פסוק ב:פירש״י ז״ל ע״ש שהלהב וכו׳ ועוד דרשו וכו׳ משום דעל פי הפשט ק׳ דהא כבר השמיענו זה בקרא אחרינא דכתיב בלשון עלייה כדלקמן. ולכך הוצרך להביא הדרשה דאה״נ דלהא לא אצטריך אלא בא ללמד שמעלה היתה וכולי אלא דאי להך דרשה לחוד א״כ הול״ל בעלותך ולא בהעלותך שהוא מההפעיל. לכך הוצרך לומר ג״כ ע״ש שהלהב עול׳ וכו׳. ואם תאמר והיכי קאמר רש״י מעלה היתה דמשמע מעלה אחת והא תנן בתמיד אבן היתה לפני המנורה ובה ג׳ מעלות. מ״מ כבר כתב הר״ב שם דנפק׳ לן מג׳ קראי דכתיבי בהו עלייה והעלה את נרותיה להעלות נר תמיד בהעלותך את הנרות. א״כ כיון דמהך קרא לא אתי אלא מעלה אחת הילכך לא כתב רש״י אלא מכאן למדו שמעלה וכו׳ שמכאן לא למדו אלא אחת. וא״ת והא איכא קרא אחרינא ובהעלות אהרן את הנרות איכא למימר דאה״נ דחד מיבעי ליה לגופיה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עול׳ וכדכתיב לעיל. והשתא ל״ק היכי דרשי תרתי מחד קרא. וא״צ למ״ש הרא״ם דשקולים הם ויבאו שניהם:
פסוק ב:אל מול וכולי יאירו שבעת וכו׳ ה״פ דהקנה האמצעי הק׳ פני המנורה לא הנר האמצעי דהנר אינו חשוב מגוף המנורה כדכתיב ועשית את נרותיה אלא הקנה גופיה. וה״ק אל מול פני המנורה דהיינו הגוף האמצעי יאירו שבע׳ הנרות והדר מפ׳ הנר דגופיה פשיטא דכיון שאינו פונה לשום צד הרי הוא מאיר לעצמו ואהא לא אצטריך רבינו לפ׳ ולא מידי אלא על השאר וקאמר שכולם פונים למול האמצעי נמצא דמול הפנים יאירו ז׳ הנרות חד דגופיה וששה שעל ששת הקנים:
פסוק ג:ויעש וכו׳ להגיד וכו׳ ק״ל דתיבת כן מיותרת ומשני שבא להגיד שבחו שלא שינה אף על גב שאהרן לא היה צריך לעלות במעלה מאחר שהיה קומתו גבוה כדאי׳ בילקוט פרשת וארא אפ״ה לא שינה שאמר הואיל והקדוש ברוך הוא ציוה כן טעם וסוד יש בדבר ופשיטא שידעו:
פסוק ד:וזה וכו׳ דק״ל הרי כבר כתיב לעיל מעשה המנורה ומשני דאה״נ דקרא יתירה הוא דקמ״ל שהראהו וכו׳:
פסוק ד:מקשה בטדי״ץ וכו׳ כבר פירש״י לעיל בפרשת תרומה מהו ל׳ מקשה. ומיהו הכא אצטריך משום דכתיב מקשה זהב ולכאורה אין הלשון נמשך ונקשר יפה דמקשה קאי על פועל מלאכתה וזהב קאי על איכות הדבר שממנו נעשית ומש״ה מפ׳ דשפיר נקשר דר״ל עשת של זהב והעשת קרוי מקשה ע״ש הקשת הקורנס שצריך להקיש בו לפשט איבריה:
פסוק ד:עד יריכה עד פרחה יריכ׳ וכו׳ איכא למידק בלשון רש״י למה ליה להעתיק בכאן כל התיבות הללו של הפסוק הואיל ולא בא כאן אלא לבאר מהו יריכה והכי הול״ל יריכה היא השידה וכו׳ ובשלמא בדיבור דלקמן ניחא דכוונתו לפ׳ המשך הכתוב אבל הכא נרא׳ טרחא שלא לצורך. ועוד שכבר ביאר בפרשת תרומה מהו יריכה. ונראה שהרגיש רש״י בלישנא דקרא דכתיב עד יריכה עד פרחה בלשון יחיד. וק׳ שהרי הוו לה ג׳ רגלים וגם פרחים הרבה והול״ל עד יריכה עד פרחיה. ומשני יריכה היא השידה וכו׳ כלומר בשלמא יריכה לא ק׳ מידי דלאו ארגלים קאי אלא על השידה שעל הרגלי׳ אבל פרחה קשיא ולכך מפ׳ בדבור שאח״ז שלא כוון הכתוב כאן לספר תוכן מעשה המנורה שא״כ היה כתוב פרחיה אבל לא אתא למימר אלא שכלה מקשה מאבר גדול עד אבר קטן שבה ולפיכך כתב פרחה דקאי על הפרח היותר קטן שבכלם:
פסוק ד:כמראה וכו׳ כמו שנאמר וכו׳ אף על גב דההוא קרא כתיב בתר ארון ושלחן ומנורה רש״י ס״ל כמ״ד דלא קאי אלא אמנורה דמינה סליק וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ תרומה. ואין להק׳ דא״כ אמאי כתיב בתבניתם לשון רבים. דקאי על המנורה וכליה. אך ק׳ דא״כ למה לי וזה ללמד שהראהו הקדוש ברוך הוא וכו׳ כמ״ש רש״י לעיל הא כתיב כמראה וכו׳ ותרתי למה לי. וי״ל דחד על תבניתה וצורתה וחד על שיעורה ושיעור כפתוריה גביעיה ופרחיה ושיעור החלק שבה וכיוצא. ושוב מצאתי במדר׳ וזה מעשה המנורה מלמד שראה אותה ד׳ פעמים ראה אותה עם שאר כל הכלים ושכח וראה שנית מיכאל עומד וממשיח בה וראה אותה נעשי׳ וראה אותה עשויה ע״כ ולפי״ז א״ש דצריכי ריבויי טובא. וא״ש נמי בתבניתם דכתיב התם דקאי על מה שראה אותה עם כל הכלים:
פסוק ח:ופר שני מח״ל וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דכי היכי דלא מפרש הכא ענין הפר הראשון שהיה לעולה וסמך על מ״ש אחר כך ועשה את האח׳ עולה ה״נ לא הו״ל לפ׳ השני שהוא לחטאת. ומשני דקמ״ל דאע״פ שהוא חטאת חצונה אע״פ כן שוה לעולה לשרפה:
פסוק ט:והקהלת וכו׳ יבאו ויעמדו וכו׳ לפי״ז משמע לכאורה דדוקא הבכורות היו הנקהלים שעליה דוקא ניתנו כפרה וכ״כ הר״א. ואפ׳ דמש״ה כתיב עדת בני ישראל כלומר המובחרים שבהם. אבל לקושטא דמלתא מפשט הכתובים נרא׳ דאכולהו ישראל קאי וכן משמע מל׳ רש״י דלקמן. ושוב מצאתי כן בנח״י ואפ׳ לומר דס״ס הרי הם כפרה לכל ישראל שהרי בתחלה הבכורות היו קרבן כפרה לכל ישראל שהעבודה בהם ועכשיו שנבחרו הלוים תחת הבכורות הרי נקראים כפרה לכל ישראל. ועוד במ״ש בסמוך לעבוד וכו׳ ולא יהיה בבני ישראל נגף וכו׳ הרי דשייך כפרה לכלם ע״ד מה שפירש״י ג״כ בפרשת תשא על פסוק לכפר על נפשותיכם שלא תנגפו ע״י מנין. ה״נ כפרה שלא ינגפו ע״י כניסתם לקדש:
פסוק יט:ואתנה וכו׳ דק״ל דרובא דהך קרא יתירא הוא דכבר כתיב לעיל כי נתונים נתונים וכו׳ לעבוד וכו׳ ומאי קמ״ל הכא אלא להודיע חיבתן וכו׳ והוצרך הכא לזה כלפי מה דקאמר שלקח את הלוים תחתיהם לפי שטעו בעגל מש״ה קאמר דאפ״ה לא זז מחבבם. והראיה שתורתו הקדושה העולה על כל העבודות נתנה לכל ישראל:
פסוק כב:כאשר וכו׳ שבח העושין וכו׳ דאל״כ הרי כתיב לעיל ככל אשר צוה וכו׳ אלא להגיד שבח של ישראל דאף על גב שהיה זה רעה להם שניטלה העבודה מהם וניתנה ללוים אפ״ה אחד מהם לא עכב. וכן אפי׳ לוי א׳ לא עיכב מלהתגלח ולהניפן. אף על גב שהיה קצת בזיון שכן שנינו באשת קרח שבזה השיאתו כמ״ש רז״ל:
פסוק כד:מבן כ״ה ובמקום אחר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דבשלמ׳ לעיל בפקודי משה דכתיב מבן שלשים שנה ומעלה ניחא דר״ל שימנה לבא לעבוד עבודה כל מי שנמצא באותה שעה מבן שלשים שנה ומעלה כלומר יותר מבן ל׳ עד חמשים אבל כאן שהכתוב בא ללמד הדין לדורו׳ מכמה שנים יבאו הלוים להתחיל בעבודה לא שייך תיבת ומעלה שהרי כיון שהכתוב קצב לו זמן מיד בהגיע אותו הזמן הוא צריך וחייב לבא לעבוד וא״כ הול״ל מבן כ״ה שנה בא לצבא צבא ולא לכתוב ומעלה דמשמע דר״ל דמשם ומעלה הוא זמנו אם ירצה ואם לאו כל אימת דבעי ליתי דזימניה הוא עד בן נ׳ ולא כן הדבר דלאו ברשותיה הוא אלא חייב לבא מיד בהגיע זמנו. ומאי ומעלה לכך מפרש דכתיב ומעלה כלומר דלפי האמת אין מתחיל זמן עבודתו עדיין מבן כ״ה עד שנת ל׳ וזהו דכתיב ומעלה כלומר למעלה מכ״ה הוא זמנו אלא דמבן כ״ה בא ללמוד:
