערי סומקי בגו סומקי ותליין מנין כתרין תתאין דלתתא דמתערין דינין בעלמא וכד אתעבר מניה שערא ואתגליש מחסד עילאה אתבסם כולא ואקרי טהור על שמיה, אמר רבי יהודה אי יתקריה על שמיה קדוש יתקרי ולא טהור, א"ל לאו הכי דקדוש לא יתקרי אלא כד תלי שערא דקדושא בשערא תלי, דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, והאי אקרי טהור מסטרא דתליין לתתא מניה, ובגיני כך כד אתעבר מניה שערא אדכייא, ות"ח כל מאן דאיהו מסטרא דדינא ודינין מתאחדין ביה לא אדכי עד דאעבר מניה שערא, ומדאתעבר מניה שערא אתדכי, ת"ח דהא ליואי דאתו מהאי סטרא דדינא לא מתדכאן עד דאעברו מנהון שערא דכתיב והעבירו תער וגו', ולזמנא דיתכשרון עובדין לתתא זמין קב"ה שערא דא לאעברא ליה ולמיגז ליה בגין דלא יצמח וירבו דכתיב כי ימרט ראשו, א"ר יצחק רב מכל ליואי קרח הוה דעבדיה קב"ה לתתא כגוונא דלעילא וקרייה קרח, אימתי בשעתא דגליש בגיניה להאי איש דכתיב קרח הוא, וכד חמא קרח רישיה בלא שערא וחמא לאהרן מתקשט בקשוטי מלכין אתזלזל בעיניה וקנא לאהרן, א"ל קב"ה אנא עבדית לך כגונא דלעילא לא בעית לאעלא בעילאין חות לתתא והוי בתתאין דכתיב וירדו חיים שאולה:
פסוק מ:הנה מבואר שאמר דדיני תתאי מתאחדן ומתחברן בשערוי וכד אתעבר מיניה ההוא שערא בישא אתבסם ודינין דלתתא לא אזדמנו, ובגיני כך אקרי טהור על שם החסד שהוא נקרא טהור, כי מצד החסד נמרט ראשו, ופירוש קרח הוא הביא ראיה מקרח שכל מי שהוא מצד הדין ודינין מתאחדין בו אין צד הדין עובר ממנו עד שיגזוז שערו, והראיה מקרח שהוא מצד הדין מצד הגבורה וכדי להביאו לצד החסד צוהו להעביר כל שערו והכל בכשרון המעשה, כמ"ש ולזמנא דיתכשרון עובדין לתתא זמין קב"ה לאעברא ליה:
פסוק מ:ופרשת איש כי ימרט ראשו, שנמרט ראשו, הוא על הגזל שנמרט שערו, זה רמז שהוא כונס ממון שאינו שלו, לזה יפזר שערו. וכנגד אלו הז' דברים תמצא ז' פעמים כתוב בפרשה זו נגע צרעת. בפרשת שאת או ספחת והיה בעור בשרו לנגע צרעת. נגע צרעת היא, נגע צרעת כי תהיה באדם. נגע צרעת היא בשחין פרחה, בפרשת מכוה נגע צרעת היא. וטמא הכהן אותו נגע צרעת היא. זאת תורת נגע צרעת:
פסוק מא:ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא, אם המרוט הוא מצד פנים יבושר שהקב"ה גבה ממנו כל עונותיו וכל חובותיו, וזהו גבח הוא, גב"ח נוטריקון, גבה בו חובותיו, גדלו בו חובותיו, לפי שהשער שהוא מצד פנים בו תלויים הדינים הקשים העזים, ואם לא היה לזה זכות וחסד גדול לא העבירה ממנו, גב"ח, גדל בו חסדיו, וכן אמרו בזוהר ז"ל ואם מפאת פניו תאנא אית פנים ואית פנים ומאן פנים הללו אילין אינון דאקרון פנים של זעם, וכל אינון דתליין מאינון פנים חציפין כלהו תקיפין, כולהו דלא מרחמי, וכד אתעבר שערא מסטרא דאינון פנים מתעברן כלהו ואיתברו, דתניא כל אינון דתליין משערא דרישא אינון עילאין, על אחרנין ולא חציפין כוותייהו, וכל אינון דתליין מסטרא דשערא דאינון פנים כולהו חציפין ותקיפין ובהאי כתיב פני ה' חלקם ע"כ:
פסוק מב:וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם. לא אמר אדום אלא אדמדם, שהנגע לבן והולך ומתאדם, זה סימן שגברו הדינין על הלובן שהוא הרחמים, שאם היה גובר הלובן עליו נאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אבל כאן גבר האודם ודאי גדול עונו מנשוא:
פסוק מד:איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו, ג"פ טמא לומר שעשה העבירה כמה פעמים והוא הולך בה ונעשית לו כהיתר שהיא הגאוה, כי כן אמר וראה הכהן והנה שאת בנגע ואין שאת אלא גאוה:
פסוק מד:או נאמר שאמר ג' טומאות, כאן נרמז ז' גלגולים, כאז"ל, לומר שבג' גלגוליו היתה בו עבירה זו, וזהו בראשו נגעו, מהראש שהוא הראשון נקרא ראש יבא לתקן ולא נתקן ועדין בטומאתו, והכהן בראייתו היה יודע מהיכן בא לו הנגע, כי הוא מלאך ה' צבאות, וכן אמר בזוהר וכאן הוה ידע בכל אינון גוונין ולזמנין דאתחזי ביה גוונא דדכיותא ויסגר ליה למחמי אי אתיליד ביה גוונא אחרא ואי לא מדכי ליה, הה"ד וטהרו הכהן ע"כ. וכתבה התורה פרשה נגעים וחלקה אותם לז' פרשיות, אדם כי יהיה בעור בשרו. נגע צרעת כי תהיה באדם. ובשר כי יהיה בו. או בשר כי יהיה בעורו. ואיש או אשה כי יהיה בו נגע. ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו'. ואיש כי ימרט ראשו. לרמוז למה שאמרו בגמרא במסכת ערכין פרק יש בערכין אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן על ז' דברים נגעים באים על האדם, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים. ועל שבועת שוא. ועל גלוי עריות ועל גסות הרוח. ועל צרות העין. על לשון הרע דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין, ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט כו'. על שפיכות דמים, דכתיב לא יכרת מבית יואב זב ומצורע. על שבועת שוא דכתיב ויאמר נעמן הואל וקח ככרים, אין הואל אלא לשון שבועה, וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך. על גלוי עריות דכתיב וינגע ה' את פרעה. על גסות הרוח דכתיב, ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו והצרעת זרחה במצחו. ועל הגזל, דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית, תאנא הוא כינס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין דכתיב ובא אשר לו הבית, תאנא דבי רבי ישמעאל מי שהבית מיוחד לו לבדו:
פסוק מה:והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, אם בא לו הצרעת מחמת אביו שבא על אמו בנדתה, יקרע בגדיו להורות לכל שזה החולי הוא לו מחמת המלבוש שהלבישהו שהוא הגוף שהוא מלבוש לנשמה, פרומים בגימ' עשו, לומר שאביו ואמו עשו לו זה החולי:
פסוק מה:וראשו יהיה פרוע אם בא לו מחמת שהיה הולך בקומה זקופה יגלח ראשו ויראה קלונו לכל, ועל שפם יעטה אולי בא לו זה החולי מחמת שהיה אוכל מאכלים טמאים, לזה ישים מסגרת על פיו, וטמא טמא יקרא, שמא בא לו על לשון הרע לזה טמא יקרא, אמרו ז"ל וטמא טמא יקרא, שאין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים שנאמר וטמא טמא יקרא, ארז"ל כן לפי שהוקשה להם למה טמא יקרא יתודה ויצדיק עליו את הדין, אלא שאין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים, ופירוש יקרא הוא מלשון תפלה, כמו ויקרא שם בשם ה' תרגום וצלי, ר"ל שאינו רוצה בתפלתו, וכן אמר בזוהר דכל מאן דלא לעי באורייתא ולא אשתדל בה נזיפא הוא מהקב"ה רחיקא הוא מניה לא שריא שכינתא עמיה, ואינון נטורין דאזלין עמיה אסתלקו מיניה, ולא עוד אלא דמכריזי קמיה ואמרי אסתלקו סחרניה דפלניא דלא חסה על יקר דמרי, ווי ליה דהא שביקו עילאין ותתאין לית ליה חולקא בארחא דחייא. וכד איהו אשתדל בפלחנא דמריה ולעי באורייתא כמה נטרין זימנין לקבלוי לנטרא ליה ושכינתא שריא עליה וכולא מכריזי קמיה ואמרי הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, הבו יקרא לבריה דמלכא, איתנטיר איהו בעלמא דין ובעלמא דאתי זכאה חולקיה ע"כ. ואמר והצרוע לא אמר והמצורע. לומר שאפילו אין הצרעת נראית שהיא תחת בגדיו, ראוי לו לפרסם עצמו כדי שיבקשו עליו רחמים, ולזה אמר אשר בו הנגע, לומר שהנגע אינו ידוע אלא לו, בגדיו יהיו פרומים כדי להראות נגעו לכל ויתאבל על מעשיו, ולזה ועל שפם יעטה כאבל, גם כדי שידום ויצדיק דינו של הקב"ה עליו:
פסוק מו:בדד ישב. ארז"ל בתורת כהנים שלא ישבו טמאים אחרים עמו, והכוונה הוא כדי שישוב ואם יראה טמאים אחרים עמו יתנחם ויקח נחמה בראותו אחרים שיש בהם זה החולי, מחוץ למחנה, מחוץ לג' מחנות כשיראה עצמו שהוא גרוע מאבי אבות הטומאה שהוא המת שהוא משולח ממחנה שכינה לבד וזה משולח חוץ לג' מחנות, בזה ידע ויכיר שגרם לעצמו מה שלא גרם אדם הראשון, שאדם גרם מיתת הגוף וזה גרם מיתת הגוף והנפש, ולזה אמר בדד ישב הגוף, מושבו, כאילו אומר מה שבו שהיא הנפש, כשיראה כל זה ודאי שיתנחם על מעשיו ויעשה תשובה, ואולי שזה נאמר על אותם ז' דברים שהנגעים באים עליהם, ר"ל שבא להם הצרעת בעון שעשו, כמו שאמר בגדיו יהיו פרומים שבא על עון, אבל אם בא לו הנגע מצד אביו שבא על אמו נדה, אולי שאינו בדין זה שהאבות יאכלו בוסר שלא המתין לה עד שתטבול ושני הבנים תקהינה, ועליהם אמר שלמה ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם וגו':
פסוק מו:ובסבא פרשת משפטים ז"ל ואית עשוק אחר ההוא עשוק דאקרי ממזר, כד נפק מעלמא מיד מפרישין ליה מעמא קדישא מקהלא, ההוא ממזר עניא מסכנא אושיד דמעין קמיה קב"ה וטעין קמיה מארי עלמא, אי אבהתי חבו אנא מה חובא עבדנא הא עובדי מתקן קמך, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, וכן לכל אינון עשוקים אית לון טענה קמי קב"ה, ומההיא טענה לית לון מנחם ולית דיתוב מלה על לבהון ע"כ ואפשר שלזה אמר והצרוע אשר בו הנגע, שהנגע בא מצדו לא מצד אביו, שאחר שאמר שהוא בו, הנגע מיותר, ועוד היל"ל והנגוע אשר בו הצרעת שקודם הוא נגע ואח"כ צרעת, כמו שאמר נגע צרעת, אלא אמר אשר בו הנגע לומר שבקל תחזור מעליו מצרעת לנגע, מאחר שבאה לו ע"י עצמו מחמת עון, כשיחזור בתשובה יתרפא, אבל כשבאה לו מחמת אביו אינה חוץ ממנו אלא בנין גופו הוא על זה, ולזה נקרא עשוק. ואפשר שלזה באה פרשת נגעי בגדים, כי הבגד הוא מלבוש ורמז על הגוף שהוא מלבוש לנשמה, זהו אומרו והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, כי מאחר שהוא דבר נסי יאמר כמ"ש בפרשת נגעי בתים, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ, ויאמר ונתתי נגע בבגדיכם, לא כי יהיה בו, מאין יהיה אלא בנס, אלא ודאי כאן רמז על העשוק שבאה לו מחמת אביו שבא על אמו והיא נדה, ולזה אמר כי בו, שנתהוה בו שהוייתו היתה על זה. בבגד צמר או בבגד פשתים, בגי' זה הוא שנולד מן הנדה בין בא עליה בשוגג בין בא במזיד, וכן צמר במ"ק כמו שוגג במ"ק, פשתים ע"ה והענין במ"ק כמו במזיד במ"ק. או בשתי או בערב, פירוש בשתי הוא היסוד, כמו כי השתות יהרסון, ורמז על גלגול ראשון שהוא יסוד למה שאחריו, או בערב, רמז על שאר גופים שהם ערבים לו לתקנו. ועוד נאמר או בשתי, רמז על השניה, או בערב על האחרון כמו ערב שהוא סוף היום, או בעור בגימ' ממזר עם ב' מלות, שגם הוא עשוק, וראוי לו הצרעת להבדילו מעדת ישראל שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה', או בכל מלאכת עור, בגימ' באי זו צד ממזרות, עם ד' מלות, והב' שמוש, ולזה אמר צרעת ממארת היא הנגע טמא הוא, רמז על ג' צרעת, בראשון ממארת, בשני שלא נתקן לגמרי, לזה קרא אותו נגע. בשלישי טמא הוא, וצריך לשורפו לנקותו זהו ושרף את הבגד:
פסוק מו:ובזהר אמר שמה שחל על השתי או על הערב זו הטומאה, לפי שלא נזכר עליו בשעת טויתו ש"ש, לזה מצאה הטומאה מקום לחול, ז"ל אמר רבי אלעזר בכל עובדוי דבר נש ליבעי ליה דלהווין כלהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד דכולא הוא לפלחניה ולא לישרי עלוי סטרא אחרא, בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא, ויכיל לאשראה על ההיא עבידתא ועל דא השתי או הערב הוה אסתאבו ושריא עליה רוחא מסאבא בגין דלא אדכר עליה שמא קדישא כד עבדו יתיה ע"כ:
פסוק נט:זאת תורת נגע צרעת, לומר שיתעסקו הטמאים והמצורעים והממזרים בתורה, שהתורה מטהרת הכל שהיא אש וכל דבר אשר יבא באש תעבירו באש, אותו אש מעביר ממנו כל הטומאה שבו, וכן ארז"ל ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, לטהרו אם עוסק בה, או לטמאו, אם אינו עוסק בה מוספת לו טומאה על טומאתו בהתרחקו ממנה מצא מקום סטרא אחרא לחול, ואם עסק בתורה היא מרפא שנאמר ולכל בשרו מרפא, ואח"כ מטהרתו, וכן הוא אומר והבגד או השתי או הערב או כל כלי עור אשר תכבס במי התורה, וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר:
פסוק נט:גימטריאות
שאת ספחת בהרת צרעת, ר"ת שסב"ץ והם רמז לד' אבות נגעים הנזכרים במשנה, בהרה עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, והשאר כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן. שלג, סיד ביצה צמר, ומחית, בגימטריא מחיה בכעדשה:
