פסוק ב:זאת תהי' תורת מצורע וגו', בערכין (ט"ו:) תורתו של מוצא שם רע, ופי' מהרש"א דדייק מדכ' המצורע ולא הצרוע, ובס' מיני תרגומא בלקוטים הק' דהו"ל לרמז זאת לעיל בפ' תזריע (י"ג מ"ד) איש צרוע הול"ל מצורע, ובפמ"ו והצרוע, ורק דק"ל לרשב"ל מלת תהי' מיותר הול"ל זאת תורת המצורע כמ"ש בפ' צו (ו' ב') זאת תורת העולה, ורק דאי' שם מה תקנתי' של מוצש"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה וירפא מצרעתו, וז"ש זאת תהי' תורת המצורע, זאת תהי' רפואה תורה להמצורע דהיינו מוש"ר, וכ' להלן אם יעסוק בתורה, ויצא הכהן והנה נרפא וגו' - ובמד' זאת תהי' בהויתו תהי' ותמוה, ור"ר העשיל ז"ל אמר עפמ"ש בנדרים (נ"ה.), עה"פ וממדבר מתנה שמי שהוא מופקר לכל ומושפל כמדבר ניתנה לו התורה מתנה, וברש"י כאן עץ ארז שנגעים באים על גסות רות תקנתו שישפיל כתולעת ואזוב, וז"ש המד' בהויתו תהי', ר"ל התורה ומצורע המה במשקל אחד, דתורה אין לו קיום במי שמתגאה, רק ישפיל עצמו ויתרפא מצרעתו, וממילא גם התורה יהי' קיום אצלו ולא מקודם:
פסוק ב:שם) ביום טהרתו והובא אל הכהן וק' וכי ביום טהרתו בא אל הכהן והלא אז טמא, ורק הפי' שכל כך הרגל נעשה טבע עד שביום טהרתו חוזר וניער אל לישנא בישא וחוזר הנגע אל קירות לבו, וביום טהרה מיד והובא אל הכהן מחדש ובס' דברי גאונים הק' למה מצורע יביא קרבן למה לא יתכפרו לו עונותיו מהיסורים בזמן צרעתו, דממרקין עונותיו של אדם, וי"ל דחז"ל למדו יסורים ממרקין מראשי אברים שעבד כנעני יוצא לחירות, כן יסורים בברכות (ה':) והדין בעבד רק באברים שאינם חוזרין יצא לחירות, בקידושין (כ"ד.), וממילא גם על יסורים שאין להם רפואה יכופר, אבל אם המצורע נטהר, א"כ הי' יסורים שיש להם רפואה, ויוכל להיות שאינם מכפרים וצריך להביא קרבן לכפרה, וז"ש זאת תהי' תורת המצורע שצריך קרבנות ואם תשאל למה לא כפרו היסורים, התירוץ, "ביום טהרתו" שנרפא מהנגע, ויסורים שיש להם רפואה אין נלמד משן ועין שמכפרים: ובחובת הלבבות שער הכניעה פ"ז אם דיבר לשה"ר ילקחו ממנו המצות ונותן לאותו איש, והוא לוקח עבירותיו של חבירו, וז"ש זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו ביום שמטהר עצמו ועושה תשובה אז נחשב תורתו, אבל עד עכשיו נחשב על חשבון חבירו שדיבר עליו לשה"ר, וזה"פ בר"ה (י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, וקאי על האיש שדיברו עליו לשה"ר והוא מעביר על מדותיו, ולא יפרע לו רע מעבירים ממנו פשעי' ומעמידים על חשבון חבירו, וזה הכוונה בקידושין (פ"ב.) טוב שברופאים לגיהנם, אותו המדבר לה"ר הוא רופא טוב לאותו שדיבר עליו לה"ר, וברגע א' נרפא הלה מחטאיו והוא שדיבר לה"ר ילך לגיהנם, ועמ"ש בפרד"י בשלח (דף ק"ו.): ובויק"ר פט"ו ו' ה' תורות כתובות כאן, חטא לה"ר גם צדיקים נלכדו (ספר בראשית) ויבא דבת אחיו - (שמות), והן לא יאמינו לי וידו מצורעת כשלג, שמות (ג' ט') ושבת (צ"ג.) - (ויקרא) פ' מצורע - (במדבר) מרגלים הוציאו דבת הארץ, ולא נחתם גז"ד במדבר אלא על לה"ר, ערכין פ"ג מ"ה (דברים) מרים נענשה בצרעת ולזכרון נכתב זכור את אשר עשה ה' למרים, (דברים ו' ד') ואדר"נ פ"ט - ולה"ר כנגד ע"ז ג"פ ושפ"ד, ערכין (ט"ו.) מצורע אומר אמת לה"ר (ר"מ פ"ו ה"ב מדעות), ואהרן אמר שקר למען השלום, אבות פ"א מי"ב ואדר"נ פי"ב), וצותה תורה שמצורע יבא לכהן שטהרת איש אמת רפואתו ע"י אהרן הכוזב, הובא בשם הרח"ה מאלכסנדר ז"ל. חטא לה"ר חמור מאד, ולא לבד לדבר רע, ורק אפי' לדבר טוב אסרו חז"ל דמתוך שבחו אתה בא לידי גנותו (ערכין ט"ז. וב"ב קס"ד:), וגם הזהירו חז"ל מאבק לה"ר שלא יאמר נורא בי פלניא, שיוכל לפרש שהלה חי בהרחבת הדעת שתמיד בוער האש בתנור ואופין בו, ומשום זה אחז"ל שם ג' דברים אין אדם ניצל בכל יום וא' אבק לה"ר, והמגיד מקעלם פירש בזה הפ' בתהלים (ל"ט ב') אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני שהי' פלא בעיניו מדוע הוסר ביסורים והרי הי' נזהר מלה"ר, ואמר "נאלמתי דומי'" לא דברתי רע על שום איש, "החשיתי מטוב" אפי' טוב לא דברתי שלא יבא לידי גנות, ואעפ"כ "וכאבי נעכר" והנני מנוגע ביסורים, ורק "חם לבי בקרבי, כשאזכור "בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, דברתי בדבר הנוגע ללשה"ר, כמו אצלו תבער אש תמיד, נורא בי פלניא, וזה אבק לה"ר ובמשלי (י"ח כ"א) מות וחיים ביד לשון, ושם (כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ובערכין (ט"ו:) כל אבריםוקופים והוא מוטל, ובב"ר פס"ז העין אוזן וחוטם אינו ברשותו של אדם, הפה היד והרגל ברשותו, אי בעי לעי באורייתא אי בעי בלישנא בושא, ובזהר מקץ (קצ"ח:) עינין ואודנין לא קיימין ברשותי' ופומא איהו ברשותי', ובירושלמי פאה פ"א ה"א כל כלי זיין מכין במקומן וזה מרחוק, כל הגחלים כבו מבחוץ כבו מבפנים ואלו אע"פ שכבו מבחוץ לא כבו מבפנים, וההפך בהטוב שבלשון, כסף נבחר לשון צדיק (משלי י' כ') ולשון חכמים היטב דעת (ט"ו ב'), ובירושלמי סוף ברכות כל פיטטיא בישין, ופיטטיא דאורייתא טבין, ובויק"ר ל"ג א' מינה טבתא ומינה בישת, ובזהר בלק (קצ"ג:) בזמנא דבר נש אפתח פומי', פומי' הודע לבני נשא מאן הוא: ובירושלמי שם איזהו לה"ר "האומרו והיודעו" ואי' בספרי מוסר שצריך לשמור מלהזכיר שם איש למי שיודע שהוא שונא אותו האיש, דכשיזכור אותו תיכף יתחיל לדבר עליו רע, וז"פ "האומרו" כשמדבר בעצמו לשה"ר, "והיודעו" כשידוע מקודם שאותו איש ידבר לה"ר, ואצל ר"ר העשיל ז"ל הי' תלמידו דיבר לה"ר וצוה רר"ה לפייסו, ואמר התלמוד שאותו אש הוא בור ואינו לפי כבודו לילך אליו ולפייסו, וא"ל שיש תקנה ע"י תורה דשם בערכין אי' מה תקנתו של מדבר לה"ר אם תלמוד חכם יעסוק בתורה, ואם ע"ה ישפיל עצמו, והנה בתורה לבד לא יכופר עון ורק הכוונה דרב שמחל על כבודו כבודו מחול דכ' ובתורתו יהגה יומם ולילה, וכשלמד תורה דילי' הוא ויכול למחול בקידושין (ל"ב:), וז"פ אם ת"ח הוא' ואינו לפי כבודו להשפיל עצמו לע"ה ולפייסו, יעסוק בתורה ואז יהי' תורה דילי' ויוכל למחול על כבודו ובברכות (י"ט.) כל המספר אחר המת כאלו מספר אחרי האבן, וק' מערכין (ט"ו.) מה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך וכו', ועי' מזה באבות דר"נ פ"ט. הרי דגודל עונשין של מרגלים הי' דסיפרו על עצים ואבנים, וזה הי' גדול מכל הנסיונות, וכאן משמע דמותר לספר אחרי האבן וצ"ע:
פסוק ב:שם) ביום טהרתו והובא אל הכהן, אל יחשוב דמה עשה בדיבור לבד ולא יודע הרושם שיעשה בשמים מזה, כמ"ש שם בערכין לה"ר הורגת שלשה, וזה הדיבור עושה דשם נלמד ממצורע דצריך שיבוא אל הכהן וכל זמן שהכהן לא יאמר "טמא" אינו טמא, אפי' כל העולם אומרים שהוא נגע, וגם כל זמן שכהן אינו אומר "טהור" אינו טהור אפי' כשרואים שנרפא, (נגעים פ"ג מ"א), הרי שתלוי בלשון טמא או טהור שיאמר הכהן וברמב"ן מת"כ והובא אל הכהן שלא ישהה, שמי שנטמא בטומאה אחרת אינו מחויב למהר הטהרה, ורק כשמגיע לרגל חייב לטהר עצמו בר"ה (ט"ז:) ובר"מ פט"ז ה"ג מטומאת אוכלין, וקמ"ל ת"כ דבמצורע חייב לטהר עצמו ואין לו לשהות הטהרה ובשו"ת בנין ציון סי' קמ"ז הק' דלא מצינו שמצורע אסור להמתין מלטהר, וכן הרמב"ם לא הביאו, ועי' תוס' שבועות (ג'.) ד"ה ועל שהביא ראי' מפ' שלוח הקן שאין להמתין בהקפה עד שימצא אשה או קטן, ולא הביא מת"כ שיש ביטול עשה אם ימתין, וכ"מ בשקלים (פ"א מ"א). בט"ו עושין צרכי רבים, ומפרש בירו' והובא ברע"ב דהם טהרת מצורע, ואי' ברמב"ן איך ממתינים עד ט"ו באדר, אך באמת הפשט בת"כ שא"צ לשהות כמו שמסיים בת"כ כשהי' מונבז דן וכו', פי' שהי' דן בק"ו אם הזב צריך ז' נקיים כ"ש מצורע, ור"ע דן אם ימי ספרו של מצורע צריך ז"י, כ"ש שהוצרך ז"י משהלך נגעו עד שיטהר בצפורים, לכן כ' ביום טהרתו שא"צ להמתין וז"פ שלא ישהה שא"צ להמתין ודברי רמב"ן צע"ג, וכן האוה"ח הביא הת"כ שלא ישהה ויביאהו בע"כ, ועי' בתוה"מ למלב"ם אות ה', ובעה"ת קרי בי' והוא בא שאין לו מי שיבואנו שהכל בדלים ממנו, וק' הלא שאר מצורעים אין בדלים זה מזה, וראי' מד' אנשים מצורעים הי' פתח השער (מ"ב ז' ג), הרי שהי' ביחד והכהן יצא אליהם וצע"ג: ובזה"ק כאן (דף נ"ג.) ת"ח כל מידי מכפר בתשובה בר מלישנא בישא וכו', כיון דאהדר בתשובה כ' ביום טהרתו והובא כו', וק' דסתירה מלעיל, שלא מהני תשובה ובס' פרי חיים כ' דבכל עבירות אין דנים אדם לחוטא מוחלט ורק כשיעשה תשובה יוטהר - ובפי' בעה"ת הנ"ל י"ל להר"מ הל' גירושין פ"ו ה"כ ברוצה אני דכופין אותו דבאמת הנשמה רוצה ורק הגוף אינו רוצה, ואם כופין אח"כ גם הגוף רוצה ע"ש, ומצורע שבע"כ מביאין אותו יחשב בלבו למה אתעקש, והוא בא מעצמו: ובמס' כלים פ"ה ה"י וב"מ (נ"ט.) תנור שחתכו חוליות וכו', ובעוללת אפרים מ' רל"ט בכל עבירות מהני תשובה ולא בלה"ר בערכין שם, ספר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד, יכרית ה' כל שפתי חלקות, אלא מאי תקנתו שלא יבא ללה"ר יעסוק בתורה או ישפיל עצמו ע"ש, ולב נמשל לתנור, ומקרא בהושע (ב' ו') כי קרבו כתנור לבםבוער כאש להבה, וז"ש "תנור" מי שחטא בלה"ר, "וחתכו חוליות ונתן בחול", וקיבל עליו להיות כל ימיו שותק, וכמ"ש ר' בחיי ויטמנהו בחול מה חול אדם נוטלו מצד זו ומניחו במקום אחר וקולו לא נשמע, "ר"א מטהר" דמהני תשובה, וחכמים מטמאים דסיפר א"ל תקנה, והביא ר"א כל ראיות שמהני תשובה על כל עבירות: ובקובץ דרושים חוב' ב' סי' כ"ח הובא מאא"ז הג"ר מנחם מייזלש ז"ל אבד"ק ראווע, הא דחגיגה (כ"ז.) אר"א ת"ח אין אור גיהנם שולט בהם ק"ו מסלמנדרי' כו', אר"ל פושעי ישראל אין גיהנם שולט בהם ק"ו ממזבח כו', ולכאו' סתראי נינהו דר"א אמר רק ת"ח ור"ל אמר אפי' פושע"י, וי"ל דבערכין (ט"ו.) סיפר אין לו תקנה וכו') וי"ל ע"פ חוה"ל הנ"ל דמספר לה"ר לוקח מחבירו עבירותיו וחבירו לוקח ממנו מצותיו, ועיקר תשובה תשובת המשקל, ולכן סיפר אי"ל תקנה, כי רק על עבירות שעשה בעצמו ויודע כמה הי' נהנה מהם, יוכל לעשות תשובה המשקל לפום צערא אגרא, אבל על עבירות חבירו ע"י לה"ר א"א לעשות תשובה, דאינו יודע איזה עבירות עשה הלה לכך סיפר אי"ל תקנה, ולפ"ז הא דפושע"י אין גיהנם שולט דמלאים מצות כרמון רק על כל עבירות, אבל על לה"ר שולט גיהנם דנלקחו ממנו המצות, ואין מלאים מצות ואזדא לי' הק"ו, ואתא ר"א ואמר ת"ח אף על לה"ר אין גיהנם שולט, דיש לו עצה לעסוק בתורה, כרז"ל מהכ' מרפא לשון עץ חיים ע"ש דרוש גדול ובסי' ל', וחוברת ה' סי' י"א: ושם בערכין כל המספר לה"ר נגעים באים עליו שנ' מלשני בסתר אותי אצמית, וכ' התם לצמיתות ומתרגם לחלוטין, ותנן אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעה לפרימה, וצ"ב מה שייאטי' דאין בין לכאן, וי"ל דהמהרש"א הק' דהא אמרי' על ז' דברים נגעים באים שם בערכין, ותי' דעל ז' דברים נעשה מצורע מוסגר ועל לה"ר מוחלט, ולכאו"ק הא מרים דברה לה"ר ונענשה רק בהסגר ז"י, אך לק"מ דבסוטה (כ"ג.) האיש פורע ופורם ולא האשה, וכיון דאין בין מוסגר למוחלט רק פריעה ופרימה, אם כן באשה אין חילוק בין מוסגר למוחלט, וז"ש בש"ס מתני' דאין בין, דבאמרו כל המספר לה"ר נגעים באים עליו, וק' קו' מהרש"א וצ"ל כתי' דבז' נעשה מוסגר ועל לה"ר מוחלט וק' ממרים, לזה הביא מתני' אין בין כו', ובאשה אין פריעה ופרימה וניחא ממרים ושם בערכין לשה"ר עוד על חטאים, ג"ע ש"ד שבועות שוא גסות רוח וצרות עין, וביבמות (ס"ג:) אשה רע צרעת לבעלה, ב' המדות לשה"ר וצרות עין נמצאות ביותר באשה רע, ועי' ירושלמי סוף ברכות כל פטפטי' בישין - ומעשרה קבין שיחה נטלו נשים עי' בקידושין (מ"ט.) ובמשנה שם פ"ד מ"ט שאשה חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת וזה מביא לשה"ר, ואשה עיני' צרה באורחים ב"מ (פ"ז.), ואשה צרה בחברתה מגילה (י"ג.), ומתוך מדות אלו עלולה לעונש צרעת וכמו שנצטרעה מרים על לשה"ר בסו"פ בהעלותך:
פסוק ב:שם) במד"ר ברוכל מאן בעי למזבן סמא דחוי ר' ינאי וכו' שמע א"ל זבין לי א"ל לאו אנת צריך וכו', וכ"ה בע"ז (י"ט:) ועי' כל"י ועקדה, הרוכל הראה שלה"ר לא רק עבירה לשמים, ורק המונע מלשה"ר רפואה לבריאות שמונע מחלוקת ושנאות שמזיקין לעצבים ומקצר ימים, וזאת שהפליא ר' ינאי, שתמיד הי' מפרש הקרא מי האיש החפץ חיים קאי על חיי עה"ב, ולא עלה בדעתו שקאי גם על חיי עה"ז עד שהרוכל גילה זאת, והגם שרוכל אמר לר"י לאו אנת צריך לי, אעפ"כ טרח לו לפרש הפסוק נצור לשונך מרע, והראה בזה דאפי' אנשים גדולים ג"כ צריכים ללמוד ולעבוד בהענין "נצור לשונך מרע" שעבודר קשה הוא, אוסף מכתבים מאדמו"ר מגור שליט"א: ובכתב סופר כ' דודאי מי שיושב בביהמ"ד תמיד רחוק הוא מלשה"ר, דע"פ רוב בא ע"י קנאה שעשיר ממנו או מכובד ביותר משא"כ מי שכל מעשיו לש"ש ל"ש זה, וז"ש מי האיש החפץ חיים עוה"ז ואוהב ימים לראות בטוב הארץ ולהנות ממנו, לזה אני מזרז נצור לשונך מרע, כי לזה צריך לזרז ביותר משא"כ מי שאינו חפץ בחיי עה"ז א"צ זירוז כ"כ ע"ש בזה - וגם שלא בלבד לשמור מלה"ר די, ורק צריך ללמוד לאחרים דרוכל הי' מחזיר בעיירים ומכריז, ולמד מדוד שג"כ הי' הולך ומכריז נצור וכו', וז"ש מי האיש בל' נסתר וסיים בל' נוכח נוצר לשונך, דקרא מי האיש החפץ חיים וכשנתקבצו אנשים סביביו התחיל בל' נוכח, ועי' בפי' מהרז"ו על המד"ר, וכלי חמדה, ובשו"ת תירוש ויצהר סי' נ"ז בזה, ובכתנות אור הביא חוה"ל הנ"ל אם ידבר לה"ר נוטל עבירות של חבירו והוא נוטל מצות, ועזה"ק שמיני (מ"א.) מי האיש החפץ חיים, חיים דאיקרין עלמא דאתי כו', וגם אי' בזה"ק שכל ימי האדם נכנסיןלפני הקב"ה אם האדם תיקנם, ולפ"ז אם אין אדם שומר פיו ולשונו, אינו רואה שכר מצות לעה"ב שנותנים לאותו אדם שדיבר עליו לה"ר, וז"פ מי האיש החפץ חיים של עה"ב לראות טוב במעשים שלו העצה נצור לשונך מרע, משא"כ אם אינו שומר פיו ולשונו, לריק כל יגיעתו וז"ש בפ' חיי שרה, ובראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ג:
פסוק ג:מחוץ למחנה ערש"י ותוס' מו"ק (ז'.) ד"ה אמר, וס' מאורי אור שם, והלשון מחוץ קשה קצת דהו"ל ויצא לחוץ, ובס' שיח השדה כ' דכהן הוא מנהיג הדור ותמיד הוא מתבודד ודבק בה', אם רואה באדם חטא קל נדמה בעיניו כעבירה גדולה ואינו יכול ללמד זכות עליו, והשי"ת רוצה שילמדו זכות על בנ"י, וצריך הצדיק לשום נגד עיניו אם גם הוא כשהי' עומד כל היום בשוק והי' צריך לסחור, אז בטח הי' נכשל ג"כ באיזה חטא ועי"ז יוכל ללמד זכות, ועיקר הטומאה היא חטא וצרעת בעצמו, וז"ש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, כלו' שישים נגד עיניו כמה גורם מה שהאדם מוכרח להיות מחוץ למחנה, ואז יראה כי נרפא הנגע - ובס' קטרת סמים הביא דיש מדות והיפכם כמו רחמנות ואכזריות ענוה וגיאות, אמת ושקר, וצריך האדם להתנהג במדת רחמנות, וביבמות (ע"ט.) ג' מדות בישראל רחמנין ביישנין וגומלי חסדים, ובשבת (קנ"א:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו משמים, ויש יוצא מן הכלל, מסית (דברים י"ג ט') לא תחמול, וכן בענוה (במדבר י"ב ג') והאיש משה ענו מאד, ומשלי (כ"ב ד') עקב ענוה יראת ה', ותהלים (ל"ז י"א) וענוים ירשו הארץ ועוד, ובאבות פ"ד מ"ד מאד מאד הוי שפל רוח, ולפעמים צריך גבהות, בדהי"ב (י"ז ל') ויגבה לבו בדרכי ה', וכן אמת, במשפטים (כ"ג ז') מדבר שקר תרחק, ובב"מ (מ"ט.) שיהי' הן שלך צדק ולאו שלך צדק, וביבמות (ס"ה:) מותר לשנות בשביל שלום, ר"נ אומר מצוה, ובשבת (נ"ה.) מעולם לא יצתה מדה טובה מה' וחזר בה, וברעה כ' (תשא לב י"ד) וינחם ה' על הרעה, ובמד' כאן דנגעים באים על לה"ר ורגלים ממהרות לרוץ לרעה, לכן גזרה עליו התורה לשלחו ולהבדילו מקהל ישראל, ועפרד"י יתרו (י"ט י"ד) הבאתי פשט עה"פ וירד משה מן ההר אל העם, כיון שנתמנה פרנס אינו רשאי לעבוד לעצמו, ורק בשביל הצבור, וז"ש כאן דהכהן הרב המוכיח צריך להשפיל עצמו לצאת ממחנה כהונתו ואפי' חוץ לג' מחנות, לקרב את עצמו לההמון, ולהביאם למדרגת, והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע ועמ"ס כלים פ"א מ"ז מצורעים נשלחו חוץ למחנה, ורק מעיירות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ע"ש במפו', ובתוספות רע"ק שם הביא קו' במה שפרש"י מ"ב (ז' ג') פתח השער כמ"ש מחוץ למחנה מושבו, והא שומרון לא הי' מוקף חומה מימות יב"נ, כמ"ש במ"א (ט"ז כ"ד), והתי' במ"ש תרגום שם ויקן את ההר וזבין ית כרכא, דס"ל דגם מקודם הי' כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון, כמו שתרגם וקרא ית שמי' על שום שמר מריח דטורא שומרון, מוכח דכבר הי' בנוי כרך על ההר, וא"כ י"ל דהי' מוקף מימות יהושע, ועי' רד"ק מ"א (י"ג י"א) - ובסנהד' (ק"ב:) מפני מה זכה עמרי וכו' - ועי' בשו"ת בנין ציון סי' ס' אריכות בזה, וע"ע בתוס' כתובות (מ"ה:) ד"ה על, דעכ"פ בעינן מחצה ישראל, אבל עיר שרובה עכו"ם בטל ממנה קדושת היקף חומה, ועמשל"מ פ"ז הי"ג מבית הבחירה בזה:
פסוק ד:למטהר מצורע נקרא "מטהר" וכן בפסוק י"א בנין התפעל, ולא "נטהר" בנין נפעל, שהמצורע בעצמו צריך לסייע לטהרתו ע"י תשובה והתעוררות:
פסוק ד:שם) צפרים יש הבדל בין עוף לצפור, עוף הוא שם הסוג וכולל טהורים וטמאים, וצפור מיוחד רק לטהורים, ויש בזה פלוג' בספרי וירושלמי ודעת ספרי שגם הצפור שם הסוג, ועי' חולין (ק"מ.) ובתוה"מ אות י"א - ובביצה (כ"ד.) צפור דרור אינה מקבלות מרות ולמה נקרא שמה דרור שדרה בבית כבשדה, ופרש"י שיודע להשמט בזוית הבית, ובר"ה (ט':) אין דרור אלא לשון חירות ושניהם פשט אחד, כיון דאינה מקבלת מרות ממילא דרה בכל מקום והוא חירות, ועי' זה"ק תצוה (קפ"ג.) לשון דרור חירות, ובחולין (קל"ט) צפור הוא טהור עתו"ס שם, ומ"ש בדבריו בטו"ז יו"ד סי' פ"ב סק"ז ונקה"כ שם אריכות, ועי' בזה ברביד הזהב, ותי"ט פי"ד מ"א מנגעים, ומל"מ פי"א ה"א מטו"צ מכל ענין צפור דרור, ובתוספתא נגעים (פ"ח מ"ב) הי' מביא שתי צפרים דרור ואלו הן הדרות בעיר, ובמשל"מ שם כ' צפור הוא מין קטן ע"ש, וחידוש שלא הביא תוס' זבחים (ע"ב.) ד"ה אלא, ועי' כרו"פ יו"ד (סי' ק"א סק"א) מ"ש בתוס' וברש"י משלי (כ"ו ב') הוא שוואלבא, ובערוך ערך מר כ' שאינה מצי' בישוב, ואםיתפשנה אדם חונקת עצמה, וק' איך אפשר לשחטה אם חונקת עצמה, ובתורה תמימה ומקו"ב דף תש"כ כ' דט"ס וצ"ל חולקת עצמה ר"ל משמטות כמ"ש בירמי' (ל"ז י"ב) לחלוק משם:
פסוק ד:שם) חיות טהורות רש"י פרט לטמא, שנגעים באין על לה"ר צריך צפרים שמפטפטין תמיד, ועי' בס' ישרש יעקב שהק' דטמאים ג"כ מפטפטין, וי"ל דבמגילה (י"ח.) מלה בסלע משתיקה בתרין, וק' אם שתיקה שוה תרין, המלה אינה שוה כלום כיון דטוב יותר לשתוק ויהי' תרין, גם הול"ל ושתיקה בוא"ו, ורק דיש זמן לדיבור וכמ"ש בקהלת (ג' ז') עת לדבר, וזה המלה באמת יקרה, ורק כשנמשכת משתיקה דהיינו שיתאפק כ"כ עד שלא יהי' עוד באפשרי להתאפק, וזה מלה בסלע כשהיא נמשכת משתיקה שוה המלה ההיא תרין, ועופות טמאים הוא פטפוט בעלמא, אולם הטהורים הצפצוף שלהם נמשך משתיקה, (כטבע תרנגול שאינו קורא אא"כ יתחמם לו הרבה תחת כנפיו), וזה שדייק רש"י בצפצוף קול, לימוד למצורע שלא ידבר רק מה שנמשך משתיקה: ובשו"ת צפנת פענח סי' קנ"ד על השאלה אם כהן בעל מום כשר לטהרת מצורע, לראות נגעים מבואר ברמב"ם דכשר, ועי' יומא (מ"ב.) מידי דהוי אמראות נגעים לטהרה כשר בע"מ דהרי צריך למעט מצורע, ומצורע הוי בע"מ אף נגעים טהורים כמבואר בבכורות (מ"ה. ושבת קל"ב:) וערש"י הוריות (י"ב: וחולין כ"ט.) ולמה לא מוקי לה גבי צפורי מצורע עכ"ל: וגם בשו"ת בית יצחק יו"ד סי' קי"ג נסתפק אם כהן בע"מ כשר לטהרת מצורע ונשאר בצ"ע, ובר"ש לת"כ אמור פרשה ג' כ' וז"ל לאפוקי עבודות בחוץ שכשרות בכהן בע"מ כגון השקאת סוטה עריפת עגלה וטהרת מצורע. ע"ש מבואר דכשר, וע"ע מנ"ח מ' שס"ה מ"ש בדין כהן בע"מ בסוטה ולא הביא הר"ש הנ"ל, ובחולין (ק"מ.) חיות פרט לטריפות, טהורות פרט לעוף טמא וערמב"ן, ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ח הק' בחולין (י"א.) מהדר ללמוד רוב ולא יליף מהכא דמוקדם משעיר המשתלח ועגלה ערופה ופרה אדומה, וי"ל דרש"י דרוש היותר פשוט נקט, וזה הסוגי' ג"כ בש"ס בכ"ד, ותוס' סנהד' (ל"ד:) ד"ה דכתב, וביותר דדרכי רש"י דנקט בכ"מ דרוש נפקא לי' מפשיטו דקרא, דבאמת לפי המסקנא בחולין לא ילפי' מהאי קרא חיות למעוטי טרפות וכו', דמבנין אב דתנא דבי' ר"י נפקא. נא' מכשיר ומכפר בפנים ונא' בחוץ, וחיות טהורות איצטריך כדמשני רנב"י וכתוס' ד"ה שלא, א"כ ניחא דצפורי מצורע גופא ילפי' שלא יהי' טריפות אלא דמכפר משעיר המשתלח ומעגלי ערופה לכן ניחא להנך אמוראי לאתויי ראי' משעיר וע"ע גופא עכ"ל: ובקו' הנ"ל י"ל אולי דס"ל דא"צ לשלחה מיד, וי"ל דממתינן לה עד שתפיל ביצים שתצא מספק טרפה, וזה דוחק דבזכרים מא"ל – ובשואל ומשיב שתיתאה סי' ו' כ' דכל דלא אזלי' בתר רוב ל"ש למעט מקרא דחיות טריפות, דמנא ידעינן הא כולם בחזקת טריפות וע"כ דנדרש חיות לדבר אחר שלא יהי' בע"מ וכדומה וז"פ, וערא"מ ושפ"ח וכנה"ג בנמוקי רש"י, ושמע שלמה, ושפ"א בליקוטים כזה: ובקידושין (נ"ז) הוכיח דצפור שחיטה אסור בהנאה מע"ז מכשיר ומכפר, וק' הא בהא גופא נמי כ' לכפר על הבית וטהר, ושם בבית ליכא כפרות קרבנות א"כ הצפרים נקראים מכפרים ואסור בהנאה כמו בע"ע, דכפרה כ' בה כקדשים ע"ש בשפ"א, וע"ע פלפול גדול בס' נחלת עזריאל חולין (ק"מ.), ובענין לא אמרה תורה שלח לתקלה, ובאמת ק' היאך הו"א שיקח שחיטות, הא בפירוש נאמר אח"כ צפור א' ישחוט הכהן והצפור החיה ע"פ השדה וצ"ע שם) ארז ואזוב רש"י ישפיל. עיקר הכוונה הי' שישפיל עצמו והי' אזוב ולמה ארז, ורק אם יש לו שפלות ובושה גדולה, איך הי' יכול להיות מקודם בגיאות, נמצא שגסות הקודמת סיוע לשפלות של עתה וא"כ "ארז" יש לו חלק בהרפואה – והחי' הרי"מ ז"ל אמר שמכניע עצמו כאזוב יגביה עצמו כארז דלפעמים צריכין כפרה על עניוות, למשל אם בא עני לאחד ומבקשו שיעשה לו טובה ויקבץ מעות עבורו, ומשיבו מי אנכי שאוכל לעשות לך טובה הלא שפל אני ואינו מכובד, ואע"פ שאם א' יפגע בכבודו ירד עמו עד לחייו, אבל לעשות טובה שפל הוא, והר"ר בונם ז"ל אמר שכל אחד מחויב להיות לו שני בתי - כיסין, א'. אנכי תולעת ולא איש (תהלים כ"ב ז'). וב' לא נברא העולם אלא בשבילי (שבת ל':) ובחתם סופר שבת (ק"מ:) במאמר התמוה שם אר"י בר בי רב דזבין ירקא ליזבון אריכא כושא כי כושא ואירכא ממילא, וצ"ב מה תועלת בזה ולמה דוקא בר בי רב, אלא לרש"י נמצינו למדין כי כך המדה, כל המשפיל ה' מגביהו ואם אח"כ יתגאה ה' חוזר ומשפילו, ודרך צדיקים כל עוד שמשפיעלהם טובה משפילין עצמן יותר, ואברהם אמר ואנכי עפר, ואפר וה"ט דהלל שהי' ענו וקיבל נשיאות מבני בתירה שנראה קצת גיאות חלילה, וזה בר בי רב דזבין ירקא שקונה לו מדת עניוות, דוגמא אגודת אזוב ליזבן אריכא לשון גדולה כמו ריכא ובר ריכא, (וכמו שמואל שנקרא אריוך ערש"י שבת י"ג ד"ה שמואל) אי הוי כושא כי כושא, שיהי' לאחר שעלה לגדולה כמקדם ואורכא ממילא, פי' ממילא יאריך ימים על ממלכתו:. והק' מפו' בצרעת בתים ג"כ בעי אזוב, ומה גסות שייך בבתים, ובמיני תרגומא בלקוטים כ' עפמ"ש בהוריות י' ורש"י כאן (י"ד ל"ד) נגע בתים בשורה טובה וכו', וידוע דעל עושר אדם מתגאה, ע"פ עקב (ח' י"ג) ובקרך וצאנך ירביון וגו' וכ' בתרי' ורם לבבך ושכחת וגו', לכן הצריך אזוב ושני תולעת, כלו' לא תהי' גס רוח עם הממון אשר רכשת בקורת הבית - עי"ל דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא בראשונה בנכסיו, וא"כ גם בנגעי בתים צריך אזוב, כי גם בביתו פרחה בשביל גסות רוח, והתחיל בממונו תחלה לכן ישפיל א"ע שלא יפגע בנפשות:
פסוק ה:וצוה הכהן ושחט, בת"כ פלוג' אי שחיטה הי' צריכה בכהן דוקא, ובנגעים פי"ד מ"א, ור"מ פי"א ה"א אינו מבואר מי השוחט, ובראב"ע כ' שהמצורע בעצמו שוחט, ובשפתי צדיק נסתפק אם דם הצפור טעון כסוי אף שצריך לשפוך הדם לכלי של מים חיים, מ"מ אפשר שצריך להשאיר מעט לכיסוי, לר"מ חולין (פ"ה.) דלא דריש אשר יאכל שיהי' ראוי לאכילה ע"ש:
פסוק ה:שם) כלי חרש. ובנגעים. פי"ד מ"א פיילי של חרס חדשה, והר"מ פי"א ה"א כ' שזה מדברי קבלה, ובס' יראים סי' ש"ו כ' שהוא מה"ת, ועי' פרד"י בא (דף פ"ה.) מ"ש בענין מה שהי' צריך כלי חרש - ובנגעים פי"ד מ"א וקוברה, וברע"ב שאסורה בהנאה, מיהו במשלחת פלוג' דלתוס' קידושין (נ"ז.) גם היא אסורה בהנאה, ולר"מ פי"א ה"ז מותרת, מיהו גם לתוס' רק קודם ששלחה, אבל אח"כ הותרה כמ"ש שם לא אמרה תורה שלח לתקלה, ואפשר גם הר"מ ס"ל כן דרק אחר שלוח מותרת, ולא כתי"ט קידושין פ"ב מ"ט. ובהדו"ע הביא רלב"ג שצפור השחיטה הי' מקריבים אותה כי חטאת היא, ופליאה דאיך אפשר להכניס למקדש קדשים שנשחטו בחוץ, וגם מה הי' מקריבים. דכל הקרבה בחטאת עוף ההזאה מהדם על קיר המזבח וכולה לכהנים בזבחים (י"ד.), וכאן הי' נצרך הדם לטבילת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, ואפי' אי נניח שהי' כחטאות הנשרפות, הא גם בזה ל"ה הבשר נקרב רק נשרף בחוץ בבית הדשן בזבחים (ק"ד.), ומה הי' להקריב מהשחיטה, וגם לא מצינו חטאות הנשרפות רק פרים ושעירים בזבחים (ט"ז.) ולא מצינו חטאת העוף בין חטאות הנשרפות וצע"ג:
פסוק ז:ושלח בקידושין (נ"ז:) מותרת באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה. עשו"ת מקום שמואל סי' פ"ו שהק' לפ"ד הפוסקים ביו"ד סי' צ"ט ס"ה דאין מבטלין איסור לכתחילה רק מדרבנן א"כ לעולם דאסורה, ורק דהי' יכול לבטל ברוב ב' צפורים ויהי' מותרין ע"ש, וכן הקשה בשער המלך פט"ו הכ"א ממ"א, אך לפמ"ש החוות דעת סי' צ"ט סק"ח דבאיסורי הנאה לכ"ע א"מ איסור לכתחלה מה"ת דהביטול גופי' הוא הנאה ע"ש, לק"מ דהא צפורי מצורע אסורין בהנאה ומה"ת אין מבטלין, וע"ע תיבת גמא להפמ"ג שהק' אף למ"ד א"מ לכתחלה מה"ת מ"מ לית כאן תקלה שימצא איש ויאכלנה, דהא יאכל בהיתר דאזלי' בת"ר צפרים בעולם דמותרים ע"ש שלא תירץ, ועי' נודע ביהודא מ"ת יו"ד סי' מ"ה הוכיח מקו' הנ"ל דהי' יכול לבטל הצפור ברוב, דאף אי אין מבטלין רק מדרבנן, זה רק בלח אבל ביבש לכ"ע אין מבטלין איסור מה"ת ע"ש, וכן מצאתי בחת"ס יו"ד סי' שי"ט ולא הביא הנוב"י. וראי' ברורה ממ"ש בנבלה לכלב תשליכון אותו למה צותה תורה להשליך לכלב הא יכול לבטל ברוב, ומזה ראי' דביבש דיש איסור בעין, אך אין אנו מכירין אותו אסור מה"ת לבטל, ועי' כל"ח אריכות בענין זה:
פסוק ח:וכבס עי' אוה"ח למה צריך כיבוס, ודעתו שאין חיוב דוקא לכבס בגדיו, ועי' ראב"ד פי"א ה"ד שכבוס אינו מעכב, ועי' מנ"ח מ' קע"ג אות ז':
פסוק ח:שם) ורחץ במים וטהר, ער"מ פ"א ה"ט ממקואות הטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה, וע"ש בכ"מ שהרואים יסברו שמתכוון רק להקר ע"ש, ובכלים צ"ע אי מותר לטבול ב' פעמים, והוא מד"א רבה פ"י, ועמ"ש בזה בפ' אחרי (ט"ז ל"ד): ובכ"מ פ"ו הט"ז מאבות הטומאה הביא תוספתא פ"ב. ממכשירין שהטמא לא נטהר אלא בהעלותו מן המקוה ולא בהיותו במקוה ע"ש, וגם בזה יש להסתפק בכלים. וגם יש להסתפק אי נטהר רק בעלותו כולו ממים, או רק בהוציא ראשוממים אף שכל גופו עוד במים נטהר וביבמות (מ"ו.) במנימן עבדי' דר"א שלא יקדים ולימא לשם בן חורין אני טובל, ובהדי דדלי רישא ממיא אנתי לי' זולטא דטינא ארישי' וא"ל זיל אמטי לבי מרך, הרי שגם בהגבהת ראשו ממים הי' חוששין שלא יקדים לומר לשם בן חורין טבלתי, מוכח דגם אז הוא מענין טבילה ודיני טבילת גר ונדה ועבד משוחרר שווין כמ"ש ביבמות (מ"ז:) ויו"ד (סי' רס"ח ס"ב.), אך ז"א די"ל דבהדי דדלי רישא היינו קודם שהוציא ראשו, וכן מוכח דביו"ד סי' ר' ס"א דאחר שתוציא ראשה ממים בעודה במים תברך הרי דבהוצאות ראשה כבר נטהרה, וגם הא דיבמות יש לדחות דעי"ז שתקפו במים קנה אותו לעבד וי"ל להיפך דצריך לחזקהו במים ממש ולא אחר שהוציא ראשו ממים, דאז כבר נעשה בן חורין וא"א לקנותו, והא דאנחי זילטו בטונא ארישא לא הי' כדי לקנותו לעבד, רק כמו מודעה דקנה אותי לעבד, ועי' בזה בשו"ת שערי דעה ח"א סי' ע"ה שהביא הכ"מ וכ' דאין נפק"מ לדינא מתי היא הטהרה, ובחמדת ישראל ח"א (דף ס':) האריך בזה דיש נפק"מ לדינא ע"ש: ובירחון קול תורה חוברת א' סי' ג' פשוט לי' דכוונת כ"מ כל זמן שהוא כולו בתוך המים לא נטהר רק אח"כ כשהוציא ראשו, וראי' ממקואות פ"ז מ"ו מקוה שהי' מ' סאה ירדו ב' וטבלו זה אחר זה הראשון טהור, ואי נימא דאינו נטהר עד שעולה לגמרי מהמקוה, הא כיון שהוציא ראשו נחסר מהמים ולא נשאר מ' סאה ואיך יטהרו שאר אבריו, וע"כ כוונת כ"מ דכל זמן שהוא לגמרי בהמים לא נטהר, וכן בפ"ו מ"ג ממקואות ג' מקואות בזה כ' ובזה כ' ושאובים מן הצד כו' טהורים, וא"כ כשיצאו מהמים ברגע אחרונה נחסר מהמ' סאה, מוכח ג"כ דכוונת הכ"מ דנטהר בהגבהת ראשו בלבד: ובירושלמי פ"ב ה"ב מתענית ופ"ו ה"א מפסחים אם הי' השרץ בידו אין לו טהרה, השליכו מידו מיד הוא טהור, הרי מבואר דאף כשעודנו כולו בתוך המים אם רק משליכו מידו מיד הוא טהור טרם שעלה מהמים, אך יש לדחות דמלת מיד לא קאי על הוא טהור, רק קאי על השליכו מידו, דאם השליך מיד טרם עליותו ממים הוא טהור כשעולה לאפוקי אם השליך כשהתחיל לעלות ובס' דעת תורה יו"ד סי' מ"א אות י"ד כ' ג"כ דפשיטא דכוונת הכ"מ בהוציא ראשו בלבד, וכן אמר הג' מקינסק ז"ל בעל חלק"י דכל האומר דתלי' בהוצאה לגמרי אינו אלא טועה, דאיזה פעולה עושה בהוצאות רגליו מהמים כדי שיתטהר, והובא דבריו בירחון דגל התורה שנה ב' סי' קי"ב - וראיתי בשם הג"ר אלי' חיים מייזל ז"ל מלאדו שכוונת הכ"מ לענין אם הי' הערב שמש בשעה שהוא במים קודם עלייתו ממים דלא מהני, והסכים עמו הג' מקוטנא ז"ל, ועי' מה שכתבתי בזה שם בקול תורה סי' ל'. וע"ע שם בסי' כ"ט מאחי הרה"ג ר' שלמה זאב מלודז שליט"א, ובסי' נ"ח וס"ח וע"ב, ושנה ג' סי' כ"ג, ובשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ל"ח ל"ט, וס' זרע אברהם סי' ע"ה, וירחון אהל ישרים סי' י', ולעיל בפ' שמיני (י' ב') ובס' שו"ת בנין דוד סי' ה', והרוצה לידע הדברים על בורים יעיין בכל המקומות שציינתי ויאורו עיניו:
פסוק ט:ואת כל בשרו יגלח, בפנים יפות הביא תוס' שבועות (ג'.) ד"ה ועל הזקן, אי תגלחת מותר ע"י נשים, ותמה דמפורש בת"כ כאן שצריך דוקא כהן, וכ"ה מפורש בר"מ פי"א ה"א מטו"צ, ועשעה"מ פי"ב מעכו"ם - ובקול תורה שנה א' סי' ו' תמה דמפורש בתוספתא נגעים פ"ח והובא בר"ש פי"ד מ"ד דתגלחת מצורע ושאר מעשיו פסולין בנשים אפי' כהנות, ובעיקר דברי תוס' עי' בשמים ראש סי' י"ח שכ' שא"צ שהכהן בעצמו יגלח רק שיהי' בשליחותו, אבל תמוה מת"כ גבי שחיטת צפור, הציווי בכהן והשחיטה בכל אדם ע"ש. הרי דהיכי דבעינן כהן היינו שהכהן בעצמו יעשה, והביא שם תפארת ישראל בחומר בקודש פ"ד, דטהרת מצורע צריך בגדי כהונה, ובבית יצחק י"ד סי' קי"ג נסתפק בזה ועי' כלי חמדה אמור אות א', וע"ט שו"ת חת"ס יו"ד סי' קל"ט, ואבני נזר סי' פ"ו בהג"ה, ובקו"ת שנה ז' סי' ט"ז הביא מד' תנחומא ו' מעשה בכהן קרא לאשתו אני מלמדך שתהי' רואה את הנגעים. מבואר דגם אשת כהן כשרות לראות נגעים, וכמו במתנות כהונה דקיי"ל כהן אפי' כהנות, וי"ל כוונת המד' דהי' מלמדה שתהי' בקיאה שתוכל לומר לבנה שיאמר טמא או טהור, דהרי אפי' ישראל יכול לראות נגע ולומר לכהן שיאמר טמא או טהור בר"מ פ"ט ה"ב מטו"צ, ואי' שם בכ"מ דאפי' כהן קטן יכול לטהר המצורע:
פסוק ט:אוה"ח בס' הזהר, הוא בפנחס (רל"ב:) ותזריע (מ"ט:) שם כן יתכנו נשמות העליונות, עי' ס' נר למאור שהביא אדר"נ פ"א ויקם לקול הצפור זו נשמה וכו', ובשוח"ט פ' ק"כ נשמה דומה כמין חגב בעל כנפים, ועי' מו"ק(כ"ט.) כצפורי בפי ושט, וע"ע ב"ק (צ':) הכהו על כפר נפשו, וסנהד' (צ"א.) מיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור, ובהקדמת זה"ק (י"ב:) והשמטות לח"א (רנ"ב:) ותקו"ז שתיתאה מלאכה אית דממנה על עופין דאינון נפשין דאתקריאו צפרין וכו', ודבר נפלא כ' הר"י אברצלונא בפירושו על ס' יצירה ע' קפ"א כאשר יחלום חלום ופתאום יקיצוהו משנתו יבהל בבהלה ויתחלש ועל לבו נוצרת כצפור קטנה היא הנפש ששבה במהרה וכו' ועי' ס' רזיאל המלאך דף י' סע"א:
פסוק ט:שם) אוה"ח ב' משיחים הם משיח בן יוסף ובן דוד וכו' ואי' שהקדוש ר' שלמה ז"ל מקארלין הי' משיח בן יוסף ונהרג על קה"ש בלאדמיר שנת תקנ"ב, ועי' בס' שמע שלמה מהרה"ק ר"ש מקארלין ז"ל:
פסוק ט:שם) בפנים יפות הק' מדוע כ' תורה ראש וזקנו בתגלחת שני' לאחר ימי ספירה ולא בקרא הקודם בתגלחת ראשונה, ועי' ס' לקט מהרי"ט בקונ' מראה יחזקאל פלפול מהגה"צ מאסטראווצא שליט"א:
פסוק יא:לפני ה' בשפ"ח בתוך עזרה דעכשיו אין עוד מחוסר כפורים, עי' משנה אחרונה בפי"ד מ"י שדחה זה, דמתן שמן ג"כ בשער נקנור ושם עומד המצורע כמו במתן דם וכ"כ תוס' זבחים (ו'.) דלכה"פ צריך מתן דם ושמן לבהונות קודם שיהי' מותר בקדשים, ולא כשפ"ח ורק קודם מתן בהונות הוי מחוסר כפורים:
פסוק יב:והקריב אותה לאשם, יקריבנו לשם אשם, והק' בס' מקרא מפורש בהשמטות הקרבה זו למה הרי כבר הקדישו הבעלים, וי"ל לריטב"א יומא (מ"א.) דהא דאי' שם דאין הקנין מתפרשין אלא בלקיחה או בכהן, הה"ד בכל הקרבנות שלא נתפרשו בלקיחה נתפרשו ע"י כהן, וביומא (ס"ב:) דב' כבשי מצורע אשם ועולה צ"ל שווין כמו שעירי יו"כ והתם כדי שלא יחליפו, מבואר דהי' קושרין בהם לשונות והכא ל"מ כן וכדי שלא יתחלפו לא נתפרשו בשעת לקיחה רק הכהן פירש וזה שהקריבו הכהן לאשם:
פסוק יד:כהן ידיו עשו"ת צפנת פענח סי' ט"ו בענין על עש"ה, ומ"ש בזה הרבה בפרד"י תצוה (רצ"ז.):
פסוק טו:ונתן הכהן על תנוך וגו', כ' בס' זכותא דאברהם עם הוספות ממני, בערכין (ט"ו:) כל המספר לה"ר מגדיל עונות נגד ע"ז ג"ע ושפ"ד, וידוע דצרעת על לה"ר, ופי' המפו' והנה נרפא הנגע הצרעת מן הצרוע (י"ד ג') דהיינו שהרפואה הי' מן הצרוע, שנתן לבו לשוב מעבירות ותיקן את אשר עוות שחמור נגד ג' עבירות, והי' המצוה ליתן על תנוך אזנו נגד תיקון ע"ז שאנכי ול"י לך מפי הגבורה שמעני, וגם הוא חוש המגיע למוח, ועיקר אמונה תלוי' במחשבות אדם, ובקידושין (מ'.) שבע"ז מחשבה כמעשה, ונגד ג"ע ניתן על בהן רגלו שחטא ג"ע מכונה לרגלים כמשלי (יט ב') אף ברגלים חוטא זה הבא על ארוסתו. ונגד שפ"ד ניתן על כהן ידו שמכונה חטא לידים כדכ' במשלי (ו' י"ז) וידים שופכות דם נקי, כדי שיתן המצורע אל לבו לשוב מחטא ולתקן כמ"ש בתהלים (נ"א ה') וחטאתי נגדי תמיד:
פסוק טז:אצבעו עי' תוס' עירובין (כ"א.) ד"ה אחד אי אצבע הג' נקרא צרדא או אצבע השני ועתו"ס מנחות (ל"ה:) ד"ה וכמה דסתראי נינהו, וער"מ פ"ג הי"ב מתפילין על אצבע אמצעית ולא כ' צרדא כלשון גמ' מנחות שם, דהי' יוכל לטעות דעל אצבע הב' אמר, ועי' פסקי מהרא"י סי' קנ"ד, וע"ע בכורות (כ"ט:) אצבע אגודל א' מד' בטפח וראיתי כעת בס' טוב עין על ירושלמי יבמות (בדף פ"ג.) האריך מאד בזה השיעור אצבע, ועוד יש בזה בס' נפש חי' או"ח סי' י"א ס"ט ע"ש היטב אם תרצה לידע שיעורם על נכון:
פסוק כ:וכפר עליו הכהן וטהר, זה נכתב במצורע עשיר ובעני כ' סתם וכפר הכהן בלא יטהר, בעני לעולם לא יהי' טהור, בעת שהי' מצורע,. ומצורע חשוב כמת, ועתה כשאינו מצורע ג"כ עני חשוב כמת:
פסוק כא:ואם דל הוא ואין ידו משגת, שם דל מורה על המעטת איזה דבר ממה שהי' בגוף או בממון או בכבוד וכדומה, ויוכל שהי' דל בערך מה שהי' עשיר גדול מקודם, וכשהוסיף ואין ידו משגת, הוא לגמרי ויצויר שאין ידו משגת מסיבה אחרת לכן אמר ודל ואין ידו משגת, תוה"מ, ואילת השחר סי' תצ"ז, ובס' תוספת ברכה כ' הכפל י"ל דיש דל לא על דל כסף רק לענין אחר (ש"ב י"ג ד') מדוע אתה ככה דל, והכוונה רזון בגוף - מקץ (מ"א י"ט) פירות דלות ורעות - ובישעי' (ל"ח י"ב) מדלה יבצעני שהכוונה ממחלתי יחלצני - ונדרים (מ'.) אין דל אלא חולה וב"מ (נ"ט.) שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסק תבואה הרי דמורה על רעבון, וכן מורה על שפלות וכבוד, בשופטים (י' ט"ו) אלפי הדל במנשה - וישעי' (י"ז ד') ודל כבוד יעקב - ובש"ב (ג' א') ובית שאול הולכים ודליםוגם דל ממצות, ר"ה (י"ז.) עה"פ תהלים (קט"ז ו') דלותי ולי יהושע - וב"מ (ע':) עה"פ משלי (כ"ח ג') לחוזן דלים יקבצני - ומגילה (י"א.) עם דל, דלים ממצות, וע"ע תהלים (ע"ד י"ג) יחוס על דל ואביון, וצפני' (ג' י"ב) עם עני ודל, וכאן רוצה להורות עני בכסף הוסיף הלשון ואין ידו משגת עי"ל עפמ"ש באבות (פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו, וא"כ אף שדל אם שמח בחלקו לא הוי דל, אך לקרבן צריך כסף מזומן לקנות והוסיף ואין ידו משגת שכיסו ריק - ובאוה"ח הביא ת"כ עי' קונ' נצוצי אור מהכל"ח אות ט"ז, שהק' דמסברא נראה להיפך דאם הוא עשיר ואין מצוי עתה קרבן עשיר, א"י להביא קרבן עני כיון שאין זה קרבנו עתה בהיותו עשיר, ובק"א מפרש הת"כ להיפך שדוקא אם אין ידו משגת מחמת עניו, אבל זולת זה אין להביא קרבן עני וצ"ע - ויש לתלות הדברים אם עני שהביא קרבן עשיר אי יצא, דא"נ דלא יצא מוכח דעשיר ועני מוחלקים בקרבנותיהם מגזה"כ ולא משום דחס רחמנא על עני, וא"כ ממילא עשיר אינו יכול להביא קרבן עני, אפי' אין ביכולתו עתה להביא קרבן עשיר, ועמש"ל בפ' ויקרא (ה' ז'):
פסוק כז:באצבעו עמ"ש לעיל בפ' ויקרא (ד' כ"ה):
פסוק כח:רש"י המקום גורם לפי שאמר בפי"ז על דם האשם, משמע אם יש דם ואין עלי' השמן להכי כ' כאן אל מקום, אין הדם גורם רק המקום ואפי' שנתקנח הדם נותן השמן ועי' מנחות (ד"י.):
פסוק ל:מאשר תשיג ידו - את אשר תשיג ידו, תמוה הכפל, וי"ל דאל יפלא איך דמי התור ויונה המעוטים יכפרו בעדו, ורק עיקר הכפרה "תשובה" גימ' "תשיג":
פסוק לד:ונתתי נגע וגו' רש"י בשורה כו' והוא גמ' הוריות (י'.) וטעם הדרוש מלשון ונתתי, וע"פ רוב לשון נתינה מה' לדבר טוב, ונתתי גשמיכם בעתם (בחקתי כ"ו ה'), ונתתי שלום בארץ (שם), ונתתי בציון תשועה (ישעי' מ"ו י"ג): ובענין נגעי בתים ע"ע ביומא (י"א:) עונש על מי שאינו רוצה להשאיל כלי ביתו ואומר שאין לו, עונשו שצריך לפנות הכלים לחוץ, ובערכין (ט"ז.) נגעי בתים באים על צרות עין, ובסוף סוכה (נ"ו:) או לרשע ואו לשכנו טוב לצדיק וטוב לשכנו, ופרש"י דתניא בת"כ וחלצו הוא ושכנו ולוקה זה בשבילו, והק' מפו' איך מוכח מזה טוב לצדיק טוב לשכנו, דקרא וחלצו ברשעים מיירי, וי"ל דלכאו"ק מהא דבשורה טובה כו' וא"כ איך קורא אותו רשע אלא דודאי למי שהי' מוצא המטמון הי' לטובתו ונקרא צדיק, אלא שהי' ג"כ נגעי בתים בבית רשעים ולא מצאו מטמונות ושפיר אוי לרשע אוי לשכנו שהי' צריך לסייע לחלוץ, אבל אם הי' צדיק ומוצא מטמון ושכנו המסייע לחלוץ, הי' חולק עמו במטמונות וזה צדיק וטוב לו עי' ס' מלין דרבנן - ועל הא דבשורה כו' דק' אמאי מדבר הפסוק בנגעי בתים לעונש, כ' בס' אמרי שפר דלהתעשר ע"י נגעים ג"כ אינו מן דברים נעימים וגם זה עונש: ובשאילת שלום על השאלתות סי' צ"ב הק' דזה סותר לגמ' הוריות שם אשר נשיא יחטא יכול גזירה אמרי אין אשכחן דכ' ונתתי נגע צרעת בשורה כו', ופרש"י שמבשרין שעתיד להיות אע"פ שדבר רע הוא וכו', הרי דהביא ראי' מזה דבשורה יכול להיות על רעה, ולרש"י הנ"ל הוא בשורה טובה, ומה ראי' מביא בש"ס על גזירה אשר נשיא יחטא שכאן הוא לטובה ונשאר בצע"ג, ועשו"ת זכרון יצחק בח"ת, ובפרד"י בשלח (קי"ט:) בענין אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה:
פסוק לד:שם) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת, עי' תוספת ברכה שהק' הא הם לא באו לארץ כפי הגזרה, ואף כי הי' לאח"כ (חקת כ' י"ב) אך קמא שמי' גלי' מקודם, וגם שפרש"י שמות (ד' י"ג) שאמר משה אין סופי להכניסם לארץ - (ו' א') עתה תראה העשוי לפרעה ולא למלכי שבע אומות, וברש"י בשלח (ט"ו י"ז), וי"ל עפמ"ש בסנהד' (ע"א.) בית המנוגע לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר, וזה מרומז כי תבואו, כשם שהם לא יבואו לארץ כך לא יהי' בפועל נגעי בתים וז"ש כנגע נראה לי ובנגעים פי"ב מ"ה כנגע ולא נגע, ובתי"ט חקר הטעם וכ' משום דאל יפתח פה לשטן (מו"ק י"ח.), ולהנ"ל לא יהי' לעולם ורק דרוש וקבל שכר, ועי' תוספתא פ"ו מנגעים, ומהרש"א בח"א שם ובפי' על התורה: עי"ל אי אומר נגע הוא מחליט זה, ובאמת צריך הכהן להחליט, ואם יאמר נגע היא הוי כמורה הלכה בפני רבו עי' עירובין (ס"ג.) - ובס' מקרא מפורש כ' לפמ"ש רשב"ם ב"ב (קט"ז.) ד"ה דין, דהמפרש עונש החטא הוי כמו מפרש חטאתדהוי חצוף, א"כ אין לו לומר נגע ממש דהוי עונש על ז' עבירות והוי כאלו מפורסם רק יאמר כנגע עש"ה: ובבעה"ט מסורה כנגע נראה לי, ומרחיק ה' נראה לי (ירמי' ל"א ג'), ורמז שרואים לפעמים שאנשים אשר בעצמם מתנהגים עוד כדרך יראי ה' אבל ביתם נשחת עד היסוד, הבנים יגדלו ללא תורה, והמחזה הזאת יפוץ לנו אור של המהות הפנימיות שלהם כי גם המה אינם יר"ש באמת, וכמ"ש באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' (בראשית י"ח י"ט), וז"ש כנגע נראה לי בבית אם פשה המספחת בבית האדם, אז מרחיק ה' נראה לי, מזה יש לפשוט כי מרחוק ה' נראה לבעל הבית הזה - וגם בברכות (ה'.) אם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו, וז"ש אם כנגע נראה לי וצרה ויגון אמצא, עליו לדעת כי זה מפאת מרחוק ה' נראה לי שהתרחק הוא מה' - עי"ל להנ"ל דבשורה כו', וגם אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וז"ש כנגע נראה לי, ולא כ' נגע דהוא רק כנגע היינו לפי ראות עיני האדם אבל באמת הוא לטובה כי מרחוק "ה'" מדת הרחמים נסתר בזה: עי"ל כי חילוק בין בתי כנסיות ובהמ"ד הישנים להחדשים, שעושים כמנהג העכו"ם, הראשונים נקראו קרובים, והשניים רחוקים כי מתרחקים מהישנות, וכל מנהג ישן רחוק מהם, ואומרים שגם מרחוק ה' נראה לי, אבל אנחנו אומרים, אם משנים ממנהגי ישראל "כנגד נראה לי בבית", ועי' בס' הדרוש והעיון, ופרי חיים, ושו"ת תירוש ויצהר סי' נ"ז, ובעניני מנהג עמ"ש בפרד"י תרומה (דף רפ"ב:) ציונים מכל הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ע"ש היטב ותרוה נחת בעזה"י: ולהתאים לדורנו יש לפרש דבכתובות (ל'.) אע"פ שבטלו ד' מיתות, דין ד' מיתות לא בטלו וכו' ואם בטלו נגעי בתים אבל דין נגעי בתים וצרות הבתים לא בטלו, אם בארץ ישראל הביאו עלינו נגעי בתים כדי שימצאו אוצרות שטמנו הכנענים, פה בגלות אוצרות לא מצאנו, אבל מנגעי בתים אנו סובלים, אב בביתו רואה נגעי בניו כל אב "אשר לו הבית" בא ומגיד באנחה שוברות כל גופו "כנגע נראה לי בבית" בבית אשר בניתי ברוב עמל ויגיעה, מצאתי נגע והולך ופשה, החיים הגלותיים השפיע עליהם קרירות אש דת היהודית, אשרי האב שהכיר את הנגע בתחלת פריחתו, ועדיין יוכל לומר "כנגע נראה לי בבית" ולא נגע ממש, ועדיין יש לו זמן לפנות הבית, אבל אוי לאב שעיניו היו סגורות ולא ראה את הנגע הנשקף עליו מביתו, פתאום ראה את הנגע עומד בעיניו "בקירות הבית" א' כבר עבר המועד ואין תקנה עוד: והא דנגעי בתים שנוי בתורה בסוף, דשאר נגעים הי' אפשר גם במדבר ולא שייך הכניסה לארץ, דהי' יושבים באהלים מתנועעים ומטולטלים כמ"ש בפ' תשא (ל"ג ה') ונצבו איש פתח אהלו, ואמור (כ"ג מ"ג) כי בסכת הושבתי, ונגעי בתים רק בבתים קבועים שדרים כמה שנים בקביעות ואפשר שיתדבקו בכתלים ותקרות לחות, ולא באנשים ובנינים קלים, והי' אפשר רק בארץ אחוזתכם, ולהכי אף דבעינשין יבואו מקודם נגעי בתים, (ער"מ פט"ז ה"י מטו"צ), אך מפני שהם נקרים גם בדרך נקראים שכיחים, ומתבאר מקודם מנגעי בתים: וביומא (י"ב:) בית הכנסת אינו מטמא בנגעים רק אם יש דירה לחזן, וכ"פ הר"מ פי"ד הי"ד, ובס' הדוה"ע העיר הא לא הוי קנינו של חזן, וכ' ובא אשר לו הבית היינו מי שהבית קנינו ובהכ"נ לא הוי קנין של שום איש, וי"ל דהגזבר בבחינת בעלים, ודמיון לירושלמי פ"א ה"א מתרומות דמה"ט יכול הגזבר לתרום בשל הקדש דגזבר כבעלים, אבל ר' יוסי פליגי שם, ועי' ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ג דר"י ור"ל פליגו בזה אי גזבר כבעלים - ועי' משנת חכמים בהקדמה שנסתפק בגזבר שקנה בהמה לצורך גבוה, אי שאלה ע"י גזבר מוציא לחולין, ועשו"ת בית יצחק חו"מ בסוף דרוש האחרון שכ' דזה תלי' בפלוגתא הנ"ל אי גזבר כבעלים - ובתיב"ע בפל"ה ובא אשר לו הבית, ויעול די דילי' ביתא, ובקול תורה שנה ג' סי' ט"ז הביא דאפשר אם השכיר ביתו לאחד ונראה בו נגע אין השוכר הולך לכהן אלא מי שהבית שלו ע"ש, והסברא נראה כי על השוכר החיוב כי חובת הדר הוא ואינה חובת הבית, וגם שכירות ליומא ממכר הוא, וביומא (י"א:) לו למה לי וכו' ולא משני דלו אתי למי שהבית שלו ממש אבל השוכר א"ח, משמע ג"כ דלהשוכר נחשב כאילו הבית שלו, וגם להנ"ל דבהכ"נ החיוב על החזן אף שאינו שלהם ממש ולא עדיף משכירות ובדברי רמב"ן כאן עי' מה שהאריך בכל"ח תזריע אות ד', וגם ק' מפני מה ניתנה נגעים בבגדים בשלומא באדם על גסות רוח, ובבתים טעמים הנ"ל אבלבבגדים למה, וי"ל דע"ז ומשמשי' מחויבים לנחוץ ולשרוף. ובבגדים שלא בלתה שמלותם כל מ' שנה שהיו במדבר כמ"ש (דברים ח' ד') שמלתם לא בלתה, לכן נשלחו נגעים בהבגדים שיהי' נשרפים, וע"ע בפרד"י ח"ב במלואים (דף תמ"ב.) בענין נגעי בתים בשביל צרי עין ע"ש:
פסוק לה:ובא אשר לו הבית, יומא (י"א:) מה ת"ל לו מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו וכערכין (ט"ז.) נגעים על צרות עין, וכ' בתוספת ברכה הכוונה דהי' צ"ל ובא בעל הבית וכמו במשפטים (כ"ב ז') ונקרב בעל הבית, ושופטים (י"ט כ"ג) ויצא אליהם איש בעה"ב, וכן בעל השור בעל הבור, והלשון לו מוסב על זה שחושב שהוא שלו נצחי, ובמד"ר ויקרא (פ"ב) כ"מ שנ' לו אינו זז משם לעולם, וכן זה שחושב שכלים שלו ואינו רוצה להשאיל ושכח שאינו שלו לעולם, וגלגל החוזר בעולם, שבת (קנ"א:) - וברות (ד' י') קניתי את כל אשר לאלימלך וגם רות המואבי' קניתי לי לאשה, ורק באשה כ' לי קנין שלו ואוסרה על כל העולם, ובקידושין (ב':) וז"ש באבות פ"ב מ"ז קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עוה"ב וקנין תורה היא לו לעולם ובגיטין (ע"ד.) ה"ז גיטך ע"מ שתתנו לי ר' זוז ומת פלוגתא אי נותנת ליורשים, ולמה לא הביאו ראי' ממדרש שהלשון לי מורה על נצחיית הדבר, וגם יורשים בכלל, אך לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד (ע"ז נ"ח: וחולין קל"ז:) וכרשב"א בתשובה אלף כ"ז אע"ג דכ' ונתן בידה וחז"ל אמרו אף ברשותה, וגם ע"י אביה ושליח לקבלה, אעפ"כ אם אמר לשליח להולכה שיתן הגט לידו צריך לתת לידה ממש, כי כן יכוונו אנשים בלשון יד יד ממש וכ"כ הריב"ש סי' שמ"א, אע"פ שקיי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה אבל בתנאים שבין אדם לחבירו כל שהתנה לתת מתנה צריך לתת לחלוטין:
פסוק לה:שם) והגיד לכהן עמ"ש בפ' ויקרא (ה' א') בשם תוה"מ:
פסוק לו:ופנו את הבית ראב"ע וטעם ל"ר לפנותו מהרה וכמ"ש רש"י תשא (ל"ב ה'), אמר אם היו בונים ומלאכתן עשוי' בב"א כו' יען כי מלאכת עשוי ע"י רבים נעשית במהירות, ובסנהדרין (פ"ו מ"ג) ומפשיטין אותו בגדיו וכ' בתי"ט לפי שהוא ממהר למות:
פסוק לו:שם) רש"י על מה חסה תורה אם על כלי שטף יטבילם כו' לא חסה אלא על כלי חרס, והוא בנגעים (פי"ב מ"ה). ובמנחות (ע"ו:) חקרו היאך רמיזה בתורה הא דחסה תורה על ממונם של ישראל והביאו מפ' חקת והשקית את העדה ואת בעירם, וצ"ע דלא הביא ממשנה כאן והיא קודם מפ' חקת, ובאמת ברש"י חולין (מ"ט:) מביא זה בשם ת"כ ולא בשם המשנה, ומצאתי בנובי"ת יו"ד סי' ק"ס בשם הגרי"פ דברש"י ר"ה (כ"ז. ויומא ל"ט.) ד"ה התורה חסה שנ' וצוה הכהן ופנו וכו', ורש"י חולין מ"ט הביא מת"כ, ולמה לא הביא ממנחות, וגם במנחות למה ל"ה מקרא ופנו, וכ' דודאי ראי' מחקת אלים טפי, דמפנו כו' אין ראי' דלמה לא יחוס ומה הפסד יש בזה, אבל בסלע הי' יוצא מטבע ולמעט בניסא עדיף ודי נס לצורך העדה להציל נפשות ישראל, ואם הי' נס לצורך בעירם נראה דחס על ממון ישראל אפי' נס יוצא מדרך טבעו ומן חקת ראי' שחס על ממון כלל ישראל, ואתי' ראי' זו כהוגן שם שמדבר מלחה"פ שהי' ג"כ בא מכלל ישראל, אבל אין ראי' מזה שחס על ממון יחיד, ולכן בחולין ור"ה לא הביא רש"י ראי' זו והביא ת"כ וצוה הכהן דמדבר ג"כ מממון יחיד, וביומא אף דמדבר מן הקלפי אם הי' רש"י מביא מחקת, הי' ק' תינח בשל קודש כלי שרת שבא מצבור שייך חס, אבל עכשיו שהם של חול ויכול הכ"ג לעשותם משלו, נעבדינהו משלו מזהב כמו שעשה בן גמלא הגורלות של זהב הי' לו לעשות גם הקלפי, ולכן הוצרך רש"י להביא מוצוה הכהן דגם ביחיד שייך חס, וע"ע בשערי תורה ח"ב סי' ב': ובמהרש"א ח"א נגעים פי"ב מ"ה יל"ד דא"כ בכלי חרס נמי ישתמש בהם בימי טומאתו, ואפשר דאסור להשהות כ"ח טמא דשמא ישתמש בהם בטהרה עכ"ל, ובשפת אמת בלקוטים, הק' דמה הקו' הא כלי ראוי להשתמש לעולם ואם אתה מצריכו לימי טומאה חשוב שפיר הפסד, אבל אוכל הנאכל בפ"א אין הפסד אי יאכלנו בימי טומאתו – ועל התי' ק' הא איפכא מצינו דהצריכו חכמים לבדוק ולבער חמץ דילמא אתי למיכל, אבל כלי של חמץ רשאין להשהותו עד לאחר הפסח, ואולי י"ל דדוקא לאסור מחמת נתינת טעם לא חיישינן דעד שתתבשל יהי' נזכר דפסח היום, אבל בטומאה דבנגיעה בלבד נטמאת חיישינן טפי והוא דוחק ואדרבה די"ל בהיפך דבטומאה אפי' נמי יטמא אוכלין אחרים, אכתי ליכא איסור רק אי יטמא תרומה וקדשים והוא חשש רחוק, ותו באוכל נמי לגזור שמא יאכלנו בימי טהרה עם תרומות, והא דאיצטריך לפנות הכלים אע"ג דקודם שאומר הכהן טמא אינו טמא ולמה יפנהמספק וצ"ל דכשרואה הכהן שטמא אסור להשהות וצ"ל תיכף טמא, ועפרד"י תרומה (דף ער"ב.) מענין התורה חסה על ממון ישראל ומצינו עוד התורה חסה כו' ערש"י ר"ה (כ"ז.), ומצינו חילוק בין חסות להפסד מרובה והפסד מיעוט, ובשבת (קנ"ד:) מ"ד להפסד מיעוט נמי חששו קמ"ל, וכ"ה בפסחים (כ': ומנחות ע"ו:), וכנגד זה בביצה (ל"ו.) קמ"ל דלהפסד מיעוט נמי חששו, ובפסחים (נ"ה: וב"מ ל"ה:) מחלוקת בזה, ובב"ק (קי"ז.) מעיקרא סברי להפסד מיעוט לא חששו ולבסוף סברי דחששו, ופלא שלא הביאו ראי' מפכין קטנים, וצ"ל דבמקום שאינו נוגע לדינא חסו אף לפחות, אבל בנוגע לדינא לא ישונה הדין מפני הפסד מיעוט: ובמנחות (ע"ז:) יליף דחסה על ממון ישראל מפ' חקת שאם לא ישקו הבהמות ימותו, לפמ"ש במכילתא ומד"ר סו"פ בשלח עה"פ להמית אותו ואת מקני בצמא, השוה בהמתם לגופם מכאן אמרו בהמתו של אדם הוא חייו, שאם יקחו בהמתו ולא יהי' לו במה להחיות עצמו הוי כמו פק"נ, וא"כ אין מכאן ראי' שחסה התורה גם כשאין נוגע לחיי אדם וצ"ע: וע"ע במג"א סי' רס"ו סקי"ד חילוק בין הפסד מרובה למיעוט, ומשמע שדנים על החפץ אם יש בו הפסד מרובה, ובפתחי תשובה יו"ד סי' ל"א סק"ב הביא שאנו דנים על הבע"ד אם עני או עשיר, וכ' עפ"ז בבהמה של שותפים אסורה אם לא הוי לכל חד הפסד מרובה, ועי' בברכי יוסף חו"מ סי' ן', או ב' שותפים תובעים פרוטה א' אי ב"ד נזקקים עש"ס ובפת"ש חו"מ סי' צ"ג סק"ד, ועי' ב"ק (ק"ח.) מי אמרי' בחד גברא קפיד, וסנהד' (י"ד:) ג' מטילין לכיס א' מהו כו', ובירושלמי סוטה ספ"ג גנב משותפין וכו', ובב"ק (ק"י.) גזל הגר שאין שו"פ לכל כהן וכו', וב"מ (כ"ו:) דלית בי' שו"פ לכל חד כו', וב"מ (צו.) זיל בתר שואל ומשאיל ואיכא פרוטה או זיל בתר פרות וכו', וב"ב (צג:) מר אזיל בתר רובא דאינשי ומר אזל בתר רובא דזריעה, וקידושין (ז':) שתי בנותיך לשני בני בפרוטה וכו' וסוטה (מ"ג:) כרם של ב' שותפים כו', וירו' שביעית פ"י ה"ג השותפים אין להם פרוזבל דכל קלח של שותפות הוא, וע"ש דמאי פ"ו ה"ו, וירו' תרומות פ"י ה"ה דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שלכל א' הוי הפסד מועט אבל לרבים הוי הפסד מרובה, ובתי"ט כתובות (פ"י מ"ד) בשותפות או למנין האנשים או כפי המעות, ומג"א סי' רמ"ד סקי"ח, אי חשבינן כל יום בפנ"ע, בהפסד מרובה, ובקצור או"ה בש"ך בסי' רמ"ב סק"ג אע"פ שמפסיד כל הריוח אם אינו מפסיד הקרן לא הוי הפסד מרובה, ועי' פמ"ג פתיחה ליו"ד אות ז' דרק כשמפסיד שתות מהקרן: ובפת"ש שם הביא שו"ת הר הכרמל יו"ד סי' ט"ו בשם נחלת שבעה סי' נ"ה ג"כ דהפסד יותר משתית בקרן הוי הפ"מ, והוא חולק דאם יהי' שוה שש זהובים ויהי' הפסד יותר מזהוב נתיר, ואם ישוה שש מאות זהו' וההפסד יהי' צ"ט נאסור, ויהי' הדבר כחוכא וטלולא, וסיים דהכל לפי ראות הדיין ולפי העת ולפי האדם, וכן העלה כסולת למנחה כלל ל"ח ד"ב, ובתשו' רע"א סי' מ"ג בשחט כמה בהמות ובענין דלחדא בהמה לא הוי הפ"מ אי מקרי הפ"מ ע"ש שיש לדון להקל עש"ה, ובחת"ס או"ח סי' ס"ה דלא הותר בהפ"מ רק לבעל הבהמה אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה ובעל נפש יחמיר על עצמו ע"ש, וברע"א שם משמע דגם בטבח המוכר לאחרים מתירין בהפ"מ, ועמש"ל בפ' קדושים (י"ט י"ב): וראיתי עוד בשו"ת אמרי דוד סי' פ"א שהביא מאו"ח סי' רמ"ב ס"א דאם מייקרים שער הדגים נכון שלא לקנות וראי' מכריתות, וכ"ה מג"א סי' תרנ"ו לענין אתרוגים עי' במחצה"ש, וכ"כ טו"ז יו"ד (סי' רי"ח סק"ד). וכן מצינו בפסחים (ל'.) במזבני כנדי אשוו זבינייכי ואי לא דרשינן כר"ש דמיקל, ובסוכה (ל"ד:) דרישנא לכו כר"ש, והטעם דתורה חסה על ממון ישראל, ובערכין (כ"ח.) שיהי' אדם חס על נכסיו, ובכריתות (כ"ה.) התורה חסה על גופן של ישראל, ונדרים (י'.) ותענית (כ"ב:) היושב בתענית נקרא חוטא, וגיטין (מ"ה:) אין פודין השבויין יותר מכדי דמיהן דלא יענו הצבור וביו"ד סי' רנ"ג ע"ש:
פסוק לח:ויצא הכהן בחולין (י':) מנ"ל דאזלי' בתר חזקה מכאן, ודילמא אדנפק מעט בצר שיעורו, ועי' רביד הזהב אריכות בעניני חזקות, ועשו"ת צפנת פענח סי' קל"ה שהק' איך ילפי' חזקה מנגע, הא אי' במו"ק (ח'.) דבית המנוגע חידוש הוא דבעלמא עצים ואבנים לא מטמאי והכא מטמא ומחידוש לא ילפינן ע"ש מה שתי' בבקיאות כדרכו ז"ל:
פסוק לח:שם) ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית, הא דכפל הבית, יסדו חז"ל בת"כ ונדרים (נ"ו:) יכול ילך לתוך ביתו והסגיר כו' ומכאן שאם הלך לביתו והסגיר שהוא מוסגר ת"ל הסגיר מ"מ,ובס' המדרש והמעשה כ' מה שהקפידה התורה על יציאת הכהן מבית י"ל למל"מ פי"ד ה"ה מטו"צ דאין הסגר דלת כרש"י ור"ן שם, אלא דומי' דהחלט ובפה לבד וזה אפשר אף שלא יצא מבית, מ"מ תיכף שיסגרנו יטמא מיד דבית המוסגר א' מאבות הטומאה כר"מ פט"ז ה"א, ושי' רש"י חולין (ל"ה.) דיש איסור דגרם טומאה לגוף, והקפידה התורה לכתחלה שלא יסגרנו הכהן והוא בתוך הבית שלא יגרום הכהן טומאה לעצמו, ואינו מעכב בדיעבד, ואף לתוס' דאין איסור בגרם טומאה לגוף ער"מ ומל"מ פט"ז ה"י מטומאת אוכלין, מ"מ לכתחלה חסה התורה על כהן כמו שחסתה על כ"ח. ויש לחלק כ"ח אין להם טהרה אבל כהן יכול לטבול, אבל בפי"ב מ"ה דנגעים יש פלוג' בזה, ורמ"א דרק על דברים שאין טהרה במקוה חסתה תורה ור"י פליג והר"מ בפי"ד ה"ד פסק כר"י ועמל"מ שם: ומה שהחמירה תורה לכתחלה והקילה בדיעבד שאם הלך והסגיר מוסגר, י"ל דמקרא זה יליף בחולין (י':) דאזלי' בתר חזקה, ותוס' הק' למ"ל קרא דאזלי' בתר רוב הא רוב עדיף מחזקה, ומדאזלי' ב"ח כ"ש ב"ר, וי"ל דשי' העיטור ומרדכי דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה, ועי' ריש חולין ופסחים (ד':), ולהב"י או"ח סי' תל"ז ומג"א סק"ד הא דלא חיישי' לברורי בי"ח טריפות (לבד מריאה) שלא הי' חזקת איסור, אלא שבמחצת השקל סי' ח' סקי"א לענין בדיקת ציצית הוכיח מתוס' דרק ברוב כן אבל בחזקה דקלישא אף בלא חזקת איסור צריכין לברר ע"ש, וענובי"ק יו"ד סוס"י ד'. וא"ש קו' תוס' הנ"ל דהו"א דומי' דחזקה דחייב לברר אף בלא חזקת איסור, אבל אי יש קרא לרוב סמכי' בדלית חזקת איסור אפי' במקום דאיכא לברורי, אך עי' פמ"ג בפתיחה לסי' ל"ה דחיוב הבירור בין ברוב בין בחזקה רק מדרבנן והדק"ל יתירא דקרא, ועי' במפו' בזה:
פסוק מא:ושפכו את העפר לשון שפיכה שייך על דבר הניגר, מים יין דם וכדומה, ולעפר שייך השלכה (עקב ט' כא) ואשליך את עפרה, וארא (ט' י') ויזרוק משה, ואיוב (ב' י"ב) ויזרקו עפר, אמנם מצינו בש"ב (כ' ט"ו) וישפכו סוללה, והוא תל עפר גבוה, וירמי' (ו' ו') ושפכו על ירושלים, ומצינו שפיכה גם באבנים איכה (ד' א') תשפכנה אבני קדש, ובנדרים (כ"ה.) ואשפכו הנהו זוזי, וצ"ל היסוד השם שפיכה הוא הרקה ופינוי הדבר ממקום שהוא, ויקביל גם אל דבר לח, וגם דבר יבש וגוש, וצ"ע ברש"י ישעי' (ל"ז ל"ג):
פסוק מא:שם) את העפר אשר הקצו, תחת אשר הקצעו, כמו בתחלת פסוק זה ואת הבית יקציע, ואות ע' תשמט לפעמים, ורש"י ויצא (ל' ל"ח) דצה כמו דעצה, ולך (י"ז כ') ולישמעאל תחת ועל ישמעאל, ועי' תוספות ברכה תצא (כ"ג ג') מהרבה מקומות כזה - גם ל' מצורע מוצא-רע, שבא על לשון הרע, ויהושע (ד' י"ח) נתקו תחת נעתקו - ירמי' (י"ב ג') התיקם תחת העתיקם איוב (י"ז י"א) נתקו ת' נעתקו - ישעי' (מ"ח א') וממי יהודה ת' וממעי - דניאל (ד' כ') גודו ת' גודעו - ש"א (ה' ג') נופל לפני' תרגומו דגון נופל על אפוהי, ומפרש לפני' כמו על פני', וכן מצינו השמטת ע' במקום על (וירא כ' י"ג) אמרי לי ת' אמרו עלי תולדות (כ"ו ז') וישאלו לאשתו ת' על אשתו, פנחס (כ"ו ס"ה) כי אמר ה' להם ת' עליהם, ושופטים (ט' נ"ד) תחת עלי:
פסוק מא:יקציע ערש"י ורשב"ם ובהגהות ר"מ שטראשין עירובין (י"ח), והבאתי בפ' ויצא (דף רכ"ה):
פסוק מד:ובא עי' מהרש"א עה"ת, ולעיל שמיני (י"א ל"ה):
פסוק נד:זאת התורה לכל נגע צרעת, תורה רפואה לכל נגעי צרעת, חש בראשו יעסוק בתורה טש בכל גופו יעסוק בתורה עירובין (נ"ד.) (דגל מחנה אפרים):
פסוק נז:להורות ביום הטמא וביום הטהור, ד"ת אין מקבלין טומאה (ברכות כ"ב) להורות רשות לכל אף ביום הטמא יש הבדל בין הוראה ובין לימוד, המלמד מרגיל תלמידו, אם בהנהגה או באיזה חכמה, המורה מראה לו הדבר פעם א', הלימוד יהי' לפעמים דברים היוצאים מתבונת לב המלמד ודעתו, והמורה הוא רק דבר הנמצא במציאות, או במה שקיבל מרבותיו או מספרים, תוה"מ ואילת השחר סי' תע"א:
