פסוק ג:איש איש, בתיב"ע גבר טלי או גבר סיב עמש"ל במצורע (ט"ו ב'), וכאן י"ל אף שקטן אינו בר עונשין, אך כשיגדל ולא יעשה תשובה חל עלי' עונש אף שלא שחט אז בחוץ, ועשו"ת חת"ס אה"ע סי' קע"ב, ובית מאיר סי' קע"ח ס"ג, וחלקת יואב קמא סי' א', ובפרד"י וישב (רע"ז:), ובח"ב בהערות (תמ"ו:) מ"ש בזה הרבה, וע"ע בשו"ת דברי ישכר או"ח סי' י"ג וע"ג, ובס' אהבת יהונתן על תיב"ע כאן ובמלואים (דף קל"א:) הרבה מזה מהגאבד"ק גאלין נ"י - ובשפתי צדיק אות כ"א הביא דבס' מגיד מישרים מהב"י, שבשמים מענשים יותר לאדם שהוא יותר ממ' שנים וכבר הגיע לבינה, ויכול לשמור עצמו מעבירה, לכך הו"א שמענשים עונש חמור רק לגבר סיב אבל לגבר טלי לא:
פסוק ג:שם) אשר ישחט רש"י במוקדשין, והק' בס' שמע שלמה, דמשמע דפסק כר"ע דבשר תאוה לא איתסר כלל כמ"ש ברש"י חולין (י"ז.), ובפ' ראה (י"ב כ') כ' אבל במדבר נאסרו להם בשר תאוה, והיכן איתסר כיון דקרא דעל פתח אה"מ בקדשים מיירי, ודוחק דהכא לר"ע ושם לר"י, והנכון דרש"י חזר בפי' התורה ממ"ש בחולין, וכמ"ש בתוס' שם ד"ה שבתחלה, ואיסור ב"ת נפק"ל לר"י מדאיצטריך לאשרוי' בפ' ראה, ובזה אתי' ת"כ שכ' בקדשים הכ' מדבר ולא סתרי דברי רש"י, ועי' תוה"מ סי' ב', ובהגהות חשק שלמה חולין בש"ס ווילנא - ובנדרים (ע"ח. וב"ב ק"כ) אי' שיש שאלה בהקדש ואם שחט קדשים בחוץ ואח"כ שאל לחכם, ועשאו כהקדש טעות, אגמ"ל דלא הי' הקדש ופטור מכרת, וה"ה בתרומות ומעשרות, וק' דהוי לעולם התראות ספק שמא ישאל, ועכצ"ל כתוס' גיטין (ל"ג.) ד"ה אפקעינהו דמקמינן אחזקה שלא ישאל, ועי' ט"ז יו"ד סי' שכ"ג סק"ב, ושו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' מ"ה: וענובי"ת אה"ע סי' ע"ז שכ' שמה שהזהירה תורה עיקר לאו על ספק וכמו זר לא יאכל קודש, והרי יש בידו לשאול על קריאת שם עש"ה, ושם באו"ח סי' ס"א ובהג"ה שם - ובאמת הוא קו' שעה"מ הל' תרומות, לפמ"ש תי"ט גיטין פ"ג מ"ח שפי' בדעת רמב"ם דגם לאחר שאכל מהני שאלה, וכ"כ ברש"י קידושין (ע"ט.) א"כ איך משכחת מלקות בטבל דהוי התר"ס שמא יפרוש אח"כ תרומה, ועי' בית יצחק יו"ד סי' ק"ג, ומה שכתבתי בזה דבר נכון בספרי פרי יוסף הנספח לספר חשרת מים על גיטין (דף מ"ז:), וע"ע בפרד"י תרומה (רס"ח:) ובפ' משפטים (רל"ד.) והגאבד"ק גאלין נ"י כתב לי לעי' בשו"ת נפש חי' יו"ד סי' צ"ח, טוטו"ד מהדו"ד סי' קפ"ג, וע"ע בחת"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ב, מנחת משה סי' ז' חסד לאברהם מ"ת או"ח סי' כ"ד, פני מבין יו"ד סי' רל"ה, שד"ח ברכות סי' א' כ"ט ופאת השדה סי' ט', שו"ת פרי השדה ח"ד סי' ס"ד, ואור תורה ח"ב סי' צ':
פסוק ד:אהל מועד יש הבדל בין משכן ובין אה"מ שם משכן הונח מצד צורתו שעשוי לטלטל ולשכון בעת החניה, ושם אה"מ הונח מצד תכליתו שיעד שכינתו שמה, ולכן בכ"מ שדבר מצד צורתו או מן המסעות קראו בשם משכן ובכ"מ שדבר מן העבודות והקרבנות קראו בשם אה"מ, וע"ס בית פנחס על תמורה דמ"א.:
פסוק ז:לשעירים ברמב"ן האריך בענין שדים, וע"ל בפ' קדושים (י"ט כ"ו) בענין לא תלחשו, ובפ' משפטים (דף רכ"ט:) ובהציונים שציינתי שמה, וע"ע כוזרי מאמר ה' סי' י"ד, ובמו"נ ח"א פ"ז הביא עניני שדים, אבל ביד החזקה לא הביא דבר משדים, והשמיט קורדיקום לענין גט, וכ' שלא יתן תבשיל תחת המטה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואה, בהל' רוצח פי"ב ה"ה וע"ש בראב"ד שהביא מירושלמי, ובעין יעקב דפוס ווילנא בהקדמה לעץ יוסף מביא לחכמי התלמוד הי' קבלה כי קטב מרירי הוא שם שד הצהרים, ועי' רש"י ברכות (ס"ב. ופסחים קי"א:) ובבבל ארץ מולדתו, מהרוחית האלה ר"ל השדים והכירוהו כחיות המזיקים, וכמו שאדם יוכל להשליט בחיות טורפות, אם יודע להתנהג בהם ולרמוז ברמזים ידועים לקרוץ בעיניו עליהם, ולהורות באצבעותיו שיעשו שאלתו כדבר איש אל אחיו, כן עם בריאים הללו עד שאמר ר' יוסף ור"פ בפסחים (ק"י.), אמר לי יוסף שידא והכירו את טבעם שהמה ברואים גשמיים כשאר בני תבל, וידע שגם שולט בהם ההעדר כשאר בע"ח מפני שהם מורכבים מאיזה יסודות קלות הנודעת להם, כחגיגה (ט"ז.) אוכלים ושותים כבנ"א פו"ר ומתים כבנ"א, וכ' תוס' הוי צריך לחשוב ג"כ ישינים ומוציאים רעי כבנ"א כדלקמן גבי דדמי לבהמה, וי"ל דהוי בכלל הני, ורמב"ן כ' שהמה מורכבים מאש ורוח ולכן נקלו לפרוח, ויבינו מעמד הכוכבים יותר מבריאות תבל, והחוקרים הקדמונים ראו את הנולד מתוך הכוכבים כנודע, והבריאים האלה הבינו יותר תולדות הזמן מכוכבים להיותם קרובים אליהם, לכן אמרו בחגיגה יודעים מה שעתיד להיות, אך הזיקו בנ"א כנחש עקרב ארי זאב כלב, ונמר וכמוהם, והחיות טורפות בלילה ויום ולא יתראו מבנ"א, אבל הם יזיקו רק בלילה, וביום יראים מאדם, ולכן אמרו ברכות (מ"ג:) לאחד נראה ומזיקו לב' נראה ומתיירא להזיק, לג' אינו נראה כל עיקר, ועל זה אמר רב שגם בלילה יש הצלה מהם ואמר אבוקה כשנים לפי שלא ילך בחושך, גם הקטב מרירי שד הצהרים, ידעו טבעו ומזגו ותכונתו ואיה מקים מנוחתו, דבפסחים (קי"א:) מא' בתמוז עד ט"ז נראה בכל שנה ומזמן ההוא לא נמצא רק לעתים, ומסבה זו לא נמצאו רק בבבל שהוא מזגם מיסודות הנ"ל ולא יוכלולהיות באקלים זולת בבבל ארעא דחשוכי: והגרצ"ח בפתיחה לע"י במבוא האגדות, כ' מענין מזיקין ועין הרע ורוח אשר מובאים בש"ס צריכים לקחת הדברים כפשוטם, ובאבות פ"ה מ"ו מזיקין בע"ש נבראו, וכן האמינו בהם במשך זמן תנאים ואמוראים וכן בכשוף ולחשים, והגם שהרמב"ם בפהמ"ש בפ"ג מע"ז ובהל' עכו"ם פי"א הט"ז דעת אחרת עמו, בכל זאת סתם לשון הברייתות אין לפרש בדרך משל וחידה, אכן יש הבדל גדול בין הרבנים לחכמי אומות, אע"פ ששניהם האמינו במציאותם ומספרים לנו איך דברו עמהם, ואיך פעלו לפעמים ענינים נפלאים כירושלמי תרומות פ"ח ה"ה, בקיסר א' איך חממו הדימוסאות ועמד"ר בראשית ותולדות, אבל לא האריכו לשון כ"כ כמו בבבלי, כי שם יבואו הסיפורים שהי' השדים בני ביתם והי' משמשים עמם, בחולין (ק"ה:) דר"פ השתמש עמו להביא לו מים, ובפסחים (קי"א:) הזהירו שלא ילכו בשוק בלילי רביעית, ובעירובין (מ"ג., ב"ב ע"ג.), וכן מענין לחשים לא נמצא בירושלמי, ובבבלי הזכירו בשבת (פ"ו: ובמגילה ג'.) עיזא דבי טבחי שמינא מינאי, וגיטין (ס"ח:) לשברורי דיומא לימא הכי, ולשברורי דלילה לימא הכי, וכ"ה בע"ז (י"ב:), ובפסחים יש הרבה לחשים וסכנות זוגות, ועשו"ת הרשב"א סי' תי"ג ליישב הסתירות. בזה, ובס' שלשלת הקבלה יש אריכות גדול בעניני כשוף ושדים ויען כי הוא ספר מצוי לא העתקתי דבריו:
פסוק ז:שם) חקת עולם לדורתם ובת"כ לבית עולמים, וכ' בנובי"ת או"ח סי' פ"ז דמפסוק זה דרשינן בזבחים (ק"ו:) למעוטי כרת מאותן שהקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור במות, ושלא תאמר דמיעוט זה רק במשכן ושילה דאף שנאסרו במות מ"מ עתיד שיותרו, אבל בבית עולמים שלעולם לא יהי' היתר בבמות יהי' חייב כרת אפי' על אותן שהקדיש בשעת היתר, קמ"ל חקת עולם אפי' בבית עולמים אין כרת, וממילא איצטריך לדורתם על גוף המצוה שתהי' נוהג לדורות, דאי לא לדורתם הוי מקמינן חקת עולם על גוף המצות, ול"ה ידעינן למעוטי כרת אפי' בבית עולמים, ועמ"ש בדבריו בכל"ח במדבר בקונטרס מיד ולדורות אות י"ב:
פסוק ח:ואליהם תאמר, עי' ס' תוספת ברכה דלא מצינו דוגמתו וגם מיותר, ובספרו מקור ברוך דף תרס"ג כ', דבסנהד' (כ"א:) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שבשני דברים נתגלו ונכשל שלמה, לא ירבה סוסים ולא ישוב העם מצרימה, ולא ירבה נשים ולא יסירו לבבו, ובשבת (י"א.) אני אקרא ולא אטה, ורש"י ע"ז (ל"ה.), אבל היכי דלא מגלה טעמא בדלי מיניי' כולי עלמא, וכאן אמר ה' למשה טעם שחוטי חוץ למאן לא יזבחו עוד לשעירים, ואפשר יאמרו שהם בטוחים ותקיפים שלא יזבחו לע"ז וא"צ לגדר וסייג, וממילא יאמרו דלא חל עליהם איסור שחוטי חוץ, ולכן אמר ה' למשה אע"פ שאליך אני מגלה הסוד משחיטת חוץ למען כו', אבל ואליהם תאמר רק הדין לבדו ובלא טעמו שהוא מסייג וגדר, ועמש"ל בפ' שמיני (קל"ה:), ותזריע (ק"נ.):
פסוק י:דם, עי' קובץ שערי תורה סי' י"ב ומ"ה בשם הגה"ק מסשעכאנאוו ז"ל, בדם למה אין שיעורו ברביעית, ותי' דאפקי' בל' אכילה לא יאכל דם, וביבמות (קי"ד:) אי' בהדי' אבל דם עד דאיכא רביעית אימא לא, ועשו"ת בנין ציון סי' מ"ט, ויש מחלקים בין דם קרוש לצלול, וצ"ע שלא הביא מכריתות (ד':) ואין מצרפין ואף דם וכו' ורש"י לצרף דם לבשר, וידוע דב' דברים שאינם שווין בשיעורה אין מצטרפים, וע"כ דגם דם בכזית: ובענין דם שבשלו עי' ס' עט סופר כלל ק"ג, ולעיל בפ' צו (דף צ"ו:). בזה, וע"ע יפה תואר ויקרא פ' ד' סי' א', ובס' חלקת יואב תנינא סי' ז', ורמב"ן וספורני מה שאסרה תורה דם דשוכן עלי' אד רוחני המרכיב גוף ונפש ול"צ עיכול כשאר הנאכלין ע"ש, וחזינן במאכל איסור שנבלע בבע"ח ונתעכל פקע איסור ממנו מה"ת, כמו חלב שבקיבה מותרת עם בשר דע"י עיכול נעשה כבריה חדשה, רק שנשאר בו איסור דרבנן בתוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע, ובכורות (ז':) ד"ה דג, ולפ"ז גם דם שמלחו ובישלו דטבע המלח ששורף הדם, כר"ן פכ"ה במילחא גללניתא דמותר לאכול מלח שבלע דם, וכן בדם טבעו כן, ושי' רש"י ע"ז (ל"ג.) דגם יין המליח שרפו ובתוס' חלקו, אבל בדם הכל מודים שנשרף בהמלח והמלח או האור פועל בו שמחלק האד הרוחני שבו ובזה נפשט מעליו צורת דם, וזה הטעם דדם שבשלו מותר מה"ת דנשתנה ע"ש אריכות - וברש"י כאן עי' יעיר קנו על מס' קנים פ"א מ"א, וברמב"ן עי' הג' מיימוני פ"ח מתשובה, וי"ב דרשות למהר"י מינץ דרוש ב': ובפ' ראה (י"ב כ"ה) כ' לא תאכלנה למען ייטב לך ולבניך אחריך, ואי' בשם ר"ר יהונתןז"ל שהשיב לאחד למה בדם כ' למען ייטב לך ולבניך, דדם אסור שמטמטם הלב, ומשפיע אכזריות באדם, ואכזריות כידוע עובר בירושה מאבות לבנים, וזה"פ לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך, כדי שבניך יהי' טובים בלי מדות רעות הטבעיית.
פסוק יג:כיסוי דם החינוך מ' קפ"ז כ' הטעם שנפש תלוי' בדם וראוי לכסות הנפש טרם נאכל הבשר, כי אכזריות לאכול בשר והנפש נשפך לפנינו, ובבהמה ניתן לקרבן לכפר על נפשותינו, עוד כ' בס' כנסת ישראל די"ל רק לחיה ועוף דניזונים מגזל רבים יעשה לצורך רבים לזבל הארץ, כיומא פ"ה מ"ו ויוצאין באמת המים למכור לגננים ועי' ס' יראים סי' קל"ט, וברשב"ם וכלי יקר כ' טעם דשמא יאכל הדם, אבל אחר כיסוי לא יהי' ראוי לאכילה, ויהי' מזה ראי' שמצינו מצות ואזהרות שנאמרו בתורה, מפאת סיג ומחשש שלא יבא לידי תקלה, ועמש"ל בפ' צו (דף פ"ב:) ובס' פתח הדעת בהסכמות הכל"ח, על יו"ד ה' מליחה, ועי' כריתות (ד':) כיון דנתכסה הדם שוב נחשב אינו ראוי לאכילה והאוכלו הוי כעפרא בעלמא ע"ש, ברש"י, ולכאורה טעם זה שייך גם בבהמה, אך לפמ"ש בגמ' ות"כ צו טעם דחלב. חיה מותר, דאינה קריבה למזבח, ועתו"ס חולין (צ"ב:) ד"ה אמר, ועיקר איסור דם מבואר בפסוק הקודם דהוא משום דהוקדש להקרבה ומזבח, ולכן כיון דחיה ועוף בכלל אין קריבין למזבח, (זולת תורים ובני יונה מין מצוי) יש בהם חשש שיבואו לאכול דמים, וכמו חלב חיה, ולכן הוצרכו לכסות להרחיק מחשש זה, משא"כ דם בהמה דכ' למעלה כי הנפש הבשר בדם הוא ואני נתתי לכם על המזבח לכפר ע"כ אמרתי לבנ"י כל נפש מכם ל"ת דם, א"כ בלא"ה אין חשש שמא יאכלו דבדילי מיני' (עי' גיטין נ"ג: וחולין קט"ז:) ול"צ לכסות מחשש כילה, (ועי' לקח טוב בהוספות לכלל ח' ותורה תמימה אות נ"ג) - ואין להקשות לרשב"ם וכל"י מחולין (פ"ט.) אי מכסין בעפר עיר הנידחת ולהנ"ל גם בזה העפר ימנע מאכול דם, ואולי זה תי' הש"ס כל כמה דמכתת מעלי לה לכסוי, ובחולין (פ"ח.) פלוג' ר"י ורבנן אי צריך לכסות כל הדם י"ל פלוגתיי', אי הטעם כנ"ל, ועי' בזה בס' מאה שערים שער ל"ט - ובמנ"ח כ' אם בישל הדם או מלחו כיון דיצא מתורת דם פטור מלכסות ע"ש, ועי' משבצות סי' ק' סק"א ד"ה והנה וז"ל כל שנשאר מראה אדמומית חייב בכיסוי, אלמא מדרבנן עכ"פ חזותא מילתא עש"ה - ועט"ז או"ח סי' תצ"ח סקט"ו אי מותר לכסות בעפר חם, ובמנ"ח כ' דיבשל הדם כ"ק ונתבטל מתורת דם, ועי' חוו"ד סי' ק"ה סק"כ - ובמטה אפרים סי' תר"ה ס"ח נהגו השוחטים כשיבואו לאיש נכבד מכבדים אותו במצות כיסוי אחר שחיטת הכפרות ומברך, ובתבו"ש סי' כ"ח סקי"ד מפקפק בזה דבחולין (פ"ז.) ושפך וכיסה מי ששפך יכסה, והעלה דרק אינו רשאי לכסות ע"י אחר בדרך שליחות אבל בדרך כיבוד שרי, ובכרו"פ שם הכריע להיפך דבשליחות רשאי דשליח של אדם כמותו, ונחשב כאלו השוחט בעצמו כיסה ובכיבוד אסור וכ"כ בבינת אדם שם, וע"מ שכתבתי בזה הרבה בפרד"י פ' לך (ק"ג. ושמות ל"ו.):
פסוק יד:הנפש עי' יפ"ת ויקרא פ"ד סי' כ', ושיורי המדות על ס' המדות שער הבטחון פ"י:
פסוק יד:שם) יציד בע"ז (י"ח.) ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון ופרש"י צידת חיות, עמ"ש בעניני צידה אי מותר לאדם בפרד"י ח"א (דף קפ"ג:) ע"ש חדשות, וע"ע בח"ב (רמ"ז: ושס"א.):
פסוק יד:שם) אוה"ח דמו בנפשו פי' במקום נפשו ומהמוסר לנהוג בו כבוד כדרך שצוה ה' לקבור אדם, עי' ס' בית האוצר ח"א (דף כ"א:) שהוכיח מזה דכ"ש שיוצרך עבד קבורה אפי' א"נ דלא הוי בכלל אדם, ועי' ירושלמי נזיר פ"ז ה"א ובתרגום שני (ח' כ"ד) מבואר דבעכו"ם ליכא חיוב קבורה, דאסתר לא קברה להמן, והא איכא לא תלין, ורק דהמן נמכר לעבד למרדכי ובעבד יש חיוב קבורה, ועי' קוי אור, ומ"ש בפרד"י בשלח (קט"ו.):
פסוק טו:רש"י בבית הבליעה, אינה מטמאה לא בתוך מעי' ולא בתוך הפה אלא בבית הבליעה, ואם טבל אחר בליעתו אע"פ שעדיין במעי' שלא נתעכל עלתה לו טבילה:
פסוק טו:שם) רשב"ם כל נפש כו' לרבות קטן שג"כ מטמא אותו בבית הבלוע, עי' כל"ח אמור (דף צ"ב:) שכ' שלא מצא לא בש"ס ות"כ דבר זה עש"ה, ומצאתי בקובץ אור תורה תרצ"ד סי' י"ט שכ' בפשט רשב"ם, דמצינו במקום שהותרה נבלה לאכול גם טמאה הותרה גבי מליקה, ולכהן הותרה באכילה וגם איננה מטמא בבית הבלוע, וקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוון להפרישו, והוי נבלה אצלו היתר וסד"א דגם אינו מטמא לכן פרט דאף קטן יטמא - עי"ל בנדה (מ"ד.)קטן דטמא בטומאת מת, מהא דכ' ועל הנפשות אשר שם, וכ"ה בערכין (ג'.) וער"מ פ"א הי"ד מטומאת המת, א' גדול וא' קטן מתטמאין בכל הטומאות אפי' בטומאת מת שנ' בה איש, אעפ"כ קטן ג"כ מיטמא שנ' ועל כל הנפשות אשר הי' שם, וק' באמת מנא ידעי' לטומאת נבלה שאין לנו לימוד ע"ז דאין למדין מטומאת מת החמורה כמובן, לכך פי' רשב"ם מדכ' בהאי קרא וכל נפש אשר תאכל נבלה, ומדכ' נפש בא לרבות קטן:
