א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ ג וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ד וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם׃ ז וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ׃ ח וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֔ר וּמִנְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר־שֵׁנִ֥י בֶן־בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת׃ ט וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת־הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְסָמְכ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־הַלְוִיִּֽם׃ יא וְהֵנִיף֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת יְהוָֽה׃ יב וְהַלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַ֠עֲשֵׂה אֶת־הָאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת־הָאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־הַלְוִיִּֽם׃ יג וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ יד וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ טו וְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה׃ טז כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃ יז כִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃ יח וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יט וָאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ׃ כ וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַהֲרֹ֖ן לְטַהֲרָֽם׃ כב וְאַחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כד זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כה וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַעֲבֹ֖ד עֽוֹד׃ כו וְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ב:
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. איתא במדרש כשראה אהרן דנשיאים הקריבו קרבנותיהם חלש דעתו א"ל הקב"ה כי הקרבנות יהיו בטלים ונרות שלך קיימין לעולם וכבר תמה בזה הרמב"ן דהא גם הנרות יהיו בטלים אחר החורבן ונראה לבאר המדרש כי הענין הוא כי כל תרי"ג מצות נכללים בז' מצות בני נח והם עיקרים לכל תרי"ג מצות רק שהם שרשים ותרי"ג מצות הם ענפים ומזה שמר אברהם כל התורה בכללה כי השיג הענפים מן השרשים וע"ז מורה ז' נרות כללות של מצוה כמ"ש נר מצוה ותורה אור והכל אל מול פני המנורה שהיא התורה הכולל שבעה שהם כלל לכל הנרות וזהו אל מול פני המנורה יאירו כי זהו סובב כוונת המצות לתורה והמצות והתורה הכל אחד ולכך דרש במדרש על הנרות ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה דע"י ז' מצות נשתרבב התרי"ג וידוע דלאחר החורבן התורה מכפר כמו הקרבנות כמ"ש כל העוסק בתורה וכו' וזה כל הקרבנות בטלים אבל שלך המורה על התירה ומצות לא יבטלו לעולם כל העוסק בתורה וכו' ונצטוה אהרן עכשיו כי נאמר בסמוך סוף פרשת נשא ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וכדי שלא יהנה אהרן מאור השכינה המבהיק מן הפרוכת לחוץ כמבואר בירושלמי שהכה"ג היה מהלך לאורה של ארון ולכך נאמר לו עכשיו להעלות נרות מול פני המנורה נגד המערב ששם אור השכינה כדי שלא יהיה נרגש אור השכינה באור הנר המאיר ולכך דרשו חז"ל עדות בישראל ששכינה שורה בישראל כי לולי זאת מה צריך להאיר נגד מערבי וגם ביום היו חלונות ובלילה לא נכנס אהרן ובזה יובן מ"ש ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה כי אהרן חשב עצמו בנבואה כמו משה ולכך דיברו בו כי אשה כושית לקח עד שאמר להם הקב"ה ההבדל שיש ביניהם ואם כן לפי זה כמו שמשה היה מביט באור השכינה בנכנס לאוהל מועד אף אהרן לפי דעתו הורשה ומ"מ עשה כן שלא יהנה מאור השכינה וזהו שבחו שלא שינה אף שלפי דעתו ההסתכלות מותר לו בזמן שהוא נכנס לשמש ואין אסור רק לבניו. ועוד לפי המדרש הנראה לי נאמר זו לאהרן לאחר קרבנות הנשיאים וע"כ מיום הקמת המשכן היו מקודם קרבנות הנשיאים יוה"כ ועשה כן אהרן מעצמו והיה מכוון דעתו לדעת המקום וזהו שבחו שלא שינה בדעתו מהצווי וגם הנרות מורין לו על המצות והעבודה והמנורה מורה על התורה ולכך אל מול פני המנורה יאירו שעיקר מצוה בתורה ולכך נר מצוה ותורה אור ומשה עיקר התורה ואהרן עיקר העבודה ולכך היה לאהרן לחוש לשנות ומ"מ לא שינה והקדים בכבוד משה לאהרן כי עיקר תורה חשוב מהעבודה וזה שבחו וגם ידוע מה שכתבו חכמינו ז"ל להעלות נר תמיד מעלה היה שהיה הכהן עומד ומדליק ומטיב וידוע דמשה היה גבוה עשר אמות כגובה המשכן וידוע דכתיב הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו כי שמן המשחה היה מגדלו וכדמצינו בדוד שלבש בגדי שאול א"כ היה אהרן גדול כמו משה וא"כ כשעלה ע"ג מעלה הוצרך לכפוף ראשו כאגמון שלא יפגע במכסה המשכן בראשו ולא שינה משאר כהנים שלא היו קומתם כל כך וזהו שבחו גם מה שחלש דעתו של אהרן על שכל הנשיאים הקריבו אף שהוא הקריב קרבן מילואים ראשון ביום חינוכו שהוא בזמן קרבן נחשון אלא שעל קרבן נשיאים היה מופת כי שעה ה' למנחתם כי לא הזקינו הפרים ולא מתו ולא נשברו העגלים כמ"ש במדרש משא"כ עליו לא היה אות ונתן לו הקב"ה אות ואמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות היינו שהוא יעלה את הנרות כסדרן ומ"מ הם מעצמם יאירו אל מול פני המנורה אמנם אהרן לא ביקש לנסות את ה' רק ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה שעל ידו נעשית שהאירו אל מול פני המנורה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה:
פסוק ד:
וזה מעשה המנורה וגו'. הנה אמרו חז"ל כי נתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ב"ה באצבע כזה תעשה והוא כי ידוע דלדעת התוכנים שבעה כוכבי לכת המה בשבעה רקיעים זה למעלה מזה אבל חז"ל כללם ברקיע אחד עם י"ב מזלות וכונתם כי הכל תלוי בי"ב מזלות כמו האצבעות מן היד שמתפצלים האצבעות וזה למטה מזה כך מן י"ב מזלות מתפצלים הכוכבים ויסבו בלכתן זה למטה מזה ותלוין הכל בי"ב מזלות כענף בשורש והכל נכלל בסוג רקיע אחד כי המה רק כענפים מתפשטים מהשרש וגם חז"ל מודים דז' כוכבי לכת קבועים בז' רקיעים זה למטה מזה ולכך נאמר מעשה אצבעותיך ירח וכוכבי' אשר כוננת ולא נאמר מעשה ידך כי הם רק כמו אצבע מתפצלין מן היד ודרשו במדרש כי ז' נרות דמנורה הם כנגד ז' כוכבי לכת וא"כ נתקשה משה שיהיה כולו מוקשה מחומר אחד כי הלא הם מחולקים בז' רקיעים וע"ז הראהו הקב"ה באצבע כי הם רק אצבעות כמו נרות המנורה אבל הם מחוברים כאחד למעלה במנורה בשורש אחד כהנ"ל וזהו שהראהו באצבע להורות כי המה רק כאצבעות. גם ידוע כי ז' קני מנורה הם נגד ז' נקבים שבראש האדם כמו שכתוב בספר יצירה ואמרו חז"ל כי האצבעות משופעות כיתידות שאם אדם שומע דבר בלתי הגון יכוף אצבעו לתוך אזנו והיינו כי הנקבים מוכנים ועומדים לעבודת ה' ולכך אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות היינו שיאירו ז' נקבים נגד התורה שהוא קני מנורה לעבוד בהם עבודת ה' ולכך באוזן שאין לו סתימה כמו פה ועין ובע"כ צריך לשמוע דבר בלתי הגון וא"כ איך יתכן שיהא מול פני המנורה וזהו שנתקשה משה והראהו לו הקב"ה באצבע לסתום לתוך אזנו גם ידוע כי בשבת שבת הקב"ה ממלאכה אבל מ"מ ע"י גלגלים דהוא מעשה אצבעות של הקדוש ב"ה נפעל בו התפעלות בשבת כמו בחול במדרש איתא כי ז' קני מנורה הם נגד ז' ימי שבוע והכל יאירו נגד פני מנורה היינו מול ה' ונתקשה משה בשבת אין כאן קני מנורה דהא בשבת שבת והראהו הקדוש ב"ה באצבע כי מעשה אצבעותיו היינו הגלגלים פועלים גם בשבת:
פסוק ד:
כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה. הנה אחז"ל דע"י הקב"ה נעשית מאליה ובפ' תרומה כתיב וראה ועשה כתבניתו אשר אתה מראה בהר ואם מעצמה נעשית מה היה צורך להראות אבל הענין הוא לפי מה שבא במדרש כי משה עשה שבעה קני מנורה נגד ז' עממין שכבשו ישראל ושלמה שבעים נגד ע' אומות א"כ נתקשה משה איך יהיה שבע נרות מוקשה אחד כי לא היו כיבוש ז' עממין כאחד כדכתיב מעט מעט אגרשנו מפניך אבל זה היה לאחר החטא דהיו יראים פן ירבו חיות השדה אבל קודם החטא לא היה פחד מפני החיות וז"ש לו הקב"ה מה שהוא מקשה אחד בתבניתם אשר אתה מראה בהר תחלת קודם חטא העגל והיה הרצון לכיבוש אחד והוצרך לעשותה ע"י הקדוש ב"ה כי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיו כל המצות פונים לתורה לעשות כולם לש"ש לבד ובאמת נתקשה משה דהיאך אפשר לאדם לעשות כל המצות לשם שמים בלי פניה רק הבא לטהר מסייעין לו ואחר כך עזר ה' מסייעו וזה היה במנורה שהראה למשה לכוון לעשותו כך אבל לא היה אפשר לגמור הדבר רק מעזר שמים נעשה וכן הדבר במנורה והבן: