פסוק ג:ח פירוש בקדשים ששחט בחוץ הכתוב מדבר:
פסוק ג:ט רוצה לומר מה שכתוב הכא במחנה לא מיירי במחנה כהונה דהיינו מעזרה ולפנים דאם שחט הזבח שלא במקומו דהיינו בדרומו של מזבח יהא בכרת דאף אם ישחט אותו בדרום אף על פי שהיא פסולה לא מחייב עלה לא לאו ולא כרת, אלא חוץ לעזרה:
פסוק ד:י כאלו אמר דם אדם יחשב לאיש ההוא דאם לא כן וכי לא ידענו שדם יחשב כששפך דם בשחיטה:
פסוק ה:כ דאי זביחה ממש הוא היינו את זבחיהם ותרי קראי למה לי אלא על כרחך שפירושו אשר הם רגילים לזבוח וקל להבין. אי נמי דקשה לרש"י אשר הם זובחים משמע שכבר זבוח והרי אחר כך כתיב וזבחו זבחי שלמים רא"ם:
פסוק ח:ל דקשה לרש"י מה בא ללמד אשר יעלה עולה אם לאסור שחיטת חוץ והלא כבר נאמר איש איש אשר ישחט וגו' לעיל בפרשה זו ומפרש דבא ללמד לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט כלומר אף על פי ששחט אחד כבר בחוץ והפסיל הקרבן הוה אמינא אם היה מקריב אחר שחיטת פסול אינו עובר עליו דכבר פסלהו הראשון בא הכתוב ללמד ששניהם עוברים וחייבים:
פסוק ט:מ (נחלת יעקב) הא דלא פירש זה לעיל נראה משום דלעיל כתב מעמו שהוא לשון יחיד אבל מעמיו הוא לשון רבים משמע קצת הרבה מיני כריתות:
פסוק י:נ כתב הרא"ם ויש לתמוה למה לי כל לרבות אף דם חולין שלא לאוכלו תיפוק ליה מקרא דרק הדם לא תאכל דפרשת ראה שדרשו שם אף על פי שאין שם זריקת מזבח הוא באזהרה. ותירץ ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן גבי חיוב מצה דהוא בזמן הזה עד כאן לשונו. [נחלת יעקב] כבודו במקומו מונח שלא ירד לחלק בין לשון חייב שפירושו כרת ובין לשון לא תאכלו שהוא באזהרה וחילוק זה פשוט הוא ואשתמיטתיה להרא"ם מה שאמרו פרק קמא דכריתות אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה וכו' עיין שם:
פסוק י:ס מפני שנתינת פניו של מקום בכל מקום הוא לטובה וכאן היא לרעה:
פסוק יא:ע תיקן בזה דבשר דבקרא הוא לאו בשר ממש אלא כל בריה הוא נקרא בשם בשר כמו שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו וגם נקט לשון תלויה להורות שאין הנפש מונחת בדם כי נפש אין בה ממש ואין שייך בה לשון הנחה כי אם לשון תלויה כלומר שקיומה אינו אלא בדם כי בהעדר הדם תפסד הנפש ואמר עוד ולפיכך במקום ואני דבקרא כלומר כיון שהנפש תלויה בדם לפיכך נתתי הדם לכפר על הנפש של אדם ולא שיהא ואני דבקרא סיפור בפני עצמו:
פסוק יג:פ פירש רש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר שלא יאכל בשר תדיר שלא יעני:
פסוק יג:צ ואם תאמר דלמא למעט טריפה הוא דאתא כגון שניקב קרום של מוח או ששחטו טריפה. ויש לומר דהוכחתו מדכתיב הכא ושפך את דמו וכסהו ולעיל כתיב דם שפך מה להלן שחיטה שאינה ראויה אף כאן כגון ששחט טריפה ואפילו הכי כתיב וכסהו בעפר אם כן אשר יאכל למה לי אלא פרט לטמאים הוא דאתא אליבא דרבי מאיר ולא כחכמים דהלכתא כוותייהו וצריך עיון:
פסוק יד:ק לא שדמיו של אדם תלויין בנפשו אלא נפשו תלוי בדמו:
פסוק יד:ר רצונו לתרץ והרי הבשר והדם שניהם לשון זכר הם ולמה כתיב היא. ומתרץ הנפש היא הדם ומלת היא קאי על הנפש שהיא לשון נקבה:
פסוק טו:ש פירוש מדכתיב ולא יאכל לטמאה בה כלומר שאין לו בה טומאה אלא על ידי אכילתה יצאת נבלת בהמה טמאה שמטמאה במגע ובמשא ומשום הכי כתיב כאן וכל נפש אשר תאכל ללמדך שמטמאה באכילה ולא במגע ובמשא ואין זה כי אם בנבלת עוף טהור דבהמה מטמאה במגע ובמשא:
פסוק טו:ת לאפוקי קודם בליעה שבעודנה בפיו טהור ולאפוקי אחר הבליעה שעודנה בתוך מעיו אף שלא נתעכל עדיין וטבל אחר הבליעה שהוא טהור:
פסוק טו:א כלומר קודם לכן היה כשר ועכשיו נטרף יצא זה שאין כו' כלומר שלא היה לו שעת הכושר:
פסוק טז:ב דקשה לרש"י היה לו לומר עון ומפרש דלשון עונו משמע בעונש המיוחד הנכנס בטומאה למקדש והיינו העונש הכתוב בשאר כל טומאות שהוא בכרת. רא"ם. אי נמי דקשה לרש"י למה ישא עונו אם מטמא את עצמו:
פסוק טז:ג (מהרא"י) דקשה לרש"י למה לי בשרו הל"ל ואם לא כבס בגדיו ולא רחץ במים כדכתיב בסמוך וכבס בגדיו ורחץ במים. ומתרץ דמשום הכי כתיב ובשרו על רחיצת גופו כו' פירוש אם לא טבל שהיא רחיצת הגוף ענוש כרת אם אכל קודש או נכנס למקדש אבל אם לא כבס בגדיו וזרקן למקדש ואפילו נגעו בגדיו בעודנו עליו במת ונכנס למקדש בעודן נוגעין במת פטור מן הכרת וחייב במלקות:
