א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃ ג וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ד וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃ ו וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃ ז וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃ ח וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ ט וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ י וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יא וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת׃ יב וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ יג וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ יד וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃ טו וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃ טז וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֽוֹן׃ יז וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָסְע֤וּ בְנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן׃ יח וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃ יט וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽי שַׁדָּֽי׃ כ וְעַל־צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי־גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃ כא וְנָסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד־בֹּאָֽם׃ כב וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כג וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָה־צֽוּר׃ כד וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעוֹנִֽי׃ כה וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַחֲנֵ֣ה בְנֵי־דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃ כו וְעַל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃ כז וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃ כח אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ׃ כט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֮ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ל וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ׃ לא וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י ׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם׃ לב וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה ׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ׃ לג וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃ לד וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (׆) לה וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ לו וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (׆)
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק כט:
ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. הא דהזכיר שם אביו של יתרו כי בזה יאמר התורה טעם שביקש יתרו לילך לארצו ולהניח לישראל כי היה לו אביו רעואל והיה גם כן צדיק כאומרם כ"מ שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב וכו' ואם כן כאן שנפרט הצדיק יתרו והיה נקרא חובב שחיבב את התורה אף אביו היה צדיק ולכך ביקש לשוב לאביו לקיים כבודו כמ"ש באברהם בתרח מה יאמרו הבריות הלך והניח אביו הזקן:
פסוק כט:
אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם וגו'. נראה לבאר דהנה לכאורה אינו מובן דכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם משמע שא"י היא מתנה לנו ובהרבה מקומות משתמע דא"י היא ירושה לנו מאבותינו רק באמת הענין הוא דשני נחלאות הנחיל ה' אותנו אחד א"י כפשוטו כפי הטבע והוא נחלת אבות שירשנו מאבותינו אבל שיהיה מועט מחזיק את המרובה במקום שאינו מחזיק כפי הטבע זה לא אפשר בדרך הטבע דא"י היה מחזיק כרכים רבים והיה ממהר לבשל פירות כי ארץ צבי כתיב כמ"ש חז"ל וזה לא הגיע לנו נחלה מאבותינו רק ה' בטובו הנחיל לנו כזאת ולא בירושה מאבותינו והיא מתנה לנו מה' כזאת הוא ארץ רוחני כי כפי הגשם והטבע א"א רק ע"פ נס ורוחני וזהו הטוב אשר הטיב ה' לנו ולכך אמר שיטיב ליתרו וזרעו והיינו שינחילנו ת"ק אמה על ת"ק אמה דושנו של יריחו ולכאורה מה זו הטבה מה זה לפני זרע יתרו שהמה אנשים רבים אמנם לפי נחלת ה' הניתן לנו במתנה שהמיעוט מחזיק את המרובה יכול ת"ק אמה להחזיק עם רב וזהו אומרו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם ולא נחלה שירשנו מאבותינו וכמש"ל ואם כן לכה אתנו והטבנו לך וא"ת שע"י חטא יחזור הקב"ה בטובה זו וע"כ אמר כי ה' דיבר טוב על ישראל וכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר:
פסוק ל:
ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. הנה לא רצה לילך או שלא יאמרו שבשביל חמדת א"י נתגיירתי כי גם בעיני אוה"ע היה חביב א"י עד שאמרו מי שאין לו פלטין בא"י אינו קרוי מלך גם חשב כי בביאת א"י יפנה זה לכרמו וזה לזיתו ויתבטל ההתבודדות בדביקת ה' ותורתו וזהו היה כל חפצו וישעו של יתרו שעזב הכל והלך אחרי ישראל למדבר ולכך חשב לשוב לארצו ושב להתבודד למדבר הסמוך למדין כאשר עשה משה לצאן יתרו גם חשב לגייר גרים וזהו בישראל א"א כי אין מקבלין גרים וגם יפה לו להיות אנשי מולדתו זוכים לשלימות לדת אמת לבל ילכו אחרי ההבל כי מדין מזרע אברהם מבני קטורה וזהו שדייק אל ארצי ואל מולדתי אלך גם ידע כי יקרה רעה לארצו כאשר היה לסוף מ' שנה וחשב אם הוא ישוב לארצו יגין עליהם כמו איוב כמאמר חז"ל היש בה עץ צדיק מי שמגין עליהם וגם יסוב לבבם לבלתי שמוע לעצת בלעם וינצלו:
פסוק לא:
ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים. השיב משה אתה ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים. איתא במדרש לפתוח פתח לגרים. ונראה לבאר כי ישראל לא ידעו דרך במדבר ויתנכר הדרך אצלם אבל מדין קרוב למדבר וידעו איכותו ומהותו וכל אבן נגף לבל יכשל בו וזהו אתה ידעת חנותינו במדבר ואם עתה שדעתינו לילך לא"י תשוב יאמרו הבריות כל זמן שהיו צריכים לו היו מקרבים אותו אף שהוא גר אבל עכשיו שאינם צריכים לו עוד דחו אותו לשוב לארצו וא"כ אתה נועל דלת בפני גרים ולעומת זה אם יראו שאתה אצלנו ומ"מ אין לך חלק ונחלה בארץ יכירו כי כל גירות צריך להיות לש"ש ויוסיפו נכרים לעבוד ה' וזהו והיית לנו לעינים לפתוח פתח לגרים ובזכות זה יצאו מאתך יושבי לשכת הגזית שהם נקראים עיני העדה וגם בכיבוש ארצות כי לא ישתקעו בהבלי הזמן לבקר בשדות וכרמים כי יהיה יתרו להם לעינים שעזב ארצו ונחלתו בשביל לעבוד ה' וממנו ילמדו כי שוא הם הבלי הזמן רק העיקר הוא תורת ה' ועבודתו וגם כתיב אל תצר את מואב דאסור להלחם בם ומותר להלחם במדין וישראל היו בספק ולא ידעו איזה עיר מגבול מואב או מגבול מדין ויתרו ארץ מולדתו הוא מדין וגם ידע משה שיכבשו את מדין ויושביה יהיו לטבח אבל לא היושבים שם מארצות אחרות רק מי יכירן אבל אתה תהיה לעינים להכיר איזה גבול מדין או מואב ואיזה איש מדיני או איש נכרי:
פסוק לב:
והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך. היינו עוה"ב שבא ע"י א"י וזהו תועלת ג"כ לגרים היושבים בא"י אף שאין להם חלק בא"י ולכך יגיע לך הטוב כמונו אשר לנו חלק בא"י וזוכים ע"י בארץ החיים:
פסוק לג:
ויסעו מהר ד' דרך שלשה ימים. נראה לבאר מה דאמרו דמה שהיה ראוי להלך מהלך ג' ימים הלכו ביום אחד כי אילו לא חטאו היו ראוים לבא בא"י בר"ח סיון כמו שבאו בר"ח סיון למדבר סיני לקבל תורה כך היו ראוים לבא לא"י ובעשרים לחדש השני התחיל למסע ואייר היה חסר כנראה מגמ' דסוף תענית ונשאר ט' ימים מאייר ויום א' מסיון שהם י' ימים ויום אחד הוא שבת דלא היה ראוי למסע כמ"ש התוספות פרק שני מדות ונשארו ט' ימים ראוים למסע והם נסעו רק ג' ימים א"כ הלכו בכל יום מהג' ימים מה שראוי לילך בג' ימים. וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים כי ישראל חטאו כדאמרו דפרשה זו אין זה מקומו ונכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וא"כ הארון שהיה מגולה בעת מסעם בלי אוהל היה ח"ו עושה בהם כליה כי לא היו כדאים להיות הארון בתוכם והיה מכלה בהם כי סביביו נשערה מאוד ולכך נאמר ויהי בנסוע כי כ"מ שנא' ויהי אינו אלא ווי וצרה שנסיעת הארון היה פורענות לישראל שלא היו כדאים לשרות שכינה בתוכם והרחיק מהם דרך שלשת ימים כדי שלא יכלה בם:
פסוק לד:
וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה. זה הוא נתינת טעם אדלעיל כי הענן היה מאיר למרחקים כמבואר במדרש ואלו לא הרחיק כ"כ היו עדיין מסתכלין בו והיה מכלה אותם כמו באנשי בית שמש ולכך הוצרך להרחיק דרך שלשת ימים כדי שלא יסתכלו בו. או יאמר וענן ה' עליהם יומם כי ידוע מה שאמרו שהארון היה משוה הרים לפניהם אמנם מבואר שאם עמוד ענן היה הולך לפניהם היה עמוד הענן משוה הרים לפניהם אבל עמוד הענן הוצרך להיות יומם על ישראל לבל יזיקום כוכבי שמים וכסיליה' כי הם היה לרעה על ישראל כמאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם ולכך היה עמוד הענן עליהם כסוכה לבל יזיקום קוי כוכבים ומשטר' וזה שאמרו חז"ל שלא ראו במדבר חמה ולבנה כי עמוד הענן מגין עליהם לבל יזיקום ולכך היה עומד על המחנה והארון הלך לפניהם לתור להם מנוחה:
פסוק לה:
ויהי בנסוע הארון וגו'. נון הפוכה להפסיק בין פורעניות לפורעניות כי נסיעת הארון מן המחנה היה פורעניות וצרה לישראל שלא זכו להיות הארון בתוכם ואב גלה מעל הבנים ולכך ויהי ווי והוא התחלת נפילת ישראל ונון מרמז על נפילה כמ"ש חז"ל מ"מ לא נאמר נון באשרי מפני שיש בו נפילה ואמרו שסמכה דוד ברוה"ק והיינו אף שהארון סר מ"מ מבואר במדרש דומה דודי לצבי הצבי כשהוא רץ מביט לאחוריו כך אף ע"פ שהקב"ה ברח ממנו מ"מ מהפך ראשו להביט לאחוריו וזהו ברח דודי ודמה לך לצבי וזהו נון הופך ראשו לאחוריו והוא נון הפוכה או נזורה עין באור תורה וזהו סמיכה שסמכה דוד כי מביט ראשו לאחוריו וע"י זה יש להם סמיכה גם נון נחש כנודע כי הוא כפוף זנבו לראשו ונושך עקביים וזהו נזורה לאחור והנה פורענות הראשון היה כדאית' בזוהר כד אזלו ישראל מטורא דסיני אזלו כדאזלו מחינגא בשמחה ובטוב לבב לבל יוסיף להם תורה ומצות ותורת ה' תמימה ושלימה עליה אין להוסיף רק שחרדו שיתן להם תורה חדשה וענין תורה חדשה כי מ"ט שערי בינה נגלו למשה וזהו תורתנו ותורה חדשה הוא שער החמשים וזה היה חסר אז והם לא בקשו ומאסו בשער החמשים לכך בא סימן נון הפוכה והבן:
פסוק לה:
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. איתא במדרש כי לולא שמשה היה מקים את הארון להמתין על ישראל היה הארון נוסע והולך לפני ישראל רק משה הקימו ונראה לבאר כי ידוע דהקדוש ב"ה דן את ישראל בישיבה ואוה"ע הוא דן בעמידה דכתיב נצב ה' לריב עמים ומשה התבונן דהקב"ה ממלא עברה על ישראל אמר לשון קומה ה' והקים לה כמבואר במדרש ויפוצו אויביך לדונם בעמידה כי מדת הדין ישלח על אוה"ע. והנה הדרך ממעטת שלשה שגרם לביטול תורה וביטול פריה ורביה ויוסף אמר לאחיו אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה ועמלק הבין זאת ולכך בא בדרך דכתיב אשר קרך בדרך שהם פנוים מהתורה וזהו ויהי בנסוע הארון ויסע העם א"כ בטלין מד"ת ויש לחוש ששונאי ישראל ירימו קרן ולכך התפלל משה קומה ה' ויפוצו אויביך אבל ובנוחה אז לומדין ישראל תורה ושכינה על גביהם אמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל לשון אלף בינה לשון לימוד גם כשארון חוץ למחנה אין ישראל מותרים בתשמיש המטה אבל בנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל כי ישראל פרים ורבי' שמותרין בתשמיש המטה: