פסוק א:דבר ערמב"ן ולא אמר אל בנ"י כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולטהר, וצ"ע דגם על בנ"י יש מצוה זו לבוא לכהן שיראה נגעים - ובמצורע (י"ד ל"ד) ולא יזהיר את ישראל רק בבואם לארץ וכו', מבואר דכל דיני מצורע גם בחו"ל ואפי' בזה"ז אם יש כהן בקי, (ועי' רמב"ן כאן בפסוק מ"ז והבאתי בסמוך) מ"מ לא נתחייבו שיבואו אל הכהן כ"א משיבואו אל הארץ, ועי' בכל"ח בזה ולכאו' משמע אפי' אין הישראל המנוגע שואל את הכהן, מ"מ אם הכהן רואה הנגע מוטל עליו לעשות כמשפט, ואפי' אם הישראל מעכב ואינו בא לשאול מ"מ על הכהן לטהרו או לטמאו, אך ע"פ האמת אינו כן דיש מ"ע על המנוגע לבוא אל הכהן כמ"ש ובא, ורמב"ן עצמו כ' בפ' תצא (כ"ד ח') דהמונע להראות נגעו לכהן עובר בל"ת דהשמר בנגע הצרעת, א"כ תלוי בישראל דצריך לבוא אל הכהן, ולמה לא כ' דבר אל בנ"י, א"ו שאין כוונת רמב"ן על קודם שבא אל הכהן, אלא אחר שבא והראה אז העיקר הכהן, אך מ"מ ודאי כמ"ש והובא אל הכהן, וכ' הרא"ש נגעים פ"ג מ"ב דמוטל על הב"ד לכוף אותו להביאו אליו, אע"ג דכל זמן שלא אמר הכהן אינו טמא, מ"מ צ"ל דכן הי' רצון התורה שיטהר כל אחד מנגעי', וע' שו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' קכ"ה: ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"ו כ' דל"ש היום, מצד דליכא שילוח חוץ מג' מחנות, ומצד טומאת ארץ העמים - ובתפארת ישראל טהרות במראה כהן אות ל"ט תמה ג"כ למה אין נוהג בזה"ז, וגם הגרע"א תמה בזה, ואי"ל דלטהרתו צריך העברת תער, ומדאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה (כמג"א סי' ר"א סק"ד), לפיכך לא נרצה לסמוך על חזקת כהונה של זה לעבור על כמה לאווין, ואין ספק מוציא מידי ודאי כנדה (ט"ו:), אבל זה תינח בנגעי אדם, אבל נגעי בתים בא"י ונגעי בגדים בכ"מ מאי איכא למימר, וי"ל דבזה יש אפוקי ממונא מחזקת מארי' לנתוץ הבית ולשרוף הבגד לא אלימא חזקת כהונה נגד חזקת ממונא, וע"ע בזה בתפא"י בחומר בקודש פ"ד אות כ"ו, ובמנ"ח מ' קס"ט אות י"ג: ובס' אגרת שמואל על רות (א' ה') הביא המד' לעולם אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ואף בנגעים כן התחלה על ביתו וכו', וק' למה לא נקט בתורה כן, ונקטהמאוחר קודם האדם ובית באחרונה ואפ"ל שהכוונה להדריך האדם שישוב בתשובה, והודיעו שגם שמצד הרחמים הנגע בא תחלה בבית ואח"כ בבגד ואח"כ בבשר, עם כל זה ראוי לאדם שיכיר שזה מרחמים, ומן הדין ראוי להתחיל בו, ומה שמאחרים אותו הוא רחמים כדי שישוב אל ה', סידר הדברים כפי הסדר שהי' ראוי שיבוא אע"פ שאינו בא, עכצ"ל דנגעי בתים ל"ה נוהגים רק בא"י, ואחר כיבוש וחילוק שכ' בו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. אמר שיהי' כל אחד מכיר חלקו ואחוזתו ונגעי בגדים ל"ה נוהג אלא בא"י, ולפ"ז אין סברא שלא יהי' נוהג צרעת הבגד רק אחר כיבוש וחילוק, כי מה ענין כיבוש וחילוק לצרעת הבגד, ודאי שיהי' נוהג תיכף בכניסתן לארץ. ומשו"ה סידרה תורה כפי אותו הזמן שהי' דור המדבר, ולא נכנסו לארץ כל מי שקודם נוהג בזמן מוקדם אותו, וצרעת אדם הי' נוהג גם במדבר כמ"ש במרים, וכשנכסו לארץ הי' נוהג נגעי בגדים, ונגעי בתים היו מאוחרים עד אחר כיבוש וחילוק (אך הראי' ממרים י"ל ששם הי' רק נזיפה): וברמב"ן בפסוק מ"ז דאינו נוהג בחו"ל, ועמ"ש בדברי' במנ"ח מ' קע"ב אות ד', וכ"כ בציוני, ופלא דאי' בת"כ סוף תזריע (י"ג נ"ט) לטהרו או לטמאו כשם שמצוה בארץ כך מצוה בחו"ל וצע"ג, וכן אי' בת"כ ריש מצורע, וע"ש עוד בציוני "וכן לא ינהגו בה כי אם בצבועים" ועי' ירושלמי כלאים פ"ט ה"א תנינן הרי כללין ולא דמיין דין לדין, תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים ובין לבנים, ותנינן אין מטמא בנגעים אלא צו"פ ובלבד לבנים, ועי' מס' נגעים פרק י"א מ"ג: ובת"כ הנ"ל ריש מצורע כ' וז"ל זאת תהי', אינה נוהגת בבמה ונוהג בזה"ז, ל' תהי' על ההויה תמידית בלי שינוי, עתו"ת אות ג' שפלא שכ' שנוהג בזה"ז, וכ"מ לקמן שר"ט טיהר ג' מצורעים אף כי ר"ט הי' לאחר החורבן, וכ"מ בברכות (ה':) וכ"פ הר"מ פי"א ה"ו מטו"צ, ורק במקום שכ' בת"כ בזה"ז כ' הר"מ בפני הבית ושלא בפני הבית, ובפרט שיש כמה ענינים שמצורע אסור בהם ושייכים בזה"ז, כמו שאילת שלום ותה"מ וכו', וצ"ל דטהרת מצורע צריך כהן מיוחס וכ"פ הר"מ פ"ז ה"ט מתרומות, ובזה"ז אין לנו מיוחסים כמ"ש הר"מ פ"כ ה"ג מא"ב, ולכן נשתקע הדין, וכ"כ ברדב"ז על ר"מ פ"ז ה"ט מתרומות, וז"ל ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזה"ז שהרי טומאת המצורע נוהגת בארץ וחו"ל משום שאין עתה כהן מיוחס, וע"ע תוס' ברכות (ה':) ד"ה הא דבזה"ז שבטלו דיני ערי חומה אין מצורע צריך שלוח, וע"ש ברשב"א, ועי' תוספתא פ"ח דנגעים, ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קל"ז: ובפסיקתא זוטרתי פ' שמות ותזריע, משחרב בהמ"ק אין טהרה ממת ואין טומאה ממצורע פי' שאין לנו אפר פרה להזות, וטומאת מצו ליכא כלל שאין כהן מורה וכו', וע"ע באוצר נחמד על כוזרי מאמר ג' אות מ"ט שאין לסמוך על חזקות כהונה בתגלחת מצורע כו', וצ"ע למה הוקבע בש"ע דין מצורע אחר שאין נוהג בזה"ז באו"ח סי' ל"ח סי"ג מצורע אסור להניח תפילין, וע"ע בתולדות אדם וולאזין ח"א פ"ו, וירחון קול תורה חו"ז סי' ט"ז, וכנסת חכמי ישראל סי' קע"ט אות ק':
פסוק א:שם) רמב"ן ובפרשת הזב כ' דבר אל בנ"י וכו', בעבור שהוא דבר סתום מזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן, משמע דגם טומאת זב ע"פ כהן ולא שמענו זה, ובת"כ כאן פי"ב אי' יכול אף שאר טמאים טומאתם בכהן ת"ל הוא לא אוציא הזב וזבה וכו', זה טומאה בכהן ואין שאר הטמאים בכהן הרי מפורש להיפך:
פסוק ב:אדם באוה"ח אתם קרוים אדם שאין עכו"ם מטמאים בנגעים כמ"ש בנגעים פי"א מ"א, ולפ"ז אתי' סתם מתני' דנגעים כרשב"י דאין עכו"ם קרוים אדם, ויש ללמוד מזה דס"ל לר"מ כרשב"י, ועתו"ס יבמות (ס"א.) ד"ה ואין שדנו בזה בדעתו של ר"מ איך הוא, וגם יש ללמוד מזה דהלכה כרשב"י דקיי"ל הלכה כסתם משנה, אולם הר"ש בנגעים שם כ' טעם אחר בהא דאין עכו"ם מטמא בנגעים ע"ש: עוד כ' באוה"ח גם כלל התינוק שהוא בנדה (נדה מ"ד.) גם כלל האשה דכ' ויקרא שם אדם, וק' דהא אאשה יש לימוד אחר בכריתות (ח':) והצרוע הרי כאן שנים וצע"ג: ועתו"ס ערכין (ג'.) ד"ה והצרוע וז"ל וילה"ק אמאי לא נפקא לן אשה מאדם דמשמע אשה כו', ובפ' בהעלותך (י"ב י"ב) אשר בצאתו מרחם אמו, כ' בעה"ת כי קטן שנולד מצורע ממעי אמו אין לו טהרה עולמות וכ"כ בר' בחיי שם, ובפענח רזא כ' שכן יש בספרי, קטן שנולד מצורע מבטן אמו אין לו טהרה עולמות לפי שאין יכולין לקיים בו והסגירו ע"ש, ותמוה דמבוארבנגעים פ"ז מ"א, ובת"כ תזריע דנגעים טהורין בעכו"ם ונתגייר וקטן שנולד - אבל בת"כ תזריע פ"ו שחין של אחר הדיבור שלפני הדיבור מנלן וכו' עד שלא נולד מנין ע"ש, ובפי' הראב"ד שיש חילוק בין שחין לשאת ובהרת, דשחין מטמא גם לפני הדיבור וכן בעכו"ם ובקטן שנולד, והא דאי' במשנה דלפני הדיבור וקטן שנולד אינו מטמא הוא רק בשאת ובהרת, וא"ש בעה"ת דמשכח"ל נגע בקטן ונולד שיטמא בשחין אבל הוא דבר חדש וצ"ע, ועי' בכל זה בבית האוצר ח"א כלל ה' אות ח' ט', ואמבוהא דספרי (דף קנ"ד:): ובסנהד' (נ"ז:) ב"נ חייב אעוברין דכ' שופך דם האדם, וצ"ע ממתני' נגעים הנ"ל בקטן ונולד כיון שהנגע הי' קודם שנולד ואין טומאת נגעים רק אחר הלידה, ואמאי לא נימא דאדם גם עובר בכלל, וכמו דמרבינן קטן כן יש לרבות עובר. ועתו"ס ב"ב (כ'.) ד"ה ועכו"ם, דבן ח' אפי' חי לא מקרי אדם, ויש לחלק דגרע מעובר דעתיד לחיות כשיולד אבל בן ח' לא יוכל לחיות, וכ"כ בשו"ת בית יצחק או"ח סוס"י ט"ז, והדרוש ועיון כאן ובפ' תולדות מאמר ק"י, ובפרד"י תשא שכ"ה. - ומ"ש בנדה שם דכ' אדם אפי' כל שהוא דהיינו תינוק, ודומה לזה בירושלמי סוטה פ"ד ה"א וקנא את אשתו, אפי' מקצת אשתו ארוסה ושומרת יבם, ובחולין (ע"ט.) שה אפי' מקצת שה, וסנהד' (ע"ח.) כי יכה כל נפש אדם פלוג' אי כל נפש או כל דהוא, - ובראב"ע ולא אמר איש להכניס הגרים, וכ"ה בת"כ ובירושלמי שקלים פ"א ה"ד אדם כי יקריב לרבות הגרים, ובאמת אפי' אי הי' כ' איש הוי משמע ג"כ גרים כזבחים (ק"ג.) אטו גר לאו איש הוא, ונר' דלכן לא כ' איש דכולל גם עכו"ם כערכין (ה':) ובאמת עכו"ם אין מטמאין בנגעים, כנגעים פ"ג מ"א ופ"ז מ"א, ור"מ פ"ט ה"א מטומאת צרעת הכל בנגעים אפי' קטן בן יומו והעבדים, וכ"כ בחינוך מ' קס"ט, וע"ש במשניות ווילנא בתוס' אנשי שם משום שנא' אדם ועבדים קרוים אדם, ועתו"ס מגילה (כ"ג:) ד"ה ואדם שכ"כ ותוס' ב"ק (מ'.) ד"ה שהשור:
פסוק ב:שם) לנגע במד' כששמעו ישראל פ' נגעים נתייראו א"ל ה' אל תיראו הללו לעע"ז ואתם לאכול ולשתות ולשמוח ותמוה, וכ' בס' עמק המלך עפמ"ש בסנהד' (נ"ח:) עכו"ם ששבת ח"מ וכ' ביפ"ת הטעם דבשבת מורה המזל על עצבות ושלא לנוח ממלאכה, לכן צוה ה' לישראל לשבות ולאכול ולשמוח להורות דישראל אינם תחת יד המזל רק תחת הקב"ה בעצמו, לכן עכו"ם ששבת ח"מ משום דמורה בזה שאינו רוצה להיות תחת המזל, ונעשה כעבד חפשי מאדוני' ומורד ברבו ואי' בכתבי האר"י ז"ל מי שאינו מענג השבת נעשה מתיבת ענג נגע, ואם מענגו זוכה לג' דברים עדן נהר גן ר"ח ענג, וז"ש הללו לאוה"ע שאי"ל תקנה הנ"ל להנצל בזה שיענגו בשבת, דעכו"ם ששבת ח"מ אבל אתם לאכול ולשמוח ונתהפך מנגע לענג, ועי' ס' נוה שלום ח"ב (דף ל"ג:) אבל קשה מ"ש, אלו לאוה"ע, הא אין אוה"ע מטמאים בנגעים, וכ' בס' אזור אלי' סי' ג' כמו שאחז"ל שנתן ה' נגעים גם באוה"ע שלא יהי' מונין לישראל שהם בעלי חטטין עש"ה ובס' גאולת ישראל כ' דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ובפ' נגעים כ' תחלה נגעי אדם, ואח"כ נגעי בגדים ובתים, ובנדרים (ד"י.) היושב בתענית נקרא חוטא ק"ו מנזיר שלא ציער עצמו רק מיין כו', ואם נדרוש סמוכים ראי' להיפך דבברכות (ס"ג.) נסמכה פ' נזיר לסוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מיין, וז"ש המד' כיון ששמעו פ' נגעים נתייראו, שראו נגעי אדם כ' בתורה תחילה מוכח שיתנהג עמהם בדין ופורע מנפשות תחלה, א"ל ה' אל תתייראו זה לאוה"ע מתנהג בדין ופורע מנפשות תחלה אבל אצליכם מתנהג ברחמים ופורע מממון תחלה, ואל תתייראו מסדר הפרשיות כי אין לדרוש סמוכין, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, והראי' כי הלא אני אומר לכם שאתם רק לאכול ולשתות, והמתענה וכן מי שציער עצמו מיין הוא חוטא, נמצא שלא לדרוש סמוכין כל הרואה סוטה וכו' דאין מו"מ בתורה, ולעולם נגעי בתים קודמין:
פסוק ב:שם) רש"י שומא, עי' פרד"י תשא (דף של"ב.) מ"ש בזה:
פסוק ב:שם) רא"ם אע"פ שלא נכתב ספחת כו' עי' תי"ט נגעים פ"א מ"א:
פסוק ב:שם) בס' חסידים סי' תרע"ג שלא ירחץ האדם כשהוא מוכה שחין עם אחר אא"כ יודיענו, ובויק"ר פט"ז אסור לילך במזרחו של מצורע אפי' ק' אמה וכו', כי הצרעת מחלה מתדבקת, ועמ"ש בפרד"י שמות (ל"ב:) ולעיל (י"ב ד') בשם רמב"ן ועוד - י"א שצרעת מחלת עור טבעות וכהנים הי' רופאים והסגר מטעם חוק שמירות הבריאות שלא ידבק מאיש לאיש, ובכתובות (ע"ז:)אין מצורעים בבבל ששותים שכר וכו', (ויק"ר שם) פוק לאחריך לא תזהם ברייתא, אבל צרעת הבגד מכחיש זאת, וכן ראי' שאין עכו"ם מטמא בגגעים (נגעים פ"ג מ"א ופ"ז מ"א), ואין טומאה בחג ולא לחתן (שם) ואם חולי מתדבק מה חילוק, ואמת שיש צרעת בטבע אבל נגעים שבתורה למעלה מהטבע, כר"מ סו"ה טו"צ ובפי"ב מ"ה, וצרוע נקרא רשע, (נגעים פי"ב מ"ה): ואי' עוד דעל הרוב באים דיני תורה בשם איש וכאן כ' אדם, י"ל דמאיש ממעטינן אשה וקטן, וכאן ל"ש זה כי המחלה אפשר שתבא בכל גוף, ועי' נדה (מ"ד.) וי"א שנגעים מחלה מתדבקת ועי"ז דין אחד לקטן כמו גדול, וגם מצותו להודיע מחלתו שיזהירו ממנו כמ"ש בפמ"ה וטמא טמא יקרא, אבל מעכו"ם וחתן סתירה לזה, וכן ספק נגעים להקל (פ"ה מ"א), וק' הא חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י'.), ומפמ"ה אין ראי' דמשום שיבקשו עליו רחמים כמ"ש שם, וטעם בדד ישב פי' בערכין (טז.) דנגעים באים על לה"ר, כי הבדידות מדה כנגד מדה, והוא הבדיל בין איש אשתו יבדל ג"כ מאנשים - ובר"מ סו"ה טו"צ דבאים לאות ולפלא להזהירם מלה"ר, ובפהמ"ש פי"ב מ"ה הנגעים בלתי טבעים ואינם חלאים ע"ש, ונאמן הר"מ גם מנקודת חכמת הרפואה וק' מ"ש דגם קטן מטמא דרק על לשה"ר ול"ש בקטן, דאפי' תינוק בן יומא מטמא בנדה (מ"ד.) וי"ל בשבת (ל"ג.) על לה"ר באה אסכרה וזה ע"פ רוב בקטנים בתענית (כ"ז:), ובאה בשביל עונות אבותיהם וא"כ גם בצרעת כן ויש גם צרעת הבא מקלקול הדם בטבע, וכמו בעזיהו המלך שנצטרע, (דהי"ב כ"ו י"ט), ונעמן שר צבא מלך ארם (מ"ב ה' א'), וד' אנשים מצורעים (שם ז' ג'):
פסוק ב:שם) אדם קשה לפמ"ש בזה"ק (דף מ"ח.) אדם למעלה מתואר איש גבר אנוש, ואתם קרוים אדם ולא עכו"ם, ואיך יכנהו אדם, וראיתי במפורשים עם הוספות הרבה ממני, דבב"ב (קס"ד.) ג' עבירות אין אדם ניצל בכל יום הרהר עבירה ועיון תפלה ולה"ר, ושם רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלה"ר, ובערכין (ט"ו:) המספר לה"ר נגעים באים עליו, וק' א"כ רוב העולם יהי' מצורעים בדברם לה"ר יום יום, ומדוע מקודם שהיו הרבה צדיקים הי' צרעת, ועכשיו שרבו מספרי לה"ר יהי' נקיים, אך באדם יש רמ"ח אברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים, ועליהם מלבוש רמ"ח ושס"ה גשמיים, וכנגדם רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ומחולקים האברים, יש מצות התלוים בידים ויש ברגלים וכו' כמ"ש בס' חרדים, וכשמקיים מצוה שורה ה' על אותו אבר ומחיה אותו, וכשמקיים כל המצות אז קדוש לה' בכל אבריו, וז"ש ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם: וכן נגעים כחות הטומאה המתגלים חוצה, ובצדיק העון עושה רושם, וקדושתו דוחה הטומאה לחוץ וזה מעלתו דאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לא תכנס הטומאה בפנים רק בוקעת ועולה לחוץ, וזה סימן טוב לאדם שנענש בצרעת עבור לה"ר, ועי"ז יעשה תשובה, ואם לא פשה הנגע סימן שחזר בתשובה, ואם פשה סימן שעדיין ברשעו, לא כן הרשע אין טומאת עון עושה רושם כי מין במינו אין חוצץ, לכן עתה אין נגעים שכיח כי רבו בעלי לה"ר, ואין הטומאה נדחית לחוץ רק נשארה טמונה בהם כי מצא מין את מינו: ולה"ר הוא מג' סיבות, א', "שאת" וכסוטה (ה'.) אין שאת אלא גבוה, גאוה ונשיאות ראש, ומתכבד בקלון חבירו, ב', ספחת לשון התחברות כמו ספני נא אל אחת הכהונות (ש"א ב' ל"ו), ונספחו אל בית יעקב (ישעי' י"ד א') שהתחבר לחברת רשעים, ג'. בהרת, כמו בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז כ"א) שילבין ויצדיק עצמו במעשיו הרעים שעשה, ואומר כי הלה רשע ומצוה להרע לו, ע"י ג' סיבות הללו, והי' בעור בשרו, והיה לשון שמחה כי עי"ז יחזור בתשובה וירפא, ולכן והובא אל הכהן ולא אל הרופא כי אין ערוד ממית אלא החטא (ברכות ל"ג), ויובא אל הכהן שליחא דרחמנא ויסגירנה ז"י לרמז לו שיסגיר פיו מלה"ר, וז"י נגד ע' שנות אדם, וז"ש במשלי (כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ואי' בזה"ק כאן (מ"ו:) אל תקרא מצרות אלא מצרעת: ובשבת (קי"ט:) כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, וק' הלא יכול לפייסו שימחל לו, ומלת כל מיותר, וגם אם המבזה אין לו מכה וא"צ לרפואה מה עונשו. ורק דבערכין (ט"ו:) מה תקנתו של מספרי לה"ר אם ת"ח יעסוק בתורה ואם ע"ה ישפיל כו' (וז"פ אלוקי נצור מלשוני מרע, שמהיום לא אספר לה"ר, ואם סיפרתי אז תיקוני, ונפשי כעפר לכל תהי', פתח לבי בתורותיך), - לכן המבזה לת"מ אי"ל רפואה למכתו מכת הנפש, כי איך יהי' לו תיקון בתורה אם בעצמו מבזהת"ח שעדיף מתירה, כמכות (כ"ב:) הנהו טפשאי דקיימו מקמי ס"ת ולא לגברא רבא, וזה כל המבזה לרבות אפי' הוא עצמו ת"ח, (ואת ה' אלקיך לרבות ת"ח, אפי' ת"ח צריך ג"כ לכבד את ת"ח חבירו), ואר"א ת"ח מרבים שלום בעולם (ברכות ס"ד.), כי ה' אמר נעשה אדם ויש בו מקום לטעות ח"ו, ומטעם זה שינו לתלמי אעשה אדם (מגילה ט'.), ובב"ר פ"ח דעשה ללמד מדת ענוה שאפי' גדול לא יתבייש לשאול קטן ממנו, ויאמר אף שאני בקי במסכת זו אני תלמוד במס' אחרת, ובאבות (פ"ו מ"ב) הלומד מחבירו אפי' אות א' צריך לנהוג בו כבוד ובב"ר פ"ט כשהגיע משה לנעשה אדם אמר אתה נותן יד לפושעים א"ל כתוב, וכל הרוצה לטעות יבא ויטעה, ומזה יש ללמוד מדת ענוה, ואין משגיחין בטעות יחיד במה שהוא תיקון לרבים, וכ' תועבת ה' כל גבה לב (משלי ט"ז ה'), וז"פ (אבות פ"ב מ"ה) אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך להתגאות בה כי לכך נוצרת להיות ענו, ובסוטה (ד':) גם רוח כעובד ע"ז, ופי' בפרשת דרכים דרוש י"ד, דבעל גאה אינו סובר דנעשה אדם ללמד מדת ענוה, רק כמינים שב' רשיות יש והוא כעע"ז, וז"ש בשבת (קל"ט.) אי בטלי יהירי בטלי אמגושי פרש"י מינות: ובסוטה (ח') כל שיש בו גסות רוח אין עפרו ננער, דבתענית (ב'.) ג' מפתחות ביד ה', וא' תחיית המתים, והענו ומאמן שה' יחיד ואין זולתו ומפתח של תחה"מ בידו, יקוה לתחה"מ, לא כן המתגאה ואומר שב' רשוית יש, דינו שלא לקום לתחה"מ כי ה' יאמר מה לך עלי, לך לך לאל הב' הוא יחייך, וז"ש (תהלים קי"ט כ"ה) דבקה לעפר נפשי לכן חיינו בתחה"מ, ולדמיון ההולך בדרך בעודו רחוק נראה בעיניו כעיר קטנה וכשיתקרב אל העיר אז יתגדל בעיניו, כן כל זמן שרחוק מן התורה אז היא קטנה בעיניו עד שסובר שהוא למדן, וכשהוא מתקרב לתורה יתגדל בעיניו, וכל שהוא חכם ביותר, יותר מתקשה לו ויתחדשו אצלו ספיקות וקושיות עד שצריך לשאול מזולתו, לזאת יקראו חז"ל תלמידי חכמים כי הם כתלמידים השואלים מרבם, - ונלמד מה' שהתיעץ עם מלאכים ק"ו כו' ואם הלומדים יתנהגו כך יהי' רב שלום ביניהם, וזה תלמודי חכמים אם הלומדים מקטילים. עצמם כתלמידים אז הם מרבים שלום בעולם, ורב שלום בניך - ובפסחים (כ"ב. וקידושין נ"ז. וב"ק מ"א.) שמעון דורש כל אתין כיון שהגיע לאת ה"א תיראו פירש עד שבא ר"ע וכו' וק' למה דוקא ר"ע, דאי' ביבמות (ס"ב.) ר"ע הי' לו כ"ד אלף תלמידים ומתו שלא נהגו כבוד זה לזה, ונזכר ר"ע עצמו בדרוש זה ודרש את לרבות ת"ח בל' רבים, ולא אמר תלמוד חכם, ירצה שהתלמודי חכמים בעצמם ייראו זה מזה ויתנו כבוד זל"ז, וכב"מ (ל"ג.) ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה, ועמ"ש בזה דברים נכונים בפרד"י בראשית (דף ל"ט): ובב"ר פ' חיי שרה בענין יפתח שפנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו, ויפתח אמר אני ראש לישראל, בין דין לדין אבדה הנערה ונענשו שניהם, וק' על פנחס שהי' צדיק והי' לו גיאות שלא רצה לילך ליפתח להתיר נדרו, ובשלומא יפתח הי' ע"ה, וי"ל דבכלי יקר מטות (ל' ג') כמו שהבעל אדון ומושל על אשתו כמ"ש והוא ימשל בך (ברא' ג' ט"ז), ובממשלה זו יש כח בידו להפר נדרי', כן ת"ח מושל על ע"ה, וכל אחד ברשות ב"ד ומחויב לעשות כפי אשר ב"ד יורו ומשו"ה ב"ד מתירין נדרים, ואם ע"ה יקבל ע"ע אדנות של ת"ח יוכל להתיר נדרו ולא כשמבזה לו, וזה שלא רצה פנחס לילך ליפתח שאמר, אם אשפיל עצמי שוב אין בכחי להתיר נדרו וכוונתו הי' לשם שמים, ומ"מ נענש דלהצלת הנפש הי' לו לעשות לפנים משורת הדין, ובנדרים (כ"ב.) יש בוטה כמדקרות חרב זה הנדר, ולשון חכמים מרפא, חכם יתיר לו בנדר, הרי שנדר מקרי מכה, וז"ש כל המבזה לת"ח אין רפואה למכתו היינו הנדר: ושם בשבת לא חרבה ירושלים אלא שביזו ת"ח, י"ל שביזו בחורי הישיבה ונותנים בנותיהם לע"ה, ובר"מ פ"ו ה"ב מדעות מ"ע להדבק בת"ח, ותלמידים ובכתובות (קי"א:) כל המשיא בתו לת"ח עליו הכ' אומר ואתם הדביקים בה' חיים כולכם היום, ויזכה לתחה"מ, ועי' פסחים (מ"ט:) - ובירמי' (כ' ל') לשוא הכיתי את בניכם, כי מקדם כשהי' לעשיר בת והי' לה מום הי' משיאה ללמדן ונתן לו מעות הרבה, ועשה ה' שיהי' יכולת לת"ח לעסוק בתורה בהרחבה, וזימן לעשיר שיהי' לו בת בעלת מום, אך עתה אינו רוצה להשיאה לת"ח מפני קישוי מזלם, וז"ש לשוא הכיתי וגו', כ"כ ביע"ד ח"א דרוש ה', ואף כי הוא דברי צחות אבל האמת כן הוא, והגם דרבי הי' מכבד עשירים, בעירובין (פ"ו.) אך לת"ח הי' מכבד ביותר ולא כהיום שעושים מטפל עיקר ומעיקר טפל שאין מכבדים לת"ח רק לעשירים, ועי'דבר יקר בגליון רע"א שם בעירובין בשם מהרי"ל והביאותיו ג"כ בפרד"י ח"ב במלואים (דף תנ"ג:) ע"ש: עוי"ל דבסוכה (נ"ב.) כל. הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וצ"ע וגם הלשון מחבירו, וי"ל עפמ"ש בחו"ה שער הכניעה פ"ז השומע חרפתו ושותק אז נוטל שכר מצות שיש לחבירו וחבירו נוטל עונותיו, א"כ אם מבזה והלא שותק אז יש לו מצות הרבה אשר לא עשה, וע"ז חרה ליצה"ר שיש לו מצות בלא יגיעה ועי"כ מתגרה בו, וז"ש כל הגדול "מחבירו" שגדלות שלו מחבירו, מה שחבירו עמל, על זה יצרו גדול מאוד, וז"פ המבזה כו' ולא מהני תשובה כיון דביזה לקח עבירות חבירו, ואינו יודע איזה עבירות שעשה חבירו שיעשה תשובה עליהם ואין תרופה למכתו. עי"ל דשם בשבת, לא חרבה ירושלים אלא שביזו ת"ח, וי"ל דאי' דהחוטא דין מזיק יש לו שהוא פוגם למעלה כמ"ש בזה"ק נשא (קכ"ב.) וקיי"ל הנזיקין שמין להם בעדיות (גיטין מ"ח:) א"כ הדין נותן כשהדור חוטא לגבות מעדיות הם הצדיקים, ומשום זה צדיק נתפס בעון הדור, אבל הם שביזו ת"ח והם בעיניהם כזיבוריות ונבזים, הדר דיניי' בזיבוריות לגביי', ונטה יד השי"ת ידו על ירושלים דהוי עדיות גבייהו: עי"ל להנ"ל דר"ש עמסוני ירא כשהגיע לאת ה"א לדרוש לרבות ת"ח דמשמע ב' רשוית ח"ו כמ"ש רש"י, וא"כ מי שמבזה ת"ח ואינו דורש את כו' לרבות ת"ח הוי כמין, ובע"ז (י"ז.) דרשו על הפי' כל בואיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים (משלי ב' י"ט) כל הפורש ממונות מיד מיית, ולכן המבזה ת"ח אין לו שום תרופה, כי ממנ"פ אם לא ישוב יאבד ברשעו, ואם ישוב ג"כ מיד מיית:
פסוק ג:הפך לבן וקשה למה לבן סימן טומאה, וביו"כ לבן סימן טהרה ביומא (ס"ז.) בלשון של זהורית הלבין שמחים, אם יהי' חטאתיכם כשנים כשלג ילבינו, וי"ל דצרעת בא על צרות עין וצר עין אינו נותן צדקה בשמחה, ועי"ז מתבייש העני (עי' חגיגה ה'.) ובב"מ (נ"ט.) המלבין חבירו ברבים כשופך דמים דאזיל סומקא ואתא חוורא, ועונשי מדה כנגד מדה שיבא עליו צרעת לבן, ולכן הוא סימן טומאה, ומשו"ה מביא ב' צפרים לטהרתו כי העופות מכירים בצרי עין (כסוטה ל"ח:), וכשחזר בתשובה ומקבל ע"ע להרחק ממדה זו מביא צפרים, ועי' משנה אחרונה נגעים פ"א מ"ג: וגם אם יחטא בילדותו יש עוד ללמוד זכות עליו שרתיחות הילדות בוער בקרבו, אבל כשיחטא בזקנותו אין לו שום זכות, וז"ש ושער בנגע הפך לבן, בזקנותו כששערו לבן אז הוא טמא מוחלט, וגם אם החטא עוד לא הושרשה ונתיישנה אצלו, יוכל עור להיות רפואה, אבל כשנתיישנה נעשה כהיתר, ולכן לו שערות לבנות סימן לזקנה והוא סימן טומאה: והובא אל הכהן. ראב"ע ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו א' מסימנים אלו יכריחנו שיבא, והפוסקים לא הביאו זה, ולפמש"ל דהצרעת מחלה מתדבקת, וכמו שכל אחד מחויב לסלק נזק שלא יזיק אחרים בב"ק (ט"ו:) לא יגדל כלב רע, ושמתינן לי' עד דמסלק היזיקא, וער"מ פי"א ה"ד מרוצח דמ"ע להסירו ואם לא הסיר ביטל מצות עשה, ועי' שבת (מ"ב.) לסלק נזק שרינן שבות דשבות, וה"נ מחויב כל אחד לסלק הנזק שהחלי מתדבק באחרים, ועי' בס' הדוה"ע דזה מסור לב"ד, ועי' חו"מ סי' תט"ז ס"א דב"ד קובעין זמן לקוץ אילן, וברמ"א שבחשש שיזיקו אין נותנים זמן, רק כופין לסלק הנזק מיד, וגם כאן י"ל כוונת הא"ע דכופין אותו הרואים ע"י ב"ד וגם י"ל דנגעים סכנה גדולה שרי אינש למיעבד דינא לנפשי' כחו"מ סי' ד', ובסנהדרין (ט"ז.) הזאב וכו' כל הקודם להורגן זכה לשמים, ופרש"י צדקה עשה:
פסוק ג:וראה הכהן עי' תפארת ישראל נגעים פ"ב אות י"ח אם רשאי לראות נגעים ע"י משקפים, ומביא מברכות (כ"ה.) ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, ודחה מר"ה (כ"ו.) ראו הלבנה ע"י עששית א"י להעיד עש"ה, ובאמת החילוק דבר"ה שראו הלבנה במראה מלוטש דרואין רק תמונתו, אבל בברכות מיירי בראי' ע"י זכוכית שרואין הדבר בעצמו ועי' בהדוה"ע בזה, ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ו בדיין שרואה ע"י בתי עינים אי רשאי להיות דיין בחליצה, וחילק בין אי יכול לראות גם בלעדן ורק שנושא לראות יפה, בין בלא בתי עינים א"י לראות כלל, ועי' ג"כ בשו"ת צפנת פענח סי' י"ג אם ראיית מראה שפיגעל הוי ראי' לענין נגעים, ולכאו' ראי' מחולין (ד"י:) דיליף חזקה מנגע, הלא י"ל דיצא כדרך כל אדם לא מאחורי', רק ראה במראה וע"כ דלא הוי ראי', והביא הך דברכות ור"ה וירושלמי נדהפ"ב ה"ו דנגע צריך לראות נגע ולא מראה עש"ה, ועי' ברכת אהרן מאמר קצ"ה בזה - וכ' וראה הכהן ב' פעמים בעת שבודק לרעהו אין לראות רק חסרונותי' אך גם מעלותיו ולראותו כולו, וכן בבלק (כ"ג י"ג) אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, וזה ב' פעמים לראות כולו, והחידושי הרי"מ ז"ל אמר הוי דן את "כל" אדם לכף זכות, את האדם כולו, ולא מקצתו רק החסרונות:
פסוק ג:שם) עמוק רש"י כל מראה לבן עמוק, ורמב"ן דחה דבריו, ותמוה שלא הביא ש"ס דחורא עמוק, וכמ"ש ועמוק אין מראה מן העור, עי' שבועות (ו':, חולין ס"ג., ובכורות מ"א.) וצע"ג:
פסוק ד:ועמוק רש"י לא ידעת פירושו, כי כתם לבן על הדבר שחור נראה תיכף שעמוק וז"פ ל"י פירושו, ובשבועות (ו'.) בהרת עזה כשלג, כלו' לבנה הרבה ועמוקה ביותר וא"כ איך יאמר כאן, ואם בהרת לבנה הוא, דמשמע שהיא לבנה ועמוקה הרבה, ואח"כ תיכף יאמר עליו ועמוק אין מראי', ז"ש ל"י פירושו, ובפענח רזא כ' דל"ק דהכי פי' ואם בהרת לבנה הוא בעור ועמוק, שמלת ועמוק מוסב אלעיל, ואח"כ אמר אין מראי' מן העור, כלו' שאין מראה כמראה עור, ושער בנגע הפך לבן טמא הוא, כי השער שנתלבן הוא סימן שנחלש הבשר ונרקב כמנהג הזקנים שמחלשותם שערותיהם מתלבנים, לכן אמרו שער לבן קודם לבהרת טהור, שלא נתלבן מחמת הנגע, ובתורה תמימה אות ט' כ' דעיקר כח הראי' שבעין הוא בשחור שבו, ודבר שחור מקבל הראי' יותר מדבר לבן, ולפ"ז כשרואה דבר לבן ושחור ביחד נראה לו כמו שהשחור קרובה אלי' יותר מהלבן, וזה הענין שמראה הלובן עמוק כלומר רחוק, וכ"כ מפורש בר"מ פ"א ה"ו מטו"צ, אך ק' מבכורות (מ"א.) מיחרץ חרוץ כדכ' ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל, הרי דפי' עמוק ממש, עי' בזה בתו"ת שם אות כ"ו: ובס' ביאור ומדרש תורה מהה"ג ר' בענדיט ז"ל מלאסק כ' דבפ"ד מ"ד מנגעים בב' שערות עיקרן שחור וראשן לבן טהור, עיקרן לבן וראשן שחור טמא, דמקרי השערות שקועים בתוך הבשר בעומק למטה מן העור, ואם עיקרן לבן ידוע שאדם נגע שקוע תחת העור וקשה לרפאות, וז"ש אם מראה הנגע עמוק מעור הבשר, אם בתוך הבשר ג"כ מראה טמא ניכר כי השרש השער בנגע הפך לבן, ואם עמוק אין מראה מן העור אז שערה לא הפך לבן, מסתמא אם עיקרן משחיר, אז בתוך הבשר נשתנה מראה הנגע בעומק ושם אין מראה טמאה: וראיתי מהגה"צ ר' שלום צבי ז"ל הרב מזגערש, דלרש"י הי' קשה הלשון שהי' צ"ל ומראה אין עמוק מן העור אבל הלשון ועמוק וגו' אינו כלל לפרש כפשוטו, על זה כ' רש"י דבלשון הקודש מצינו סגנון ממאמר כזה, כמו "לא ידעתי" והפשט אנכי אינו יודע "איך ווייס נישט" הגם שהי' צריך לכתוב ידעתי לא כמו שאומרים "נישט איך ווייס" הוא פירש "לא ידעתי" - וזה הכוונה ברש"י "לא ידעתי - פירושו" הפירוש מפסוק כאן שלא מסגנון הלשון, כמו שאנו אומרים, הוא כמו המאמר "לא ידעתי" שאומרים בלשוננו קודם פי' תיבת "ידעתי" ואח"כ "לא" איך ווייס נישט ופח"ח: ובשו"ת רדב"ז ב' אלפים קצ"ג שאלת אם יש אצלי טעם לתרץ ד' רש"י, תשובה מסתמא ידעת מ"ש רמב"ן בתי' הקו', ואי' שלא נאמר בכתוב כמראה הנגע שהיא עמוק מן העור אלא שנהפך בו שיעור לבן או צהוב, אבל כששערה לא הפך לבן ולא צהוב נא' בו עמוק אין מראי' מן העור כו', וכבר תפס עלי' המזרחי ע"ש, ועו"ק שאין הפרש בין שפל לעמוק, שהרי גבי מכות אש פתח בעמוק דכ' ומראי' עמוק מן העור וסיים שפלה איננה מן העור, משמע דשפל ועמוק חדא הוא, ועו"ק נהי דל"ש למימר ומראי' עמוק מן העור אלא היכי דאיכא שיעור לבן או צהוב אבל היכי דליכא שיעור שחור ל"ש לומר עמוק מן העור, מ"ש למאי הלכתא כ' רחמנא בכלהו ומראהו אין עמוק מן העור והלא אין הטומאה תלוי' רק בסימנין ואחר בקשת המחילה מפי רבותי אני אומר דבכלהו מראות נגעים צריך למיכתב ומראי' אין עמוק ושפלה איננה מן העור, ללמד שאע"פ שהנגע גוונה טמא, אם נראית לעין שוה לעור הבשר אינו נגע כלל, ואפי' נולדה בו סימני טומאה, וז"ל הר"מ בפ"א ה"ו כל מראות צרעת אינה קרוי' נגע ולא מטמאה עד שיהי' עמוק מעור בשרו, לא עמוק במשישתו אלא במראה עין כמראה חמה הנראית לעין עמוקה מצל, אבל אם הי' מראה לבן או הפיתוך בשוה עם שאר העור או גבוה מעור אינו נגע אלא כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף עכ"ל, ושיעור הכתוב בכל אחת ממראה הנגעים אם היא עמוק מעור לפי מראות העיןהנגע, וטהור וטמא כפי הסימנים, אבל אם אין נראה עמוק מן העור הבשר אין נגע כלל, ול"ה קשה לרש"י לפרשו כפי ענינו, אלא הי' קשה עליו לפרשו על הכתוב, ואפשר לפרשו על צד הדוחק, ואם בהרת לבנה היא אע"פ שבהרת לבנה הוא אם אין מראי' עמוק מן העור אין זה נגע, אבל אם בהרת לבנה האמורה למעלה שמראי' עמוק מן העור, אז הדבר תלוי בסימנין אם לא הפך לבן והסגירו וכו' ועל דרך זה מתפרש בכתובים, ובנגע הראש או הזקן, והא דכ' גבי נתקים והנה לא פשה הנתק בעור או שמראהו איננו עמוק מן העור מטהר אותו הכהן, ואע"פ שפי' זה מסכי אל הלכה עדיין אינו מתיישב על הכתובים ולפיכך צריך תלמוד עכ"ל:
פסוק ד:שם) ושערה לא הפך לבן יש הבדל בין לא ובין אין שמלת "לא" שולל את הפעולה, ומלת "אין" שולל התואר מן המתואר, וע"כ יש הבדל בין ושערה לא הפך לבן, ובין ושער לבן אין בו, "שאין בו" שולל שלא נמצא כלל, "ולא הפך" שולל הפעולה לבד יש שער רק לא הפך לבן, תוה"מ סי' נ"ח וק"ה, אילת השחר סי' תר"ט:
פסוק ד:שם) והסגיר הכהן רש"י יסגירנו בבית אחר, עי' משנה אחרונה נגעים פ"א מ"ג מ"ש בזה, והביא דהסגר אינו כמשמעו רק שא"ל הכהן הרי את מוסגר, כלומר בספק, אתה עומד כדבר הסגור שא"א לידע מה טיבו וכו', ועמל"מ פי"ד ה"ה מטו"צ, ועי' במד"ר סופי"ח, וע"ע במשנה אחרונה פי"ב מ"ו בזה הרבה, ובתפארת ישראל בקו' מראה כהן אות י"ד, ועי' מנ"ח מ' קכ"ט אות י' אין הפי' שמסגירין האדם בחדר רק דיש לו דין מוסגר ולא מוחלט לכמה דינים שיש בין טהור למוסגר ומוחלט, וזה אליבא דר"ע גבי נגעי אדם ובגדים, רק בנגעי בתים יש שיטות שצריך לסגור הדלת ממש - ובטור עה"ת בשם רא"ש שפי' הסגר בנגע שסוקר סביב הנגע בסיקרא כדי לידע אם פשה, ובאמת אין זה פשוט כ"כ דרש"י בחומש ומאירי מגילה (ח':) ובשירי טהרה סוף נגעים הביא מויק"ר פי"ח, בו"ד חובש בבית אסורים והקב"ה חבשו בביהא"ס שנ' והסגיר - וער"מ פ"ט ה"ד אם מת הכהן האחד רואה כהן ב' וא"י לטמא בפשיון, כי א"י אם פשה וזה לא כרא"ש הנ"ל, ועמל"מ פי"ד ה"ה בנגעי בתים והסגיר הבית פי' מפו' שיסגור הדלת והשיג ע"ז דכמו בנגעי אדם ובגדים בהסגר באמירת כהן ה"נ בנגעי בתים, ונ' שלא ראה רש"י בחומש שמפרש ג"כ בנגעי אדם הסגר ממש: ובס' גרש כרמל על שפ"ח אות ק' לא ראה פי' הטור בשם רא"ש שלא מצינו שיסגירנו בבית אלא את הנגע גופא יסגיר, והוכיח מדלא כ' והסגיר את המנוגע, והא כיצד יעשה סימן סביבות הנגע להבחין אם יפשה וזה נקרא הסגר הנגע, ועמש"ל בפסוק י"ד, ובס' הדוה"ע הביא ג"כ הטור דהול"ל והסגיר הנגוע ולא הנגע, ועי' בהכתב והקבלה שתי' זה דכן הסדר לכנות האדם ע"פ מעשיו, והאיש נקרא בשם נגע ע"ש הנגע המדובק בו וסמוכין מרמב"ן תולדות (כ"ה כ"ח), שפי' כי ציד בפיו דעשו הי' ציד בפיו אביו ונקרא ציד ע"ש מעשהו התדירי, וכן שבתך בתוך מרמה (ירמי' ט' ה') שנקרא הרמאי בשם מרמה, וכן ואני תפלה (תהלים ק"ט ד') שקרא עצמו בשם תפלה ע"ש מעשהו, ועוד ראי' מראה (י"א כ"ט) תרגם ונתתי את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, ונתתי ית מברכיא על טורא דגריזין וית מלטטיא, הרי דהמברכים נקראו ע"ש מעשיהם ברכה והמקללים קללה, ודומה לזה במשלי (י"ב כ"ז) לא יחרוך רמיה צידו שנקרא האדם הרמאי ע"ש מעשהו רמי', ועי' ס' ברכת אהרן מאמר קל"ט שהסביר כן תוס' ברכות (י"ז:) ד"ה צוחה, ואין צוחה על גיחזי שהי' מצורע, וכ' טמא טמא יקרא, ויקרא צוחה של"ה תואר רק שם, כיון שהמצורע הי' צוח שהוא טמא נקר ע"ש מעשהו צוחה, ועי' ס' אמבוהא דספרי (דף מ"ו.) שהביא ספרי דאדם צריך הסגר, וגם בפ' בהעלותך (י"ב ט"ו) ותסגר מרים מחוץ למחנה ז"י הרי דאדם צריך הסגר, ויקשה מזה על רא"ש ומאירי, אך י"ל דשם הוי גם ענין נזיפה ועי' ב"ק (כ"ה:): וברש"ש שבת (קל"ב:) נסתפק בקוצץ בהרתו דנטהר מה"ת (וגם מדרבנן בלא נתכוון לקצוץ, עי' בכורות (ל"ד:) ובר"מ פ"י ה"ג מטו"צ) אם צריך תגלחת וצפרים וקרבנות, די"ל דזה רק בנתרפא ולא בקוצץ ע"ש, ובמח"כ אשתמיטתי' לי' תוספתא נגעים פ"ג ה"ו מצורע מוסגר ימול ופטור מקרבן, מוחלט ימול וחייב בקרבן, ור"מ פ"י ה"ה, הרי להדי' דגם בקוצץ בהרתו חייב בקרבן מצורע:
פסוק ד:שם) בשפתי צדיק אות י"א ענין הסגר ז"י כמו במילה ח' ימים שיעבור עליו שבת אחד, (עי' לעיל י"ב ג') כי שבת מחזיקהכח שיוכל לסבול יסורי המילה, כן בצרעת יעבור עליו שבת שרמז שבת "שבת בו תשב" ונתעורר בו ניצוץ היהדות אשר בפנימיות לבו שבא בירושה מאבות הק', ושמעתי מזקיני ז"ל שהבטיח ה' לאאע"ה אנכי מגן לך על ניצוץ זה:
פסוק ה:והנה הנגע עמד בעיניו ערש"י, הנה כל המראות מצטרפות, חצי גריס ממראה א' וח"ג ממראה אחרת, וכן כשהוסגרה נגע כגריס ממראה א', ובסוף ההסגר נתהפך למראה אחרת אין דינה כגגע אחרת רק היא כבתחלה, ובתפא"י במראה כהן אות ה' תי' בזה קו' המזרחי דהול"ל עמד בעינו, ולהנ"ל ה"ק אפי' עמדה בכל צבעי הנגע דהיינו שנשתנה ממראה למראה אחרת לבן אפ"ה יטהירנה הכהן, ועתי"ט פ"א מ"ג - ובתוה"מ אות ס"א "והנה" מורה תמיד דבר חדש עש"ה ובאות ע"א, ועי' בעה"ת שכ' ג"כ "והנה" על דבר שלא נודע:
פסוק ו:כהה רש"י הוכהה הא אם עמד במראתו או פשה טמא, עי' חינוך מ' קס"ט הא דאם לא נולד סימן טומאה בשבוע של הסגר ראשון יסגירנו בשבוע ב', ואם לא נולד סימן טומאה יטהרנו, וכן ד' רמב"ם אבל דעת רש"י כאן דבהסגר ב' עמד בעיניו אף שלא פשה טמא אלא אם כהה טהור, וערמב"ן ורא"ם, ובתי"ט פ"א מ"ג האריך בזה, ובס' כנסת ישראל מאבי התפא"י ז"ל כ' להשיטות דאף בעמד טהור, לא כרש"י כתב כהה לרבותא דסיפא דאפ"ה פשה טמא אף דמשנה ממראה למראה, וע"ע בזה בהגהות פורת יוסף מגילה (כ"ח:) ובס' מקרא מפורש כ' דבמקרא זה לא רישא סיפא, דרישא רק בכהה, וסיפא בעמד בעיניו ג"כ טהור וכמ"ש רמב"ן: ונ' בביקור חולה יש להכיר בין אוהב לשונא, האוהב כששואלין אותו על מצב החולה מחליט כיון שהמצב עומד בעיניו ולא הורע ראי' שהוטב לו, והשונא להיפך מחליט מכיון שלא הוטב הרי ממילא הורע, ושניהם אמת אומרים רק כל אחד מגיד מהרהורי לבו אז, והכהן איש החסד "בעיניו" מכיון שלא פשה אז כבר כהה, ובמ"ש רש"י כהה הוכהה עי' מלאכת שלמה מס' נגעים פי"ג מ"א:
פסוק י:ומחית בשר חי בשאת, ערש"י ות"כ יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה ת"ל בשאת שתהי' מבוצרת בשאת, כי הלשון בשאת מורה שהמחיה תהי' בתוך השאת ולא חוצה לה, ורע"ב פ"ד מ"ה כ' שתהי' מבוצרת באמצע הנגע כמבצר שהוא בתוך העיר, ובתו"ת כ' שתהי' הנגע מקיפה כחומה, והטעם שאינו טמא רק כשהיא מבוצרת בתוך הנגע, דטבע הנגע שמתחלת להתרפא מצדדים, אבל כל זמן שעומדת באמצע סימן שעוד לא התחילה להתרפא, דאל"כ הי' צדדיה מתרפאין תחלה - וכן מצאתי בס' סדרי טהרות כלים (דף קע"א:) שכ' בפירושו שתהי' המחיה מבוצרת ומוקפת בשאת סביב מכל צד, אכן בראב"ד פי' מבוצרת כמו המבצר בתוך העיר, וכ"כ ר"ש פ"ד מ"ג, וצ"ע דלשון מבצר בכל המקרא משמע החומה המקיף את העיר כמ"ש בפ' שלח (י"ג י"ט) הבמחנים או במבצרים, ופרש"י במחנים ערים פרזים, וע"כ במבצרים הוא היפך פרזים דהיינו שמוקפת חומה, וכן משמע במגילה (ד'.), ועתי"ט פ"ו מ"ו בשם רלב"ג ותורה והמצוה סי' ע"ג:
פסוק יב:פרוח "פרח" הונח בעצם על הפרח הזרעי ומובדל מן "ציץ" שמציין צמיחת הבד נושא הפרי והתגלותו שהיא לפעמים לפני הפרח או אחרי', וגם צומח לאט לאט, וז"ש ואם פרוח שתפרח לאט לאט, תוה"מ סי' ע"ח ואילת השחר סי' תפ"ט:
פסוק יב:שם) ועד רגליו פלוג' בגמ' אי "עד" בכלל בסנהד' (כ"א.) ולמיכל לא הי' לו ולד עד יום מותה, ביום מותה הי' לה, וביומא (פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, אבל "מן עד" הראשון ואחרון בכלל, אמחה את האדם מאדם ועד בהמה (בראשית ו' ז'), ועוד עי' בתוה"מ סי' פ"א ע"ש הרבה:
פסוק יג:את כל בשרו כולו הפך לבן טהור, בפענח רזא מסביר הלכה זו אם כסתה הצרעת את כל בשרו בידוע שלא נתחלחל הנגע בעומק כמשל הנהר במקום שנתרחב אינו עמוק, וגם י"ל אם כל הצרעת בא לחוץ טהור הוא אין עוד סכנה, טומאה שבחוץ הנראה לכל אין מזיק כי יוכל לשמור מזה, אבל צרעת מוסגרת מזקת, (ועפרד"י בראשית דף ל"ז. וח"ב תט"ו., ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי) ובסנהדרין (צ"ז.) אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, מה קרא כולו הפך לבן טהור הוא, כי לובן סימן טומאה כמ"ש בשבועות (ג'.) בהרת עזה כשלג, והמינות יותר עזה בעבירות שכל בואיה לא ישובון (משלי ב' י"ט), וכן כולה חייב זכאי (סנהד' י"ז.) דאם אפסו כל צדדי הזכות יצא הנאשם נקיבמשפטו, וכן אם הצרעת מחלת הנפש תכסה את כל גוף האומה שלא יהי' צד זכות, ישלח משיחו לקבץ נדחי ישראל, וז"ש בתפלות ר"ה באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, היינו שאם אין מליץ יושר אז הוי כראו כל הסנהדרין לחובה, מהראוי שה' יצדקני במשפט, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, עי' בני יששכר תשרי מאמר ג' דרוש ב' ועי' ברכת אהרן מאמר ט', ופרד"י משפטים (דרל"ו.):
פסוק יד:וביום הראות רש"י אם צמחה, וברא"ם, ועי' נגעים פ"ו מ"ז ופ"ת מ"א ובתי"ט בשם ק"א, הא דראשי אברים דלא מטמא משום מחיה אבל לאחר פריחה מטמא דגבי פריחה לא כ' וראהו. אבל הר"מ במ"ג כ' דאחר פריחה נמי לא מטמא, והאחרונים הוכיחו דאי איתרמי שהי' בא' מכ"ד ראשי אברים מקום לכגריס ה"נ דמטמא, וע"ע בקול הרמ"ז פ"ו מ"ז מ"ש ליישב רש"י ורא"ם כאן - ובפ"ח מ"ג פרחה בכולו טהור, וברע"ב דלא אמרי' רובו ככולו, ועשו"ת חת"ס או"ח סי' ק"מ דלא אמרי' רובו ככולו רק ברוב מתוך כולו, אבל לאכול פחות משיעור או לטבול ברוב מ' סאה לא אמרי' רובו ככולו עש"ה, ומכאן ג"כ משמע כן, ובעיקר הדבר מרש"י נזיר (נ"א:) ד"ה בעי לא משמע כן, ועי' ס' לקח טוב כלל י"ב, ושו"ת שם אריה יו"ד סי' י"ג, ובפרד"י וישלח (דף רמ"ה:) ובמלואים בח"ב (דף תמ"ב.) ובחלקת יואב יו"ד סי' ה', וגליוני הש"ס יומא (כ"ד:), וע"ע בפרד"י תשא דף של"ה ע"ש היטב בכל הציונים: ובמו"ק (ז':) וביום הראות יש יום שאתה רואה כו' חתן שנולד בו נגע נותנים לו כל ז' ימים, וכ"ה בת"כ וכן ברגל בכל אדם שלא לעכב שמחת הרגל, ומזה יהי' ק' לשי' הרא"ש שהבאתי לעיל בפסוק ד' דסגירה רק קפיל הנגע, איזה עיכוב שמחה יש כאן, וצ"ל בכוונת הרא"ש דלבד סגירת האדם חוץ למחנה סוגרין גם את הנגע בקשירות מוך - ובריטב"א מו"ק (ט"ו:) דאין רואין נגעים במועד רק מדרבנן, וצ"ל דקרא רק אסמכתא וראי' מחתן, ומה"ט אין חיוב ז"י משתה לחתן רק יום הנשואין, כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות ואיך אפ"ל דבחתן הוי דאו', א"ו דרק נמסר זה לחכמים, וכה"ג בבכורות (כ"ו:) לענין טיפול בבכור, וברא"ש סוכה פ"ג סי' י"ד: ובגיטין (מ"ז:) ולביתך דאף שאין לבעל פירות בנכסי אשתו מה"ת דרך נשים שנותנין וה"נ אורחא דמילתא ששמח ז"י, וכן מצינו בלבן שאמר מלא שבוע זאת, (ויצא כ"ט כ"ז) ועי' תו"ת והדוה"ע: ועל הא דנותנים לחתן ז"י, ראיתי להקשות מהגרא"צ פראמער שליט"א ר"ח בלובלין, מהא דאחז"ל (רש"י וישלח ל"ו ג', וירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) דחתן מוחלין לו עונותיו, ומאין לו נגעים שבאים על עונות, וי"ל אם מוחלין לו עונות חמורים, אז נתעוררו חטאים קטנים ודקים שרק יחשבו אצל צדיקים גדולים שמדקדק עמהם כחוט השערה, ועל החטאים החדשים יבואו ג"כ נגעים, ואמרה התורה שאינם מטמאים:
פסוק טז:או כי ישוב, בראב"ע שיתכן שישוב שיש או במקום אם, ובתוה"מ אות צ"ג כ' שאינו נכון דכל מלה יש לה גדר מיוחד, ובת"כ כ' שאם הי' כ' ואם ישוב הי' במשמע שאם הי' לבן טהור לעולם אף כי יתגלה בו אח"כ בשר חי לא יטמא, לכן כ' "או" שמורה על האפשריות תמידי בכל עת כי ישוב ללבן טהור, וכי יתראה שנית בשר חי יטמא, וע"ע בפ' ויקרא סי' רס"ב ואילת השחר סי' תקפ"ט:
פסוק יח:שחין ערש"י ומפורש בנגעים פ"ט מ"ב, ופשוט דשחין ומכוה גופייהו לא הוי שום נגעים, וע"ס משנת חכמים חולין (ח'.) שתמה על מהרש"א שם שלדעתו השחין ומכוה מצד עצמם מטמאים, אף בלא נצמח נגע במקומם וזה אינו - ובשפ"ח אות ל' דכש"כ שחין שעולה מאלי' כו', ובס' גרש כרמל כ' דכוונת רש"י לדון גז"ש, דכ' והי' במקום השחין מה להלן כ"א ע"י ליקוי בשר, דונתרפא קאי על שחין אבל בשר. עדיין לקוי, כן שחין דלמעלה בא ע"י מכה, אך אין ראי' דמ"ש לקוי הבא ע"י מכה יש לפרש ג"כ כשבא מאלי' שנלקה הליחה והדם שבגופו:
פסוק יט:אדמדמות ולקמן בפמ"ט ירקרק או אדמדם, במלות הכפילות אם מורות על ההקטנה או על ההרחבה, עי' ת"כ אדמדם אדום שבאדומים, ירקרק ירוק שבירוקים, שחרחרת שחור שבשחורים, ובנגעים פ"א מ"ב אדמדם כיין המזוג במום, וזה לכאורה היפך מת"כ, אך כוונתו לא על תוקף אדמדמות, כי אם על התפשטותו השטחית זעיר שם וזעיר שם, וזה ציור ליין המזוג בדם שמראהו מתפשט בכל המים - ולת"כ א"ש בפסחים (קי"ח.) קשה מזונותי' של אדם כפלים מיולדה דכ' בעצב תלדו בנים (ברא' ג' ט"ז), ובמזונות כ' בעצבון (פי"ז), שהנו"ן יגדל הפעולה ובב"מ(ל"ג.) רובץ ולא רבצן, ופרש"י רבצן משמע שדרכו בכך, ובראב"ע בפמ"ט כ' ירקרק מורה לחסרון וכן שחרחורת, וי"א היפך הדבר ובפרד"י תשא (דף שכ"ב:) הבאתי הרבה ציונים מזה עש"ה ולא רציתי להכפיל קחהו משם: ובפ' וארא (ט' ט') אבעבועות מורה על הפלגת הכמות ממין זה, ובראשית (ג' י"ח) דרדר, על קוצים סבוכים ביותר - חלחלה, ותתחלחל המלכה (אסתר ד' ד'), ועי' מגילה (י"ג.) - חלקלקות, כפל משרש חלק כמו בדניאל (י"א כ"א) צחצחות צלצלים צעצועים שעשועים תעתועים כולם מורים הפלגת תכונתם עי' ס' תוספת ברכה, וכעת ראיתי בשו"ת אמרי דוד מהג' מסטאניסלוב ז"ל בסי' קל"ב, העיר על מהרש"א בסוטה (י"ב.) כ' דלשון המצפצפים יורה על מיעוט בדבר כמו ירקרק אדמדם, וק' דמשמע להיפך אדום ביותר ירוק ביותר והביא ראב"ע כאן, ורש"י תהלים (ס"ח י"ד) ג"כ ס"ל על מיעוט הדבר, ועתו"ס סוכה (ל"א:) ד"ה הירוק עש"ה בזה: וכן יום ויומים, יום מורה על המשך מעל"ע גם על לילה, ביום הכותי (במדבר ג' י"ג) ומכות בכורות הי' בלילה - בא (י"ב כ"ט) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור - ומ"ב (ז' ט') היום הזה יום בשורה והכונו עד אור הבוקר, וזה הי' בלילה כמ"ש בפסוק ז' - וכן ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, הרי ששם יום כולל גם לילה וכן ויחל עוד שבעת ימים (נח ח' י') וגם הלילות כוללים אבל יומם מורה על הפלגת אור השמש, יומם השמש לא יככה (תהל' קכ"א ו') וירמי' (ט"ז ט') בעוד יומם כלומר בעוד היום גדול, ושם (ל"א ל"ה) לאור יומם, ואיוב (ה' י"ד) יומם יפגשו חשך כלו' נגד אור הגדול - "מי" רוב מים שאינם ראוים לשתי', מי המבול, מי הים, מי נדה, מי ראש, (ירמי' ח' י"ד) מי שלג (איוב ט' ל'), ובחז"ל מי רגלים, (שבת ק"י.) - "מימי" מורה על טוב ענינים וראוים לשתות, וכמו יברך את לחמך ואת מימך (משפטים כ"ג כ"ה), ונתן מימיה (חקת כ' י') מימי' נאמנים (ישעי' ל"ג ט"ז), ושם (נ"ח י"א) וכל זה מפורש בת"כ שכפל מורה על תוקף ענינים ולא כראב"ע:
פסוק כא:ושפלה איננה מן העור עמ"ש בפ' ויקרא (ה' כ"ב):
פסוק כג:ואם תחתיה, יש הבדל בין שם מקום ובין שם "תחת", מקום כולל גם גבול המיוחד לאיזה דבר לא כן מקום המצומצם תהא איזה גוף או גשם, כמו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה גם גבול העיר מסביב קולט, ושם "תחתיו" מציין רק המקום שתחת הגוף, שבו איש תחתיו (בשלח ט"ז כ"ט) שהם תחת גופו כדי לפשוט ידיו ורגליו, תוה"מ סי' ק"ח ואיה"ש סי' תפ"ז, ובס' תוספת ברכה, הלשון תחתיה מורה שהנגע עומד על מצב אחד לא נתגדל ולא נתקטן, והדבר הקודם חלף הלך ועל מקומו בא אחר כמו תחת אבותיך יהי' בניך (תהלים מ"ה י"ז) וימלוך בנו תחתיו (מ"ב מ' כ"ד), תחת הנחשת אביא זהב (ישעי' ט' י"ז) ועוד - ובתמורה (כ"ו:) תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי (כלו' נתפסת ועומדת במקומה כמו שהיתה) ולישנא דאחולי (העברה וחלוף) מלשון לא יחל דברו ושלא יהי' לפלא שמלה א' תכיל דבר והפיכו ישנם כמו כן - הפעל "גלה" ראי' והופעה, הנסתרות והנגלות (נצבים כ"ט כ"ח) גולה סוד, (משלי כ' י"ט) גלוי לכל העמים (אסתר ג' י"ד)– ולפעמים בא להיפך שהדבר נכסה ונעלם, כמו גלה כבוד מישראל (ש"א ד' כ"א), גלה משוש (ישעי' כ"ד י"א) הפעל "יצא", התגלות, השמש יצא (וירא י"ט כ"ג), צאת הכוכבים (נחמי' ד' ט"ו) - ולהיפך הסתר וכלי', כצאת נפשה (וישלח ל"ה י"ח) בצאת היין מנבל (ש"א כ"ה ל"ז), מוצאי שבת, מוצאי יו"ט, שהמובן חלפו ועברו: "נכר" נותן עצמו להכירו, במעללי' יתנכר נער (משלי כ' י"א) והיפך שלא להכיר, ויתנכר יוסף אל אחיו (מקץ מ"ב ז'), (מ"א י"ד ה') והיא מתנכרה - "סקל" לרגום להשליך באבנים, וסקלתו באבנים (ראה י"ג י"א) והיפך סקלו מאבן (ישעי' ס"ב י') סלוק מאבנים, וב"ק (נ':) מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך – "פקד" למניות להקים להשליט, ויפקד פרעה פקידים (מקץ מ"א ל"ד) הפקדתי שומרים (ישעי' ס"ב ו') וכנגדו ולא נפקד ממנו איש (מטות ל"א מ"ט) לא נחסר ממנו איש, ויפקד מקום דוד, (ש"א כ' כ"ה) שבאורו נחסר שלא הי' המקום מיושב עד שהראשונה פקודה שני' ממהרת לבוא, סנהד' (צ"ז.) וע"ש ברש"י "שרש" להעמיק הזרע באדמה, ישרש יעקב (ישעי' כ"ז ו') ושרש צדיקים (משלי י"ב ג') וכנגדו עקירת זרע מאדמה, ושרשך מארץ חיים (תהלים נ"ב ו'), יעקר שרשיך, ובאיוב (ל"א י"ב) וכל תבואתו תשרש - "דשן" שמן ואכל ושבע ורצון (וילך ל"א כ') שמיעה טובה תדשון עצם (משלי ט"ו י'), ולהיפך להסר הדשן ולנקות המקום ודשנו את המזבח (במדבר ד' י"ג) – "אבב" דבר שלא נתבשל עודנו באבו (איוב מ' י"ב), והיפך שנתבשל כל צרכו השעורה אביב (וארא ט' לא) – וכן בחז"ל דבש והדביש (ב"מ ל"ח.) ופרש"י יצא טעם דובשנו והחמיץ ובסנהדרין ק"א ואין דובשנו מדביש, וזה היפך מסתם לשון דבש שמורה על מתיקות יתירה, מתוק מדבש (שופטים י"ד י"ח):
פסוק כג:שם) רש"י צרבת רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, ובביצה (ז'.) מבושלת כל צרכן, עמ"ש בפרד"י תשא שי"ח: מהרבה מקומות שרש"י סותר עצמו:
פסוק כט:נגע בראש או בזקן כשישבו ישראל על אדמתם הזקן הי' סימן של כבוד סימן של נשיאת פנים, וגדול הי' הצער למי שלא זכה להדרת פנים כזה. אבל בא הגלות והפך את השטה הזקן סימן בזיון, מי שיש לו זקן נותן גוו למכים, ולפעמים בא לידי סבנה אם תורתינו כתבה שיולד נגע בזקן בא הגלות וגרם שהנגע הוא הזקן בעצמו, יען היינו אינו שלנו, תולים אנו בחיי אחרים, רק השיבה לארצנו תרפא כל נגעינו ונחיה חיי כבוד על פי רוחני ותורתינו: וראיתי בס' אוצר דברי חכמים מ"ש ביבמות ס"ג: וסנהד' ק': אשה רעה צרעת לבעלה, דטבע צרעת שהרפואה היותר טובה שלא ליגע במכה כי כאשר אך יגע למשמש בה אז תגדל הצרעת, כן אשה רעה, אל תצא לריב עמה שלא להגדיל המדורה:
פסוק ל:נתק ערש"י ורמב"ן, ובתפא"י מראה כהן פתיחה אות י"ט שהאריך בביאור דין נתק, ומשונה משאר מעים בד' דברים עש"ה – נשירת ונפילת השער קרוי נתק משום שהשער ניתק, והיינו כשנשר מקצת שער. אבל נשר כל פאת ראשו מלפני' או מלאחריו נקרא קרחת וגבחת, נגעים פ"י מ"י, וצ"ע על רש"י כאן שלא הוזכר בנתק שצריך נשירת השער, אלא שהנגע שבמקום שער קרוי נתק וזה שמו, ותמוה – וברשב"ם צרעת שבמקום השער קרוי נתק שעל כך מתנתק השער, ע"כ משמע שצרעת קדם לניתוק השער וז"א דניתק השער מקודם, ועי' בס' משנה אחרונה פ"י מ"א: צהוב רש"י נהפך שער שחור לצהוב, והוא פלוג' ר"ש ור"י בנגעים פ"י מ"ב, והלכה כר"י בר"מ פ"ח ה"ה, ועי' בזה במשנה אחרונה פ"י מ"ב, ועמ"ש בזה בתוס' אנשי שם במשניות ווילנא (דף נ"ו.) ושייך לכאן עש"ה – ובשו"ת מהרי"ק שורש קס"ה ענף ד', ואשר הקשית בפרש"י שתפס לו דברי ר"ש והניח דברי ר"י בצהוב בעי שיהפך כמו ר"ש, ואלו בעירובין מ"ז, פסיק דר"י ור"ש הלכה כר"י, לענ"ד דבכל התלמוד שפוסק התלמוד כאחד שלא ירדו ובעלי התלמוד לסוף כל המחלוקת, ולא יכלו להכניס ראשיהן כמחלוקת תנאים ואמוראים רק היכי שראו שתנא אחד חריף יותר או מקובל מרבו יותר מחבירו וכן באמוראים סמכו לפסוק כן. ולא נקבעו ההלכות רק על דינים שהי' נוהגין בימי חכמי התלמוד אבל על דיני נגעים וכו' לא קבעו בהם הלכה ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופ' הלכה כ"פ, אדרבה היכי דתלמוד פוסק כפ' פריך וכי הלכתא למשיחא, וכ"ת סו"ס, אמאי ראה רש"י לפרש כר"ש ולא כר"י, נלע"ד משום דמסתבר טעמא דר"ש דיליף מק"ו דשער לבן ע"ש, ור"י לא מיהדר מידי לר"ש לסתור הק"ו שלו אלא שתולה דברי' בדרשות מקראות עכ"ל, ועי' תי"ט כלים פ"ג מ"ב שהביא זה ובתוס' חדשים חולק ע"ז ע"ש, וע"ע מג"א סי' רי"ח סק"ג שהביא תוס' ד"ו, וכ' דלא כהמהרי"ק, וע"ע בהגהות מלא הרועים על משניות שהביא באר יעקב סי' קמ"ה ביו"ד וע"ע תוס' שבת ע': ד"ה ונודע:
פסוק לא:ושער שחור אין בו ערש"י ומ"ש בדברים במשנה אחרונה פ"י ה"ג, ובכנסת ישראל מאבי התפא"י ז"ל:
פסוק לג:והתגלח ואת הנתק לא יגלח, בעה"ט ג' רבתי, ג' צריכים גלוח גדול בכל המקומות שיש שער נזיר מצורע ולוים, וק' הא מצינו גילוח רביעי ביפ"ת בתצא (כ"א י"ב) וגלחה את ראשה, עי' בס' משנת ר' יעקב פ"י אות ל"ג - ובתוספתא נזיר ספ"א מצורע מגלח ראשו וזקנו וגבות עיני' משא"כ בנזיר, הכוונה דבנזיר אינו מגלח רק ראשו בלבד, ועשו"ת הרשב"א ח"א סי' ת"ז שמסתברא שהנזיר ל"ה מגלח זקנו, שבנשא (ו' י"ח) וגילח הנזיר פתח אה"מ את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו, הנה לא הזכיר זקנו אלא ראשו לבד, ולפלא שלא הביא תוספתא, ומ"ש בעה"ט במח"כ ז"א דנזיר א"צ גילוח אלא שער ראשו לבד, וע' ספרי נשא דתנא וגילח את ראשו, ראשו הוא מגלח ואינו מגלח כל שערו ע"ש, ומשמע דאף הזקן אינו מגלח ובאמת מפורש כן בתוספתא דהכא: ובס' המצות ל"ת ש"ז הזהירנו מלגלח שער הנתק וספרי מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בל"ת כו', ובהגהות הגר"ח העלער שליט"א כ' שמלת שער מיותרת וצ"ל מלגלח הנתק כמ"ש ר"מ פ"י ה"א וכן המגלח את הנתק לוקה, ומסיים ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער, ובראב"ד כ' טעם דכ' והתגלח בכל דבר ועוד שהוא כתולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו ועכ"מ, וי"ל דהראב"ד הק' לטעמי' על מ"ש הר"מ פ"ה ה"א נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער מעיקרו וישאר מקום השיעור פנוי וזה נקרא נתק, וכ' ראב"דמתוספתא נר' שיש שינוי בעור הנתק אבל מת"כ נר' שא"צ שינוי העור כלל, והמעיין ברמב"ן (י"ג מ') יראה דדעת ר"מ כרוב מפו', וראב"ד כרמב"ן, וי"ל דר"מ לטעמי' שאין שינוי בעור הנתק ואך נתיקת שיעור בעצמו מקרי נתק מפרש כרמב"ן שלא יעבור תער כדי שיתגרר העור ויצמיח שער, ולכן כ' שאינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער דוקא דאז יתגרר מקום הנתק וגורם להצמיח שער, אבל ראב"ד דס"ל כרמב"ן ל"ש לפרש ואת הנתק ל"י כפשוטו דוקא על הנתק עצמו דע"ג בהרת שאת ל"ש גירור, ועכצ"ל כת"כ ואת הנתק ל"י שיהי' ניכר אם כמשה וכמ"ש הראב"ד והק' שפיר לשי' ולר"מ לשיטתו לק"מ: ובקידושין (ל'.) והתגלח חציין של פסוקים, ובשמיני (י"א מ"ב) ו' דגחון חציו של אותיות, ויתכן דלסימן בא ג' ו' באותיות גדולות, וצ"ע דבחומשים שלנו נסמן בפ' צו (ח' ז') ויאפד חצי התורה בפסוקים, וצ"ל לתוס' שבת (נ"ה:) ובכ"מ דגמרות חולקות עם המסורה שלנו, וכן י"ל כאן, ובגליון הש"ס לרע"א בשבת הרבה ציונים, ועמ"ש בפרד"י תרומה (דף רה"ע:, ויקהל שע"ב:), ותו"ת כאן ונח"ק, ומ"ש שם בפ' שמיני מהגר"י שור מקוטב ז"ל:
פסוק לג:שם) והתגלח היא פסוק ל"ג רמז שמותר להתגלח בל"ג בעומר כמ"ש באו"ח סי' תצ"ג ס"ב. וג' רבתי רמז לג' ימי הגבלה שמותר להסתפר. ומלת והתגלח גימ' תנ"ב כמו ג' תיבות "ל"ג ימים בעומר" עם הכולל, ור"ת תנ"ב "תסתפר בערב נון" הוא יום החמישים, רמז לדעת האר"י ז"ל שאין להסתפר עד ערב שבועות - והגה"צ ר' גרשון העניך ז"ל מראדזין אמר בפ' מצורע (ט"ו י"ג), בפסוקים י"ג י"ד ט"ו יש מ"ט תיבות, ומרמזים על מ"ט ימים שנטהרו בנ"י מטומאת מצרים וטהרתם הביאתם לקדושה וקבלת התורה, ולכן מתחילין הפסוקים במלת וכי יטהר הזב מזובו וספר לו, כנגד ספירות מ"ט ימים, ובמלה ל"ג מריש פסוק י"ג הוא "מועד" שבפסוק י"ד, רמז דיום ל"ג הוא מועד. ופח"ח. והתיבה הכ"ט (שהוא לעומר יום כ"ט לספידה שלעולם בו יום פסח שני) הוא השם הוי' ב"ה, ולשון הכתוב ובא לפני ה' הוא מקביל ללשון מרע"ה (במדבר ט' ד') עמדו ואשמעה מה יצוה ה', ונצטוו בפסח שני, ובזה"ק דאחר פסח שני התרעין פתוחין, ומרמז ע"ז לשון "ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד":
פסוק לז:אוה"ח היכן הוא רמוז בתשב"כ וכו', ע' הערות הכל"ח ז"ל סו"ס תולדות האוה"ח אות ט"ז כזה ובר"מ פ"ו ה"ב משבועות. ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב אלא למדו מפי הקבלה, שלא יחלל דברו הוא בעצמו אבל אם ניחם וחזר בו, חכם מתיר לו עכ"ל, נר' שהקבלה הי' ג"כ היכן רמוז בתשב"כ שחכם יכול להתיר נדר וזה היפך אוה"ח ז"ל וצ"ע:
פסוק לז:שם) טהור הוא וטהרו הכהן, ובת"כ וירושלמי פסחים פ"ו ה"א אי אמר על טמא טהור אינו טהור, וק' מהכ"ת לומר כן, וכי גרע מטעה בדבר משנה, ומכ"ש בטעה בקרא מפורש וצ"ע:
פסוק לח:איש או אשה עזה"ק (נ':) בבהרת עזה וכו', עשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות כ"ב בפשט דברי הזהר ט"ש היטב:
פסוק לט:בהק הוא פרח בעור טהור, בס' בית משה אות ל"ב עפמ"ש כשכועס לעת הצורך לא יהי' מפנימיות נפשו דהוי כעובד ע"ז רק יתראה כאלו כועס, ובב"ר ויחי פצ"ח בהקן הוא בעל חמה, הרי דכהן רומז לכעס. וז"ש אם הבהק פרח בעור דכעס אינו מפנימיות רק פרח בעור פניו כאלו היה כועס טהור הוא:
פסוק מ:קרח רש"י מטמא בשער לבן, עמנ"ח מ' קס"ט אות ח' שהק' דבת"כ מיעוטו מקרא דאינו מטמא רק במחיה ופשיון ולא בשער לבן והניח בצ"ע, ובענין נתק וגבח ע' תפא"י במראה כהן אות ח':
פסוק מב:בקרחת עי' ברמב"ן ומ"ש בזה בתי"ט פ"י מ"י, ופי"א מי"א ד"ה סגוס:
פסוק מד:יטמאנו הכהן בראשו, בספורני בפסוק ה' כ' שטומאת נגעים נמסרה לכהנים כדי שיתפללו עלי', והא דזה מוטל על הכהן משום שנ' ואשימם בראשיכם (דברים א' י"ג) עונות הדור תלוים בראשיתכם ערש"י שם, ומשום זה עליהם לתקן ולהתפלל עליו וזה יטמאנו "בראשו נגעו" סיבת הנגע בו בראשו, ועמ"ש כזה בפרד"י שמות דף ו':) - ועי' מצורע (י"ד ג') ואמור (כ"ב ד') צרוע ומצורע, ומקור ברוך דף ער"ה ובמו"ק (י"ד:) מצורע מה שינהג צרעתו ברגל ת"ש והצרוע לרבות כ"ג והא כל השנה כרגל אצלו, והק' בדורש לציון דרוש ג' דא"כ איך משכחת כ"ג מצורע כלל, דקיי"ל אין רואין נגעים ברגל (שם ז'.) ואימת נחזי נגעי כ"ג, ואי אמרת שהי' מצורע ואח"כ נעשה כ"ג זה דבר שא"א, כיון שעוד טומאת צרעת בו במה יתחזק לכ"ג ואיזה עבודה יעבוד ולא יחלל, וי"ל דבעדיות פ"ה מ"ו עקביה הי' מטמא שער הפקודה, ופי' ראב"ד מי שהי' בובהרת ובו שער לבן והלכה הבהרת והניחה שער לבן וחזרה טמא, כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נרפא הנגע מעיקרא וכמו שלא הלכה הבהרת דמיא, ולפי' זה המצורע טמא למפרע אף קודם שחזרה הבהרת עדיין טמא הוא מבהרת הראשונה אלא שבטעות טהרנוהו, היינו שנתרפא ועכשיו נודע שלא נתרפא כלל - ומה שאין רואין נגעים ברגל, לפי שהכל תלוי בדיבורו של כהן, וזה שיש לו שער הפקודה ודאי שאף ברגל מתטמא שזה אינו תלוי כלל בדיבורו של כהן שטמא מפרע כבר טמאוהו הכהן בבהרת הראשונה, א"כ משכחת בכהן שהי' בו בהרת ושער לבן והלכה הבהרת וטהרנוהו, ונתמנה לכ"ג ועבד עבודה בח' בגדים ונתחנך בכ"ג ואח"כ חזרה הבהרת שבזה אינו מועיל מה שכל ימיו כרגל והוא כ"ג מצורע, ועי' בס' דברי חנוך שהק' דהא לא קיי"ל כעקבי', ובאמת הק' זה הריטב"א מו"ק, ותי' דאיסור ראיית נגעים ביו"ט רק דרבנן ואנן השתא בדאו' קיימינן: ומחותני הגאבד"ק זגערש שליט"א בעהמח"ס נוה שלום תירץ, שמשכח"ל כ"ג מצורע שהי' מצורע בעת שהי' כה"ד וראהו כהן וטמאו, ואח"כ ראה כהן אחר את הנגע וטהרו, ואח"כ נתמנה לכ"ג ואח"כ נודע שהכהן שטיהרו חלל, נמצא שכ"ג נעשה טמא כמ"ש במכות (י"א:) דדוקא לענין עבודה אם נמצא חלל עבודתו כשרה דכ' ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אבל לענין שאר דברים פסול למפרע, וכ"כ בהדי' במנחת חינוך מ' קס"ט אות י"ג, ובכה"ג אם הכהן נעשה חלל נחשב כמו שלא טיהר אותו כלל ונעשה מצורע למפרע עכ"ד: עוד תי' בדורש לציון קושייתו דמשכח"ל בע"פ בפסח הבא בטומאה דקיי"ל הואיל ואשתרי, וא"כ מותר אז לכ"ג לכנוס למקדש בטומאה ונתחנך אז, ובירחון קול תורה ש"ב סי' י"ז תמה מבכורות (מ"ב:) דצרעת חשוב מום, ועי' הוריות (י"ב:) במשיח שנצטרע ופרש"י כיון שנצטרע אין לך מום גדול מזה, וא"כ איך מותר לעבוד בע"פ ע"ש הרבה מזה, והביא ג"כ ר"מ פ"ז ה"ו מאבל דכ"ג חייב בכל דיני אבלות, והק' ממו"ק (ט"ו:) דבכ"ג כל השנה כרגל ואין אבילות ברגל, וי"ל דהטעם אי' שם (בדף י"ז:) דאתי עשה דרגל דהוי עשה דרבים ודחי אבילות דהוי עשה דיחיד ע"ש בתוס' וריטב"א, וא"כ א"ש נהי דבכ"ג הוי תמיד כרגל מ"מ כיון דגבי כ"ג הוי רק עשה דיחיד שוב אינו דוחה לאבילות, וע"ע בס' אמבוהא דספרי בהעלותך (דף קמ"א:) בזה: ובסוטה (ה'.) בשר כ' בי' ונרפא אדם לא כ' בי' ונרפא, סבת החטא, א'. מצד התאוה, ב'. מצד כח המדמה אשר בשכלו ויטהו מן הדרך, והחוטא מתאוותו עוד לא אבדה התקוה, כי יבואו ימי הזקנה ותשקע אש התאוה, לא כן החוטא מדעות נפסדות אין לו תרופה כמ"ש כל בואיה לא ישיבון (משלי ב' י"ט) ומינות אין לו תקוה כמ"ש בע"ז (י"ז.), וז"ש ושער הנגע הפך לבן דגם שיבה נזרקה בו ועם כל זה הנגע (נגעי נפשו) עמד בו וטמאו הכהן ואי' בשם המהר"ל מפראג כל איסורין בטלין בס' מין במינו אפי' באלף לא בטיל, כל עבירות כשיגיע לשנות הששים יבטלו, לא כן מין במינו החוקר ומינות נזרקה בו גם אלף שנים יחיה לא יחדל מלחטוא, ואחז"ל גלגולת של אש הראה ה' למשה וא"ל אם ניקב קרום של מוח טרפה, גלגולת של אש התאוה, אם החטא ממוח ומחשבות רעות ומינות הוא טרפה שאינה חיה, ר"ל מרשעים אשר בחייהם קרוים מתים, וזה הרמז שנ' בנגעי הראש טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו, אם יחטא מסבת מחשבותי' זה טמא מוחלט, ושם אדם מורה על חלק נשמה, וז"ש בשר כ' בי' ונרפא, שאם החטא מצד שהוא "בשר" חומר ותאות בשר כ' ונרפא, אכן "אדם" אם חוטא מסבת שכלו אין לו רפואה לעולם כי בראשו הוא, ועי' פרד"י ח"ב במלואים (דף תי"ג:):
פסוק מה:והצרוע במו"ק (י"ד:) לרבות כ"ג, ור"מ פ"י ה"ו כ' אפי' כ"ג שנצטרע פורע ופורם שעדל"ת, והק' בדברי שאול מ"ת, שאין עשה דוחה ב' ל"ת כנזיר (מ"ח.) ויש ב' ל"ת את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, וכר"מ פ"א ה"י מביאת מקדש שאסור לפרום לעולם ונתן טעם שהרי תמיד הוא במקדש וא"כ איך עדל"ת, וצ"ל דהר"מ ס"ל דאפי' ב' ל"ת דוחה, וכ"כ בפנ"י ביצה (ח'.) אע"ג דאיכא ב' לאווי חרישה וכחישה מ"מ עשה דחי, וכנזיר (מ"ח.) מה לי חד לאו או ב' לאווי, אבל בשושנת העמקים כלל כ' בשם ס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' לאווי, וכ' לחלק דשם בנזיר לאווין חלוקין כ"ג ונזיר משא"כ במצוה א' שיש בו ב' לאווין לא אמרי' דעשה דוחה ב' לאווין עש"ה: ובר"מ פ"א ה"ח מביאת מקדש כ' כהן שגדל שער אסור לו לכנוס וכו', והק' הכ"מלמה לא כ' מקרא מפורש ראשיכם אל תפרעו מכלל דאם פרעו ופרמו חייבים מיתה, וכ' די"ל דהוא רשות, ותמוה דבמו"ק שם אבל אסור בתספורת, הרי מבואר דכהנים אסורים ולא רשות לבד וצ"ע:
פסוק מה:שם) פרוע רש"י מגודל שער כר"מ מו"ק ט"ו, ולר"ע הוי גילוי שלא יניח בראשו כומתא וסודרא, וצ"ע על רש"י דכ' כר"א דשמותי:
פסוק מה:שם) תיב"ע ועל ספריא יהוי מהלך כו' ובפי' יונתן שיש מפורשים על שפת הים ילך ע"ש, ובאמת י"ל ספר היינו גבול וכסוטה (מב.) אחת בספר ואחת במלחמה, וכ"ה בעירובין (מ"ה.) עיר הסמוכה לספר ופי' שהמצורע ילך על הגבול אבל אל המחנה לא יכנוס ע' בהדו"ע - ובהפלס ש' תרס"א חוברת ו' מביא שלשון ספר הוא שענינו חוץ או מצר כמו שמתרגם זבולן לחוץ ימים ישכון (ויחי מ"ט י"ג) על ספר בימי', וכן אין עושין עיר הנידחת על הספר סנהדרין (קי"א:), ומפרש הת"י על ספריא כלומר על המצר המחנה ולא בצד המחנה, ודייק מלשון ועל שפם יעטה דהו"ל על שפמי יעטוף, וע"כ להורות בא דשפת ענינו מצר, ויעטה מל' אהי' כעוטיה (שה"ש א' ז') שהוא מלשון הליכה:
פסוק מה:שם) וטמא טמא יקרא (ב"ק צ"ב) מנא הא מילתא בתר עניא אזלא עניותא דכ' וטמא טמא יקרא, והכוונה לא די נגעו וגם חובה להודיע לכל שטמא, וכל דבר האמור בפי כל הוא אמת, וע"ד שאמרו "קול המון כקול שדי" ובטח שהתורה כוללתו, וע' תענית (ט'.) - וברש"י ושבת (ס"ז.) ומו"ק (ה'.) צריך להודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים ובזהר וישלח (דף קס"ז:) מסאבא ומסאבא קרי וכו', ובס' ילקוט האורים הביא גמ' הנ"ל, והק' למה צריך הוא יותר להודיע מכל החולים, וי"ל דרש"י וירא (כ"א י"ז) וישמע אלקים את קול הנער, מכאן שיפה תפילת חולים מתפלת אחרים שמתפללים עליו והיא קודמת להתקבל א"כ מדוע לא יתפלל בעצמו. ומדוע הוצרך להודיע צערו לרבים. וי"ל דקו' א' מתורצת בחברתה, עפמ"ש הזהר מפ"מ, נקרא מצורע מוסגר שמוסגר תפילתו בשמים, ולפ"ז א"ש דלכך צריך להודיע צערו לרבים יותר משאר חלאים, כיון שמוסגר תפילתו בשמים א"כ אינו יכול להתפלל בעצמו, וצריך להודיע צערו לרבים והם יבקשו רחמים וע"ל בפסוק ב' והבעש"ט ז"ל אמר מה שאומרים בעולם "אחר השריפה יעשר" כך הוא האמת, דלהנ"ל יודיע צערו לרבים ויבקשו רחמים ועי' במדרש פנחס, ואי' שם בשריפה נשרפין כל הקליפות ולכן חתיכת עץ שנאחז בו אש אין לתת אח"כ בבנין עכ"ל, וע"ע בפרד"י ח"ב (דף תכ"ח:):
פסוק מו:בדד הבדל בין בדד לגלמוד, גלמוד מרוחק מכל אדם, אבל היושב בדד אינו מובדל מכל, כמו עם לבדד ישכון (בלק כ"ג ט'), וכן בדד דמצורע שאינו מובדל מיתר המצורעים רק מן הטהורים, תוה"מ (סי' קנ"ז), איה"ש (סימן תצ"ה):
פסוק מו:שם) מחוץ למחנה רש"י חוץ לג' מחנות, ע' רע"ב כלים פ"א מ"ז על המשנה עיירות המוקפות חומה שמשלחין מתוכן המצורעים, ובתוס' רע"ק שם מ"ש בזה, ובסוף כ' ועי' רד"ק מ"א (י"ג י"א) כצ"ל ולא י"ג י"ד ועי' סנהדרין (ק"ב.) מפני מה זכה עמרי וצע"ג, וע"ע שו"ת בנין ציון סי' ס' אריכות בזה - ובמנחת יהודה עם בעה"ת שהק' איך אפשר שיהי' האדם משולח חוץ לג' מחנות והלא אין אדם יכול לכנוס במחנה שכינה, וי"ל דבמחנה שכינה זה העזרה ושם הי' יכול לכנוס לשחוט פסח, והא דאי' אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בי"ד בלבד, היינו לשהות שם עכ"ל, ובס' הדוה"ע הק' וכי רק לשחוט הפסח הי' יכול לכנוס, הא בכל קרבן הי' נכנס לעזרה ושם הי' סמיכה ער"מ פ"ג הי"א וי"ב ממעשי הקרבנות ושם שוחטין ושחיטה בזר כשרה, עו"ק מ"ש היינו "לשהות" שם הא הפי' הפשוט דצ"ל עומד ולא יושב ופרש"י (סוטה מ':) דאין כבוד שיהי' יושבין בעזרה, ואפי' מלאכים וע"ש בתד"ה והאמר, ועתו"ס יומא (כ"ה.) ד"ה אין דקדשים הי' רשאים כהנים לאכול בישיבה ע"ש, ובעיקר קו' המנח"י תמוה דאטו הפי' שישלח חוץ מג' מחנות שלא יכנס אל שלשתן הלא פי' הפשוט שישולח למקום שהוא חוץ לג' מחנות וצ"ע: ובספרי זוטא נשא דאף קטנים שא"י לילך אם נטמאו צריך לשלוח מהמחנה אמנם בס' יראים סי' ד"ש כ' הפשט בספרי תצא פרט לקטן היינו דקטן טמא מותר לגדול להכניסו ואע"ג דאסור להכניס כלי טמאים קטן מותר ע"ש, ותמוה מספרי הנ"ל דגם קטן טמא אסור להכניסו ומוכח דעליו לשלחו, ועשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנ"ב ותנ"ג מ"ש בס' יראים הנ"ל, וחידוש שלא הק' מספרי - וע"ע בשטמ"ק ערכין (ד"ג.) דאם נטמא בקטנותו ונכנס למקדש בגדלותו דפטור וע"ש בשפ"א, והק' שם כיון דהשתא בר עונשין למה יפטור ע"ש, ולהיראים י"ל כיון דמכניס קטן פטור וע"כ שבטומאת קטניםליכא חיוב מגזה"כ, וא"כ י"ל דה"ה בנטמא בקטנותו ונכנס אח"כ למקדש דפטור, וע' ס' אמבוהא דספרי נשא (דף מ"ז.) והביא דהקשו על שטמ"ק מירושלמי פ"ב ה"א משביעית, הראשונה עד שלא הביא ב' שערות, והשני' משהביא ע"ש ובנועם ירושלמי שם:
פסוק מז:והסגיר ערמב"ן נגע בגריס סימן באדם גדול שהשכינה מתדבקת בו וכשמסתלקת ממנו בא הנגע בבגדו לסי' סילוק השכינה כו', ואין הצבועין מטמאים בנגעים כי אם לבנים, ועי' בכור שור שבת (קמ"ה:) אהא דמפני מה ת"ח שבבבל מצוינים לפי שאינם בני תורה, פרש"י מציינים עצמן בלבושים נאים, ולכאו"ק מה ק' לי הא קיי"ל בב"מ (נ"ב.) עשוק לגבך וכו', והכי אי' בב"ב (קי"א.) גברא דאתא הוא יאי וגולתא יאי, משמע דהי' משבחו בזה, גם התשובה לפי שאינם ב"ת דחוק לפרש"י, ונלע"ד ע"פ רמב"ן דלפ"ד כל ת"ח גדול אשר מחמת תורתו השכינה מתדבקת בו כמ"ש בתדב"א, וכ"ה בגמרא וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ (ש"א ט"ז י"ח) בסנהד' (צ"ג:) שיש לפרש שמהיותו גדול כ"כ עד שהלכה כמותו וה' עמו תמיד, ראוי לו שלא ילביש כ"א בגדים לבנים שהם המטמאים בנגעים, כדי שאם יאשים קצת בלא הודע ותסתלק השכינה, יבואר לו ע"י סימן נגע בבגדו, משא"כ בלבשו בגדי חופש צבועים מאין יודע לו. ויבואר בזה הפסוק בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר (קהלת ט' ח'), דידוע מזהר ע"פ שמן וקטרת ישמח לב (משלי כ"ז ט'), דשמן מרמז על השכינה שמריק אור על האדם, וקאמר שתמיד יהי' בגדיך לבנים ולא יהי' צבועים כדי ששמן על ראשך לא יחסר, הוא הארת השכינה על ראשך שתדע לתקן תיכף ולמלאות החסרון ע"י סימן נגע בגד, דאם יהי' צבועים מאין תדע סימן סילוק השכינה דצבועים אינם מקבלים טומאה בנגעים, והיינו דא"ל מפ"מ ת"ח שבבבל מצויינים פי' בבגדים חשובים שהם צבועים, כמ"ש בפ' ע"פ (ק"ט.) בבבל בבגדי צבעונים, ובמה נודע לה סימן לסילוק שכינה, והשיב לו שאינם בני תורה, דאינם גדולים כ"כ שהשכינה מתדבקת בהם. דל' בני תורה מורה על דביקות יתירה בתורה כב"ב (ח'.) הא לבני מתא וכו':
פסוק מח:בעור תיב"ע בצלא, עי' ביונתן הא דלא כ' משכי', י"ל כי משכיה עור של אדם וצלא עור בהמה, ועי' בהפלס תרס"א מהר"ד סלוצקי, דתמה דמה יענה ע"פ והפשיט את העולה (ויקרא א' ט"ו) דת' וישלח ית משכיה, ורק האמת משכא עור אינו מעובד וצלא עור המעובד. ות' כאן בצלא שכן הוא ההלכה דעור בלתי מעובד אינו מטמא בנגעים ער"מ פ"ג ה"ד, ומשו"ה לא ת' באונקלוס משום דמסיק תרגומו אליבא דהלכתא, וע"ס משנה אחרונה נגעים (פי"א מ"א) ושייך לכאן עש"ה:
פסוק נא:כי פשה ראב"ע וטעם שלא הוזכר משי וצמר גפן שדבר הכ' על ההוה הנמצא, פלא דהלכה בפי"ג מ"א מנגעים שמשי וצ"ג אינם מטמאים בנגעים וצע"ג:
פסוק נא:שם) רמב"ן צרעת וגו' בגבבא דאמרי' ברכות (ח'.) שקולי טיבותך ושדי' אחוזרא (שבת ס"ג:, ביצה כ"ט:, כתובות נ"ג:, ב"ק פ"ג., וב"מ ס"ג:) ובמד' שאמר שאסור בהנאה כו', ירושלמי ערלה וכו', והוא בפ"ג ה"ג, ועמנ"ח מ' קע"ב בשם מל"מ דחקר באפר נגעי בגדים אם אסורין בהנאה, וכ' לדידי נר' דדינו בכל הנשרפין כיון דנעשית מצותו, אבל הבית אין מצוה לשרפו, ואם עבר ונהנה עובר בעשה עכ"ל, ועי' בש"ך יו"ד סי' רכ"א סקמ"ה, ובנקה"כ שכ' באמת ויש פלוגתא אם נגעי בתים אסורין בהנאה ועי' אריכות בכל"ח אות ד':
פסוק נה:לא הפך הנגע, יש הבדל בין הפך הנגע את עינו, ובין כהה הנגע, כי כהה נחלש ממראה חזק לחלוש, והפך עינו הוא למראה אחרת כמו מאדמדם לירקרק, תוה"מ סי' קע"א ואיה"ש תפ"ד:
פסוק נו:וקרע עי' בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קפ"ו שהביא בש"ע הרב סי' ש"מ, ובנשמת אדם כלל כ"ט כתבו דלא נקרא קורע אלא בדבר שנתחבר ע"י ארוגה או תפירה משא"כ בנייר עש"ה, ונפלאתי דמקרא מלא כאן וקרע אותו מן העור או מן הבגד וגו', הרי בעור שהוא מחובר מתחלת ברייתו שייך קורע וצע"ג:
פסוק נז:באש תשרפנו רש"י את כל הבגד עי' מהר"ם שיף בדרשותיו סוף חולין בזה:
פסוק נח:יכבס רש"י כל כבוס בגדים לטבילה ומת' ויצטבע, ובמטות (ל"א כ"ד) וכבסתו בגדיהם ת' ותחוורן ולא ת' ואצטבהן, ועי' ס' אהבת יהונתן וצ"ע:
