פסוק ב:דבר אל בני ישראל איש כי יפליא. אמר איש ולא אמר אדם, לומר שמראה גבורות, לז"א יפליא שעושה דבר פלא שלא נדר מעות אלא נפשות, לזה בערכך נפשות, זהו איש לפי שהראה גבורה, ונאמר איש גבור חיל, ואמר בערכך לומר שהנפשות הם אצולות מתחת כסא הכבוד ואין להם ערך, אם יש להם ערך היא לפי דעתך שנדרת ואמרת ערך פלוני עלי, לז"א ואם מך הוא מערכך, מערכך הוא מך אבל מערך הקב"ה אינו מך, ולזה נסמכה פרשת ערכין לתוכחה, לומר שכל אחד ואחד מישראל הוא חביב על הקב"ה, כמ"ש ונפל ממנו רב, מי שיפול מהם אפי' הוא יחידי חשוב בעיני כרב, ואין התוכחות אלא ללבנן ולקיימן ולהיותם עומדים לפניו כל הימים, לזה אין שום ערך אפילו לבן חדש, לזה אמר ואם מבן חדש והיה ערכך, אם יש ערך הוא לפי ערכך, לפי דעתך שאמרת ערך פלוני עלי. ומה שהתחיל מבן עשרים ואח"כ מבן חמש ואח"כ מבן חודש, כי היה לו להתחיל כסדר ההולדה מבן חודש קודם ואח"כ בן חמש ואח"כ בן עשרים, אלא כמ"ש שזה הפליא לנדור, ומאחר שהפליא נדר, היותר גדול שבכולם שהוא בן עשרים, וגם התחיל מבן עשרים שמשם ואילך העילוי והגבורה, שהוא יוצא לצבא להלחם עם היצר, ולזה אין לו ערך, ואם יש לו ערך הוא כפי דעתך, כמו שארז"ל שהוא אחד מד' דברים שהקב"ה מכריז עליהם הוא בעצמו, על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, זה אין לו ערך, ומכאן תדע הואיל והקב"ה מכריז עליו הוא בעצמו, לזה היה הערך חמשים, לומר שעולה מדרגה אחר מדרגה עד שעולה עד שער החמשים, כמו שארז"ל בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה, כשהגיע לבן ששים אמר בן ששים שכבר תשש כחו, ולזה נאמר ג"כ בו חמשים שקל מה שלא נאמר כן בשאר, שאמר ואם מבן חמש שנים וגו' אמר עשרים שקלים, מבן חדש ה' שקלים, לומר שצריך לשקול בכל עת משנת עשרים ועד שנת ששים שנה וללכת במאזני הצדק, ולזה נאמר בו ג"כ כסף שצריך לכסוף עצמו ולהשתוקק ולעלות לעלוי, ולזה נאמר ג"כ בשקל הקדש מה שלא נאמר בשאר שלא הזכיר בהם קדש, כי אומרו כאן בשקל הקדש הוא מיותר לפי שאחר כל השקלים אמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש ולמה נאמר כאן בשקל הקודש לרמוז למ"ש שסוד החמשים הוא קודש, ושקל בא"ת ב"ש כ"ו וכסף בא"ת ב"ש ע"ה מ"ה, לז"א בשקל הקודש. ואם נקבה היא והיה ערכך וגו', מבן חמש ועד בן עשרים אמר ולזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרה, וכן מבן חדש ועד בן חמש שנים אמר והיה ערכך הזכר ה' שקלים ולנקבה ג' שקלים, וכן מבן ששים שנה לזכר ס"ו ולנקבה עשרה שקלים, לא נאמר בכולן ואם נקבה, למה בבן עשרים אמר ואם נקבה היא, אלא כמו שאמרנו שזה בן עשרים הוא ששוקל עצמו וכובש יצרו והקב"ה מכריז עליו. בעצמו, אבל בנקבה כתיב ואשה בכל אלה (קהלת ז'):
פסוק ו:ואם מבן חודש ועד בן ה' שנים והיה ערכך הזכר ה' שקלים כסף, ולנקבה ערכך ג' שקלים כסף, למה חזר ואמר ולנקבה ערכך יאמר כמו שאמר בכולן ולנקבה ג' שקלים, ערכך למה. אלא בשלמא הזכר יש לו ערך עד בן י' שנים, לפי שתכלית האדם הוא כדי לעסוק בתורה ומיום שיצא מכלל נפל היה ממתין אימתי יהיה בן ה' שנים, כדי שיראה קריאתו, כמו שארז"ל בן חמש למקרא, ואומר ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וגו', שמשם עולה למשנה ולגמרא, ולזה הערך הוא ה' שקלים כסף נגד חמשה חומשי תורה, ולזה אמר כסף מה שלא אמר כן בשאר שקלים, שהאב נכסף ומשתוקק לזה, אבל הנקבה מה ערך יש לה מבת חדש עד ה', לז"א ולנקבה ערכך יש לה ג"כ ערך, לפי שמבת חמש שנים מתחיל היופי וממתינין לה, וכל אחד נכסף לה ליקחנה לבנו, לזה אמר בה כסף, לפי שעל ידה הוא קיום המין יש לה ערך. ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר, למה אמר בכולם והיה ערכך הזכר וכאן אמר אם זכר. לומר שמבן ששים שנה ומעלה כבר נתלבן ועלה במדרגת הנשמה, לזה נאמר בו ומעלה מה שלא אמר כן לא בבן עשרים ולא בבן שלשים ולא בבן חמש:
פסוק ו:שהערך הוא לו, כבר הוא הולך ומתבטל ואין כאן ערך, לז"א אם, כלומר אם לו ערך, הוא דבר מועט שהן ט"ו שקל פחות מבן ה' שנים עד בן עשרים מערכך עשרים שקל וזה ט"ו שקל, ולנקבה עשרה שקלים קרוב לערך הזכר, ארז"ל כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה ליחשב כאיש, דאמרי אינשי סבא בביתא פחא בביתא סבתא בביתא סימא טבא בביתא:
פסוק לד:אלה המצות. סיום ספר זה, לפי שפסוק זה שפסוק כשסיים התוכחה אמר אלה החקים והמשפטים והתורות, החוקים של קרבנות זה שחיטתן בצפון וזה שחיטתו בדרום, והמשפטים הם דיני העריות, והתורות הוא כמ"ש רבי עקיבא תורת העולה, תורת האשם, תורת החטאת, תורת זבח השלמים, אח"כ אמר ציווי של ערכין מבן עשרים ערך חמשים שקל, מבן חמש שנים ערכך הזכר כך וכך והנקבה כך וכך, מבן חודש ועד בן ה' שנים, וכן מבן ששים, כל זה הוא צווי שיהיה כן, לזה אמר אלה המצות:
פסוק לד:ועל דרך הסוד חתם ספר זה במצות לפי שספר זה נקרא ספרא שיש בו ברייתות הרבה יותר משאר ספרים שנקראים ספרי, לפי שספר זה הוא גדול הערך וגדול ברבוי קראוהו ספרא, הספר הידוע. הרי בניהו בן יהוידע ששבחו הנביא שאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג (במסכת ברכות) פירש"י ז"ל פסוק זה ופירש שם מ"ש והוא הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג אמר דתני ספרא דבי רב ביומא דסתוא, הרי לעלוי גדול מה שא"א לשום אדם לעשות כן שבחו לבניהו בן יהוידע שהיה עושה, א"כ ספר זה הוא גדול הערך, לזה נחתם בשם הוי"ה, החקים הוא היו"ד שהיא עגולה וכמוסה ואין נראה מה שבתוכה כן החוקה אין לה טעם, והמשפטים היא ה' ראשונה דדינין מתערין מינה, והתורות הוא הוא"ו שהיא תורה שבכתב וכלול בה תורה שבע"פ, הרי שם יה"ו, ולפי שה' אחרונה היא עמם באחדות ולא באצילות, לזה הפסיק בפ' ערכין שהערך והמנין הוא בשכינה, לזה חתם בה שהיא נקראת מצוה. והבן:
פסוק לד:גימטריאות
אם בחקותי תלכו, לומר שילכו בחקותיו של הקב"ה, מה הקב"ה מקשט כלות כו':
פסוק לד:אם בחקותי תלכו ואת, ר"ת אבות, שילכו בחוקי האבות:
פסוק לד:תשמרו. קרי ביה תישמרו, גם אתם תהיו נשמרים:
פסוק לד:ונתנה הארץ יבולה. שהארץ תצמיח מתיה. יבולה, יבלה כתיב, אף ע"פ שבלו יחיו. ועץ השדה. אפי' עמי הארץ שהם כעץ יתן פריו, שנאמר ושפכתי רוחי עליכם ונבאו בניכם ובנותיכם:
פסוק לד:והשיג לכם דיש את בציר, כמו שנעשה לאיוב שנאמר הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם וארז"ל הטעימו הקב"ה לאיוב מעין עוה"ב. בציר ובציר ישיג את, ר"ת למפרע איוב:
פסוק לד:ואכלתם לחמכם. זו לחמה של תורה שתהיה ההלכה פשוטה ומבוארת, ואכלתם לחמכם בגימ' זו היא תורה:
פסוק לד:לשובע וישבתם. ר"ת וס"ת עולם, שישבו בטוחים לעוה"ב:
פסוק לד:ונתתי שלום בארץ. השלום שבשמים שנאמר עושה שלום במרומיו יהיה בארץ, שיהיו בני אדם כמלאכים שאין ביניהם לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות, ושכבתם ואין מחריד, שישכבו בקבר ואין מחריד, שלא ישכבו חרדים וחררים:
פסוק לד:והשבתי חיה רעה. אלו הרשעים שיחרים אותן מן העולם, חיה רעה מן ר"ת חרם, ויעביר חרפתן וגדופן, שישעשע יונק על חר פתן, חר כתיב חרפתן:
פסוק לד:וחרב לא תעבור בארצכם, ארז"ל אפילו חרב של שלום, וכן וחרב לא תעבור בגימ' בחרב של שלום עם ג' מלות:
פסוק לד:וישן מפני חדש תוציאו, בזמן מלך המשיח יהיו בריה חדשה, מפני חדש, ר"ת וס"ת משיח:
פסוק לד:ואם עד אלה. ס"ת מדה, מדה במדה:
פסוק לד:ושברתי את גאון עוזכם, אלו הגאונים ותלמידיהם שהן מחזיקים בעוזה של תורה:
פסוק לד:והלכתי אף אני בגימ' בתורה, ר"ל בשביל שלא שמרו התורה ודיניה:
פסוק לד:נוקמת בגימ' ירושלים, להחריבה:
פסוק לד:מטה לחם ואפו עשר, ר"ת למפרע עולם, לומר כל מי שהוא נותן לחם לדל הוא בן עוה"ב:
פסוק לד:ולא אריח בריח ניחוחכם, בגימ' תלמידי חכמים אזרה בגוים, בגימ' מרדכי:
פסוק לד:אזרה בגוים והריקותי אחריכם, ס"ת בגי' המן:
פסוק לד:והרצת. הצרות. שימצאו לאותו הדור צרות רבות ורעות:
פסוק לד:והבאתי מורך. מרך כתיב, מכר, שנמכרו לו, ורדף אותם קול עלה נדף, שכתב כתבים שהם כמו עלה נדף שנאמר הרצים יצאו דחופים, נדף דף נ', שנתלה על דף גבוה נ' אמה:
פסוק לד:ורודף אין ורדף כתיב בגי' צ"ר, איש צר ואויב המן הרע:
פסוק לד:בעון אבותם ימקו. בגימ' יוסף, בעון מכירת יוסף עשרה הרוגי מלכות נהרגו. ימקו, י' מקו:
פסוק לד:אז יכנע לבבם הערל, ערל בגימ' יצר ברית ראשונים בגימ' משה ואהרן:
פסוק לד:ואם גאול יגאל. זה הקב"ה שגאלם ממצרים ויגאלם לעתיד:
פסוק לד:ואם לא יגאל את השדה, שאין ישראל וירושלים נגאלים במהרה, ואם מכר את השדה לאיש אחר, זה נ"נ, לא יגאל עוד ע"י ב"ו אלא ע"י הקב"ה, שנאמר וירא כי אין איש ותושע לי זרועי:
פסוק לד:השדה בצאתו ביובל קודש, ס"ת למפרע שלוה, שיהיו ישראל שלוים ושקטים, לאשר קנהו זה אברהם, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, וכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם:
פסוק לד:אך בכור. ר"ת אב זה אברהם שהוא אב ראשון, שנאמר אב המון גוים:
פסוק לד:אך בכור בגימ' זה אברהם. אשר יבכר לה' ר"ת איל, זה יצחק שנפדה באיל:
פסוק לד:ד"א אשר יבכר זה יעקב שנטל הבכורה מעשו:
פסוק לד:וכל מעשר הארץ. זו א"י שהיא מעשר כל האומות, שהאומות הם ע', וא"י היא ארץ ז' עממין. העשירי, זה אברהם שהוא עשירי לנח:
פסוק לד:לא יגאל ולא ימיר, זרעו באומה אחרת לעולם:
פסוק לד:אלה המצות אשר צוה, בגימ' אין נביא רשאי לחדש דבר עה"מ: