פסוק ב:כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם.
תו״כ, פרשה א, ב: מניין אתה אומר כיבשו אכל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אכות, ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה, ת״ל ׳שדך׳ שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו.
עי׳ ערכין דף ל״ג ועי׳ רש״י כתובות דף כ״ד ע״א ע״ש. ועי׳ ביומא דף י״ב ע״ש. ובזה א״ש מ״ש התוס׳ ב״ק דף … דאמאי לא מבטל … הלוקח … בקדושין דף מ׳ ע״ב ובערלה פ״א ה״ב ובכתובות דף כ״ב וכ״מ מבואר דחלה נהגה מיד וכן ערלה אך קודם כיבוש. ועי׳ בתוספתא מנחות פ״ו מבואר ג״כ כן, ובחדש ג״כ, ועי׳ קדושין דף ל״ז ודף ל״ח בהך דר״ש, ובתוס׳ מנחות דף מ״ד ע״ב ד״ה קרבו משמע דס״ל דגם קודם ביאה לארץ נצטוו על זה. ועי׳ מנחות דף פ״ד ע״א מוכח להפך, ועי׳ בר״ש פ״ב דחלה. וצ״ל דג׳ תנאי היא, דר״ש ס״ל דחדש וערלה וכלאים נהגו אך קודם ביאתן מה״ת, ואנן ס״ל דרק לאחר ביאתן, ובחלה וחדש הוה מה״ת, ובערלה הוה רק הלכה וכמו בחו״ל. ועי׳ בתו״כ פ׳ בהר דלכך שמיטה רק לאחר ירושה וישיבה משום דבעי שדך המבורר לך. ועי׳ ערכין דף ל״ג וביומא דף י״ב ע״א גבי נגעים דכ״ז שלא נתברר של מי הוא ליכא נגעים. ועי׳ ברש״י כתובות דף כ״ה ע״א וכ״מ.
פסוק ב:תו״כ, שם, ג: כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה.
אבל לא רבעי, כמבואר בתוספתא דמנחות ובירוש׳ דמעש״ש…
פסוק ב:תו״כ, שם: כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה וכו׳ לארבע עשרה שנה נתחייבו במעשרות. (דכתיב ׳עשר תעשר׳ וגו׳ זרעך המיוחד לך. אי נמי משום דקודם שחלקו הוה ליה הפקר, דכתיב ׳ובא הלוי כי אין לו׳ וגו׳, יצא הפקר שידו וידך שוין בו. — הראב״ד). עי׳ בירוש׳ פ״א דמעשרות דהוה פלוגתא בזורע בשדה הפקר, ע״ש. ועמ״ש ברמב״ם בהל׳ זכיה ע״ש בזה. וגם הא מבואר…
פסוק ב:הראב״ד כתב בתו״כ פ׳ בהר דלכך פטורין מן מעשר דהוה כמו דהפקר, ובאמת זה מחלוקת בירוש׳ מעשרות פ״א גבי זורע בשדה הפקר אם חייב, והרמב״ם פסק דחייב וכמו בהך דב״ב דף נ״ד שדא ליפתא.
פסוק ד:ובשנה השביעית וגו׳ שבת לד׳. עי׳ ירושלמי פ״ח דפיאה גבי נטע כרם להקדש, והגדר בפשטות עי׳ בירוש׳ שבת פ״ח ה״ג ע״ש מ״ש בזה דלאחר ז׳ שנים הטבע (מתחלש) [מתחלף] ע״ש וב״ק דף ט״ז.
פסוק ה:שנת שבתון יהיה לארץ.
תו״כ, פרק א, ד: כיון שיצאת שביעית, אע״פ שפירותיה שמיטה, מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן.
עמש״כ הר״ש ז״ל במס׳ שביעית פ״ב מ״ה בשם תו״כ אם מותר לעשות מלאכה בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית ע״ש, ותוס׳ ר״ה דף ט׳ ע״א ד״ה וקציר, ושם דף י״ב ד״ה מנהג דלא כתבו כן. וצ״ל דהתו״כ והר״ש מיירי דרק הביאו עשבים בשביעית, ואסורים רק מטעם איסור, לא מטעם שביעית, משא״כ כשהביא שליש בשביעית דאז יש שם שביעית עליהם.
פסוק ו:והיתה שבת הארץ לכם לאכלה.
תו״כ, שם, ו: ׳לאכלה׳; ולא להביא ממנה מנחות.
עי׳ בהך דמנחות דף פ״ד ע״א דמקשה שם לאכלה ולא לשרפה ומשמע דזה הוה גדר שרפה ולא גדר אכילה. ועי׳ בכורות דף י״ב ע״ב ונקט שם ג״כ גבי אימורים זה. והנה רבנו בהל׳ בכורות גרס גירסא אחריתי ״ולא לסחורה״, ר״ל שנפטרת עי״ז מן הבכורה, וי״ל דגם במנחות גרס כך, ומשום שמתרת חדש וכו׳ ועי׳ בתו״כ פ׳ בהר דממעט לאכלה ולא למנחות ולא קאמר משום לשרפה, י״ל דנ״מ ללחמי תודה, אך י״ל דשם ר״ל מישום דממעט באכילתה, עי׳ בזבחים דף ע״ו ובשביעית פ״ח ע״ש בפיהמ״ש.
פסוק ו:מה דמבואר בתוספתא דמנחות סוף פ״ח דאין מביאין מנחות מפירות שביעית, שם לא ר״ל משום הך דמנחות דף פ״ד משום שרפה, דהא שם חשיב גם לחמי תודה. ודוחק לומר שמא יטמאו וכמ״ש התוס׳ במנחות ובכורות דף י״ב ע״ב. ועי׳ בתו״כ דממעט מן לאכלה והוה כעין סחורה וכו׳, וגם י״ל משום דממעט באכילתן. אך באמת התוספתא ר״ל או לאחר הביעור דאסורים באכילה מן התורה לדידן, דלא כשיטת התוס׳ בפסחים דף נ״ב וכ״מ, או דמיירי דנזרעו בשביעית ונלקטו וכמש״כ דזה אסור מן התורה, וזה בודאי פסול למנחות. זהו כוונת התוספתא.
פסוק ח:וספרת לך שבע שבתות שנים.
שם פרשה ב, א: ׳וספרת לך׳; בבית דין. (נ״ל שב״ד חייבין למנות שמיטה ביובל, והשנים שבשמיטה ושני היובל. ומברסין על זאת הספירה בראשי השנים. — הראב״ד). תוס׳ כתובות דף ע״ב ומנחות דף ס״ה ע״ב.
פסוק ח:תו״כ, שם, ב: מניין עשה שביעית אע״פ שאין יובל, ת״ל ׳והיו לך שבע שבתות שנים׳. ומניין עשה יובל אע״פ שאין שביעית, ת״ל ׳תשע וארבעים שנה׳, דברי ר׳ יהודה. וחכמים אומרים, שביעית נוהגת אע״פ שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית. (מניין עשה שביעית וכו׳, פי׳ היכא שגלו עשרת השבטים שבטל היובל וכו׳. ומניין עשה יובל אע״פ שאין שביעית, כגון אם חזרו עשרת השבטים למקומן בסוף השמיטין. — הראב״ד). באמת אין הפירוש כך, רק דר״ל אם לא נהגו [יובל] ושביעית. ועמ״ש התוס׳…, ועי׳ בירוש׳ פ״ג דר״ה דיש… דהשמטת כספים של שביעית מעכב … שוב הוה יובל לא ביחד עם השמיטה. זה ר״ל כאן ואכמ״ל. בירוש׳ פ״א דקדושין ה״ב ע״ש…
פסוק ח:עי׳ בתו״כ פ׳ בהר, דמבואר שם דהיכא דליכא שמיטה לכ״ע ליכא יובל, ובתוס׳ ערכין דף ל״ב ע״ב ד״ה מנו מבואר להפך ע״ש. אך באמת ר״ל לפי מה דמבואר בירוש׳ ר״ה פ״ג ה״ה דאם אינן משמטין כספים בשביעית מעכב לענין יובל וכו׳. ומה דמקשה שם בירוש׳ דהשמטת כספים לבסוף, אף דזהו קודם יובל וכו׳. עי״ל דאתיא כהא דירוש׳ דקדושין פ״א ה״ב דלמ״ד דיובל עולה למנין שבוע, י״ל דיובל תהי׳ קודם שביעית וכו׳. ומה דמבואר דיש יובל אע״פ שאין שביעית, ר״ל לענין עבודת קרקע ולפירות.
פסוק ט:והעברת שופר תרועה בחדש השביעי.
שם שם, ה: ׳ביום הכפורים׳, אפי׳ בשבת. ׳תעבירו שופר בכל ארצכם׳; מלמד שכל יחיד חייב. יכול אף תרועת ראש השנה תהי׳ דוחה את השבת, ת״ל ׳בכל ארצכם׳, וכו׳ אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם, ואין תרועת ר״ה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בב״ד בלבד.
הנה מגמ׳ דר״ה דף כ״ט ע״ב ודף ל׳ ע״א מוכח כך, דביובל ותקיעת שופר במקדש הוה התקיעה מצוה, ובגבולין הוה רק השמיעה מצוה והוה רק בגדר מכשיר וכו׳. וגם באמת בשל יובל יש ג״כ ב׳ מיני תקיעות, אחד דהא קיי״ל בר״ה דף ט׳ ע״ב דכל זמן שלא תקעו ב״ד אין עליו שם יובל כלל. וכשתקעו ב״ד אז מוטל החיוב על כל יחיד ויחיד לתקוע, נמצא דתקיעת ב״ד הוה רק מכשיר, ותקיעת כל יחיד ויחיד הוה עצם המצוה, ועיין בשבת ד׳ קל״א ע״ב דלר״א דוחה שבת תיקון השופר, וי״ל דרק לאחר שתקעו ב״ד משא״כ קודם שתקעו ב״ד אין מחללין לעשות שופר כעין הך דפסחים ד׳ ס״ט ע״א גבי קטן. ובזה יש ליישב דברי התו״כ.
פסוק י:ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו.
שם, פרק ב, ה: ׳תשובו׳; לרבות את האשה. אפשר ר״ל… להך ד… דף כ״ה, וכפי גרסת הרמב״ם ז״ל.
פסוק יא:יובל היא וגו׳, לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה. והנה כאן נקט לשון רבים, וגבי שמיטה לשון יחיד, משום דלשיטת התוס׳ סוכה והירוש׳ דשביעית דמן מופקר מותר ורק שמור אסור זה בלאו, והנה זה ודאי רק בהבעלים שייך שמירה, וא״ש מ״ש התוס׳ גבי שומרי ספיחין ביבמות וסוכה ומנחות דף פ״ד וכ״מ, ועי׳ בתוספתא דכ״ד הוה שומרים כדי שלא יפוצו גויים ע״ש, וכ״כ דרק בעה״ב או ברשות בעה״ב עוברים על לאו של מלאכת שביעית. וכן גדר שביתת שדהו, עי׳ ע״ז דף ט״ו ובירוש׳ כלאים פ״ח ועי׳ [ירושלמי] ערלה פ״א גבי נטע אילן בבית ע״ש, בזה עובר רק הבעלים, אבל אם אחר עשה לא עבר כלל, ועי׳ תוס׳ סנהדרין דף כ״ו וסוכה דף [מ״ד] ע״ש בזה, והנה גבי יובל לדידן השדה יוצא רק לאחר יוה״כ של יובל דאז תוקעין, כמבואר ראש השנה דף ט׳, וא״כ הנה ביובל יש ב׳ בעלים, עד יוה״כ היא שייכת ללוקח ואח״כ חוזרת, וכן הפירות, עי׳ ב״מ דף ק״ט, וכן הוה מוצאי שביעית, וגם אם לא תקעו אין יוצאין, עי׳ ר״ה דף ט׳ ע״ב, עכ״פ שדה ביובל יש לה ב׳ בעה״ב, לכך נקט לשון רבים, כנ״ל.
פסוק כג:והארץ לא תמכר לצמיתות. עי׳ במה דפליגי הרמב״ם והרמב״ן אם זה לאו או סיפור, כיון דקיי״ל אפקעתא דמלכא ב״מ דף ק״ט. אך בירוש׳ גיטין פ״ד ודמאי אמר דנ״מ לגבי מוכר לבן נח, אם יש לו קנין למוכרו שם, דאין יוצאה מיד בן נח. ועמ״ש גיטין דף מ״ז ע״ש, ואף דלכאורה אם נימא דאין קנין לבן נח לחפור וכו׳ א״כ הוה רק כמו קבלנות, ולא שייך כלל גדר יובל, ואם נימא דיש קנין להפקיע מן מעשר חל עליה שם חוץ לארץ, אך נ״מ דמ״מ אם אח״כ קנאה מיד הב״נ נעשית ארץ ישראל למפרע, ואין בזה כיבוש יחיד. ועמ״ש ברמב״ם בהל׳ תרומות.
פסוק לז:את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך.
תו״כ פרשה ה, ג: כספך, ולא כסף אחרים. אכלך, ולא אוכל אחרים. או כספך ולא כסף מעשר…, כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר וכו׳.
עי׳ תו״כ פ׳ בהר ובספרי פ׳ תצא דמרבה שם כסף מעשר שני לאיסור ריבית. וצ״ל דאתיא כמ״ד ממון הדיוט הוא, דאי לאו הכי לא קנה כלל המעות, כמבו׳ קדושין דף כ״ד ודף נ״ד. והנה רש״י סנהדרין דף ע׳ ע״ב כתב גבי אכל מעשר שני דגנב דמי מעשר. ובאמת הא קיי״ל דצריך שיהא של אביו ושל אמו, וכיון דממון גבוה [הוא] אינו שלהם כלל, רק ר״ל דלקח מהדמים שגנב מעש״ש. ועי׳ רש״י חולין דף פ״א ע״ב דאם אכל מעשר שני של חברו צריך לשלם לו אף בגבולין וכו׳, ועי׳ תוס׳ קדושין דף נ״ג ע״ב וב״מ דף צ׳ וכ״מ אם מעש״ש בגבולין יש עליו דין ממון, ומ״מ צריך לשלם עבורו וכו׳, אך באמת כך, דנהי דאינו יכול למוכרו ולקדש בו האשה, מ״מ מה שנהנה בו צריך לשלם, אך נ״מ דלא הוי בגדר מזיק, וא״צ לשלם מן העידית עי׳ תוס׳ גיטין דף נ׳ ע״א וכו׳, עכ״פ התשלום שמשלם עבור המעש״ש שאכל אינו בשביל עצם הדבר, רק בשביל הנאה, דעצם הדבר אינו קנוי לו. וא״כ איך שייך לומר על זה ריבית, וע״כ דזה אתיא כמ״ד מעש״ש ממון הדיוט הוא.
פסוק לז:עי׳ ב״מ דף נ״ז ובמנחות דף צ׳ ע״ש דאין ריבית להקדש, ומ״מ מבואר בתו״כ פ׳ בהר וספרי דלמעשר שני (עשאם) [אף שהוא] ממון גבוה מ״מ יש ריבית, והגדר דשיעבוד צריך דוקא לאדם מסוים ולכך גבי הקדש ליכא מציאות רק צורה, משא״כ במעשר שני, ואכמ״ל בזה.
פסוק מו:והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו. הנה עי׳ בקדושין דף כ״ב ע״ב דיליף מכאן דאף אם קנה עבד כנעני מן ישראל אחר, מ״מ לא אמרינן שיצא ביובל כמו קרקע לבעלים הראשונים (קמ״ל). ועמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ עבדים פ״ט.
פסוק מו:תו״כ, פרשה ו, ה: ומניין לכל המוחזק אחריו בנו שהוא בנו, ת״ל ׳והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם׳.
רבנו ס״ל בהל׳ נחלות דאף אם אין אנו יודעין שהוא בנו כלל, מ״מ לבכורה נאמן, ע״ש בפ״ב ה״ד, וע״ש בפ״ד ה״א דמשמע דגם בירושה הוה בגדר עדות, לא כשיטת רשב״ם, אך זה נ״מ דהנה בתו״כ פ׳ בהר יליף שם מקרא דוהתנחלתם [אותם] לבניכם אחריכם דגבי ירושה אין צריך לידע בודאי שהוא בנו אלא די בחזקה שהוא בנו. ועי׳ במש״כ רבנו פ״ד מהל׳ נחלות ה״ז ולכך מהני מה שהוא אומר שהוא בנו כדי להחזיקו וממילא יורשו. ולכך אמרינן בירוש׳ דקדושין פ״ד ובב״ב פ״ח דאם מת הבן אין האב יורשו, דזה לא הוי בגדר בירור רק בגדר חזקה, ולא מהני לאחזוקי לעצמו.
פסוק מח:אחד מאחיו יגאלנו.
שם פרק ח, א: מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, ת״ל אחד מאחיו יגאלנו.
הנה מדברי הגמ׳ יבמות דף נ״ד ע״ב מוכח דגבי פגם משפחה רק על קרובי האב ולא על קרובי האם, אך בתו״כ פ׳ בהר לא משמע כן דרק הם קודמין.
