פסוק ב:עשה לך שתי חצוצרות וגו'. לפי שאמר על פי ה' ביד משה אמר הקב"ה למשה אתה אומר קומה ה' ואני קם אתה אומר שובה ה' ואני שב, הם דברים שביני לבינך, אבל אני רוצה לעלותך ולהודיע לכל שעל פיך כביכול אני חונה ועל פיך אני נוסע, לזה עשה לך, אתה ואהרן ובניו חונים פתח אהל מועד והדגלים רחוקים אלפים אמה איך יוכר להם שעל פיך היא הנסיעה ע"י החצוצצרות שתוקעים בני אהרן שהן חונים בצלך, א"כ עשה לך. וכתב רש"י ז"ל נמצאת אומר על פי ג' היו נוסעים על פי הקב"ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות ע"כ. א"כ עשה לך הראה עצמך ותקן עצמך, ועוד אודיע טבעך בעולם שאין להם הויה אלא לך, ששום אדם לא ישתמש בחצוצרות אלא אתה, כי יהושע נשתמש בשופרות ודוד בכנור, אבל משה בחצוצרות כמו המלך שנאמר ויהי בישורון מלך. כל זה להורות על מעלתו של משה ששום נביא לא השיג לנבואתו שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'. ולזה היו מכסף להורות שכל הנביאים נכספים לנבואתו וממנו הם מקבלים, ועוד היו מכסף לפי שנבואתו מן הרחמים שמדתו בתפארת, ואפי' שיריעו בהם והתרועה היא רמז למדת הדין שנאמר עלה אלהים בתרועה, עכ"ז שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והחצוצרות אפי' שמריעין בהם נראה כמין ממיני זמר ונגון וקולו ערב על בני אדם, לא כמו השופר שמרעיש השומע קולו שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, א"כ משה בחצוצרות יהושע בשופרות כל אחד כפי מדתו, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, ודוד בכנור שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, כנור כי נר, והבן, כל אחד כפי מדתו. וכתב רבינו בחיי ז"ל וז"ל, ובעבור שעלתה השגתו להתנבא בשמו הגדול מדת הרחמים, לכך צוה לעשותם של כסף ולא הוכשרו משאר מיני מתכות כמו שאמרו במסכת מנחות, ובעבור שנתייחד לו דבור הרחמים פנים אל פנים מראה מתוך מראה לכך היו שנים והיו מקשה וזהו סוד וכו' ע"ש. ובסוף דבריו אמר ולפי שלא עלה שום נביא למדרגה זו בנבואה לשמוע מן השם המיוחד אלא הוא לבדו לכך צוהו שלא ישתמש בחצוצרות אלא הוא לבדו ולא זולתו, הוא שכתוב עשה לך ודרשו ז"ל לך אתה עושה ואין אחר משתמש בהן, והוסיף עוד ואמר והיו לך כלומר והיו המדות לך לבדך ולא לאחר זולתך, ומרוב קדושת החצוצרות ובהיותם כלים שנעשו לרמזו בו היו טעונין גניזה ונגנזו בחייו של משה ע"כ:
פסוק ב:והיו לך למקרא העדה. אמר למקרא, ולא אמר לקרוא לעדה, לומר הואיל והיו בזה הקול ג' דברים, על פי הקב"ה, ועל פי משה, ועל פי החצוצרות, שהיו תוקעין בהם בני אהרן כפי הכונה שלמדם משה רבם, וכפי הקדושה שהיה בהן בשעת עשייתן שא"ל הקב"ה יהיו לך שיכוין בהם הויות וכפי המקום שהן חונים שם. מזרחה, לא מזרח אלא קדמה פתח אהל מועד מזרחה, א"כ היו חונים בג' חניות, קדמה, מזרחה, פתח אהל מועד, וכל זה לא על חנם נכתב אלא הכל יש לו רמז ויש לו כונה א"כ כפי כל אלו הכונות כשהיו שומעים הקו והיה הקול נכנס באזניהם היו כולם מקודשים ומזומנים למאמרו, וזהו שת"א למקרא לערעא כמו מקראי קדש תרגם מערעי קדיש. וכן אמר ונועדו אליך והיל"ל ואם באחת יתקעו ובאו אליך, ואמר ונועדו ות"א יזדמנו, כלומר יכינו עצמן למאד ששום אדם לא ימרה פיך, לפי שהקול לבנם וזככם וקדשם. ואמר ולמסע את המחנות, ולא אמר לנסוע המחנות, לומר שהקול היה מסייעם בנסיעה ולומר שהם לא היו נוסעים כי הענן היה מוליכם, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, לזה אמר ולמסע, ואמר את לרבות שאר מחנות כמו מצורעים או ערב רב, וכה"א ותקעתם תרועה ונסעו המחנות, ולא אמר את, ולא אמר ויסעו אלא ונסעו מאליהן:
פסוק ט:וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם. היל"ל וכי תבאו למלחמה או וכי תבא מלחמה, אלא רמז כאן על צרה שלא תבא על הצבור שיתענו ויריעו בחצוצרות, כמו שאמרה המשנה שופר באמצע וחצוצרות מן הצדדין שופר מקצר וחצוצרות מאריכות. על הצר הצרר כתיב שהוא צר וצורר הוא סמאל שמקטרג עליכם תמיד. והרעתם כתיב, בזה תעשו לו רעה שיסתלק מעליכם, זהו וכי תבאו שמתקבצים ובאים לבית הכנסת, למה מלחמה יש מלחמת צר הצורר. ונזכרתם ונושעתם, ולא אמר ותזכרו ותושעו אלא ונזכרתם ונושעתם, בבר, טרם יקראו אני אענה. ואמר מאיביכם, ולא אמר מאויביכם אלא מאיביכם חסר ו' בלשון רבים, לרמוז לאויב הגדול סמאל. ומרוב ענותנותו של משה לפי שהחצוצרות הם להורות על מעלתו, לא נזכר על עשייתם, שלא נאמר ויעש משה חצוצרות, וודאי הוא עשאן:
פסוק יב:ויסעו בני ישראל למסעיהם. זהו מסע ראשון של מדבר סיני אחר שהוקמו הדגלים, ולמה נאמר למסעיהם, והיה מספיק ויסעו בראשונה, אלא בא לומר שנמסרו למסעיהם, למי שמסיעם ונוטל אותם, שהם ענני כבוד, אח"כ ויסעו בראשונה שהוא מסע ראשון:
פסוק כט:ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה. למה מז' שמות שהיו לו לא קראו כאן אלא בשם חובב, ולמה אמר המדיני ולא אמר שהיה כהן מדין, ולמה אמר כאן חותן משה ולא אמר חותנו, ומה ראה משה שאמר אל נא תעזוב אותנו. אלא ארז"ל במדרש תנחומא פרשת יתרו שאמר וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, א"ל הקב"ה למשה בני היו בחומר ובלבנים ויתרו היה יושב בביתו בהשקט ובבטחה ובא עתה לראות בשמחתם ובשמחתם לא יתערב זר, לזה שלחו. וארז"ל שהלך לגייר בני משפחתו, ועתה שחזר ובא מרוב חיבה, לזה קראו בשם חובב שחבב התורה ונעשה ריע לאל, והניח מעלתו וכהונתו, לזה לא אמר כהן מדין אלא המדיני כאחד מאנשי מדין, ולזה אמר ג"כ חותנו שלא יאמר בשביל מעלה שעשה משה לחותנו בא לזה לא הזכירו בלשון חותנו אלא חותן משה, להודיע איזה חובב הוא, וא"ל אל נא תעזוב, וא"ל לא תלך פעם אחרת כמו שעשית שהלכת, וא"ל כן התנצלות לומר שלא שלחו אלא הוא הלך מדעתו, אבל עתה אל נא תעזוב אותנו, כי כשיראו ישראל שבאת קודם והלכת וגיירת משפחתך ובאת עתה, יתאמת להם שמרוב חבה באת ותחבב להם התורה, זהו והיית לנו לעינים. וא"ל עינים ולא אמר לעין, הוא כמו שאמרו במדרש למה נמול אברהם לצ"ט שנה, אלא אלמלא מל בן עשרים או בן שלשים לא היה גר יכול להתגייר מבן שלשים ומעלה, אלא הקב"ה גלגל עמו עד שהגיע לצ"ט שנה שלא לנעול דלת בפני השבים הבאים וליתן שכר ימים ושנים ולרבות שכר עושי רצונו, א"כ אברהם אבינו עין לגרים, ואתה עין שני, כי יביטו בך שהיית בכבודו של עולם ובאת למדבר תוהו, יביטו בך ויבואו להתגייר, לזה אמר לעינים ולא עינים לעינים לגרים. עוד והיית לנו לעינים, לערב רב, שהם ראו הנסים והנפלאות במצרים ועל הים ומעמד הר סיני ואתה לא ראית. כ"ז אליבא דמאן דאמר יתרו לאחר מתן תורה בא, או כמו שאמר המדרש ששלחו משה משום ובשמחתו לא יתערב זר, ויראו אותך שבאת וקבלת אלהותו בחיבה, לא יבואו למרוד ולכפור בהקב"ה כמו שהם עתה מורדים וכופרים בו. עוד והיית לנו לעינים, שא"ל שעתידין בניו לשבת בלשכת הגזית לדון את ישראל, שהדיינים נקראים עינים שמאירים עיניהם של ישראל בהוראה:
פסוק כט:נסעים אנחנו. פירש"י ז"ל מיד עד ג' ימים אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת ליכנס לארץ מיד אלא שחטאו במתאוננים, ומפני זה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו והיה סבור שהוא נכנס, ע"כ. עוד נאמר שאמר נוסעים אנחנו, לפי שהענן היה מוליכן, בערך זה הוא משותף עמהם:
פסוק כט:לכה אתנו. אתה צריך ללכת ברגליך, כי הענן לא היה נושא אלא לישראל שנא' ואשא אתכם, אתכם דייקא:
פסוק כט:והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. הבין הוא מדבריו של משה, דבר טוב על ישראל ולא לגרים, וכן אמרו במדרש אתן לכם ולא לגרים, לזה אמר הואיל ואני צריך ללכת ברגלי ואין לי חלק בארץ א"כ לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך:
פסוק לא:כי על כן ידעת חנותנו במדבר. תחבב עליהם חנייתם במדבר, וידעת הוא מלשון חיבה כמו וידע אלהים, ואם אתה תלך, כולם ילכו ויפרדו, ובחבורך אלינו יתחברו ופירוש ידעת חברת, כמו והאדם ידע את חוה:
פסוק לא:אל נא תעזוב. פירש"י ז"ל אין נא אלא לשו בקשה שלא יאמרו לא נתגייר יתרו אל כסבור שיש לגרים חלק בארץ עכשיו שראה שאין להם חלק בארץ הניחם והלך לו, ע"כ. על כן חזר ואמר לו והיה כי תלך עמנו והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך מכל מה שייטיב ה', מהמן ימהבאר ומהלוך ענני כבוד וחלק מהארץ, כמ"ש רש"י ז"ל דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה והניחוה מלחלק אמרו כל מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנה ובין כך ובין כך נתנוה לבני יתרו ליונדב בן רכב, ואכלוה ת' שנה, וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין עמדו ופנו אותה מפניהם שנא' ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים:
פסוק לא:ובמדרש אל נא תעזוב אותנו. אמר לו אם אין אתה מקבל דושנה של יריחו גוזרני עליך גזירה עכשיו יהיו ישראל אומרים לא נתגייר יתרו מחבה כסבור היה שיתנו לו מתנה טובה ומרובה, עתה שהיא מתנה מעוטה הניחה והלך לו, דבר אחר כסבור אתה שאתה מרבה בכבוד השכינה אי אתה אלא ממעט, כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה. והיית לנו לעינים, שלא תנעול דלת בפני גרים, לומר אם יתרו שהיא חותן המלך לא קבל כ"ש לשאר בני אדם, ע"כ:
פסוק לג:ויסעו מהר ה' דרך שלשת וגו'. אחז"ל שהוא פורעניות, שאמר מהר ה'. מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר, ולהפסיק בין פורענות לפורענות נכתבה פרשת ויהי בנסוע. ויש לשאול מה פורענותם, וכי על מנת לשבת בהר סיני באו. אלא הואיל והילוכם על פי הענן שנאמר ונעלה הענן ונסעו, א"כ היה להם להמתין להעלות הענן, ולא המתינו אלא ויסעו, ולזה לא אמר ויסעו בני ישראל, ועכ"ז נתן להם תאותם. וארון ברית ה' נסע כתיב שהוא לא היה נוסע אלא לפי שנסעו ישראל הסיע עצמו למלאות תאותם, וגם ענן ה' עליהם, וזהו שאמר לעיל ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, הם הסיעו למסעיהם שהם ארון ברית ה' וענן ה', א"כ מכאן דרשו כתינוק הבורח מבית הספר, וכן אמר וענן ה' עליהם בנסעם, שאחר שהסיעו עצמן בעוד ענן ה' עליהם שלא המתינו עד שיעלה הענן תחלה, לזה אמר ויהי בנסוע הארון לשון צער. ויאמר משה, לא אמר יאמר משה כמו שאמר ובנוחה יאמר, אלא ויאמר, כשראה משה שנסעו בלא רשות שלא המתינו לעמוד הענן, והארון נוסע לפניהם דרך ג' ימים, חשב משה שהוא הולך בחרון אף בשביל המהירות, לזה אמר אם יש שום אף יהיה על משנאיך, זהו וינוסו משנאיך מפניך, ולזה קומה ה' שלא יהיה כל כך המהירות. וכן מצאתי במדרש, ויהי בנסוע הארון לא היתה ראויה ליכתב כאן ולמה נכתבה כאן לפי שכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו מפי עצמן מהלך ג' ימים בורחים מהר ה' מפני שעשו שם אחד עשר יום והיה נותן להם מצות בכל יום, וכשאמר להם משה שיסעו יום אחד נסעו הם מהלך ג' ימים ולילה אחד כתינוק הבורח מבית הספר ורץ, אעפ"כ לא עזבם הקב"ה אלא וארון ברית ה' נוסע לפניהם, והיה קשה לפני הקב"ה שעשו כך, אמר הקב"ה נכתוב צרה אחר צרה לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתב פרשת ויהי בנסוע הארון, ע"כ. וכן אמרו בפרק כל כתבי שפרשה זו אין כאן מקומה אלא לעיל בפרשת דגלים פרשת במדבר שכתוב שם ונסע אהל מועד. וכתב ה"ר בחיי ז"ל אם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמשים, ולכך היו הסימניות מנוני"ן לומר שפרשה זו פונה לסוף נו"ן פרשיות למפרע, ולכך הנוני"ן הם למפרע. וכתב עוד על דרך הקבלה, ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם, כי נרשמו בה ז' אלפים, כמו בפסוק ראשון שהוא בראשית ברא שיש בו ז' אלפים, ודרשו ז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב, והענין הזה רצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורבן והשממון, וכיון שהתורה כולה בנויה ומיוסדת על חדוש העולם, יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, זהו שכתוב אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף. כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לכל כן עתיד שיהיה הוא אחרון לכל ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון. ודהמע"ה ביאר זה ואמר לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וגו'. ואותה אלף הששי רמוזה במלת אלפי, והז' נחתמה במלת ישראל, ופי' ישראל בכאן היא הסרת הכחות, כי הפסק המשכתן באותו זמן הוא זמן אלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב בשורי מהם בשי"ן במקום סמ"ך והוא מלשון הסרה וביטול, ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו, ואפשר שתתפרש על ב' לשונות, כי כשם שמורה על החרבן כן מורה על הבריאה שלאחר החרבן, כי הוא כולל שררת הכחות, ורמז לך כי אחר חרבן אלף השביעי ואחר ביטול הכחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש העולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דבר על החרבן מתחלת המזמור שישוב הכל לסבה ראשונה, ודבר ג"כ על החדוש. ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת. שהזכיר שם צדיק כתמר יפרח, רמז להויה שאחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכולו במלת לעשות, לרמוז למעשה שאחר השבת, וזהו יפרח בימיו צדיק, בכל שמיטה ושמיטה, ורוב שלום עד בלי ירח, ביאורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כחות העולם והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו. והכתוב שאמר עוד כל ימי הארץ, יורה שיש לארץ זמן קצוב והוא עולמו של יובל, ולכך אמר שלמה והארץ לעולם עומדת, הוא עולמו של יובל, כי אין דבר שאין לו תכלית, וכן דעת דוד אביו ממה שכתב לפנים הארץ יסדת וגו' המה יאבדו ואתה תעמוד. ומה שאמר הללו את ה' וגו' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם. ואמר עוד יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, אין ענינו שיגזור בהם נצחיות, אלא מצד תוקף בריאותם וחוזק חמרם התקיף אמר כן, שהם ראוים לעמוד לעולם ושלא יתמוטטו כלל עד שיגזור בביטולם מי שבראם, ומפני שלא תבין כי הסדור והנוהג הזה של שמיטות העולם ילך אל לא תכלית, לכך הפרשה מסמנת הנוני"ן בתחלה ובסוף, לבאר כי ילך אל יובל הגדול שהוא אלף דור. ולזה נו"ן שהוא רמז ליובל היא מהופכת, רמז לבטול העולם ויחזור לתהו ובהו, ולזה הנו"ן הפוכה, כי כשם שכתב האות בתיקונו מורה על קיום דבר, כך הפוך האות ובטולו מסדרו הראוי מורה על בטול דבר וחרבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה ראשה למטה וגופה למעלה כזה נ, ואומר המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, ואומר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט וגו', ביובל הגדול שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם, וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן ההפוכים שנים. ומפני שעתידים שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שני נוני"ן כנגד השמים והארץ, והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן להורות על הויה אחר כל יובל ויובל, וזהו סוד הנו"ן שחסר באשרי, שהנו"ן מורה נפילה וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו, וכדי לבאר שעתיד לחזור ולהתחדש הכל אחר היובל רמז הנו"ן אחר כן, שאמר סומך ה' לכל הנופלים וזוקף וגו', הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר הויה אחר הנו"ן. וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה, באו בתורתנו הקדושה מצות השמיטה והיובל שהן מן המצות המקובלות. ולמען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך, אבאר לך מה הוא הסבה בחורבן העולם ובחדושו בשמיטות, ומה הסיבה ג"כ בביטול המציאות ובחדושו ביובלים. ידוע כי ששה ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה יומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה, יום שני החסד, יום שלישי הגבורה, וכן כולם, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמה ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כולם ומנוחתו הוא פעולתו. וזהו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום השביעי שהוא היסוד, וכן הענין בששת אלפים, כי חזר חלילה והתחיל לפעול באלף ראשון בבינה, ובשני בחסד, ובשלישי בגבורה, וכן כולם, עד שנכנס האלף השביעי שהוא יסוד, לכך הוא שבת ומנוחה. ויהיה העולם חרב בהכרח, לפי שפעלו כל ספירה וספירה אלף שלה, הנה ההמשכה פוסקת מן התחתונים בהיות כולם חוזרים ומתעלים למעלה לקבל מן הבינה, ומאחר שהתפארת והכבוד שהם מנהיגי חמה ולבנה מתעלים למעלה, על כל פנים יתחייב שתפסק ההמשכה, וזהו החרבן שיהיה העולם חרב, אבל לא יהיה תהו ובהו כי עתידים הם שיחזרו כבתחלה וישפיעו למטה מה שקבלו למעלה, ואז יתחדש העולם, וכן יהיה הענין מז' לז' עד היובל הגדול, וכשיגיע היובל הגדול יחזרו כל העשר לשרשן, שהוא אין סוף, וזהו סבה שיהיה העולם בהכרח תהו ובהו ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, וכן הארץ כבגד תבלה, כי התפארת וההוד שכנגדם חמה ולבנה השמים והארץ נבלעו אל הקדושה וחזרו אל יסודם. והענין הזה מבואר במזמור לה' הארץ ומלואה, כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון, והתחיל בתחתונים וסיים בעליונים, והוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה, ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף, אמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם, כי איני רשאי להרחיב ביאור בהם, וא"כ יתחייב שיהיה כל המציאות בטל ונעדר, ואחר היובל יתחדש המציאות כלו, כי יחזרו הע"ס כבתחלה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים כימי קדם, וכן מיובל ליובל עד י"ח אלף יובלים, וכל ספירה וספירה תפעול אלף יובלים כו', וזה כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה. ומפני שלא תבין שילכו היובלות הללו אל לא תכלית ואין סוף, לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה ליישב עולמו שתי רבבות שהם כ' אלף יובלים, ואמר אלפי ישראל, לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן, כלומר שהם אין, ולכך אין להזכיר האלפים, ועל כן הם י"ח אלף יובלים, וזהו סוד הכתוב סביב י"ח אלף בפרק קמא דע"ז, איבעית אימא רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בי"ח אלף עולמות שלו, שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן, כן מלת ישראל במקום הזה מלשון הסרה, שתסיר ב' אלפים מב' רבבות, שמענה ואתה דע לך. והנה זה מהדברים הנמנעים שאין לנו רשות להרהר, הוא מה שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן ההפוכה, והוא, כי מלת בנסע גימט' יעקב, על שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ולאחריו לד' רוחות העולם, על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה, ע"כ:
