א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ג וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃ ד וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃ ה וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃ ו אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת ׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים׃ ז וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ ח וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֙יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ ט וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ אֶת־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת־כָּל־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר׃ י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ים וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן׃ יא וְהֶעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ יב וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֣בֶשׂ הָאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יג וְשָׁחַ֣ט אֶת־הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְקוֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת־הַֽחַטָּ֛את וְאֶת־הָעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּ֠חַטָּאת הָאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ יד וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֮ מִדַּ֣ם הָאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל־תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃ טו וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃ טז וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת־אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן־הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יז וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃ יח וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יט וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֕ר עַל־הַמִּטַּהֵ֖ר מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת־הָעֹלָֽה׃ כ וְהֶעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הָעֹלָ֥ה וְאֶת־הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר׃ כא וְאִם־דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֮ מַשֶּׂגֶת֒ וְ֠לָקַח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן׃ כב וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָֽה׃ כג וְהֵבִ֨יא אֹתָ֜ם בַּיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י לְטָהֳרָת֖וֹ אֶל־הַכֹּהֵ֑ן אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כד וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן אֶת־כֶּ֥בֶשׂ הָאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֨יף אֹתָ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כה וְשָׁחַט֮ אֶת־כֶּ֣בֶשׂ הָֽאָשָׁם֒ וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁ֔ם וְנָתַ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃ כו וּמִן־הַשֶּׁ֖מֶן יִצֹ֣ק הַכֹּהֵ֑ן עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃ כז וְהִזָּ֤ה הַכֹּהֵן֙ בְּאֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כח וְנָתַ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן־הַשֶּׁ֣מֶן ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַל־מְק֖וֹם דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃ כט וְהַנּוֹתָ֗ר מִן־הַשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ל וְעָשָׂ֤ה אֶת־הָֽאֶחָד֙ מִן־הַתֹּרִ֔ים א֖וֹ מִן־בְּנֵ֣י הַיּוֹנָ֑ה מֵאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָדֽוֹ׃ לא אֵ֣ת אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֞יג יָד֗וֹ אֶת־הָאֶחָ֥ד חַטָּ֛את וְאֶת־הָאֶחָ֥ד עֹלָ֖ה עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְכִפֶּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ לב זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטָהֳרָתֽוֹ׃ לג וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ לד כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃ לה וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃ לו וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת־הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת־הַבָּֽיִת׃ לז וְרָאָ֣ה אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן־הַקִּֽיר׃ לח וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן־הַבַּ֖יִת אֶל־פֶּ֣תַח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ לט וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת׃ מ וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ מא וְאֶת־הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָׁפְכ֗וּ אֶת־הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ מב וְלָקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל־תַּ֣חַת הָאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת־הַבָּֽיִת׃ מג וְאִם־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֙גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת־הָאֲבָנִ֑ים וְאַחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת־הַבַּ֖יִת וְאַחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ׃ מד וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא׃ מה וְנָתַ֣ץ אֶת־הַבַּ֗יִת אֶת־אֲבָנָיו֙ וְאֶת־עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ מו וְהַבָּא֙ אֶל־הַבַּ֔יִת כָּל־יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃ מז וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָ֑יו וְהָאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָֽיו׃ מח וְאִם־בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּה לֹא־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת־הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע׃ מט וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת־הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃ נ וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפֹּ֣ר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃ נא וְלָקַ֣ח אֶת־עֵֽץ־הָ֠אֶרֶז וְאֶת־הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת ׀ שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֮ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒ וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל־הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃ נב וְחִטֵּ֣א אֶת־הַבַּ֔יִת בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת׃ נג וְשִׁלַּ֞ח אֶת־הַצִּפֹּ֧ר הַֽחַיָּ֛ה אֶל־מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל־הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר׃ נד זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק׃ נה וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת׃ נו וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת׃ נז לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
"...והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" וגו'. מכיוון שהכהן חייב לצאת אל המצורע "אל מחוץ למחנה", מה הבאה אל הכהן יש כאן? ואם כדי לומר שהכהן חייב לראותו, הרי נאמר מיד "וראה הכהן", ובוודאי שאינו יכול לראותו בלא שיבוא או שהמצורע יובא אליו בחוץ. וראה חזקוני המבאר בשני אופנים: (א) והובא דבר טהרתו אל הכהן, אבל המצורע עצמו אסור ליכנס במחנה. (ב) ביום טהרתו מביאין אותו אל קצה המחנה והכהן יוצא לקראתו. ור"ע ספורנו מטעים: שיוכל הכהן בכבוד ובלי רב טורח ללכת לראותו. ולפי התירוץ האחרון עדיין קשה: לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך - תחילה "ויצא הכהן", ורק אחר כך "והובא"? (פ' מצורע תשמ"ו, תשמ"ט, תשנ"ט) הערת ר' שמואל עמנואל שי': אחי ר' יונה זצ"ל כתב בספרו "המעין המתגבר": כידוע מצורע חייב לצאת רק מחוץ לערים מוקפות חומה, אבל בשאר ערי ישראל מותר למצורע להישאר. אם כן, אפשר שעל המצורע שנשאר בעיר נאמר "והובא אל הכהן" - הוא מתייצב לפני הכהן בעירו, אבל לגבי מצורע שהורחק מעירו נאמר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה".
פסוק ב:
רש"י ד"ה זאת תהיה תורת המצרע. מן ההכרח להוסיף "וגו'", שהרי הדרשה היא מן התיבה "ביום", היא התיבה הבאה. ואכן כך בחומש רש"ר הירש, ואולם בדפו"ר אין. (פ' תזריע מצורע תש"ן)
פסוק ד:
"ולקח למִטהר". לא פירש הכתוב, מיהו הלוקח הזה, ותמוה שאין רש"י מעיר כאן, כרגיל, מקרא קצר הוא, או מעין זה. ולכאורה גם חסר פירוש באשר לצורך בציווי, הן בפסוקנו הן בפסוק הבא. וכמו כן לא פירש הכתוב מיהו השוחט (בפסוק ה). (פ' מצורע תשמ"ו) וראה "העמק דבר" שכתב: 'המיטהר' מיבעי. אלא ללמדנו דאפילו אחר יכול ליקח עבורו (על־פי "תורת כהנים")... והוי כמו מחוסרי כפרה דאחר מביא כפרתו, הכי נמי אחר מביא ציפורים. ע"כ. וכן באשר לשחיטה - חז"ל דורשים ב"תורת כהנים": וצוה הכהן - ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי רבי יהודה ברבי יוסי. רבי אומר: אף שחיטה בכהן. ומוסיף הנצי"ב ב"העמק דבר": ואפילו לתנא ב"תורת כהנים" דשחיטה בכהן דוקא, מכל מקום לאו דוקא אותו כהן שיש בכחו לראות הנגע ולטהרו, אלא מצוה לאיזה כהן שישחוט. ע"כ.
פסוק ד:
רש"י ד"ה טהרות, לפי שהנגעים באים וכו'. ראה "שפתי חכמים" (אות ד) כנגד דברי רא"ם, ונראים דבריו (בתירוץ הראשון). (פ' מצורע תשנ"ז)
פסוק ו:
רש"י ד"ה את הצפר החיה יקח אתה, מלמד שאינו אוגדה עמהם וכו'. (א) נראה שדורש גם מן התיבה "אתה" המיותרת לכאורה, ולא כדברי "שפתי חכמים" (אות י). (פ' מצורע תשנ"ז) ואכן כך ברא"ם.
פסוק ו:
(ב) קצת קשה לי מדוע אין רש"י מזכיר כאן מה שמציין לדברים (יד, יא) על־פי הגמרא (קידושין נז ע"א) שבניגוד לציפור הנשחטת שמביא המצורע, שהיא אסורה באכילה, הציפור המשולחת כשרה לאכילה. (פ' ראה תשמ"ט)
פסוק ו:
"וטבל אותם... על המים החיים". לא מובן לי השימוש במילת היחוס "על" בקשר ל"טבל". (פ' תזריע מצורע תש"ן) וראה "דעת מקרא" שביאר: "על"=עם, כמו: "על חזה התנופה ועל שוק התרומה" (במדבר ו, כ)... רצונו לומר: בתוך התערובת של הדם והמים החיים.
פסוק ח:
"...וגלח את כל שערו... יגלח את כל שערו". באשר לטיבו של גילוח כפול זה, וכיצד נעשה, ראה רמב"ם (הלכות טומאת צרעת יא, א) שכתב: כיצד מגלחו? מעביר תער על כל בשרו הנראה, אפילו בית השחי ובית הערוה, שיער שעל כל הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר "את כל שערו". אם כן, למה נאמר "ראשו וזקנו וגבות עיניו"? לרבות כל כיוצא בהן, ולמעט שיער שבתוך החוטם, לפי שאינו נראה. (פ' מצורע תש"ס)
פסוק ח:
רש"י ד"ה וישב מחוץ לאהלו, מלמד שאסור בתשמיש המיטה. ע"כ. הביטוי "אהלו" קצת תמוה אחר שלהלן מדובר בבית (פסוק לד ואילך), לכן למדו חז"ל (מועד קטן טו ע"ב): אין "אהלו" אלא אשתו, ומצורע אסור בתשמיש המיטה. (פ' מצורע תשמ"ט)
פסוק ח:
"ורחץ בַּמַּיִם וטהר". מהם המים בה"א הידיעה האלה? (פ' מצורע תשנ"ב) על שאלה זו השיב הגר"א נבנצל שליט"א: מים שכל גופו עולה בהם - ארבעים סאה.
פסוק ח:
והנה ב"דעת מקרא" לפסוק י בהע' 65 מעיר לגבי "בַּשמן": וכן דרך הלשון ליידע שמות של חמרים, כגון "ותחמרה בחמר ובזפת" (שמות ב, ג). רק קצת תמוה, מדוע מעיר שם ולא בפסוק ח! (פ' מצורע תשנ"ב)
פסוק י:
רש"י ד"ה ושלשה עשרונים, לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים. ע"כ. סדר טהרתו של מצורע הוא כך (רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה ד, א): כשיתרפא הצרוע מצרעתו... ואחר כך מקריבין קרבנותיו. ע"כ. ואלו הם קרבנותיו: אשם (כבש), חטאת (כבשה או עוף) ועולה (כבש או עוף). וכאן ישנו דין מחודש. הגם שבדרך כלל עם חטאת ואשם אין מקריבים מנחת נסכים (עשרון של איפה, ונקראת מנחת נסכים, משום שמקריבים אתה גם יין לנסך - ראה מנחות צ ע"ב), ישנו דין מיוחד במצורע המיטהר, שמקריב מנחות נסכים עם חטאתו ואשמו. (פ' מצורע תשמ"ט)
פסוק יד:
"ולקח הכהן... ונתן הכהן" וגו'. לכאורה תיבת "הכהן" השניה מיותרת. והוא הדין באשר לתיבת "הכהן" הראשונה שבפסוק טו. ואכן דרשו חז"ל (ב"תורת כהנים"): מה נתינה בעצמו של כהן, אף קבלה בעצמו של כהן. ע"כ. ומפסוק טו דרשו (נגעים פי"ד, מ"י) שמצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. (פ' מצורע תשמ"ו)
פסוק יד:
רש"י ד"ה תנוך, גדר אמצעי... והפותרים קורים לו טינדרו"ם. ע"כ. לא ברור לי, מיהם "הפותרים" הללו, ור' חיים דב שעוועל אינו מעיר. אך ב"לפשוטו של רש"י" מבואר כי אלו הפרשנים שרש"י מזכירם כמה פעמים (ראה במדבר לג, נה; מלכים ב' ח, כג; יחזקאל כג, כג). וראה הערה כח שם. (פ' תזריע מצורע תשנ"ו)
פסוק יד:
לפי ר' משה קטן ז"ל הרי זה חסחוס (רקמת עצם רכה) שבאוזן. (פ' מצורע תשס"ה)
פסוק כא:
רש"י ד"ה ועשרון סלת אחד, וכבש זה שהוא אחד, יביא עשרון אחד לנסכיו. ע"כ. אמנם יש כאן הסבר לתיבת "אחד" השנייה, הנראית כאן כמיותרת, שכן היה מספיק לכתוב "ועשרון סלת", וברור הוא שאין העני מחוייב בשלושה עשרונים עבור כבש אחד. (מילת "אחד" הראשונה - "ולקח כבש אחד" - אינה מיותרת, שכן באה ללמדנו כי בעוד העשיר מביא שלוש בהמות - העני מביא כבש אחד בלבד). ובעצם רש"י בפסוקנו הוא המשך לביאורו בדיבור הקודם וכוונתו שגם מפסוקנו ניתן להוכיח שהמנחה הנזכרת עם קרבנות המצורע היא מנחת נסכים, שכולה עולה כליל (לכל אחד משלושת הקרבנות מנחה של עשרון סולת) ולא מנחה הבאה בפני עצמה, שרק קומצה נקרב. לוּ היו שלושת העשרונים סולת שהביא המצורע העשיר (פסוק י) קרבן מנחה לעצמו - גם העני היה מביא אותם, כפי שהביא לוג שמן כמותו. (פ' מצורע תשנ"ב)
פסוק כג:
רש"י ד"ה ביום השמיני לטהרתו, שמיני לצפרים וכו'. והשווה למעלה (פסוק י), אצל המצורע העשיר, שם אין רש"י מסביר, שהרי הכתוב מתאר את סדר יום הטהרה. (פ' מצורע תשנ"ז)
פסוק לג:
תרגום אונקלוס: "ומליל ה' עם משה ולאהרן למימר". ראה מש"כ בספר שמות (ו, יג) בשם ר' רפאל בנימין פוזן שי'. (פ' מצורע תשנ"ב)
פסוק לד:
"כי תבאו אל ארץ כנען". נגעי בתים לא שייך במדבר, ולכן לא נאמר כאן דבר אל בני ישראל, כמו שנאמר למעלה (יב, ב) ולהלן (טו, א). וזה שלא נאמר דבר וכו' למעלה (יד, א), הוא לכאורה משום שתורת המצורע כוללת גם נגעי בתים. (פ' מצורע תשמ"ט)
פסוק לד:
רש"י ד"ה ונתתי נגע צרעת, בשורה היא להם... לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות... ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן. ע"כ. דברי רש"י שיסודם בדברי חז"ל (תורת כהנים; הוריות י ע"א) הופכים לכאורה את צרעת הבית לתופעה לזמן מוגבל, לימי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה. וצ"ע. (פ' תזריע מצורע תשמ"ז)
פסוק לד:
ועתה, משראיתי את דברי בעל אור החיים הק', עולה יפה לשון "בשורה היא להם" - כאשר אפשר יהיה, כלומר בארץ ישראל, לא יגע בעל הרחמים בנפשות תחילה, וזה העיקר, אך עניין המטמוניות עדיין קצת קשה, כי למה יזכה בהן דווקא זה שדיבר לשון הרע? (פ' מצורע תשמ"ט) וראה "משכיל לדוד" שכתב: ואף על גב דבאים גם כן נגעי בתים לעונש, וכדאמרינן "אין בעל הנפשות פוגע בנפשות תחילה, אלא תחילה באים על הבתים" וכו', מכל מקום מתחילת ביאתן לארץ מיהא לא באו דרך עונש אלא דרך שכר, וזה רמז כאן הכתוב. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק לה:
"ובא אשר לו הבית" וגו'. מכיוון שעקרונית נוהגים דיני צרעת גם בזמן הזה (ראה מה שכתבתי למעלה יג, א), ראוי לברר, מה יהא דינו של גורד־שחקים שאחד מדייריו מוזהר על לשון הרע באמצעות צרעת הבתים. כלום ייהרס כל הבית (פסוק מה)? והנה משנה מפורשת היא במסכת נגעים (פי"ג, מ"ג): בית שנראה בו נגע, היתה עליה על גביו - נותן את הקורות לעליה. כלומר העליה אינה נהרסת עם הבית, וכן כל עמודי הבנין וקורותיו המשמשים להעמדת הקומות העליונות אינם נחשבים כמיוחדים לבית זה ועל כן אין הורסים אותם. (פ' מצורע תשנ"ז)
פסוק לה:
רש"י ד"ה כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם שיודע וכו'. ראה "שפתי חכמים" (אות ח) שכתב: דלימדה תורה דרך ארץ שיאמר לשון ספק, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ד ע"א): למד לשונך לומר איני יודע. ע"כ. והדברים יפים. וחבל שלקח כללי חשוב כל כך נדחק לסופה של פרשה. (פ' תזריע מצורע תשנ"ג)
פסוק לה:
שם. ...לא יפסוק דבר ברור, לומר, נגע נראה לי וכו'. ולא ידעתי, מהי חשיבות אמירתו (נוסח אמירתו) של בעל־הבית, הרי ממילא אין משמעות לדבריו, שהרי רק אמירת הכהן היא הקובעת, כאמור בד"ה הבא, שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה. וצ"ע בדברי "תורת כהנים" (ד, י). (פ' תזריע מצורע תשנ"ד) הערת ר' שמואל עמנואל שי': נראה לי שהשאלה, היא גם התשובה! דווקא בגלל שאין תוקף הלכתי לאמירתו של בעל הבית (אלא רק של הכהן) הרי לכאורה אין צורך בהקפדה בניסוח אמירתו. אם אף־על־פי־כן התורה ציוותה שבעל־הבית יגיד לכהן: "כנגע נראה לי בבית", הרי זה כדי ללמדנו דרך ארץ! אמרתי פעם לתלמיד חכם מארצות הברית, בעל דעות "קיצוניות", שבא לבקר בארץ, שבארץ ישראל אסור לאמר "נגע נראה לי בבית". זו כעין מצוה התלויה בארץ! (מעין זה מובא בספר "ארצות החיים" של רבי חיים פאלאג'י שער ב אות ז, וכך כתב: משום כבוד ארץ ישראל, בנגעי בתים כתיב "כנגע", שגזרה חכמתו יתברך שלא להחליט עליה שם טומאה, אבל בנגעי אדם ובגדים אין קפידא. הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק לה:
והנה דרשה זו שהביא רש"י בשם ה"תורת כהנים", משנה מפורשת היא במסכת נגעים (פי"ב, מ"ה): כיצד ראיית הבית? "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: "כנגע נראה לי בבית!" - אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר: נגע נראה לי בבית, אלא: כנגע נראה לי בבית. ע"כ. פירושים שונים ניתנו למשנה זו ואלו הם:
פסוק לה:
תוספות יום טוב (שם) מביא את דברי בעל "שפתי חכמים" שמקורם ברא"ם בשם רבותיו ("למד לשונך לומר: איני יודע"). ושם ברא"ם ישנם שני תירוצים נוספים: (א) מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן. (ב) שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. לאחר מכן מביא את דברי המהר"ל ב"גור אריה" שכתב: טעם הדבר הזה משום (תהלים קא, ז): "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן - לאו נגע הוא, ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית". ו"תוספות יום טוב" עצמו מתרץ בדרך אחרת: לכך הקפידה התורה, שלא יאמר "נגע נראה לי", כדי שלא יפתח פה לשטן, כדדרשינן (ברכות י"ט ע"א): לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. על דברי ה"תוספות יום טוב" הוסיף בעל "תורה תמימה": ולולא דבריהם היה אפשר לומר הטעם, כדי שלא יראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך הכהן להורות ולהחליט. ע"כ. והוסיף הרב דוד דוב לבנון שי': אולי יש כאן עומק יותר מזה. המשנה באה ללמד אותנו, שרק למי שמוטל עליו להשפיע - לרחק או לקרב, לטמא ולטהר - הוא יכול לומר טמא וטהור, אבל אדם שהוא זר לדבר, ואין הטומאה והטהרה תלויות בו, אסור לו לקבוע דעה בדבר אף שנראה לו שהוא מבין ויודע, ויכול להביע דעתו. מפני שרק למי ששייך בדבר, ישנה הסייעתא דשמיא לכוון לאמת ולומר דברים שישפיעו, אחרים אינם מסוגלים לרדת לעומקו של חטא, לדעת טבעו ודרך תשובתו.
פסוק לה:
נמצאנו למדים: כמה יקרה אות אחת שבתורה, שממנה למדו רבותינו כמה וכמה הדרכות יקרות: (א) "למד לשונך לומר איני יודע" (רא"ם בשם רבותיו. מובא ב"שפתי חכמים"). (ב) יש לנהוג בדרך ארץ ובענוה ולא לקבוע דבר באופן נחרץ בפני מי שממונה על הקביעה המדוברת (רא"ם בפירושו הראשון). (ג) יש להזהר שלא לקרב דבר רע - הרגעים הספורים הנדרשים לכהן על מנת להכריע יכולים לעכב את הטומאה בעוד כמה רגעים. יש לשמוח על רגעי הטהרה הספורים שנותרו ולא לבטל אותם (רא"ם בפירושו השני). (ד) זהירות מהוצאת דבר שקר - אם הכהן עוד לא קבע שזה נגע צרעת, איך יאמר בעל המראה ש"נגע נראה לו"?! (מהר"ל). (ה) יש להזהר מלחרוץ דין לפני הזמן ובכך לפתוח פה לשטן - אולי יכהה הנגע לפני שיבא הכהן (תוספות יום טוב). (ו) זו לא רק הדרכה מוסרית, אלא זהירות הלכתית מלהורות הלכה בפני הכהן. (ז) אדם שאין לו הסמכות להכריע בין טמא לטהור, אסור לו לקבוע דעה בדבר, כי אין לו הסייעתא דשמיא הנצרכת בהכרעות הרות גורל מסוג זה (הרב דוד דוב לבנון שי'). הערת הרב איתן שנדורפי שי': ראה עוד אצל נחמה ליבוביץ (עמ' 171) וב"אזנים לתורה" על אתר.
פסוק לו:
רש"י ד"ה ולא יטמא וגו', ...הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה. ע"כ. ואין לומר בכלי חרס שיניחם להשתמש בהם בימי טומאתו (כמו שכתב רש"י לעניין אוכלים ומשקים), שהרי אינו מוכרח להשתמש בכלי חרס בזמן טומאתו, כי יכול להשתמש אז בכלי מתכת שנטהרים במי מקוה, אבל כלי חרס נטהרים רק בשבירה, ומסתבר שאין רצונו להשתמש בהם בימי טומאתו ואחר כך לשברם. אבל האוכלים הרי על כל פנים צריך הוא לאכול גם בהיותו טמא. כך ב"משכיל לדוד". ומקור דברי רש"י במשנה (נגעים פי"ב, מ"ה), ושם ישנה תוספת: אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב; אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו; אם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק. (פ' מצורע תשמ"ט)
פסוק לז:
"...ומראיהן שפל מן הקיר". אם כדברי רש"י למעלה (יג, ג ד"ה עמק מעור בשרו) ש"כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל", והוא על־פי שבועות ו ע"ב, כלומר הבהיר נראה עמוק מן הכהה, הרי יהיה מראה הירקרק או האדמדם שבכאן תלוי בצבע הקיר, אם כהה או בהיר ממנו. וקשה לי: הרי קרוב לוודאי שהקירות היו לבנים, וכיצד זה שירקרק או אדמדם נראה שקוע. (פ' תזריע מצורע תשנ"ג) הערת ר' שמואל עמנואל שי': אולי יש הבדל בין מראה ירקרק או אדמדם על רקע של שטח מצומצם ובין שטח רחב, דהיינו בקיר.
פסוק מ:
רש"י ד"ה אל מקום טמא, ...למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו. ע"כ. וראוי לברר, מה טיבו של דין זה: (א) האם רק האבנים או גם העצים והעפר? (ב) מה טיבה של טומאה זמנית זו? (ג) מי קובע את המקום וכיצד הוא מטמא? (ד) האם המקום נטהר עם העברת האבנים למקום אחר? (פ' תזריע מצורע תשמ"ז) דין זה מבואר ברמב"ם (הלכות טומאת צרעת טז, א), וזו לשונו: בית המנוגע - אב מאבות הטומאות. כל הנוגע בו - נטמא, וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו - כולן אבות טומאות, וכל כזית מהם מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה. כיצד? אם נכנס כזית מהן לבית טהור - נטמא כל אשר בבית וכו'. ובתוספתא דנגעים (ו, א) איתא: מקום היה בגליל והיו מציינים אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו. ע"כ. וראה "לבוש" שכתב כי המקום בו מונחות האבנים הוא עצמו אינו טמא, שהרי קרקע עולם הוא ואין קרקע מקבלת טומאה, אלא רצונו לומר, כל זמן שהאבנים הללו מונחות שם, טמא האויר שעל גבן ומטמא טהרות שבאות בו, אף אם אינן נוגעות באבנים.
פסוק מ:
"...וחלצו... והשליכו... יקצע... ושפכו... הקצו... ולקחו... והביאו... יקח וטח". המעברים מלשון רבים ליחיד תמוהים, ולא ראיתי מי שיעיר. אך במיוחד קשה המעבר מן "יַקְצִעַ" אל "הקצו", שהרי אם הייתה זו פעולת יחיד, כיצד הפכה כה מהר לפעולת רבים. וצ"ע. (פ' תזריע מצורע תש"ן) והנה ב"תורת כהנים" למדו מכך הלכות: מלשון הרבים "וחלצו" - למדו, שאם הקיר מבדיל בין שני בתים, על השכן להשתתף בחליצת האבנים; "מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו" (ראה נגעים פי"ב, מ"ו). ומן המעבר מ"ולקחו" ל"יקח וטח" למדו, ששכנו משתתף עמו בחילוץ האבנים ובהבאת אבנים אחרות, אבל הוא לבדו מביא את העפר וטח. ובאשר למעבר מן "יַקְצִעַ" אל "הקצו" ראה אונקלוס שתרגם "יקצע" - יקלפון (לשון רבים). ועדיין קשה.
פסוק מ:
רש"י ד"ה יטמא עד הערב. לדבריו בסיפא של הדיבור ראה "ספר הזכרון" באשר לגירסה ב"תורת כהנים". (שיחה עם ר' מאיר ברכפלד שי', פ' נח תשס"א)
פסוק נד:
"...לכל נגע הצרעת ולנתק... ולשאת ולספחת ולבהרת". סדר הנגעים כפי שבא כאן הוא תמוה, ומה גם שבאמצע מוזכרות צרעת הבגד וצרעת הבית. נראה שרמב"ן ער לקושי, אבל אין תשובתו מובנת לי מספיק. (פ' מצורע תש"ס) וראה רש"ר הירש שכתב: כך יש להסביר את סדר הנגעים הנזכרים כאן: "לכל נגע הצרעת ולנתק" - הרי הם שני הסוגים הראשיים, הכוללים את כל הנגעים. נגע צרעת הוא שינוי חיובי בצבע שעל פני הדברים - בעור האדם, בחומרי הלבוש או בקירות הבית. ואילו נתק הוא הנגע היחיד, המגיע לכלל הסגר והחלט, גם על־ידי סימנים שליליים: נשירת שיער הנמשכת והולכת - פשיון ושיער צהוב.
פסוק נד:
"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק" הוא אפוא סיכום כללי; הוא מקיף את כל סוגי הנגעים - החיוביים והשליליים בסימניהם.
פסוק נד:
חזר ואמר: "ולצרעת הבגד ולבית ולשאת" וגו'. כך מנה את הנגעים - מסופם לתחילתם - לפי המושאים השונים שהם מתגלים בהם.
פסוק נד:
וכדרך שהם שונים במושאיהם, כן שונים סימניהם ודיניהם. פתח בבגד והמשיך בבית ובאדם. עתה בסקירה זו של דיני נגעים - החוזרת מסופם לתחילתם - היינו מצפים לסדר אחר: בית, בגד ואדם. אלא שפתח בבגד, שהרי טהרתה קלה מכולם: אין היא טעונה ציפורים; ואילו טהרת בית מנוגע טעונה ציפורים וכו', וטהרת מצורע טעונה ציפורים וקרבן.