א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃ ג וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ ד וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃ ה וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃ ו וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃ ז וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃ ח וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ ט וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃ י לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃ יא וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃ יב וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃ יג וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃ יד וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃ טו וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃ טז וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃ יז אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃ יח וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃ יט וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃ כ וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃ כא וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃ כב וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃ כג וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃ כד בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ כה וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ כו אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃ כז וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃ כח אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃ כט כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃ ל וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לא וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו׃ לב וְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לג לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל׃ לד אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
סמיכותה של פרשה זו לקודמתה תמוהה, ורמב"ן כתב שפרשה זו ממשיכה את משפטי היובל - מוכר שדה אחוזה, מוכר עצמו וכו', וכיון שהוזכר בה דין נודר נכללו בפרשה זו גם שאר דיני נודרים, אף־על־פי שאינם קשורים לדיני היובל. (פ' בחקתי תשנ"ח)
פסוק ב:
רש"י ד"ה בערכך נפשת, ...ערך דבר שנפשו תלויה בו, עלי. ע"כ. והוא מ"תורת כהנים", ומשמעו: מדובר במקדיש כסף בשווי אחד מאבריו החשובים, אבר שהנשמה תלויה בו, כמו הלב או הכבד. וראה "שפתי חכמים" (אות מ). (פ' בחקתי תשנ"ה)
פסוק ב:
וראה דברי רש"י להלן (פסוק ט), שם מבואר שאדם יכול להקדיש אבר מבהמה לעולה ולא דווקא אבר שהנשמה תלויה בו. כלומר דווקא לעניין ערכים צריך דבר שהנשמה תלויה בו. (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק ג:
רש"י ד"ה והיה ערכך וגו', אין ערך זה לשון דמים, אלא וכו'. כלומר לשון שוֹוי. ותמוה מדוע אין רש"י משתמש כאן במילה זו שהיא ברורה, ולא אמביוולנטית כמו "דמים". אבל ראה להלן (פסוק יב) שם רש"י מפרש כערכך הכהן - לשאר כל אדם הבא לקנותה מיד הקדש, ומסתבר שזוהי הערכת השווי הממשי. ועוד קשה שהשם "ערכך" מציין בתחילה ערך קצוב, מעין תעריף, ואחר כך הערכה (או תוצאה של הערכה, כלומר ערך ממשי). (פ' בחקתי תשמ"ט)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ערכך, ...וכפל הכ"פין לא ידעתי מאיזה לשון הוא. ע"כ. באשר לכ"ף הכפולה, ראה רד"צ הופמן לספר ויקרא (כרך א עמ' קמז) שכתב: 'ערך' בלי תוספת ההדגשה משמעו דברים שערוכים בסדר נכון, שווה, ואילו "ערכך" מציין הצגת דברים זה לעומת זה כדי לקבוע על־ידי כך את מחירו של האחד ביחס אל השני. עיין שם עוד. (פ' בחקתי תשנ"ח)
פסוק ג:
"והיה ערכך הזכר... חמשים שקל... ואם נקבה הִוא... שלשים שקל". לא ידעתי מהו הקנה מידה להערכה זו - חוזק, חכמה, או מה. (פ' בחקתי תשנ"ה)
פסוק ה:
"ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה" וגו'. היחס שבין ערך זכר וערך נקבה הוא בשנים מתוך ארבעת המקרים המנויים בפרשה 5-3. הסטיה ממנו אצל גילאי ששים ומעלה מתפרשת יפה אצל רש"י (ז, ד"ה ואם מבן ששים). על כן תמוה שאינו מנסה לפרש את הסטיה השניה, אצל גילאי 20-5, שם היחס הוא 2-1. וצ"ע. (פ' בחקתי תשמ"ח) וראה "אזנים לתורה" שכתב: נפלאת היא בעיני, למה דברו חכמים מהסטיה של מבן ס' ולמעלה ולא דברו מסטיה זו של מבן ה' עד בן כ'. והוסיף: האשה בגיל מה' (לערך) עד כ' עיניה ולבה נתונים למצוא חן בעיני גבר, וערך נפשה נופל בגיל זה יותר מבגילאים אחרים. וכן אמרו על שרה אמנו - בת כ' כבת ז' לחטא, הרי שמז' עד כ' הוא הגיל, שבו האשה מסוגלת לחטא ביותר, ולכן ערכה פחות בשני שקלים, בגיל זה, מהשייכות של 5-3 המקובלת בשאר הגילאים לנקבה. ע"כ. וראה "העמק דבר" על אתר. הערת אלחנן קרוטהמר שי': דרך נוספת בהסבר הסטיה שבין זכר לנקבה ניתן למצוא בהקדמת בעל "תפארת ישראל" על המשניות למסכת ערכין, וזו לשונו: והטעם, מדהיה ראוי שיתן בערך הנקבה החצי מערך הזכר, מדהיא פלג גופא, רק כשיש בחצי ההוא מנין שאינו שלם ממלאין המנין, לפיכך עד ה' שנים, שחצי ערך הזכר הוא ב' שקלים וחצי, נותנין בהנקבה ג' שקלים שלמין. ומן ה' עד כ' שנים נותנין בנקבה חצי ערך הזכר, דהיינו י' שקלים. ומן כ' עד ס' שנה, שחצי ערך הזכר ב' עשיריות ומחצה, דהיינו כ"ה שקלים, ממלאין המנין ונותן בערך הנקבה ג' עשיריות שלימות, דהיינו ל' שקלים. ומן ס' שנים ולמעלה, שחצי ערך הזכר שוב אינו עשירית שלם, אלא רק ז' שקלים וחצי, ממלאין המנין שיותן בנקבה עשירית שלם, דהיינו י' שקלים.
פסוק ח:
רש"י ד"ה והעמידו. לפי רש"י, המעריך (הנודר) מעמיד את הנערך כדי שהכהן יעריכנו, לפי השגת ידו של מעריך. (פ' בהר בחקתי תשמ"ז)
פסוק ט:
רש"י ד"ה כל אשר יתן ממנו, אמר, רגלה של זו עולה וכו'. רש"י מסב את דבריו על הבהמה המוזכרת ברישא של הכתוב, אבל אינו מסביר את לשון הזכר: "ממנו", וזה קשה. וראה חזקוני המונה דוגמאות נוספות. באשר לגוף הדין ראה רמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (טו, ב) שכתב: האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה - תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר. (פ' בחקתי תש"ה)
פסוק י:
"...טוב בְּרָע או רַע בטוב". לא ברור לי, למה השינוי מקמץ לפתח. שמא בשל המקף? (פ' בחקתי תשנ"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': הפת"ח הוא הצורה היסודית של ניקוד המילה "רַע", ומה שבאה מילה זו כאן גם בקמ"ץ, הוא בגלל ה"טפחא" המפסיקה. אמנם בדרך כלל סגו"ל ופת"ח הופכים לקמ"ץ רק כשישנם מפסיקים גדולים כ"סוף פסוק" או "אתנחתא", אבל מצאנו שגם ב"טפחא" לפעמים הסגו"ל והפת"ח הופכים לקמ"ץ. ראה במדבר (ט, ב) ועוד.
פסוק י:
רש"י ד"ה טוב ברע. רש"י ד"ה או רע בטוב, וכל שכן טוב בטוב ורע ברע. ע"כ. צריך לומר שרואים את שני חלקי הכתוב - "טוב ברע או רע בטוב" - כאחד, והדרשה היא: אם אסור להמיר בהמת הקדש בעלת מום בבהמת חולין תמימה, למרות שהוא מועיל להקדש, קל וחומר שאסור, כשאין הבדל, כי זאת תהא סתם מניפולציה ללא תכלית. וראה "שפתי חכמים" (אות ר). (פ' בחקתי תשמ"ט)
פסוק יא:
רש"י ד"ה ואם כל בהמה טמאה, ...ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא אם כן הוממו. ע"כ. זה שמדובר בבהמה טהורה בעלת מום, כלומר בבהמה "אשר יקריבו ממנה קרבן לה'" (פסוק ט), ולא בבהמה טמאה, כגון סוס או חמור, זה נלמד מהייתור "אשר לא יקריבו ממנה קרבן". אם מדובר היה ב"בהמה טמאה", כמו סוס או גמל, מיותר היה לכתוב "אשר לא יקריבו ממנה קרבן". (פ' בהר בחקתי תשנ"ו)
פסוק טז:
"ואם משדה אחֻזתו יקדיש איש לה' וגו' לא יגאל עוד". מעניין שכאן אין הלכה כמו למעלה (כה, כה), מלמד שאין אדם רשאי וכו', ואף לא דרך־ארץ (שם, שם ד"ה מאחזתו, ולא כולה). (פ' בחקתי תשנ"ה)
פסוק טז:
רש"י ד"ה והיה ערכך לפי זרעו, ולא כפי שויה... זהו המשפט האמור במקדיש שדה. ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות. ע"כ. אכן רש"י מלמד מופלא היה שידע הלכות מתודיקה. (פ' בחקתי תשמ"ח)
פסוק כה:
רש"י ד"ה וכל ערכך יהיה בשקל הקדש, ...יהיה בשקל הקדש, עשרים גרה וכו'. מכיוון שמדובר במטבע שערכה הוא במשקל הכסף שבו, אין כאן עניין של אינפלציה, כי ההנחה היא, שהכסף שומר על ערכו לפי משקל מתכתו. (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק כט:
רש"י ד"ה מות יומת, הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה וכו'. פירוש, כאילו הכתוב מנמק בסיפא את ההלכה שברישא, ודומני שזה נדיר, אם בכלל יש לו אח ורע. (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק לא:
רש"י ד"ה ממעשרו, ...ומה היא גאולתו? (יפדנו) כדי להתירו באכילה בכל מקום כו'. ההשלמה שבסוגריים ראה אצל ר' אברהם ברלינר, אך אין הוא מציין מקורו. ובדפו"ר אינו. אך כך, בסוגריים, בחומש רש"ר הירש וב"לפשוטו של רש"י". (פ' בחקתי תשנ"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: לעניות דעתי ניחא טפי בלי מה שבסוגריים, והשאלה נמשכת עד אחרי "בכל מקום" (כלומר יש להציב את סימן השאלה לאחר המילים "בכל מקום").