פסוק ב:כי יפליא - יבדיל, כמו לשון מפרש שהנודר צריך לפרש באיזה ענין הוא נודר וכמה הוא נודר.
פסוק ג:ערכך - שני הכפין כפל הוא, כמו שתאמר מאודם אדמימות מן לבן לבנונית.
פסוק ט:כל אשר יתן ממנו לה' - אם הקדישו סתם.
פסוק ט:יהיה קודש - לקרבן ולא בדק הבית.
פסוק יא:ואם כל בהמה טמאה - של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טמאה בעלת מום.
פסוק יא:והעמיד את הבהמה לפני הכהן - ויביא בדמיה קרבן.
פסוק כ:ואם מכר - הגזבר לאיש אחר - לא יוכלו בעליה לפדותה עוד, אלא מתחלקת לכהנים ביובל לכהנים של אותו משמר.
פסוק כא:תהיה אחזתו - של מקדיש.
פסוק כד:לאשר קנהו מאתו - שהקונה אותו לא היה יכול להקדישו, אלא הפירות שיש לו בו עד היובל.
פסוק כו:לא יקדיש איש אותו - לקרבן אחר, כי הוא עצמו קדוש כבר לקרבן בכור.
פסוק כז:ואם בבהמה הטמאה - ממש יקדיש אדם. באותה יש פדיון ובבהמה טמאה ממש [דלעיל] פירשו חכמים שלמים כבעלי מומים, כמו שפירשתי.
פסוק כט:יחרם מן האדם - אדם שיתחייב מיתת בית דין, אין לו פדיון.
פסוק ל:מעשר הארץ - מעשר שני.