פסוק א:"...כמתאֹננים". רק אצל ר"ע ספורנו ראיתי שנדרש לכ"ף זו - "לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו" וכו'. (פ' בהעלתך תשנ"ט)
פסוק ד:"והאספסף". צריך לבדוק ב"מנחת שי", כיצד זה שהאל"ף בלא תנועה. (פ' בהעלתך תשנ"ט) הערת הרב יחזקאל פייגלין שי': העובדה שהמילה "אספסוף" יחידאית במקרא מקהה קצת את השאלה. וחזקוני הרגיש בזה וכתב: כתיב אל"ף ולא קרי. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': "מנחת שי" אינו מבאר, אך מציין שבמסורה גדולה שבדפוס ונציה (יחזקאל א, א) מילה זו נמנית עם מ"ח תיבות במקרא שבאמצען אל"ף ללא תנועה, ומוסיף שכך כתב גם הרמ"ה.
פסוק ד:רש"י ד"ה מי יאכלנו בשר, וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר, "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר" (שמות יב, לח) וכו'. למה אין רש"י שואל מהשְׂלָיו שהיה להם כל ערב? (פ' בהעלתך תשנ"א) וראה רש"י במסכת ערכין (טו ע"ב ד"ה בשליו ראשון). לדבריו, השליו הראשון לא פסק כל שנות המדבר, ותלונתם כעת באה מפני שהתאוו ליותר. ורמב"ן בספר שמות (טז, יב) כתב שהשליו לא היה בא להם לשובע כמו המן, ויתכן שרק גדוליהם היו לוקטים אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו. ולפי תוספות (שם ד"ה התאוו) השליו הראשון פסק להם לאחר זמן, ולכן בכו והתאוו שנית לבשר. וראה מש"כ בספר שמות (טז, יג).
פסוק ד:"...מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה" וגו'. לא ידעתי במה קשורים הגעגועים לדגה וכו' והדרישה לבשר, אלא אם כן נאמר (וזה קצת קשה בגין התחביר) שהעלו זכרונות (הזויים) על תפריט מגוון למדי שהיה נחלתם במצרים, לעומת התפריט החד־גוני העכשווי - "אין כל, בלתי אל המן עינינו". (פ' בהעלתך תשס"ו) וראה רבנו בחיי (לפסוק ה) שכתב: היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דיבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חינם... וכן מה שהזכיר הדגה וכו'.
פסוק ה:רש"י ד"ה אשר נאכל במצרים חנם, ...חנם מן המצוות. ע"כ. קשה לי להבין כוונתה של דרשה זו שבספרי - מה שייך חנם מן המצוות לכאן. (פ' כי־תשא תשמ"ח) וראה רא"ם, שהתלוננו על כך שבמצרים לא היו מזונותיהם תלויים במעשיהם וזכויותיהם, ועכשיו נתלו להם מזונותיהם בזכות מעשיהם, שכפי שישמרו את התורה ויקיימו מצוותיה כן יהיה להם. הערת ר' זאב נוימן שי': ולפי הגרצ"י קוק (ראה שיחותיו לספר במדבר עמ' 98 סוף הערה 37) הכוונה היא, שבמצרים היו חופשיים ממצוות הזביחה.
פסוק ו:רש"י ד"ה אל המן עינינו, מן בשחר, מן בערב (ספרי). ע"כ. אין כוונת רש"י (ספרי) לומר שגם בערב ירד מן, אבל הכוונה לומר שאכלוהו גם בבוקר וגם בערב, כלומר בשתי הסעודות שביום, שהרי בערב ירד השְׂלָיו, ולדברי חזקוני (פסוק ד) השליו פסק עוד בשנה הראשונה. (פ' בהעלתך תשנ"א) וראה מש"כ למעלה (בפסוק ד).
פסוק ז:רשב"ם ד"ה והמן כזרע גד הוא. עם תחילת ספר במדבר התחלתי ללמוד רשב"ם באורח שיטתי (פירוש נוסף על רש"י), ויותר ויותר אני מתרשם שהפירוש משובש על ידי המדפיסים, ובוודאי שהפיסוק לעתים בלי שׂוּם שכל ואף מטעה. צריך לשאול את ר' אלעזר טויטו שי', אם יש מהדורה מתוקנת, כי זכור לי שעסק הרבה ברשב"ם לתורה. (פ' בהעלתך תשנ"ו) אכן יצאה מהדורה מתוקנת ומבוארת בהוצאת "חורב" בשבט תשס"ט (כחודשיים לאחר פטירת המחבר). הערת ר' זאב נוימן שי': בתשכ"ט כבר יצאה מהדורת דוד ראזין על ידי הרב ברומברג.
פסוק ח:רש"י ד"ה וטחנו ברחים וגו', לא ירד ברחים וכו'. מה זה לשון ירד? (תשנ"ט)
פסוק ח:רש"י ד"ה לשד השמן, ...ורבותינו פרשוהו לשון שָׁדַיִם, אך אין ענין שָׁדַיִם אצל שמן. ע"כ. הרי זו צורת הסתייגות מעניינת של רש"י לגבי דבר חז"ל. (פ' בהעלתך תשנ"א) וראה "לקט בהיר" שבדחיה זו מבקש רש"י לומר שמה שפירשו רבותינו אינו לפי פשוטו של מקרא.
פסוק י:רש"י ד"ה בֹּכֶה למשפחֹתיו, משפחות משפחות נאספים ובוכים, לפרסם תרעומתן בגלוי. ע"כ. קצת קשה לי איך רש"י (ספרי) רואה כאן רצון לפירסום הדברים, והרי לכאורה מראה לשון הכתוב - "למשפחֹתיו" - שהדבר נעשה בקרב המשפחה דוקא, ולא בחוץ. אבל נראה שהמשפחה במקרא היא בדרך כלל יחידה גדולה מזו המצומצמת הגרה באוהל אחד. השווה: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחֹתם" (למעלה א, ב ורש"י שם). (פ' בהעלתך תשנ"א)
פסוק יב:רש"י ד"ה כי תאמר אלי, ...על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם. ע"כ. כלומר "תנאי העבודה" נאמרו להם למשה ולאהרן מראש. וכן להלן (טז ד"ה ולקחת אֹתם), לגבי מינוי שבעים הזקנים, אומר לו ה' למשה, לדברי רש"י - "קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום. והתיצבו שם עמך - כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו: חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דיבור מפי הקב"ה", ומיד לאחר מכן (יז ד"ה ונשאו אתך) בא התנאי "התנה עמהם, על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים". אין זה אלא שיעור מאלף בפוליטיקה, כיצד למנות פרנסים על הציבור. (פ' בהעלתך תשמ"ח)
פסוק יב:רש"י ד"ה על האדמה אשר נשבעת לאבתיו, אתה אומר לי לשאתם בחיקי. ע"כ. גם עם פירוש רש"י לא ידעתי מה שייך עניין הארץ לכאן, ולפי "שפתי חכמים" (אות ג) משפט הלוואי "על האדמה" וכו' אינו ממשיך את המשל "כאשר ישא האומן את היונק", אלא מתייחס לנמשל שלפניו "שאהו בחיקך". ושיעור הכתוב: אתה אומר לי לשאתם בחיקי על האדמה אשר נשבעת לאבותיו, כאשר ישא האומן את היונק. וראה תרגום יונתן בן עוזיאל המוסיף תיבת "עד", כלומר לשאתם עד שיכנסו לארץ, כי אז תתחיל תקופה של הנהגה בדרך הטבע. (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק טו:רש"י ד"ה ואם ככה את עשה לי, תשש כוחו של משה כנקבה כשהראהו וכו'. ראה "שפתי חכמים" (אות ד) - "והטעם מוכיח, שיש פסיק בין ככה לאת". והנה הפסיק אכן מראה כך, אך לכאורה היה המונח צריך להיות תחת תיבת "את", וכיוון שהוא תחת "עשה", הרי זה כאילו "את" מוסב עליו יתברך, והרי "את" צריך להיות המושא ולא הנושא. (פ' בהעלתך תשמ"ח) וראה "כלי יקר" שכתב: ורבים כאשר ראו כן תמהו על פירוש זה, וכי מפני שתשש כוחו של משה כנקבה אמר לשון "את" כלפי מעלה? ואני אומר שלא קשה מידי, לפי שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה... והרשעים מתישין כוחו... וביאור הענין הוא, שמצד הפסקת השפע על ידי מעשה הרשעים נראה כאילו יש תשות כח כביכול, וכאן על ידי שנתרשלו ידי האוהב ותש כוחו כנקבה, לא היה בו כח להוסיף כח בגבורה של מעלה, על כן אמר לשון "את" כלפי מעלה, להורות שהא בהא תליא, וזה פירוש יקר. ע"כ. ומעין זה ביארו גם "גור אריה" ו"דברי דוד". וראה גם רמב"ן וחזקוני על אתר.
פסוק טז:"...אספה לי שבעים איש... אשר ידעת כי הם זקני העם ושֹׁטריו... ונשאו אתך במשא העם" וגו'. אמנם פעלו הזקנים עם משה כבר בתחילת שליחותו (שמות ג, טז; שם ד, כט ועוד), אבל תפקידם היה בתיווך יותר מאשר בהנהגה. משה ואהרן מסרו להם את דבר ה', והם העבירו אותו לכל ישראל. כאן (בפסוק יד) משה מבקש מה' שהם יטלו חלק במשא העם ואכן ניתן לו מבוקשו. משה מצוּוה לאסוף את זקני העם ולצרף אליהם את מי שהיו שוטרים במצרים, והצטיינו בהגנתם על בני ישראל (שמות ה, יד-כא) ובהטלת סדר ומשמעת. ומן הראוי לציין שבחירת הזקנים הללו היתה דמוקרטית לפחות בזה שלכל שבט היתה נציגות שווה של שישה, ראה דברי רש"י להלן (כו, ד"ה והמה בכתֻבים). (פ' בהעלתך תשנ"א)
פסוק טז:אבל לא ראיתי מפורש, במה הם הקלו על משה רבנו ע"ה, לא עכשיו ולא אחר כך. (פ' בהעלתך תשנ"ז)
פסוק טז:וצריך לבדוק, אם גם בדור הקודם של זקנים היו שישה לשבט, ולפי מה נבחרו, שהרי על כל פנים לא נאמרו לו למשה האפיונים המוזכרים בפסוקנו. (פ' בהעלתך תש"ס)
פסוק יט:"לא יום אחד תאכלון ולא יומים" וגו'. היינו שיאכלו במשך תקופה מסויימת, ולא מדובר בארוחה חד־פעמית. והנה בשעת המעשה (פסוק לג), כשהגיע השְׂלָיו, "הבשר עודנו בין שִׁניהם טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם" וגו', ואיה אפוא יום ויומיים וחודש? (פ' בהעלתך תשס"ג)
פסוק יט:וראה "העמק דבר" (להלן פסוק לג). לדבריו, הונחתה המכה הראשונה על ראשי המתאווים וכעבור חודש מתו הנוספים. (פ' בהעלתך תשס"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: וראה דברי רש"י לפסוק כ (ד"ה עד חדש ימים).
פסוק כ:רש"י ד"ה והיה לכם לזרא, ...ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב - זרא. ע"כ. ואם כן מה? כלום נחפש ביאור לתורה בכל הלשונות? מאוד תמוה בעיני. (פ' בהעלתך תשנ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כל שבעים לשון גנוזים בתורה.
פסוק כא:רש"י ד"ה שש מאות אלף רגלי, ...ורבי משה הדרשן פירש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים. ע"כ. דברי רש"י עצמו הם פשוטו של מקרא, ואילו דברי רבי משה הדרשן תמוהים: (א) משום שמסתמך כנראה על האמור בספר שמות (יב, לז) "כשש מאות אלף רגלי", והרי שם באה במפורש כף־הדמיון? (ב) גם לאחר הסברו של בעל "שפתי חכמים" (אות ס) שהילודים במדבר לא בכו כיון שלא היו יכולים לומר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (פסוק ה), קשה, שכן מספר יוצאי מצרים נמנה רק מבן עשרים שנה ומעלה, וודאי גם קטנים מבני עשרים יכולים היו לזכור מה שאכלו במצרים? (פ' בהעלתך תשמ"ט) על שאלה (א) ראה "פרקי דרבי אליעזר" (פרק לט) שכתב: וכשעלו ישראל ממצרים נתייחסו כל הגברים שישים ריבוא חסר אחד. מה עשה הקב"ה? נכנס במספר עמהם ועלו מספרם שישים ריבוא, לקיים מה שנאמר "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלֹה" (בראשית מו, ד).
פסוק כה:"...וידבר אליו ויאצל מן הרוח" וגו'. "ויאצל" - הקב"ה (ולא משה המוזכר קודם כ"אליו"), וכמובטח למעלה "ואצלתי מן הרוח אשר עליך" (פסוק יז). (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק כה:רש"י ד"ה ולא יספו, ...ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם. ע"כ. והוא כדעת רבי שמעון בסנהדרין יז ע"א ("נתינה לגר"). ומכל מקום קשה על דעה זו מן "אם יֹספים אנחנו" (דברים ה, כב), וראה מה שכתבתי שם (בפסוק יט). וברור שאין אונקלוס המתרגם יכול לנהוג כרש"י הפרשן, דהיינו להציע שני פתרונות לקושי לשוני (או אחר), ועליו להכריע. (פ' ואתחנן תשנ"ה) ולפי "באר יצחק" גם כאן נתכוון התרגום לפרש תיבת "יספו" במובן הוספה, ומשמעה, שלא הוסיפו עוד להיות כפי שהיו קודם שנתנבאו, כי רוח הנבואה לא פסקה מהם. הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': מעיון באונקלוס מתברר שכל תרגומי "יסף" נקבעו משיקול משותף - מגמת שבח. בספר בראשית (לח, כו) ניכרת מגמת הסנגוריה לכבוד יהודה: "ולא יסף עוד לדעתה" מתורגם שם "ולא אוסיף", שהתנזר מכאן ואילך מכלתו. אבל אצלנו, ביחס לשבעים הזקנים, תרגם "ויתנבאו ולא יספו" - "ולא פסקין", שהמשיכו להתנבא. וכן בספר דברים. וראה פרשגן לספר בראשית (עמ' 716).
פסוק כו:רש"י ד"ה וישארו שני אנשים, מאותן שנבחרו וכו'. ברור שרש"י רוצה לפרש לשון "וישארו", שהרי כולם נאספו סביב לאהל (פסוק כד). וקצת קשה, שאם אלדד ומידד אמרו, כדברי הספרי, "אין אנו כדאים לגדולה זו", כלל לא היה צריך הגרלה, שהרי היו בין אותם ע"ב שנבחרו? ועל עצם סיפור ההגרלה קשה, שהנה מודגש בו "חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה", ולמעשה היה זה שבט אחד שיוצג על ידי ארבעה, שכן אלדד ומידד אחים משבט דן היו? ומכל מקום, מחלוקת היא בספרי (צה), אם במחנה נשתיירו אם בקלפי נשתיירו (ראה מהר"ם בחומש "תורת חיים" על אתר). כל זה עלה בלימוד עם חננאל, זאב ויעל שי', בשבת. (פ' בהעלתך תשנ"ב) וראה "באר מים חיים" שאמנם אלדד ומידד ויתרו על כבודם ולא רצו לקבל גדולה על עצמם, אך בני שבטם לא הסכימו שיחסרו מהם שני דיינים, לכן הוצרך משה לבחור משבטם שניים אחרים שיכנסו תחתיהם לגורל, וכאשר נחה הרוח על השבעים הנבחרים בגורל, שרתה רוח נבואה גם על אלדד ומידד בשכר ענוותנותם.
פסוק כו:"שם האחד אלדד ושם השני מידד". ראיתי שחזקוני ובעל "אור החיים" הק' שואלים למה דווקא אלה הנשארים מוזכרים בשמותיהם, ואולי זה פשוט משום שקשה וארוך למנות שבעים שמות. ועתה נוספו לי שתי שאלות: (א) מיהם אבותיהם של אלדד ומידד, והרי לכאורה אין בתורה שם בן ברית בלא שם אביו לפחות באיזכור הראשון? (ב) לאיזה שבט שייכים השניים? ולא ידעתי, היכן מצאתי ששניהם משבט דן. והנה לפי תרגום יונתן בן עוזיאל שניהם בניו של אלצפן בן פרנך מיוכבד שילדה אותם אחר שעמרם גירש אותה בעקבות גזירת פרעה. אלא שלפי זה יוצא שלא רק שעמרם נשא את דודתו, אלא אף החזירה אחר נישואיה עם אחר. (פ' בהעלתך תשנ"ח)
פסוק כו:אחרי שבת מצאתי אצל יש"י חסידה (בספר "אישי התנ"ך") מראה מקום נוסף: במדבר רבה (טו, יט). (פ' בהעלתך תשנ"ח) באשר לזהותם של אלדד ומידד נחלקו הדעות: בעוד לפי תרגום יונתן בן עוזיאל היו אחי משה רבנו מאם, מוצאים אנו שתי דעות נוספות ב"דעת זקנים" (בפסוק כז): (א) היו אחי משה רבנו מאב. (ב) אלו הם אלידד בן כסלון משבט בנימין וקמואל בן שפטן משבט אפרים המוזכרים בפרק לד ברשימת האנשים שנתמנו להנחיל את הארץ לתשעת השבטים וחצי השבט, אחר ששבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה כבר לקחו את נחלתם מעבר לירדן, והם היו שוטרי בני ישראל במצרים שהוכו על ידי הנוגשים כי היו חסים על בני ישראל.
פסוק לא:הַשְּׂלָו - בספר שמות (טז, יג) כבר שאלתי: (א) מה בין השליו ששם לזה שאצלנו - שם בא השליו במקביל למן, רק בערב, ולא נרמז שם שהיתה זו תופעה חד־פעמית. ואם אמנם כן, מדוע הוא בא כאן בחרון אף ה', ושם לא? ולאיזה שְׂלָיו מתכוון המדרש שרש"י מביאו להלן (יג, ל ד"ה אל משה) - לכאורה, לראשון, שהרי השני טעון זכרונות מרִים. (ב) בשביל מה ביקשו בשר נוסף ובשביל מה ניתן להם שְׂלָיו נוסף זה? (ג) עד מתי נמשך השליו ומדוע הפסיק? ואלו השיטות שמצאתי בזה: רמב"ן בספר שמות (טז, יב) כתב שהיה השליו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן, וכן ברבנו בחיי. לעומתם כתב האברבנאל שהשליו ששם נפסק מיד ולא אכלו ממנו כי אם אותו הערב בלבד. "בעל הטורים" שם (פסוק יג) לומד שגם מן השליו הראשון אספו הרבה, אלא שפסק, וכן בחזקוני (יא, ד) ולכך חזרו והתלוננו עליו. והנה מחלוקת ראשונים היא במסכת ערכין (טו ע"ב): לפי רש"י (ד"ה בשְׂלָיו ראשון), השליו לא פסק כל ימות המדבר, אבל בקברות התאווה התאוו יותר. ולפי תוספות (ד"ה התאוו תאוה), פסק השליו הראשון ומשנתאוו האספסוף, ירד להם שליו שני. וראה מה שרשמתי למעלה (בפסוק ד). (פ' חקת תשנ"ב)
פסוק לא:וראה גם "אור החיים" הק' (יא, כא-כב) הנדרש לשאלה: מה ראו ישראל להתלונן על חסר בבשר בשעה שלקחו עמם ממצרים בקר וצאן לרוב. אלא שבני ישראל ביקשו דווקא סוג מסויים של בשר, והפלא היה שסוג יחיד זה הספיק לכל שש מאות אלף האנשים. (פ' בהעלתך תשנ"ג)
פסוק לה:רשב"ם ד"ה מקברות התאוה נסעו העם חצרות. לפי הפשט... ומדרש אגדה בספרי וכו'. הפשט פשוט ועולה יפה גם עם הפסוק האחרון של הפרשה ולא ידעתי מה קושי בא המדרש לסלק. ואריכות לשונו מתמיהה, והיא ושינויי גירסה לא מעטים בחומשים השונים מעלים חשד שיש כאן התערבות מאוחרת. וצריך לבדוק. (פ' בהעלתך תשנ"ו)