א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃ ג וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ ד וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃ ה וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃ ו וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃ ז וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃ ח וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ ט וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃ י לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃ יא וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃ יב וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃ יג וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃ יד וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃ טו וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃ טז וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃ יז אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃ יח וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃ יט וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃ כ וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃ כא וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃ כב וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃ כג וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃ כד בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ כה וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ כו אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃ כז וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃ כח אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃ כט כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃ ל וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לא וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו׃ לב וְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לג לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל׃ לד אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
כי יפליא, האומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי נותן לפי ערך הקצוב בתורה לא פחות ולא יותר, והדמים לבדק הבית, ואין חילוק אם הוא נאה או כיעור, מבן חודש עד ה' שנים לזכר ה' שקלים ולנקבה ג', ומה' עד כ' לזכר כ' ולנקבה י', ומכ"א עד סוף ס' לזכר נ' ולנקבה ל', ומס' למעלה לזכר ט"ו ונקבה י', ואם אמר סתם ערך עלי נותן כפחות שבערכין ג' שקלים, ובתוס' ערכין (ד':) ד"ה וכמה, דאומר ערך זכר נותן ה' - והכל מעריכין ומופלא ג"כ מעריך, ובר"מ פי"א ה"ד מנדרים כ' דמופלא מה"ת, ועמל"מ וראב"ד הל' נזירות פ"ב הי"ג, ומל"מ תרומות פ"ד ה"ה, וער"מ וראב"ד פ"א ה"ו מערכין אי עכו"ם מעריך, וזה רק אי מקבלין ממנו אבל אינו חיוב לשלם, כי אינו בבל יחל עמל"מ פ"י ה"ז ממלכים ד"ה ודע ובר"מ פט"ו ה"א ממעה"ק דבהקדש תוכ"ד לאו כדיבור ועמל"מ שם, ובמנ"ח מ' ש"נ כ' דבערכין מודה דמהני תכ"ד דדוקא במקדיש דחל ההקדש א"י לחזור, אבל באומר הרי עלי להקדיש בית זה עדיין לא חל ההקדש ומותר בהנאה כי לא נתקדש עדיין, רק דחייב להקדיש מחמת בל יחל ובל תאחר וככל היוצא מפיו יעשה, ער"מ פ"ו הל"א מערכין, וטור חו"מ סי' רי"ב ס"ט, אבל אין זה הקדש, וגם אמירתו לגבוה כמסירתו ונשתעבדו נכסיו כמו חוב עקצה"ח סי' ר"צ סק"ג, אבל אינו הקדש רק נדרי הקדש ולא מצינו בזה תכ"ד לאו כדיבור, וכאן נמי דמחויב ליתן אבל אינו קדוש אפי' בהפריש, עד שיגיע ליד הגזבר ומועיל. תכ"ד כמו נדרים ושבועות, אך בתוס' מנחות (פ"א.) ד"ה תודה מבואר דאף בכה"ג א"י לחזור תכ"ד, ואפשר מחמת חומר הקדש הוי כמו מגדף וכו', ונר' דוקא מקדיש הרי זה עולה, אבל באומר עלי דאינו הקדש רק שצריך לקיים הוי ככל נדרים דמהני תכ"ד, ועש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ה: ועמל"מ פ"ב הי"ג מנזירות במופלא אם ישנו בשאלה, ואם עכו"ם יש בשאלה עמל"מ פ"י ה"ז ממלכים הביא ירושלמי שהוא פלוג', ועקצה"ח רנ"ה סק"ב דתכ"ד הוא בחזרה דוקא בדבר שראוי בשאלה, אבל אם אינו בשאלה גם תכ"ד א"י לחזור, דהוא רק כמו הקדש טעות ואם ליתא בשאלה, דג"כ הוי הקדש טעות, א"כ א"י לחזור תכ"ד ע"ש אריכות, ומצאתי בירושלמי דמאי פ"ז ה"ו דאין נשאלין על התמורה משום דא"י לחזור תכ"ד, ועי' במראה הפנים וציון ירושלים שם, ולפמ"ש דבמופלא ועכו"ם אפשר דליתא בשאלה א"כ א"י לחזור תכ"ד ג"כ, אך באמת אין חיובעליו ואין כופין אותו - ובנדרים (כ"ט:) המקדיש בהמה לאחר ל' יום א"י לחזור, ולא דמי להמקדש אשה לאחר ל' יום דיכול לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וברא"ש פי' שחייב לקיים דברו מטעם נדר ע"ש, וא"כ י"ל דתכ"ד יכול לחזור כמו נדר, ולהר"ן שם דהוי כמעכשיו א"י לחזור וגוסס ומי שנגמר דינו למיתה אין לו ערכין, ובמנ"ח כ' אם העריך חבירו שנגמר דינו למיתה או העריך עצמו, והוזמו עדים דאגלאי מילתא למפרע דהגמר דין הי' בטעות חייב המעריך, ובשפתי צדיק אות כ"ה הק' בשלמא כשהעריך עצמו יען שיודע ששקר חשב שמסתמא יבואו עדים מזימים, אבל בהעריך הנגמר דינו למיתה, מהיכן תסיק אדעתי' שיהי' שינוי, ומסתם האמין שהפסק דין אמת, ממילא בשעת קבלה על עצמו לא הי' שוה פרוטה למה יחייב, ובפרט למה דקיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, ער"מ פ"א ה"ג באומר על פחות מבן חודש ערך זה עלי הוי כאומר ערך בלי עלי דפטור:
פסוק ב:
שם) בערכך כפל הכפין שכ' רש"י לא ידעתי מאיזה לשון היא ערא"ם וראב"ע ורשב"ם ומל"מ פ"ב ה"ד מערכין, ותי"ט פ"ה מ"ב מערכין ובשו"ת הרדב"ז ב' אלפים קפ"ו האריך בזה ומהאריכות לא העתקתי, ומסיים בזה"ל כללא דמילתא בכל מלת ערכך האמור בפרשה, חוזר אל הכהן אם הוא דבר הקצוב בתורה מצוה עלי' שיעריכנו כך, ואם אינו קצוב בתורה יעריכנו הכהן כפי שיווי - ור' בחיי כ' שכן הוא משפט הלשון להוסיף כ' או בתחלה להוראות הדמיון כמו והייתם כאלהים (בראשית ג' ה'), והנה שבה כבשרו (שבות ד' ז'), או באמצע כמו "אנכי" שיסודו "אני" ונתוסף בו כ' באמצע, ונעשה מתיבת אני אנכי, או בסוף כמו כאן בערכך שצ"ל בערך ונתוסף כ', וחידש מ"ש שאנכי נגזר מאני, ובילקוט יתרו רמז רפ"ו אי' שאנכי הוא לשון מצרית, ועי' ביוצר ליום א' של שבועות בריש שמ"ע, אז בכתב אשורית ובלשון עברית, ובדבור מצרית הנחלת לבת עברית, ועשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ע"ד, ובפהמ"ש לרמב"ם ידים פ"ד מ"ח, וע' בס' הדוה"ע, ופרד"י יתרו (קל"ח:): והא דערך מכ' עד ס' נ' שקלים, ע"פ רע"ב פ"ב מ"ה מאהלות הא דמת מטמא באהל בכזית בשר ורביעית דם דברייתו של אדם בכזית בשר ורביעית דם, וברא"ש שם בשם תוספתא, ובתוס' סוטה (ה'.) ד"ה אדם כ' דרביעית דם משקל כ"ה סלעים, ובשבת (ע"ז.) רביעית דם וכזית בשר שיעור אחד וע"ש בתד"ה הואיל, וא"כ ביחד דם ובשר משקלם נ' שקלים, וזה מכ' שנים עד ס' שאז עומד במלא כחותי' נגד משקלו ביצירתו, אך קודם כ' ואחר ס' שאין הגוף בשלימות הערך פחות ממשקל יצירתו, ועמ"ש בזה בפרד"י פקודי (דף שע"ה.):
פסוק ב:
שם) בעה"ת סמך ערכין לקללות, שבתוכחה יש מ"ה קללות ובמשנה צ"ח, ס"ה קמ"ג וכל ערכין ג"כ כן, וכ"ה בכלי יקר, ובנחל קדומים כ' שסוף תיבות אברהם יצחק ויעקב קמ"ב עם הכולל קמ"ג, כי הסוף יהי' שזכות אבות תגן מתוכחות, וגם י"ל קמ"ב וא' הוא יחידו של עולם להציל מכל התוכחות - ובקובץ דרושים חוב' ב' סי' ל"ו, והבאר סי' קט"ז הק' הלא בתוכחה יש מ"ט קללות ז' פעמים ז'. ובס"ה הם קמ"ז לא קמ"ג, וש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א תי' שלא כ' שבת"כ הם רק מ"ה, ורק כ' כל הקמ"ג שקלים לכפר על מה שבת"כ כלומר על מ"ה ממספר מ"ט, ולפמ"ש בכל"י הענין הוא שקמ"ג קללות שבתוכחה גורמין קמ"ג שקלים אשר ישראל נודרים בעת צרה ע"ש, וא"ש כי קמ"ג קללות הם פרטיים אשר יגרמו לנדור כיעקב שנדר בעת צרה, אבל ד' קללות אחרונות הם כלליות, כמ"ש רש"י עה"כ ונתתי את עריכם שהם סילוק שכינה, חרבן ערים שממון מקדש ולא אריח קרבנות ול"ש באלו שיביאו שקלים לכפר עליהם, כי מי יערך כל קהל ישראל לשקול בעדם ערכם, ואת מי יעריכו כל קהל ישראל לשקול בעדו שיהי' ערכו מכפר על כל הקהל וא"ש והגר"מ שפירא ז"ל מלובלין אמר סמיכות תוכחה לערכין, כשישראל יקרא התוכחה יהי' שפל בעצמו וידמה אשר יהודי אין לו שום שווי', לכן כ' הפרשה שיהודי אף הפחות שבפחותים יש לו ערך ושווי', ועמ"ש נכון בפרד"י תרומה (ד רס"ב:):
פסוק ד:
נקבה עמ"ש בפרד"י יתרו (דף קפ"א.) בזה:
פסוק ז:
ששים רש"י סבא בביתא כו' וי"ל בכבוד הזקנים, באבות פ"ג מי"ד שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של ע"ה מוציאין את האדם מן העולם, ובמדרש שמואל ימי נעורים היא השחרות ואז ישן ממצות ומע"ט, וימי אמצעים צהרים ואז מתענג בתענוגי התבל ושותה יין לרווי', ואם לא למד אז בזקנותו הוא מזקני ע"ה שאין בכחו להתענגמחולשתו, וכל היום יושב ומספר בשיחות ילדים, זאת מוציאין את האדם בע"כ ריקם מן העולם ומאומה אין בידו להוליך עמו לקבר ע"ש, וז"פ סבא בביתא ואין בידו לילך לבהמ"ד כי הוא ע"ה אז פחא בביתא, אבל סבתא טוב שתהי' בבית, אמנם זקן שהולך ועושה בביהמ"ד הוא מזקני ת"ח המוסיפים חכמה, וכאן מדבר מסתם זקן שאינו חכם, ועי' בזה בפרד"י וישלח דף ר"נ. - ובס' דבש השדה אות קכ"ב זקן בגימטרי' נקבה, כשאדם בא לזקנה הוא ממש כנקבה, ופרשת ערכין יוכיח, אולם דוקא זקני ע"ה אבל ת"ח נתוסף להם חכמה בינה ודעת, ובפרט סודות התורה, סוד בגימ' ע', ואם תצרף ע' לזקן מספרו "זכר" וזה אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ע' עם ג' אתיות בגימ' חכמה, ואז זכר בגימ' חכמה, ועי' בפרד"י ויחי (של"ו:), ובפרשת קדושים (י"ט ל"ב) ובהקדמה כאן דף ו':
פסוק ח:
תשיג יד עי' רביד הזהב מ"ש מערכין (י"ז.) דעשיר ועני אזלי' בתר זמן הנדר, וער"מ פ"ג ה"ה מערכין ולח"מ, ובס' גרש כרמל האריך בזה:
פסוק י:
טוב ברע רש"י טוב תם בבעל מום, ובגור ארי' כ' דאי אפשר לפרש טוב שמן ורע כחוש, דכלפי גבוה מה נפ"מ בזה בין קרבן כחוש לשמן, ופלא כי במנחות (ס"ד.) ולא עוד אלא שאומרים לו הביא שמנה לכתחילה, וע"ש ס"ט. בגמ', ופ"ד, נעשה ככחוש בקדשים, ופסחים ע"ו. תד"ה נימא כו' כחושים וע"ש בצל"ח, ובפס"ת סי' קע"ז בהג"ה תשובה מהגר"י ראזין ז"ל, והביא ירושלמי יומא פ"ו בעי' איזו עדיף משובח בגופו או במראה, ויומא (כ"ה:) מי עדיף אם שמן או מרובה בבשר ע"ש בקיאות רב: והדין בקיצור: כל בהמות ק"ק וקדשים קלים נוהג דין תמורה, ועוברים על לאו ונתפס בתמורה, ועופות ומנחות אינם בתמורה וכן קדשי בדה"ב, וכיצד תמורה: אם עומדים לפני בעל הקרבן, קרבן ובהמות חולין ואמר על חולין זה תחת זה נתפס בתמורה, אבל אם אמר על בהמות חולין ה"ז תחת חטאת או עולה לא אמר כלום, דצריך שיהי' ההקדש ידוע ומיוחד, ואפי' הקרבן בעל מום נתפס התמורה, ודוקא בקדם הקדישו את מומו, כ"ה בחולין (ק"ל. ובכורות י"ד. במשנה), ובר"מ פ"א הי"ג, ורובע ונרבע עושין תמורה וכן מוקצה, ונעבד אתנן ומחיר, ואינו נתפס באברים באמר בהמות חולין תחת יד או רגל של הקדש, ואפי' תחת אבר שהנשמה תלוי' בו עי' תמורה (כ"ו.) תד"ה מהו, דאם אמר תחת חציו של בהמת קודש נתפס התמורה, ויש לחלק בין חציו לאברים, ואין ממירין בעוברין, ואין התמורה עושה תמורה, וכן חטאות המתות, וא"י להמיר בקרבן שאינו שלו, ואם עכו"ם הקדיש אם יש בו תמורה עי' תמורה (ב':) וברש"י ד"ה ותוכל, וגם אין מימר קרבנו בבהמה שאינו שלו, דא"י להקדיש דבר שאינו שלו - ועי' תמורה (ט'.) דוקא הקדש דעלמא וחולין דידי' מהני באומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר, ולא בחולין דעלמא, והטעם דבהמה שלו כיון דהוא יכול להקדיש רק דא"י להתפיס בדבר שאינו שלו, א"צ שליחות רק נתינת רשות מהני כל הרוצה כו', אבל אם א' רוצה להקדיש איזה דבר בודאי ל"מ נתינת רשות בלא שליחות, כמו קידושין גירושין ומקח וממכר, וגדולה מזה כ' המהרי"ט דאף בשליחות אין אדם עושה שליח להקדיש בהמתו דמילי נינהו, ואף שדבריו תמוהים מתמורה ד"י, ועי' מחנה אפרים פ"ז משלוחין, עכ"פ שליחות בעינן וכאן הוי דבר עבירה ואשלד"ע ושליחות בטל, ובתוס' ב"מ (י':) ע"כ ל"מ כל הרוצה כו' אבל בבהמת קודש ל"צ שליחות כלל, ועי' במנ"ח מ' שנ"א ובפרד"י בא (פ"ג:) הרבה מזה, ובנפ"ח או"ח סי' תל"ד - ומימר אף שאין בו מעשה לוקה, ואפי' שגגה קצת כגון מתכוון לומר הרי זו תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דמזיד בתמורה, אבל אם חשב שמותר להמיר אינה לוקה, ובתמורה אף שהוי לאו הניתק לעשה לוקה דהוי ב' לאווי ולא אתי חד עשה ועוקר ב' לאווי, וגם אין הלאו שוה לעשה שצבור ושותפין אין עושין תמורה, ואף שא"ב מעשה, מ"מ נשבע ומימר ומקלל בשם, התורה החמירה בהם לחייב בהם מלקות אף על פי שא"ב מעשה, ועמנ"ח כל דיני תמורה:
פסוק יא:
בהמה עי' חינוך מ' שנ"ג, המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה ה"ז נערכת ונפדית ויביא בהמה אחרת תחתי', וגם המקדיש דבר המטלטל או בעל חי חוץ מבהמה מעריכין אותו כמה שוה וכופין הבעלים לפדות ומוסיפים חומש, ואם אחר פודה א"צ חומש, ואינו נפדה רק בכסף או מטלטלין, וחומש לא מעכב, ועתו"ס ב"מ (נ"ד.) ד"ה או שהק' פשיטא דחומש לא מעכב הא אפי' הקדש שוה מנה שחילל על שו"פ מחולל כשמואל ערכין (כ"ט.), אך הא דשמואל רק אם הבעלים בעצמן פודיןאבל באחר אין מחולל בפחות משוו', וכ"כ בטורי אבן מגילה (כ"ג:) הטעם כיון דבעצמו הי' יכול לשאול ולא באחר, וא"כ באשתו וביורש דהם לא הקדישו. וגם אין יכולין לשאול ג"כ אינו מחולל בפחות משווי' א"כ הי' סברא דגם חומש מעכב, ובמנ"ח נסתפק אי שוה פרוטה דוקא, או אפי' פחות משו"פ מחולל:
פסוק יד:
ביתו, בערכי בתים עי' חינוך מ' שנ"ד - מי שהקדיש ביתו ורצה לפדותו מערך אותו הכהן ונותן כפי ערך וחומש כדי להתרחק שלא לפחות מדמי ההקדש, ואעפ"כ שבשדה מקנה אין חומש, לפי שאינו מצוי שיקדיש משדה מקנתו שחביבה עליו. כיון שקנאה במעותיו לא הקפיד הכתוב בדבר שאינו מצוי:
פסוק טו:
חמשית בב"מ (נ"ד.) חומשא מלבר. וע"ש בהגהות הג"מ בצלאל הכהן דיש סמך לזה מכאן, ב' חמישית מלא, הכא, ובויגש (מ"ז כ"ב) ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהי' לכם, וי"ל דחז"ל סמכו בזה על הג"ש דכ' התם חמישית וכן הכא מה להלן חומש מלבר דכ' וארבע הידות יהי' לכם אף כאן כן, וממילא למדין לכל חומשין שבתורה חומש מלבר, ואף אם לא נתקבלה ג"ש זו מסיני, זה מידה בתורה דלמדין סתום מן המפורש, וכיון דמצינו פעם אחד בתורה מפורש דהוא חומש מלבר מסתמא כל החומשין כן - וע"ע פרד"י ויגש (של"ד:):
פסוק טז:
משדה אחוזתו, המקדיש שדהו ורצה לפדותו שיתן בערך הקצוב זרע חומר שעורים, בנ' שקל כסף לכל שני היובל, עי' חינוך מ' שנ"ה ובמנ"ח דאע"ג דבכל הקדש אם חיללו על שו"פ מחולל, אבל כאן דתורה נתנה קצבה אינו מחולל בפחות ע"ש הרבה מדיני ערכי שדות:
פסוק יט:
ראב"ע כפה רפה, עמ"ש בפ' בהר (כ"ג ל"ג):
פסוק כב:
רש"י או אם לא יגאל הוא בשנת יובל וכו', עי' מחוקקי יהודה שכ' עתי"ט ערכין פ"ז מ"ה, שראה נוסחא דייקנית שכ' וימכרנה גזבר לאחר, או אם יגאל הוא בשנת היובל, ועתו"ס ערכין (כ"ו:) ד"ה שדה, שהנוסח ברש"י כמ"ש בדפוסים שלנו לא יגאל:
פסוק כה:
וכל ערכך יהי' בשקל הקודש. עפרד"י תרומה דף רס"ב: מ"ש בזה דלכל הדברים יש לך מעות אבל כשתגיע לצרקה הוא עני. וז"פ וכל ערכך יהי' ג"כ בשקל הקודש ע"ש. ובירמי' [ט' ה'] שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי. הגר"ז מווילנא ז"ל הלך לגביר א' אודות דבר צדקה. ואמר לו הגביר אשאל מכ"ת אם ע"פ דין אוכל ליתן מעות אחרים שהנני בעל חוב גדול יותר מרכושי. ולא השיב לו. ובתוך כך בא חייט והביא מלבוש יקר מאד. ושאל הגאון ז"ל אם אמת כדבריך למה לך מלבוש יקר כזה במעות אחרים. והשיב שגם זה לוקח בהקפה. ואמר הגז"ל עתה אני מבין הפשט בפסוק. הכל מרמה וכל "שבתך בתוך מרמה''. אבל לצורך צדקה אתה איש אמת "במרמה מאנו דעת אותי", ואינך רוצה לעשות עכ"פ מכסה קטנה עבור צדקה: ובפרד"י ויקהל (דף שס"ח:) הבאתי מהאר"י ז"ל מענין צדקה בלילה, ועי' ירושלמי סוף פאה ר"ה ב"פ הוי מפליג מצור בלילה וכו' וע"ש בעמודי ירושלים, ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סו"ס מ"ג, ודברי תורה ח"א אות קי"ז: ובערכין (ז':) במשנה אין נערכין פחות מסלע, וברא"ם שפי' כוונת רש"י משום דגם ערכין מסדרינן, ותמה בהגהות הגרי"ב בש"ס ווילנא הא מבואר כאן משנה שלימה אין בערכין פחות מסלע, ומפיק לה מהאי קרא וכל ערכך יהי' בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהי' פחות מסלע ואין בזה שום מחלוקת, גם תמוה לפי כוונתו הא בערכין כ' שקלים, אלא הברור כוונת רש"י לאפוקי שארי והעריך הכ' בפרשה גבי בהמה טמאה וכיוצא שאינו כתיב שקלים עש"ה: ושם בהגרי"ב י"ד. במשנה שדה מקנה נותן את שווי, עמל"מ פ"ד הכ"ז מערכין שהביא רש"י כאן, וכ' והנה מ"ש יגאל בדמים הללו דקצובים לשדה אחוזה, לא ידעתי היכי רמיזא, דדמים הקצובים בתורה לא נאמרו אלא בשדה אחוזה אבל בשדה מקנה פודין אותה בשווי' עכ"ל ותמוה דהא מפורש במשנה כאן, ובשדה מקנה נותן את שווי' ר"א אומר אחד שדה מקנה וא' שדה אחוזה, הרי מפורש לר"א דגם שדה מקנה נותן דמים הקצובים, דהיינו זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף כמו בשדה אחוזה, ופרש"י הוא כר"א, וזה אין חידוש שרש"י כ' כיחידאי שכן דרכו לנטות אחר פשטות הכתוב היותר נוטה לפשוטו של מקרא, וכה"ג מצינו בברכות (מ"א) שפי' בד"ה גפן כדי רביעית אבל חרצנים כו' ולולבין, וכפי' בכמה דוכתי ובתוס' שם אם אכל עלין או לולבין, ובאמת אין הלכה כן דעלין ולולבין מותרין בנזיר וכמ"ש בערלה פ"א מ"ז, רק דר"א ס"ל כן וכדאי' שם בירושלמי מתני' דלא כר"א כו' אף העלין ולולבין וכ"ה בבבלי נזיר (ל"ד.) דלא כר"א. וע"ע בפרד"י ח"ב (דף קי"ד: ורנ"ד.) דגם דרכו של רש"י לפרש כאן פי' זה. ובמקום אחר פי' אחר:
פסוק כז:
בהמה הטמאה, בדעת רש"י ורמב"ן עשו"ת ברית אברהם יו"ד סימן ל"א אות ה':
פסוק כח:
כל חרם וגו' ערש"י ורא"ם ובמל"מ פ"א הי"ג מערכין מ"ש בדבריו, וערמב"ן כל נשיא המחרים העובר על דבריו חייב מיתה עש"ה, ועמ"ש בזה בשו"ת חתם סופר או"ח ר"ס ר"ח בדברי הגרצ"ח וע"ע בפרד"י פ"ב במלואים (דף תמ"ז.) בענין חרם:
פסוק כט:
חרם וגו', בהגהות מהרצ"ח יבמות (ע"ט.) בגמ' והא כ' לא יומתו אבות על בנים, אע"ג דדרשי' בסנהד' (כ"ז:) לפסול עדות קרובים, מ"מ כבר כ' רמב"ן בהשגות לסה"מ שורש שני דהא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, לא אמר אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ושניהם אמת ויסבול הכ' את שניהם, וברמב"ן סו"פ בחקתי כ' ג"כ כן והביא מד' במלכים ב' (י"ד ו'), גבי אמציה ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה וגו' לא יומתו אבות על בנים, ראינו דמקרא תפס קרא כפשוטו, ע"ג דהדרשא תדרוש על פסוק קרובים, ועי' בתוס' יבמות בגליון הש"ס מהגרי"ב:
פסוק כט:
שם) מאדם ערש"י ורא"ם, ועי' בהגהות בית שאול על משניות ערכין פ"ח מ"ד מחרים אדם מעבדיו ושפחותיו הכנענים וכו', וברמב"ן חרם הוי מן התורה עש"ה, ועשו"ת ברית יעקב אה"ע סי' ב', שכ"כ הרשב"א בתשו' ומרדכי הובא בחו"מ סי' ב' דטובי עיר הוי כב"ד הגדול, וכל צבור במקומו המה כגאונים שתקנו תקנות לישראל ע"ש בסמ"ע סק"י, ומה שהחרים רגמ"ה ודכוותי' הוי דאו' וספק חרם רגמ"ה להחמיר, ועי' עה"ג סי' נ"ג אף דמחלוקת אי גזר רגמ"ה שלא לישא ב' נשים אפי' במקום מצוה דפו"ר, והוי ספד"א לחומרא, ועי' ב"ש סי' ט"ו סק"כ וקנ"ח סק"א, אי יש ע"א שמתה אשתו א"נ להעיד ליקח אשה אחרת דאיתחזק איסורא כיו"ד סקכ"ז, וע"כ דהוי דאו' דאי דרבנן ע"א נאמן אף באיתחזק כמ"ש רמ"א סי' קכ"ז ס"ג, וכ"כ בחכ"צ סי' ס"ה לריב"ש סי' רמ"ה בבשר שהוחזק לאיסור אין קטן נאמן, אבל גדול אפי' קרוב דאו' מהימן ע"ש, וק' על ב"ש סי' א' סקכ"א בשם ד"מ דטעם חר"ג משום קטטה ולא משום דררא דאיסורא, והיכי דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד, דהא כ' התה"ד סי' רפ"א ורש"ל חולין והביאם ט"ז וש"ך יו"ד סי' רי"ח ס"ב בתקנת קהל, אפי' היכי דל"ה למגדר מילתא דאיסורא אם הי' בחרם הוי דאו' ע"ש, א"כ אפי' הוי משום קטטה מ"מ כיון דהוי בחרם הוי דאו', ויש להחמיר בספק, וע"כ דס"ל לד"מ וב"ש דגם חרם מדרבנן ולכן מיקל בספק: גם בהגהות מרדכי פ"ב דכתובות כ' דחרם דרבנן פקעה זיקה, וברמ"א אה"ע סקנ"ט ס"ה אם היתה משודכת לו דיש חרם הקהילות ונפל לו יבמה מותר לכנסה, אבל אם ל"ה משודכת אסור לישא עד שיחלוץ ליבמתו, גם מח"מ אה"ע סי' ס"ו סקי"ח מוכח דחרם דרבנן, ועי' סי' קי"ט בב"ש סקי"ב אך לד"מ דעכשיו כלה הזמן חדר"ג הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו איסור יש להקל בספיקן, אבל ז"א כמ"ש הב"ח דדורות אחרונים קבלו עליהם בחומר ותוקף גזרת ר"ג, גם מב"ש סי' ס"ו וקי"ט בחרם שלא לגרש בע"כ דבזה לא נמצא זמן קצוב מוכח דחרם דרבנן, ועוד הא הר"י מינץ הי' אחר אלף הששי והרעיש במי שהתיר ב' נשים במקום מצוה, וע"כ דקבלו עליהם גזרת ר"ג, גם רש"ל בפ"ו דיבמות אפי' אי ר"ג רק עד אלף ו', מ"מ גם אח"כ בעי היתר ואין ב"ד יכול לבטל, ודמי לפרישת אשה בשעת מ"ת ע"ש - ועוד נ' אפי' אי חרם דרבנן לא מקילין בספק כדי שלא יפרצו העם ויבואו להקל, כש"ך יו"ד סי' ע' סקי"ט בציר בספק אי קרקע הוי כלי מנוקב, דמחמירין בספק שלא יבואו להקל אם נפל על דם ממש, גם מצינו כמה ספיקות דרבנן דאזלי' לחומרא כש"ך יו"ד סי' ק"י סקל"ו -- ולכאו' אפ"ל דאע"ג דגוף חרם דאו' כרמב"ן, ז"ד על אנשים שישנן בשעת החרם כדיליף מקרא דכל חרם דהוי כשבועה, אבל דורות הנולדים דאי אפשר להשביעם כיו"ד סי' רכ"ח סל"ה, ואפ"ה חרם חל על הנולדים כשבועה, דכ' וישבע יהושע ארור האיש אשר יבנה את יריחו (יהושע ו' כ"ו), דהוי ג"כ גזירת חרם וארור ומדברי קבלה דהוי כמילי דרבנן, ע"כ כ' הג"מ כתובות, וב"ש וח"מ דהוי דרבנן, והא דתה"ד ורש"ל וט"ז וש"ך ביו"ד סי' רי"ח דהוי ספק דאו' אם נעשית בחרם, היינו לאנשים שישנן בשעת גזרה, וא"כ בזה"ז דהוי רק דרבנן יש להקל בספק, אך אפי' דהוי דברי קבלה ג"כ מספק להחמיר כטורי אבן מגילה (ב'.) וענובי"ת יו"ד סי' קמ"ו שכ' בגוף איסור החרם ל"ה דאו', ועי' שד"ח מער' ח' כלל מ' שהאריך בזה:
פסוק כט:
שם) האומר על איזה דבר מנכסיו קרקע אומטלטלין ה"ז חרם לבה"ב יפלו לבה"ב ונפדים בשוויים, ומבואר בש"ס דלא יחרום כל נכסיו או כל מטלטלין, ובר"מ פסק דבדיעבד מותרים, ואינו מבואר בש"ס רק חרם אבל הקדש אינו מבואר, אך הר"מ בפ"ח הי"ג מערכין כ' גם שלא יקדיש, והשוה הקדש לחרם מסברא, עמנ"ח מ' שנ"ז, ובאמת לא מסברא רק מקורו בתוספתא ערכין פ"ד ועפרד"י תשא (דף שמ"ז.), וכ"ז כשאמר לחרם בדה"ב, אבל אמר זה חרמי כהנים או חרם סתם ה"ז לכהנים, וכ"ז שהוא ביד בעלים הוא הקדש לכ"ד ומועלים בהם, עמל"מ פ"ה ה"א ממעילה. ואין לו פדיון ולא נמכר, ומשבא ליד כהן ה"ז חולין לכל דבר והם נכסי כהן. ובמנ"ח נסתפק אי מופלא יכול להחרים לכהנים דל"ה כהקדש, וגם אי עכו"ם יכול להחרים לכהנים ופשוט דחרמי כהנים כ"ז שלא ניתן לכהנים יכולים בעלים לשאול, ולאחר שבא ליד כהן א"י לשאול - ובקומץ מנחה כ' הא דתשמושי קדושה נאסרין באו"ח סי' קנ"ד וקיי"ל אזמני' ולא צר בי' או צר בי' ולא אזמני' אינן נאסרין, ונ' דאם אזמן וצר בי' דהוי תשמושי קדושה ונאסרין יכול לשאול על ההזמנה, והוי צר ולא אזמני' דשוב מותרין ובזה"ז אי החרים לכהנים היאך יעשה, דאין לנו כהנים מיוחסים, ופדיון הבן ופטר חמור שאני דאין ברירה דבא לו המצוה שלא מדעתי', אבל שיחייב עצמו מתחלה שיתחייב ליתן לכהן חזקה זה בודאי אסור, ע"כ לא יחרים בזה"ז אף לכהנים כ"כ במנ"ח, וכ' תקנה שיתן לכהן ומזכה לכל הכהנים שבעולם ע"י, ובעולם יש איזה כהן מיוחס, ונפקע ההקדש דהו"ל כאלו בא ליד הכהן, ואחר זה יעשה כהן זה מה שחפץ כי אין כהן אחר יכול להוציא מידו כי שמא אינו כהן.:
פסוק כט:
כל חרם, רש"י היוצא ליהרג ואמר א' ערכו עלי ל"א כלום, והוא מערכין (ו':) ובתיב"ע ובמפרש, וברמב"ן כ' מוסב על הערכת אדם המוחרם ממלך או סנהדרין דחייב מיתה בידי אדם, ואין לו פדיון אך מות ימות אם לא יפדוהו בעולות וזבחים ותפלה לה' עי' ס' אהבת יהונתן, ובכלי חמדה שופטים דק"ד ע"ד כ' שמוסב על הורג שלא בהתראה דמכניסין אותו לכיפה בסנהד' (פ"ח:) ודעת המתרגם דהכנסה לכיפה מסור לחכמים, ושלא תמיד מכניסין לכיפה, כי מהני צדקה ומע"ט ותשובה להצילו ממות אבל כופר ממון ל"מ בזה, ואם ב"ד רואים שעשה תשובה בלב שלם אין מכניסין אותו לכיפה:
פסוק ל:
וכל מעשר בספרי זוטא פ' נשא לפי שנ' בכל קדש לא יגע (ויקרא י"ב ד') יכול אף במעשר וכו' ועי' ת"כ, ושבועות (ז'. יבמות ע"ג: מכות י"ד: זבחים ל"ג:) ור"מ פ"ה ה"ד ממשכב, פ"י ה"ב מאה"ט, וירושלמי שבת פט"ז ה"ג כשם שמוזהר שלא לטמא לתרומה כן מע"ש ועמל"מ פי"ב ה"א מתרומות, פי"א ה"ב מטו"צ, וגם מבואר מירושלמי דגם מטמא מע"ש איכא ל"ת דבכל קדש לא יגע דג"כ איקרי קודש כמ"ש בבחקתי וכל מעשר וגו' קודש היא לה', ועי' קידושין (נ"ג.), וברש"י פסחים (ל"ח.) מותר לגרום טומאה למע"ש וע"ש בפני יהושע, ובמנ"ח הק' מסוכה (ל"ה:) באתרוג מע"ש מפני שמכשירה ופרש"י ומע"ש בעי שימור דקודש איקרי, וע"ש בערוך לנר, וע"ע ירושלמי תרומות פ"ג ה"ב דפליגו ב"ש וב"ה אי מותר לטמאות טבל הטבול למע"ש, ועי' בכל זה בס' אמבוהא דספרי (דף מ'.):
פסוק לב:
וכל מעשר אי' בשם הרה"ק ר"ש מאסטראפאלי ז"ל, דעשרה הרוגי מלכות היו נגד י' שבטים במכירת יוסף, וק' הא הי' רק ט' שבטים ורק דשיתפו להשי"ת עמהם, ור"ע הי' כנגד השכינה, דהי' בן גרים והוא מזרע מלכות, ורק ר"ע דרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, דת"ח כמו ה' לכיבוד, וזה פי' כל אשר יעבור (אשר נהרגו) תחת השבט (כנגד ט' שבטים) והעשירי יהי' קודש לה', היינו ר"ע שדרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, וז"פ ר"ש דרש כל עשין שבתורה כשהגיע לאת ה"א תירא פירש עד שבא ר"ע, וממילא גם ר"ש יכול לדרוש, (ועי' בפרד"י בראשית דף ל"ט.), ובס' דבש השדה אות ל"ה הביא ג"כ זה שמרומז בפ' "וכל מעשר בקר וצאן", ר"ת "וידעו כולם למה מת עקיבא שהי' רועה בקר וצאן", כי כל אשר יעבור היינו כל ט' שבטים אשר עברו הם הי' כל אחד תחת שבטו, אולם העשירי ר"ע יהי' קודש לה', היינו במקום השכינה, ובליקוטים מהאר"י ז"ל כ' וזה סוד אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד (ברכות ס"א.), פי' בשביל אחד שהיא השכינה שנקראתה בשמה, ועמ"ש בזה בפרד"י שמות (ל"ב.), וע"ע בפרד"י ויחי (דף ש"נ:) ושייך לכאן, ולא רציתי לכפול:
פסוק לב:
מעשר בהמה, מ"ע לעשר כל בהמות טהורות והיא קודש, ומקריבין אותו דמוחלבו והבשר נאכל לבעלים, ואסורים בגיזה ועבודה, ומחוסר זמן קודם ח' ימים אינו נכנס דיר להתעשר, וגם לקוח והנותן לו במתנה פטור ממעשר בבכורות (נ"ו.) – וע"ס קהלת יעקב אלגזי דאם נתן עדרו במתנה ע"מ להחזיר והחזיר לו, ג"כ פטור ממעשר דהוי כמכר וחזר וקנה ממנו דהוי בכלל לקוח, וכן בהפקיר וחזר וזכה ג"כ פטור וכל אלו שפטורות ממעשר אף ספיקות שלהם פטורים דעשירי ודאי ולא ספק, והפטור ממעשר שנתערב בבהמות כולם פטורים, ובב"מ (ו':) הק' תוס' דליבטל ברובא, דבעלי חיים דלא בטלי רק מדרבנן, והראשונים הקשו דנימא כל דפריש מרובא פריש, ותי' בשטמ"ק דתורה אמרה ודאי ולא ספק ואף רוב ל"מ דרוב מטעם ספק, ופשוט דאף ספק ספיקא ל"מ כמו ספק טומאה ברה"י כיון דתורה מיעטה ספק, ועמנ"ח מ' ש"ס דכל בהמה ספק טרפה רק מחמת רוב א"כ איך מעשרין הא לא אזלי' במעשר בת"ר, אך עי' בשב שמעתתא ש"ב דרובא דליתא קמן אזלי' בת"ר, גם י"ל כיון דהרוב כבר הוחזק ממנו, וכמ"ש בהפלאה סופ"א דכתובות לענין אין הולכין בממון אחה"ר: וכיצד מעשר, כונסין לדיר והעשירי סוקרו בסיקרא ואומר ה"ז מעשר, ואם יצאו ט', והי' נשאר בדיר ולא יצא או מת כולם פטורים, ואם לא יצא מ"מ הוא קודש, והעשירי מקדש אחד לפניה וא' לאחריה לא יותר, כיצד אם קרא לט' י', אף שקרא להי', ג"כ י', מ"מ נתקדש הט' ואינו קרב במזבח אלא נאכל במום, ובקרא לי"א י' הדין כן, אם קרא להי' אף דקרי להי"א י' לא נתקדש הי"א, אך אם עקר שם י' מהי' כגון שקרא להי' ט' ולהי"א י' נתקדש הי"א ג"כ וקרב שלמים ובמנ"ח כ' דעל מעשר א"י הבעלים לשאול, דתרומה וקדשים דע"י דיבורו הוא קדוש מהני שאלה, אבל עשירי ממילא קדוש ל"מ שאלה, אבל בטורי אבן ר"ה (כ"ח:) כ' דמהני שאלה ובמל"מ פ"ו ה"ג מבכורות הביא פלוג' אי כהנים פטורים ממעשר בהמה, ובביצה (כ"ג.) הק' תוס' היאך הי' ראב"ע מעשר בכל שתא והא בחורבן הבית הי' עדיין רך בשנים, ותי' דאפטרופות היה מעשר, ועי' בחכם צבי סי' ל"ג הקשה הא אפטרופוס אינו מעשר ומניח רק לאכול, וראב"ע היה לו ק"כ אלפים עגלים בכל שנה.: וצריך לאשר כל בהמות טהורות ולהביא לירושלים ולאכול שם וחלב ודם קרב במזבח, וכ' בחינוך מ' ש"ס שה' בחר בעם ישראל וחפץ שיהי' כולם עוסקי תורתו, ויודע שבנ"א נמשכים אחר החומר, ואדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם, לכן בהעלות מעשר צאנו שנה שנה במקום שעסק תורה וחכמה שם, והוא ירושלים ששם סנהדרין, וכן מעשר שני נאכל שם ונטע רבעי, וילך שם בעל הממון ללמוד תורה, או ישלח א' מבניו שילמוד שם ויהי' ניזן באותו הפירות, ומתוך כך יהי' בכל בית איש חכם יודע תורה, ותמלא הארץ דעה:
פסוק לג:
לא יגאל, אסור למכור מע"ב אלא יאכלו הבעלים והמוכר עובר בלאו, ובר"מ בכורות פ"ו ה"ה כ' וז"ל ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמו מוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפ"ת, וכ"ה בחינוך מ' שס"א, וע"ש במל"מ שהק' מזבחים (ט"ו:) מה נפק"מ לילקי משום לא יגאל, ובלח"מ הק' הא אי' בתמורה (ה':) דמק' על אביי דאי עבד מהני ממעשר בהמה, אדרבה לרבא קשה דסבירא לי' דל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אמאי לא לקי כאן, ועמנ"ח בזה: ובספרא לא ימכירנו לא חי ושחוט תמים ובע"מ, ועי' בכורות (ל"ב.) ובר"מ פ"ו ה"ה מבכורות דמכירות בע"מ מדרבנן, ואינה לוקה, ובלח"מ הק' דלרבא אף דלא קנה לקי כנ"ל, וכ' דר"מ פסק כאביי, וכה"ק בבה"ז ועתו"ס תמורה (ו'.) ד"ה והשתא, וי"ל דבתמורה (ג'.) מימר אי לאו דבדיבורא עביד מעשה שעושה מחולין קדשים הוי לאו שא"ב מעשה, וא"כ במוכר אם הקנין אינו חל שוב הוי לאו שאב"מ, ועמל"מ פי"א ה"א משחיטה, אולם ק' דר"מ פ"א ה"ג מחמץ כ' דקונה חמץ בפסח לוקה, ולהנ"ל ק' נימא אעל"מ וממילא ל"ה קנין ול"ה מעשה ואמאי לקי, וע"כ דר"מ לי"ל סברא הנ"ל, והדק"ל אמאי לא לקי מוכר מע"ב, ועי' חמדת שלמה פסחים, ושו"ת בית אפרים או"ח סי' מ"א, דלא אמרי' אי עבד ל"מ רק היכי דלאו בענין זה, אבל כאן הלאו דב"י, ואם קונה חמץ ומשליכו תיכף אע"מ, ולאו שיש בו מעשה דבתחילת הקנין הוי כמעשה, והנה אף דל"מ מ"מ לא גרע מהפקר דחייב בב"י כמ"ש הפנ"י: ובענין אי עבד ל"מ, עתו"ס תמורה (ו'.) ד"ה והשתא שהק' מנשבע שלא לגרש, ותי'לחלק בין איסור שבדה מלבו, ובש"ג פ' משילין הק' מב"ק (ע':) עקוץ לי תאנה מתאנתך וזרוק גניבתך לחצרי, למה לא נימא דלא קנה הגנבה דאעל"מ, והמהרי"ט סי' ס"ט הק' משוחט בשבת וכותב גט בשבת וחילק בין היכי שיתוקן האיסור אז ל"מ, וכ"כ בחוו"ד סי' א', ונתקשו האחרונים שלא יועיל בכותב גט על איסורי הנאה, ובכתובת קעקע, עתו"ס גיטין (כ':) ד"ה בכתובות, ובענינים האלו יתוקן האיסור ולמה לא נימא אעל"מ, ועשעה"מ פ"ב מגירושין הק' במקח שנעשה באיסור רבית, ובט"ז חו"מ סי' ר"ח חילק בין היכי שהיום גורם, והש"ך חילק בין היכי שאי אפשר בענין אחר ובכל זה אינו מיושב קושיות הנ"ל ובמנ"ח מ' שס"א תי' דהכלל אעל"מ לא שייך, רק היכי דהלאו הוא על ענין פרטי, כמו לא יחליפנו ולא ימיר, מפרשינן שלא יהי' לו כח להחליף ולהמיר ואם חלף והמיר כלא נחשב, וכן באונס שגירש ותורם מרעה על יפה דהוי לאווין פרטיים, משא"כ כשהלאו דרך כללי כמו לא תעשה כל מלאכה בשבת, דא"א לפרש שלא יהי' לו כח לעשות מלאכה, דודאי אם עבר ובנה בית בשבת יהי' בנה, וע"כ הפי' דאינו רשאי לעשות לכתחילה, משו"ה כל שישנו בכלל לאו זה ל"ש לומר אעל"מ, וכן בלא יחל ע"כ פירושו אי אתה רשאי לייחל, ולא שאין לו כח, דהא יש אופן דלא יפול בו דל"מ בנשבע שלא אזרוק, וא"ש כל הקושיית, ומצאתי שקודמו בזה בשו"ת רע"א סי' קכ"ט עש"ה: ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ד כ' דרק אם המעשה תלוי באחד קנסה התורה דל"מ מעשיו, אבל בנשבע שלא ימכור דעשה רק המוכר איסור ולא הלוקח ואיך נקנוס ללוקח, ועמ"ש בזה בפרד"י יתרו (קנ"ב. וקפ"א.) חדשות - ובסברות המהרי"ט וחוו"ד העיר ג"כ בשו"ת רע"א שם, ותי' הא דב"ק (ע':) בקציצת תאנה לא יתוקן ע"י שנאמר ל"מ, ואי דמכירה גופא הוי איסור, זה רק מדרבנן, ורבא אמר רק כ"מ דאמר רחמנא לא תעבוד - ומכתובות (פ"א:) כיון דאמר רבנן לא ליזבן כו' אין ראי' דגם באיסורי דרבנן אעל"מ, יפה כ' בפמ"א שם דהתם הוא הפקעת זכותא דאחרינא, וכיון דחסו חז"ל שלא להפקיע זכותי' גם דיעבד ל"מ, וכ"כ שם בתשו' רע"א סי' קע"ד, ופלא שלא הביאו שקדמם בזה בטו"ז או"ח סי' תקכ"ד, ועשי"ת ברית אברהם אה"ע סי' קכ"א אות י"ב עש"ה - הר"מ פ"ו ה"ב מבכורות כ' שאם עבר ועישר בהמות בזה"ז ה"ז מעשר ונאכל במומו, ובנובי"ת יו"ד סי' קפ"ט הק' שזה נגד גמ' בכורות (ס"א.) דמעשר בזה"ז ימות, ואיך פסק הר"מ דיאכל במומו ע"ש אריכות:
פסוק לד:
אלה המצות, ת"כ ללמד שכולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עי' בס' הכתב והקבלה, מצוה לפי פשט חז"ל הוא פירוש והודעת הדבר על בורי', כמ"ש במשפטים (כ"ד י"ב) והתורה והמצוה, תורה הוא תורה שבכתב ומצוה תורה שבע"פ, ולשון "צו" הוא מורה דרך שיורה להנוסע דרך הישר וזה הכוונה, (הושע ה' י"א) הואיל הלך אחר צו, וכן תיבת "ציון" בירמי' (ל"א כ') הציבו לך ציונים, כן מצוה יורה תורה שבע"פ שיורה דרך בתורה איך לקיים תורה שבכתב ובמגילה (ב':) שאין הנביא רשאי לחדש, וע"ש תרגום מי אמרו, ועי' ח"א מהרש"א סוטה (ל"ג.) וז"ל לרא"ש דוקא נקט לשין ארמי לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים, ולהחולקים דאין חילוק בין תרגום לשאר לשונות צ"ל דנקט ארמי שהוא תרגום לרבותא אע"ג שהוא לשון חשוב ניתן מסיני כדאמרי' פ"ג דמגילה עכ"ל, והגרי"פ באוצר בלום על עין יעקב כ' לא נמצא שם, אדרבא בד"ג. פריך מ"ש דאו' לא אזדעזע משמע דהוא תיקן, ועי' בקידושין (מ"ט.) ותוס' דמסיני ניתן תרגום וצ"ע:
פסוק לד:
שם) בשבת (ק"ד.) מכאן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכ"ת בתיב"ע ולית אפשר לחדתא בהון מידעם, ורק משה הי' נביא, ונביאים שאחריו לא באו רק להזהיר על תורת מרע"ה ולא להוסיף ולגרוע, ועתו"ס חולין (נ"ד.) ד"ה אין דרשאי ל' חיוב, משמע שאינו מחויב לחדש אבל אם ירצה יחדש, וזה נגד עקרי תוה"ק, לכן תיקן המתרגם ולית אפשר דאסור לחדש, ולכאו' משמע דרק חידוש אין רשות לנביא אבל אם מחדשים דין ישן שנשכח אינו איסור, ולא כן משמע בתמורה (ט"ז.) ג' אלפים הלכות נשתכחו באבלו של משה, א"ל ליהושע שאל באו"ת א"ל לא בשמים הוא, א"ל לשמואל שאל א"ל אלה המצות כו', הרי אפי' חידוש הלכות שנשתכחו בכלל איסור, אבל במגילה (ג'.) פריך מאלה המצות כו' ומשני שכחום וחזרו ויסדם, ולכאו' סתירה מתמורה, ובתורה תמימה כ' דנביא יכול להחזיר דין ישן ע"פ נביאה וגם ע"י כללי התורה וסברא, ובמגילה איירי שהחזירוהו הנביאים ע"י כללי תורה וזה מותר,ט"ז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, מאותיות מכנ"ף שומעים זמירות, כי צבי ינתן גם לאות צדיק, וגם גאולה החמישית בא תבוא, ועתו"ס סנהדרין (ל"ז:) ד"ה מכנף - וע"ש במגילה (י"א.) לא מאסתים בימי כשדים וכו', העבר יסוד לתקותינו לעתיד, ובימים עברו רבים קמים עלינו וה' לא נתנם להרע לנו, ותתחזק בלבנו הבטחון כי גם בעתיד עינו תהי' צופי' עלינו, וז"ש אחרי שלא מאס אותנו בימי כשדים וכו', מזה נשפוט כי יהי' ה' אתנו גם לעתיד, אשא דעי למרחוק ולפעלי אתן צדק (איוב ל"ו ג') אם נשים לנגד עיניני העבר עם תמונותי' השחורות שקמו עלינו להכרית לנו שם ושארית, ומכולם הצילנו ה', המה ברבות הימים כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, אז ולפעלי אתן צדק, כי צדיק ה' בכל דרכיו ואין עולתה בו ונבטח כי גם לעתיד יגן בעדנו, וירום קרן עמו ותורתו הקדושה ויראנו קץ הפלאות וישועות, ונשמע קול מבשר בראש ההרים משפיע ישועה. ובאו לציון ברנה ולירושלים בשמחת עולם אכי"ר: פרדס יוסף בכורי דוד אמר בן המחבר שליט"א. מפני כי דרכי מעודי להיות נטפל ומחובר לטהור לספרי דבי רב מר אבא הרב הגאון שליט"א. אמרתי גם עתה לא אמנע מלהציג פה מעט הערות הנוגעים לספרו פרד"י ה"ב. אמנם אני טרוד במסחרי. ובכ"ז אצלתי לי פנאי גם לזה. כי יש בעולם שני מיני "השגת גבול". יש השגת גבול אחרים. ויש השגת גבול עצמו. והנה דבר השגת גבול אחרים ידוע לכל. והוא זה שבא לגבול חבירו ומקפח פרנסתו. ואופנים דומים לזה. והשגת גבול עצמו נקרא על אדם שהקדיש את מיטב שנותיו ואת יקרת כשרונותיו ומבחר יגיעתו לעולם החיים (ואין חיים אלא תורה) איך זה יעזבהו כולו מבלי שוב אליו עוד? וזה צער בנפש לשכוח את כל עמלו בתורה. ולעסוק רק "בשנים במקרא ואחד בתרגום". וע' בכריתות ט"ז א"ר עקיבא. שאלתי את ר"ג ור"י באטליז של עמאוס. כשהלכו ליקח בהמה וכו' וכ' התוס' בטעם הדבר שמספר מקום השאלה. להודיע שבחם שאעפ"י שהי' טרודים בעסקם הי' עוסקים בדברי תורה (עי' פרד"י ח"ב בהקדמה דף מ"ח) ועיני נשואות למרום שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזזע"ע. דוד פאצאנאווסקי פאביאניץ בהגאון המחבר שליט"א. וחתן הרב הגאון ר' שלמה יהדה ליב הכהן שליט"א המח"ס "נוה שלום" אבד"ק זגיערשׂ (ל"ד: כ') וע"ע מש"כ הרמב"ם בטעמי המצות עה"פ ולא יבא בכל עת אל הקודש, שכל זה בעבור שלא יהי' הדבר אצל האדם כדברי חולין ודברים הדיוטים שהוא מורגל בהם, (עי' ס' ה"מ ל"ת ס"ח) ולפי"ז י"ל בשבת (ק"מ:) אר"ח לבנותיו תהוי צניען באפי גברייכו כו' נקוט מרגניתא בחדא ידא וכורא בחדא ידא, מרגניתא אחוי להו, וכורא (אבן שאין לו דמים) לא אחוי להו עד דמצטערן, והדר אחוי להו, והמאמר סתום וחתם, ולפי הנ"ל א"ש שר"ח בא לתת לבנותיו אות ומופת על ההרגל שממעט חשיבות האדם בעיני אוהבו, שע"כ הזהיר אותן לבלתי התראות כ"כ לעיני בעליהן, ובכן כורא לא אחוי להו וחשבו בנותיו מי יודע מה אשר לר"ח עד דמצטערן והדר אחוי להו, וראו שאין רק אבן, עי' בשיורי המדות הנספח לס' המדות שער אהבה פ"ה: (ל"ו. כ"ב) עפי"ז יש לפרש המאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, כי "כי" משמש בד' לשונות ואחד מהם בלשון אלא, ואחז"ל איזה עשיר השמח בחלקו, ומי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין, א"כ מי שאינו רודף אחר המותרות ואינו מתייגע רק על ההכרח לקיום נפשו ושמח בחלקו, אשרי לו בעוה"ז שאין חסר לו כלום, וגם יש לו שלום עם כל העולם, וטוב לו לעוה"ב, וזשה"כ יגיע כפיך כשתהי כי תאכל אלא על האכילה ההכרחי ולא על מותרות אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"בעי' בקו"ד חוב' ו' סי' כ"ג בשם דו"ז הגה"צ ר' פנחס אלי' ז"ל מלוטימירסק: (ל"ז. ט"ו.) וכן מצינו בפסחים (פ"ט.) מעשה וקדמו בנות לבנים, ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים, ויען כי זה נגד הטבע, כי בכלל זכרים זריזים יותר כמ"ש ירושלמי פ"א ה"ד נשים עצליות הן, ופעם אחת אירע להיפך יסופר כדבר חידוש: (מ"א. ל"ג) וע"ע בסוטה (מ"ט.) דראב"י איטפל בי' ברי' בר ברתיה, כי גדל א"ל אשקן מיא, א"ל לאו בריך אנא, והיינו דאמרו רבי בר ברתך אנא, ופרש"י גדל גדל איתי, ואעפי"כ אינו בנך, ולולי מסתפינא אמרתי שגם בן בתו חייב בכבודו, עי' בשאג"א מכות י"ב שכ' לחלק דהיכי דאביו חי אז גם בן הבן חייב בכבוד זקנו, והבי' ראי' מקידושין ל"ב אביו אומר השקוני ואמו אומרת השקוני, את ואמך חייב בכבוד אביך, וכן כאן דגם אביו מחויב בכבוד זקנו, לכן גם הוא חייב אבל היכי דאביו מת ונעשה חפשי מן המצות שוב ליכא הסברא שיחייב מצד אביו ע"ש, וכן בבני בתו כיון דגם אמו מחויבת בכבוד אביו, ורק כשהיא משועבדת לבעלה והקפיד היא פטורה, וא"כ גם בני ברתי' חייבין בכבודו דלגבי דידה הוי רק כארי' דרביע עלה, והא דאמרי' בסוטה שאינו חייב בכבודו, י"ל דברתא שוב לא היתה חי', לכן גם נכדו מבתו פטור מכבודו (ועפרד"י ויגש דף שכ"ז:): (מ"ו י"ב) כ"כ המד"ש, ולפי"ז יש לבאר המאמר באבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, דכל תורה שלא תחובר אלי' גם מלאכה ציבורית לטובת הכלל והשפעה הלומד אותה על אחרים לזכותם ולהשלימם, תורה כזאת לא תגדל במעלה ולא תתקיים, וגם גוררת עון, כי מי שיש בידו לזכות הרבים ולא זוכה החטיא את המטרה ולא השלים אח תעודתו, והי' בו חטא, ועי' בבינה לעתים דרוש נ"ו שהראה ג"כ בדברים נמרצים על החוב המוסרי אשר על כל להשתדל בהשלמת זולתו ולהדריך אחרים בשבילי התורה והמצות, וע"ע בס' ברכת אהרן מאמר מ': (א' י' ל"ו) כאשר כ' אא"ז מהרש"א בח"א כתובות ס"ז: שרבים בדור הזה מאספים עושר שלא באמונה ובחלול השם כגזלת עכו"ם, ואח"כ מנדבים באותו הממון להיות להם לכבוד וכו' ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה קיום, וע"ע בס' חסידים שצ"ז, תנ"ד, ושצ"ה, שאם אין בידך אלא משל אחרים אל תתן צדקה שמא לא יהי' לך במה לשלם, והכי אמרו בזה"ק ויקהל קל"ח, כ' פרוס לרעב לחמך, לחם אין כתיב כאן אלא לחמך, ההוא דינך ממונך ולא דגזילה ולא דעושק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותה הוא ווי לי' דאתי לאדכרא חובוי, ואזולאי כ' שעפי"ז נתישבה חקירה גדולה שראינו בעלי בתים גדולים אשר הפליאו לעשות צדקה ולבסוף יאבדו את עשרם וזרעם עניים ואביונים, ואי' המעלות הצדקה ושכר עשיה, רק בטח הי' ממונם גזל, וה' שונא לצדקה כזאת ע"ש, והמצות צווחת "לא איהו בעינא ולא אגרי' בעינא", יומא (ס"ט.) וכבר הקדימה תורה "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' כי תועבת ה' גם שניהם. (ועי' מכל זה בפרד"י תרומה רנ"ט.): (ו' י' כא) שמנהיג העדה צריך להיות בלבו שפל, ורק בפרהסיא צריך להנהיג נשיאותו ברמה, כאשר שמעתי בשם הגרע"א ז"ל שזה ענין מסוה שנתן על פניו, דהיינו לפי שהי' בטבע עניו מכל האדם, אבל בשעה שרצה להיות מנהיג הדור, בע"כ הי' נצרך לנהוג נשיאתו ברמה כאז"ל שא' ליהושע טול מקל והך על קדקדם, ובל"ס אז היתה ענותו לו למוקש, ע"כ הכרח להתחפש בפני הקהל ולהסתיר שפלת רוחו, וזה הענין מסוה שנתן על פניו, אבל ובבא משה לפני ד' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו (שמות ל"ד ל"ח), כלו' לפני השי"ת הבוחן לבב וכליות בלי מסוה כ"א בענות רוחו, ופח"ח, ועי' בשבת מפני מה חרבה ירושלים מפני שלא הוכיחו זא"ז, ופי' שהחכמים החזיקו עצמם במדות הענוה יתירה עד שאמרו שאינם כדאי להוכיח לזולתם, וכה הגיע רפיון המצב הרוחני בעולם עד החורבן, וכן אז"ל בגיטין נ"ו ענותנותו של ר"ז החריבה את עירנו, ולכאו' מה עניוות שייך בזה מה שאמר יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג, ושמעתי דקי"ל דיני נפשות מתחילין מן הצד, היינו מן הקטן, שאם יתחילו מן הגדול לא יהי' מי שיחלוק עליו, ור"ז הי' מחזיק עצמו לקטן שבהם, והתחיל הוא תחלה, ובאמת הי' הוא הגדול שבהם, ולא הי' מי שיחלוק עליו, ולא הרגו אותו, וגם מצינו שחז"ל הי מקפידים על ת"ח אשר לא יכיר ערכו וישפיל עצמו לפני ע"ה, עי' במגילה כ"ח שעל ת"ח כזה הכ' אומר כל משנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניא, והכוונה שעפ"י הנהגה שפלה כזו הוא משניא את התורה ולומדיה על הבריות, ודבר זה אפשר לגרום עונש מות, אמנם יש שמחויבים להחזיק במדת ענוה והשפלות אם הוא לכבוד ה' ולכבוד התורה כאשראמרו ז"ל בפסחים כל אחד ואחד נותן את פסחו בעירו ומפצילו לאחוריו ונושאו לביתו, ואעפ"י דבדבר הרשות אין תמונת מעשה כזה מן כבודו של ת"ח, וזאת מרומז בפ' זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהל' נ"א) ולא נתבאר יחש לב נשבר ונדכה לבזוי ה', רק שבא הכ' להורות לאדם לשמש בשתי המדות, בכל מדה בזמנה, ולא כעצת היצה"ר שמפתה אותו תמיד לרע, כאז"ל בברכות ס"א יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתח הלב ואין לו מקום קבוע, ובכן אנו מתפללים בכל יום והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, דקודם עשיית מצוה בא היצה"ר להדיחו דמצוה אינה גדולה ואינה לפי כבודו, ולאחר עשייתה יגדיל אותו ועי"ז בא לגיאות, (עי' באריכות בפרד"י לך י"ג ט'), ולומר עמנו הפ' כי בכלל צרך האדם להיות ברוח נמוכה ורכה, והאדם שחי בחשבון כזה נחשב לו זה כעין הקרבת קרבן, יען כי גם הקרבת קרבן ממש תכליתה להכניע גובה הלב, עי' בזבחים (פ"ח.) וזה הוא הכוונה, זבחי אלהים, - מה המה אלה הזבחים לאלהים - רוח נשברה לב נדכה ונשבר, ולכן מזהיר הכ' במקום שעפ"י המדה הזאת תבא בזיון ה', אז אסור להשתמש במדה עניות, וזה המשך לשון הפ' אם כי רוח נשברה ולב נדכה ונשבר הוא מדה טובה, אעפי"כ אלהים לא תבזה במדה הזאת, (עי' פרד"י תשא דף שנ"א.): (י"ג: א') ועוד י"ל הלא זה משפט המטיב לאחרים שיש לו נח"ר, בראותיו את המקבל טובתו שש ומתפאר כטובתו אז יתענג המטיב, וזהו וייטב אלקים למילדות וירב העם ר"ל כי המילדות הי' נחשב להם לטובה ולברכה מה שנתברך מעשה ידיהם: (מ"ד. כ') וגם אחז"ל בנדרים כ"ב כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, וכ' הר"ן דהכעס מביא לידי כפירה בעיקר כדאמרי' בשבת ק"ה השובר כלים בחמתו כאלו עובד ע"ז, ולהסביר הדבר נר', דהנה כאשר אנו רואים אם אחד כועס על חבירו שגרם לו הפסד ואינו מאמין שהכל בהשגחה פרטית, ואין אדם ברשותו כדאמרי' ביומא (ל"ח) אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וראוי להיות נדון כמורד במלכות: (מ"ה: כ"ג) ולפי"ז נר' ליישב ולהסמיך שני המאמרים בשבת קי"ח אר"י כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, וכן אר"י א"ר כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו, אם אנו באים לתבוע מהשי"ת שישלם לנו השכר על אלו השני מצות (אנכי ול"י) ומביאים לו עדות "השבת קודש" שאנו מקיימים אותו ואנו מאמינים שהשי"ת ימלא לנו מה שיחסר לנו ע"י השבת, ונמצא שע"י השבת יתודע הזכות שלנו, וע"ז אחז"ל כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו, היינו את שכרו, ובדין הוא, ואם יקשה אדם אולי מנכין לו מזכיותיו, ע"ז אחז"ל כל המענג את השבת לא יחסר לו כלום לא בזה ולא בבא, כי נותנים לו נחלה בלי מצרים: (מ"ו: מ"ד) הבי' דברי ירושלמי דאף דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דוקא אם הדחי' לשעה ולא כשהיא לעולם, ולפי"ד א"ש קושי' התוס' ד"ה אבל בשבועות (ל':) עמ"ש ה"ג בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין עצה וכו' והק' דהכא הוי שוא"ת, ובכה"ג גדול כבוד הבריות כו' ולפימ"ש רש"י שם ד"ה אבל באיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא, ותלמוד זה יודע שבעלה חי ע"כ א"כ בכה"ג תהי' באיסור כל ימי' ובכה"ג לא הותר מפני כבוה"ב רק לאיסור שעה אחת, וכירושלמי הנ"ל, וא"ש מה שכ' רש"י באריכות דאיסורא דוקא בכה"ג: (מ"ח. ט"ו) הן וגו' עי' בח"א (נח ו' י"ד) בשמי כי מדרך הטבע כשבא משה לישראל והי' מוטרדים בעול עבודה ול"ה להם פנאי לשמוע דבריו מקוצר רוח, ואם הי' שומעין למשה מה שמדרך הטבע אינו כן אז מהראוי לעשות להם נס חוץ לטבע, וז"ש הן בנ"י לא שמעו אלי ול"ה בבחינה זו בעבודת ה' לעשות חוץ לטבע, ואיך ישמיענו פרעה ואני ערל שפתים שהוא גם חוץ לטבע עש"ה, ועפי"ז י"ל דברי המד"ר ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה, אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים, אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואח"כ נעשה להם יבשה, וצ"ע למה איחר השי"ת ניסו, ולפי דברנו א"ש, הלא שר של מצרים טען הללו עע"ז והללו עע"ז, ע"כ צוה להם השי"ת לילך לתוך הים לעשות פקודת השי"ת במסירת הנפש ולהפקיר חייהם וזאת חוץ לטבע ועבור זה יעשה גם הוא נס שיבקע להם הים אף שהוא חוץ לטבע: (מ': מ"ד) ד"ה עי' בנובי"ק, וצ"ע דבריו מתוס' יבמות (ע"ו.) ד"ה שלא, דהתוס' דחקו עצמם שם לתרץ קושיתם ולא תי' דלמה היתה מהמיעוט כדעת הנוב"י, וע"כ מוכח דלית להו כלל סברא הזו, לזה הערנו חתני היקר החריף ובקי מו"ה יעקב יצחק נ"י אייבעשיץ:(ע"א: כ"ג) ע"ד סגולות, וע"ע בהרמב"ם בפי' המשנה ליומא פ"ח מ"ו שאין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והנסיון הקרוב לאמת, אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש ואינם מצד הדעת ונסיונו רחוק ע"ש, ובשו"ת תשב"ץ סי' תי"ח כ' שמהר"ם מרוטנברג התיר לכתוב על העוגה שנותנים לנערים שמות המלאכים משום פתיחת הלב, וע"ע בתשו' מהרש"ם מהד"ת סי' רכ"ה לענין שליח טלגרמה בשבת לצדיקים לצורך חולה שאב"ס אסור, ואפי' נכתבה בע"ש, זולת במקום צורך גדול שמתירין ע"י כתב שלהם, אך לצורך חולה שיב"ס למאמינים בצדיקים, י"ל דהו"ל כמקום סכ"נ דמותר לחלל שבת אפי' באיסור תורה וצריך שיהי' אתמחו הצדיק שיפעל בתפילותיו, והגרש"ק ז"ל הרעיש ע"ז, וגם הרבי מבעלז ז"ל התרעם ע"ז, ואין להקל ובפרט בדור הזה ע"ש, ובס' ברכת משה סי' ע"א שמתיר לדרוש בשבת בעצת רופא ישראל, אף שיכתב רשימת סדר הרפואה אף לחולה שאין בו סכנה, והטעם דכתב עמים הוה רק איסור דרבנן והוא לפ"ע בדרבנן שיש מי שמתיר בזה והובא דבריו בס' מקיץ נרדמים מכתב ד' וסותר בנינו ואוסר ע"ש, וע"ע בברכי יוסף סי' ש"א אי רפואת סגוליות דוחות שבת כמו רפואות טבעית, ובס' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"א הבי' שמצא בכת"י ישן שרבינו פרץ כתב בשבת שמות הקדושים (ועי' פרד"י פקודי שפ"ב.): (קי"ח. י"ב) ד"ה סוס, ופלא למה לא הבי' את המד' תנחומא שמות א' י"א עה"ת איש מצרי הצילנו וגו', וכי בדמות איש מצרי הי' משה אלא לולי איש מצרי שהרג משה לא הי' נכנס למדין משל לאחד שנשכו ערוד והי' רץ לתת רגליו לתוך המים ונכנס בנהר וראה תינוק א' שהי' שוקע במים ושלח ידו והעלה אותו וכו' א"ל לא אני אצלתיך אלא אותו הערוד שנשכני וברחתי ממנו הוא הצלתיך וכו', ושמעינן מזה שהמסייע לדבר נחשב כמעשה, לזה הערנו בני היקר המופלג בתוי"ר והמושלם כ' שלום צבי שיחי' לאויט"א: (ק"כ י' י') ובסנהדרין ק"א פריך אם לא אשים רפואה למה, עי' בתורת חיים שבועות ט"ו דזה שהשי"ת מונע החולי חשיב רפואה, ובזה פי' הקרא הנ"ל, וע"ע במהרש"א עירובין נ"ד ד"ה רפואות, ובזה יובן דברי התוס' כתובות (נ') ד"ה אסותיה, שכ' דאסותא הוא שלא ישכנו נחש, אבל אם כבר נשכו אין לו רפואה, ומבואר ג"כ דמניעה שלא יחלה חשיב אסותא: (ק"כ י' ל"ט) אם חולי נפש הם כמו חולי גוף, עי' במורה נבוכים ג' כ"ג, האדם יש לו ב' שלמיות שלמות הגוף ושלמות הנפש, ולשלמות האחרון אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלימות הראשון כי א"א לו שיצייר מושכל ואפי' ילמדוהו בעוד שיש לו כאב או רעב ע"ש, וכן כתב בכוזרי מאמר שני ג', וע"ע במקו"ב ח"א דתס"ט שמצינו בתורה בהרבה מקומות שתפס שמירת הגוף בלשון שמירת הנפש, כמו טמא לנפש, הנפש הנוגעת, כי הצלת נפשי ממות, המבקשים את נפשך, וע"ע בתענית (כ"ב:) אסור לאדם לסגף עצמו בתענית דכתי' ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החיי, הרי דמבי' ראי' לשמורת הגוף מלשון חיות הנפש, והכל חד הוא, ובמכתבי להמחבר שליט"א הארכתי (ועפרד"י אחרי רי"ב:): (קמ"א: כ"ד) ובקו' המקנה איך הי' משרע"ה משמש בסעודה, דמשה הי' מלך וא"י למחול ע"כ, ונראה דאי' בתוס' סנהד' י"ט ד"ה ינאי דעשה דכבוד התורה עדיף מעשה דכבוד מלך, א"כ יש לחלק ולומר דבהיותו מלך לחוד אינו יכול למחול ע"כ, אבל אם הוא מלך ות"ח, ואז העשה דמלכא טפלה להעשה דכבוד התורה, מיגו דמצי מחול לכ' התורה מחול נמי לכבוד מלכות, כדאי' בסוכה ז' מגו דהוי דופן לסוכה הוי נמי דופן לשבת, וע"ע ברכות ד' לדוד ברכי נפשי, וכו' ואני ידי מלוכלכים בדם, ובפנ"י שם דזאת הוי שלא לכבודו ובזיון הוא ע"ש, וצ"ע איך הותר לו כיון דמלך הוא, וא"כ מחול, ולהאמור ניחא – וגם י"ל דבאותו הזמן לא הי' לו למשרע"ה דין מלך עי' רש"י עה"פ ויהי ממחרת וגו' יושב כמלך, נר' דמאז למחרת רדתו מהר, ואחר שהתחיל לשפוט העם, נתעטר בכתר מלוכה, ובעיקר הקו' יש לעיין אם הי' לו למשרע"ה דינו כמלך ואגדות חלוקות בזה, עי' במדרש שוח"ט א' שכ' משה ושמואל אתה מוצא מה שכ' בזה כ' בזה, זה מלך וזה מלך, הרי נראה דבאמרם מלך, אין הכוונה מלך ממש אלא שהי' המנהיג דהא מדמהו לשמואל, וע"ע באוה"ח בהעלותך י"ב י"א דדינו כמלך אך אהרן דן במשה דין חכם ולא מלך ע"ש, וגם ראיתי בשם גדול א' דאי' "מלך הראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב", והיינו שאול, משמע דמשרע"ה לא הי' מלך, (ועי' פרד"י בשלח קל"ג:): ומחו' הגה"צ ר' חיים אשר שליט"א מראדאשיץ באחד ממכתביו אלי, כתב לי ליישב קו'המקנה הלא בלא"ה ק' איך ישב משה לשפוט, כיון שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה ה' י"א שמלך הי', והלא מלך אין דן, ובפרט ק' לפמ"ש הרמב"ם הל' סנהד' פ"ב ה"ג. כרבנן דר"י דסנהד' גדולה הי' ע"א דמשה הי' על גביהן, וק' האיך הי' משה יכול להיות מן הסנהד' הא אין מושיבין מלך בסנהד', וא"כ קשי' פסקי הרמב"ם אהדדי שבהלכות ביהב"ח כתב שמשה מלך הי', ובהל' סנהד' פ' שמשה הי' ממנין הסנהד', וי"ל דהטעם שאין מושיבין מלך בסנהד', כ' הרמב"ם בפ"ב הל' סנהד' ה"ד משום שאסור לחלוק עליו ולמחות את דבריו, וה"ט דמלך שמע"כ אכ"מ, ועי' בתוס' סנהד' משום דהכבוד אינו שלו, רק התורה נתנה לו הכבוד דכתי' שום תשים עליך, שיהי' אימתו עליך. וא"כ י"ל דדוקא מלך שיוכל לבוא עי"ז שימחול על כבודו לביטול מוראו, מלך כזה אסור לישב בסנהד', אבל משרע"ה שניתנו לו קרני הוד, ועי"ז יראו מגשת אליו שפיר הי' מותר לדון דאפי' יסתיר אחד מדבריו עדיין יהי' אימתו עליו, ועפי"ז א"ש מדוע כשבא לדבר עם ישראל הסיר המסו' מעל פניו כמ"ש דש"י, והלא משה עניו הי' והאיך יעשה במתכוון שיראו מפניו ולהאמור ניחא, ולפי"ז א"ש קו' המקנה דאצל משרע"ה אף שימחול ע"כ ג"כ יהי' מוראו עליהם, מחמת הקרני הוד ובכה"ג ימחול ע"כ, אך עדיין ק' בשלומא למ"ד יתרו לאחר מ"ת בא א"כ הי' אז למשה קרני הוד דבאו מהכתרים שנלקחו מישראל וזכה משה ונטלן שפיר הי' מותר לו לשמש בסעודה, אבל למ"ד יתרו קודם מ"ת בא, ואז לא הי' למשה הקרני הוד, והאיך הי' מותר לו למחול ע"כ, רק י"ל ממנ"פ אם יתרו קודם מ"ת בא, אז לא הי' למשרע"ה דין מלך כדאי' במד"ר דמשרע"ה הי' מלך מדכתי' ויהי בישורון מלך, וזה הי' בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל וזה הי' בשעת מ"ת, ואם נימא דיתרו לאחר מ"ת בא א"כ הי' לו הקרני הוד שעי"ז יראו מגשת אליו, ושפיר הי' מותר לשמש אותם בסעודה ונכון: ואני השבתי לכ"ק שליט"א דהנה הרדב"ז ח"ב סי' תשע"ג כ' דהא דאין מושיבין מלך בסנהד' דוקא בזמן שאינו ממנין הסנהד' דכיון דאינו בכלל המנין לא יקפיד וידבר תחלה או באמצע, ואיכא משום לא תענה על רב, אבל היכי דהוא ממנין הסנהד' שרי, דכיון שהוא בכלל הסנהד' לעולם לא ידבר תחלה אלא יתחילו מן הצד וליכא לא תענה על רב ע"ש, (ועי' בסנד' י"ח דכ"ג מעיד, לפני מלך, ופריך והא אין מושיבין מלך בסנהד' ומאי פריך הא כשהוא ממנין הסנהד' שפיר מושיבין גם מלך, וא"ל שזאת הי' הכוונה דמה שמשני התם משום יקרא דכ"ג אתא ויתיב האי): ולפי"ז א"ש מה שמשרע"ה דן אף שהי' לו דין מלך, דאי' בהרמב"ם, פ"ב דמלכים פ"ו שהמלך יתנהג בענוה יתירה אין לנו גדול ממשרע"ה, והוא אמר ואנחנו מה, ובטח המתין עד שגמרו כולם, ובכה"ג מושיבין מלך בסנהד' וע"ע מה שהובא בשמי בפרד"י ויגש דש"ז, ובפ' שמות א' ט"ו דמלך א"י למחול זה דוקא בהוה או על להבא, אבל על כבוד דלשעבר כבודו מחול ע"ש, ולפי"ז נ"ל ליישב קו' המפו' איך יוכל השי"ת למחול לישראל, והא מלך ישראל אכ"מ ולהאמור ניחא דרק קודם העשי' א"י למחול ע"כ, אבל בשכבר נעשתה יוכל למחול, וע"ע במנ"ח מצו' תצ"ו שהוציא מל' הרמב"ם דמלך יוכל למחול למורד בו, ויש להבי' ראי' מיומא כ"ב מפני מה נענש שאול מפני שמחל ע"כ שנאמר ובני בליעל אמרו וגו' ופרש"י מפני שמתחלת מלכותו מחל ע"כ, ומשמע דוקא בתחלת מלכותו, אבל אח"כ הי' יכול למחול: (רמ"ד י' כ"ג) עפי"ד הרשב"א דאין מברכין על צדקה דא"א לקיימה בלי סיוע חבירו, לפי"ז י"ל דיוק הפנ"י בכתובות ע"ב על דברי תוס' שהק' מה אין מברכין על ספירת זבה (וכעין זה אי' בדעת זקנים. בהר כ"פ ח') וכ' הפנ"י "דקושייתם הוי דוקא למאי דדרשינן וספרה לה לעצמה" ע"ש, ולפי"ד הרשב"א א"ש הלשון הפנ"י, דאי הו"א דאינה נאמנת עפ"י עצמה וצריכה להיות הספירה עפ"י אדם אחר, א"כ ל"ק אמאי לא מברכין, דכיון דא"א לה לספור לעצמה רק בצירוף אדם אחר, הוא בכה"ג לא שייך הברכה, לכן כ' הפנ"י שהקשו כן למאי דדרשינן וספרה לה לעצמה, וע"ע בקצה"ח סי' רמ"ג סק"ג בשם הפר"ח דגם אם נתנו הפדיון לכהן בע"כ הוי פדוי, דנתינה בע"כ שמי' נתינה, ולפי"ז א"ש מה שאחז"ל בסוף פסחים ר"ש איקלע לפדיון הבן פשיטא על פדיון אקב"ו על פדיון הבן אבי הבן מברך ברוך שהחיינו וכו' כהן מברך או אבי הבן מברך, כהן מברך דמטו הנאה לידי' או אבי הבן דהא עביד מצוה, ולכאו' צ"ע מה זה הפשיטות דרק אבי הבן מברך ולמה לא נימא דאבי הבן מברך וגם הכהן מברך כדמצינו במילה ששניהם מברכין, ולפי"ד הפר"ח א"ש, ולכן פשיטותא היא דרק אבי הבן מברך כיון שאצלו אין חשש, אף שהכהן לא יקבל יהי' הברכהלבטלה, אבל הכהן לא יוכל לברך דאצלו הוי ספק ברכה, דדילמא לא יתן לו אבי הבן לפדות, ושאני גבי מילה דמסור לו קודם הילד, והרי כבר מוטל לפניו: (רנ"ד י' ל"ח) וע"ע בהשל"ה מס' שבועות בשם מהרש"ל שהתיר החלב שנחלבה ביום א' של שבועות לאכלה באותו יום וכו' וכן הורה מהר"י מולין ז"ל, ולא ראיתי מי הפוסקים שהבי' דבריו אף לסניף להלכה להתיר: (שכ"ג י' י"ג) על הקו' למה לא נילף דאזלי' בת"ר מהא דסמכה שמירת שבת למורא אב דלא ישמע לו לחלל שבת, ואי ל"א בת"ר מהכ"ת דישמע לו דילמא לאו אביו הוא, ועי' בפמ"ג או"ח ס"ז דספק עשה דוחה לודאי ל"ת, וע"ע בתיבת גומא לך שנסתפק בזה, וע"ע בשו"מ מהדו"ת ח"א סי' צ"ה דמה"ט עדל"ת כי ל"ת ל"ה רק במזיד אם עובר, אבל אם אינו מתכוין למרוד בד' ואדרבה אם מכוין לקוים מצות ד' לא נעשה עבירה כלל, וע"ע בס' ברכת אהרן מאמר קע"ה דתלי' אי דבר שאינו מתכוין מותר, ולפי"ז א"ש הלא גם כאן אין כוונתו למרוד בד' ולחלל השבת, רק רצונו לקיים מצות כאו"א שהשווי כבודם לכבוד המקום, ובכגון דא אנו אומרים שאף ספק עשה דוחה לאו ברורה: (של"א: ל"ט) שאלו פ"א להגרא"ח מייזל ז"ל הרב מלודז שעכברים כססו גליוני ס"ת ועשהו כשני המגירה אם רשאים לחתוך המוריגים כדי להשוות הגליון שעדיין ישאר בו עד הכתב כפי הדרוש עפ"י ד"ת, אם יש בהגליון קדושה כמקום הכתב או לא, והשיב שמגמ' מופרשת ב"ב י"ד. בהא דת"ר אין עושין ס"ת לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו, מסופר: ר"ה כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי לי' אלא חד שיהי' בדיוק ארכו כהקיפו, ואי רשאין לקצץ הגליון העודף על השעור הנדרש למה הוצרך לכתוב שבעין ס"ת, הלא הי' יכול לכתוב אחד עם הגליונות רחבים, ואח"כ למדוד הקיפו ולקצץ הגליונים שיהי' ממש ארכו כהקיפו, (המודיע ש' תרע"ב גליון כ"ט): (תל"ד י' ל"ו) במי שיש לו בן שאינו מתנהג כשורה צריך להראות לו אהבתו ולקרבו, עי' באלשך עה"פ אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, נ' שאל יוכיח האדם את חבירו וע"י התוכחה יעשהו ללץ אלא יחזיק את חבירו לחכם ע"ש, וע' בס' ארץ צבי עיר קטנה לפרש הכ' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, דהיינו שהתוכחה תהי' בלשון הזה והוא תוכיח עמיתך. שאל יאמר אליו שחטא רק יאמר אליו תוכיח את עמיתך, (למשל אם נמצא ב' אנשים שעשו איזה עבירה יעשה א"ע בפני א' מהם כאלו אינו יודע שעשה גם הוא העבירה הזאת, ויאמר אליו הנה אתה ביודעו ומכירו של האי גברא ודבריך נשמעים אצלו, ונכון שתוכיחו על הדבר מגונה שעשה) וע"ע חות יאיר שהאריך בזה, וע"ע בפרד"י ח"ב דרפ"ו בשם הה"צ מאלכסנדר ז"ל: ולפי"ז זכינו להבין מאמר נפלא (בסוטה י"ג.) אר"ל ברב בישר ברב בשרוהו, ברב בישר רב לכם בני לוי, ברב בשרוהו רב לך אל תוסיף, וחלילה לבחור חטאים חדשים על מרע"ה, שחטא נגד קרח, רק לפי המשפט הראוי אל המוכיח לאחר שחטא חטאה גדולה לבוא עליו בחריפים וגדיפים, אבל מרע"ה שיכל דברי תוכחותיו בהיפך בפאר וכבוד, ואמר להם זכרו נא מעלתכם וכבוד משפחתם, ולא נאה בעדכם לשלוח מדנים בין אחים, ולעומת מדה יקרה זאת שהיתה בו גם השי"ת חשבו לטוב, גם כעת שהרהיב בנפשו עוז והפציר בתפלה ואמר לו הקב"ה לאיש רב המעלה כמוך, לא יאות להרבות דברים כ"כ, ובתוכחה הנמרצה הראה לו אהבה מסותרת ועוז ידידות וזה שכוונו חז"ל באמרם ברב בישר ברב בשרוה: