פסוק א:כמתאננים לשון און ועמל כמו מחשבות אונך.
פסוק א:וישמע ה' שדברו דברי און.
פסוק א:ותבער בם אש מדה כנגד מדה לפי שפשעו והציצו במראה כבוד שכינה שהוא כאש אוכלת והוזהרו בסיני בה נענשו כאן ראשי העם כשפרש״י בפ׳ משפטים גבי ויראו את אלקי ישראל.
פסוק א:ותאכל בקצה המחנה לפיכך ויצעק העם אל משה יראים היו פן תתפשט בכל המחנה.
פסוק ג:תבערה היא קברות התאוה.
פסוק ד:והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו׳ עד ויאסוף משה כל זה היה בשלשה ימים בעשרים באייר וכ״א בו וכ״ב בו.
פסוק ד:והאספסף כתיב אל״ף ולא קרי.
פסוק ד:[אשר בקרבו והם לא היו באמצע המחנה]. וישבו ויבכו גם בני ישראל אחר שהתלוננו כבר לבדם חזרו ונתרעמו עם האספסוף ובכו על תאות הבשר.
פסוק ד:מי יאכילנו בשר כי השלו פסק משנה ראשונה, פסוק זה מלמדנו שנתאוננו על אכילת הבשר.
פסוק ה:זכרנו את הדגה כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז״ל.
פסוק ה:אשר נאכל במצרים חנם בלא טורח ובלא דמים.
פסוק ה:את הקשאים ואת האבטחים לאכול בקנוח סעודה.
פסוק ה:ואת החציר ואת הבצלים לטעום הקדרה עם הבשר.
פסוק ה:ואת השומים לטבל הבשר והדגים.
פסוק ו:ועתה נפשנו יבשה אמרו עתיד המן ליתפח בתוך כרסנו להרגנו כלומר יש לך ילוד אשה שאינו מוציא מה שהוא אוכל אמרו לו לרבי שמעון ובמה אתה מקיים ויתד תהיה לך על אזנך אמר להם מה שתגרי אומות העולם מביאים להם יוצא מהן אבל המן אינו יוצא מהם לעולם כדכתיב לחם אבירים אכל איש. ד״א לאחר שסרחו היו מוציאים.
פסוק ז:והמן כזרע גד הכ״ף בחיר״ק והזיי״ן בשו״א דוגמא ואיש יהודה נטע שעשועיו.
פסוק ז:[ועינו כעין הבדלח מבריק].
פסוק ח:שטו כמו חקרו כמו משוט הארץ, נמצא באגדה שטו העם ולקטו אלו הצדיקין שהיו אוכלים אותו כמו שהיה יורד.
פסוק ח:וטחנו ברחים או דכו במדכה אלו הבינוניים.
פסוק ח:ובשלו בפרור אלו הרשעים שהיו מבשלים אותו וזהו שנאמר וימצאו אותו מקושש עצים למה היה לו לקושש אלא מפני שהיה רשע היה רוצה לבשל את המן.
פסוק יא:ולמה לא מצתי חן מן התיבות חסרות אלף באחרית יסוד שלהם.
פסוק יב:האנכי הריתי אם אני אמם שהריתי אותם.
פסוק יב:אם אנכי ילדתיהו אם אני אביהם לשון ילד את שלח.
פסוק יב:על האדמה אל האדמה כמו על גוזזי צאנו נטה ידך על השמים.
פסוק יד:לא אוכל אנכי לבדי לאחר שבערה האש בקצינים שבמחנה אמר משה כך בהיותם חיים היו נושאים עמי במשא העם.
פסוק טו:ואם ככה את עשה לי פירש״י תשש כחו של משה כנקבה. פירוש שרוי בצער ובכעס היה ולא היה יכול לגמור הדבר ולומר אתה ואמר את כאדם המתאנח שבתחלת אנחתו אינו יכול לגמור נשימתו. וי״א תיבת את, לך, בך, אתך, לשון זכר ולשון נקבה.
פסוק טו:ואל אראה ברעתי אל אראה עוד ברעה שאני בה.
פסוק טז:אספה לי שבעים איש כנגד שבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה ושבעים זקנים במתן תורה ושבעים משפחות המנויות בפרשת פנחס ומשם ואילך היתה סנהדרין גדולה שבעים.
פסוק יז:ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכי לא היה לו להקב״ה רוח אחרת לשבעים זקנים אם לא לקחה ממשה אלא כך אמר לו הקב״ה אני אומר לך אתה תדון את עמי ונתתי לך חכמה לדונם ואת רוחי נתתי עליך ואתה אמרת לא אוכל לבדי חייך ינתן להם מרוחך.
פסוק יח:התקדשו למחר כ״ג באייר.
פסוק כ:עד חדש ימים עד ולא עד בכלל כלומר כ״ט ימים והוו להו עשרים ותרין בסיון כדאיתא במסכת תענית.
פסוק כ:והיה לכם לזרא אלף במקום ה״א דוגמא קראן לי מרא, ופי׳ לזרא להסיג כמו נזורו אחור זרה הלאה כלומר תאכלו מאיתו בשר וסופו יהיה לכם רע ונתעב עד שתסיגוהו ותרחיקוהו מכם.
פסוק כ: לאמר. למה זה יצאנו ממצרים ושאמרתם זכרנו את הדגה וגו'.
פסוק כא:ויאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו׳ רבונו של עולם אמרת לי אספה לי שבעים איש ונשאו אתך ואל העם תאמר ונתן ה׳ לכם בשר ע״י שבעים איש אלו וכי יש יכולת ביד שבעים איש לתת בשר לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף.
פסוק כב:הצאן ובקר שאמרו מי יאכילנו בשר.
פסוק כב:ואם את כל דגי הים שאמרו זכרנו את הדגה.
פסוק כב:ישחט להם יאסף להם על ידי אנשים מעט כשבעים נפש.
פסוק כב: ומצא להם. לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף עד חדש ימים.
פסוק כג:ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר אין דעתי ליתן להם ע״י השבעים איש אלא על ידי וידי לא תקצר.
פסוק כג:עתה תראה היקרך דברי שאתן להם אבל לא ע״י השבעים איש.
פסוק כה:ויאצל אל״ף כתיב ולא קרי.
פסוק כה:ויתנבאו ולא יספו ולא הוסיפו על משה דוגמא ויסף חמישיתו עליו.
פסוק כו:וישארו שני אנשים היתרים על השבעים.
פסוק כו:שם האחד אלדד ושם השני מידד. הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם לפי שהזקנים נפסקה נבואתם שהיתה משל משה שכך אמר הקב״ה ואצלתי מן הרוח אשר עליך אבל אלו נבואתם היתה מאת הקב״ה כדכתיב ותנח עליהם הרוח וגו'.
פסוק כו:ותנח עליהם הרוח. אע״פ שלא נבחרו בכלל השבעים הואיל והיו ראויים לכך לא הוכלמו ושרתה עליהם הרוח ונתנבאו.
פסוק כו:והמה בכתבים פרש״י נטל ע״ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים חלק. וא״ת הרי קנאה גדולה מוטלת בדבר שיוכלו האחרונים לומר שמי שיטלו תחלה מסברא יעלה ביד כל אחד פתק זקן ולפי שהפתקין של זקן יתרים על הפתקין של חלק, אלא י״ל כמו כן מסברא זו השבעים ראשונים יכולים לומר שמא השנים פתקין של חלק יגיעו לידינו מתוך שאנחנו הרוב קודם שיגיעו ליד השנים האחרונים ע״י שהם המיעוט ונמצא שאין יתרון לזה מזה.
פסוק כו:ולא יצאו האהלה לא יצאו ממחנה ישראל אל אהל מועד עם האחרים.
פסוק כו:ויתנבאו במחנה ועל מי היו מתנבאים על גוג ויחזקאל רמז נבואתם כדכתיב כה אמר ה׳ האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד הנבאים שנים אל תקרי שנים אלא שנים.
פסוק כח:מבחריו מנעוריו לשון בימי בחורותיך. ד״א מן המובחרים לשרת את משה כי אחרים היו עמו.
פסוק כח:אדני משה כלאם בבית ולא יתנבאו במחנה שהרי האחרים שנתן להם רשות מתנבאים בהצנע כדכתיב ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך והללו לא נטלו רשות ממך ומתנבאים חוץ לאוהל מועד.
פסוק כט:ומי יתן כל עם ה׳ נביאים הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי.
פסוק כט:כי יתן ה׳ את רוחו עליהם. ולא מרוחי שמה שאמר הקב״ה לתת מרוחי היינו על שבעים זקנים אבל יותר אינן מתנבאים מרוחי אלא מרוחו של הקב״ה הלואי שיהיו כולם מתנבאים בענין זה.
פסוק ל:ויאסף משה אל המחנה נתלוה עם הזקנים לחלוק להם כבוד.
פסוק לא:ורוח נסע בכ״ג באייר.
פסוק לא:ויגז שלוים מן הים כנגד מה שאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה הגיז להם עופות מן הים לטעום טעם בשר ודגים.
פסוק לא:על המחנה אצל המחנה כמו ושכות על הארון ונתת על המערכת.
פסוק לא: וכאמתים על פני הארץ ר״ל שהיו מעופפים חבורה על גבי חבורה עד שהיה עבין אמתים.
פסוק לב:ויאספו את השלו חסר יו״ד.
פסוק לב:עשרה חמרים יש בחמר שלשים סאין הרי עשרה חמרים מחזיקים שלש מאות סאה הרי בכל יום עשר סאין לממעיט.
פסוק לג:הבשר עודנו בין שניהם לאחר שהספיק בשר לכולם כדי שלא יאמרו לא נגפם אלא מפני שלא היה בידיו יכולת להספיק בשר לכולם.
פסוק לד:ויקרא את שם המקום חסר שם הקורא כמו ויאמר ליוסף.
פסוק לה:מקברות התאוה נסעו בכ״ב בסיון.
פסוק לה:ויהיו בחצרות היל״ל ויחנו בחצרות כמו בשאר חניות אלא כיון שנסעו מחצרות לא הספיקו להלוך עד ששמעו שדברה מרים במשה ונצטרעה וחזרו וחנו לאחוריהם בחצרות עד האסף מרים ואין מוקדם ומאוחר.
