פסוק ב:"...פר ואיל בַּמזבח". קצת קשה, שמשמע כאילו פר אחד ואיל אחד הקריב, והרי בלק הכין שבעה שבעה! וראה אונקלוס שהקפיד ותרגם: ...תור ודכר על כל מדבחא. ואחריו ראב"ע על אתר: בכל מזבח ומזבח, והיא דרך קצרה. ע"כ. והשווה להלן (פסוק יד), שם ברור שהכוונה כנ"ל. (פ' בלק תשס"ד)
פסוק ג:רשב"ם ד"ה וילך שפי, חיגר וכו'. זהו המשך לדבריו למעלה (כב, כה ד"ה ותלחץ את רגל בלעם). (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק ד:רש"י ד"ה את שבעת המזבחות, שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, ...אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות וכו'. לא ברור מי אמר, ולכאורה - לפי התחביר - זה בלעם. על כל פנים, לאומר מיוחסת כאן ידיעה בפרטי מאורעות האומה, וזה קצת קשה. ואם רש"י מוסיף־ממשיך בקו זה להלן (ט ד"ה כי מראש וגו') "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם" וכו' אין זה קשה פחות, אך לפחות משתמע מכאן שגם למעלה בלעם הוא האומר. (פ' בלק תשמ"ז)
פסוק ד:רש"י ד"ה ואעל פר ואיל במזבח, ואברהם לא העלה אלא איל אחד. ע"כ. קצת קשה: במה הוא מתפאר, והרי לא משלו אלא משל בלק היו קרבנות אלה? (פ' בלק תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': כך דרכם של רשעים - להתפאר גם במה שאינו שלהם.
פסוק ה:"וישם ה' דבר בפי בלעם". ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, לימד ה' את בלעם וציוה אותו לשנן את הדברים בפיו, שלא ישכח ולא יחסיר מהם מאומה. ע"כ. ועדיין קשה, כי למה היה צריך לשים בפיו של אותו רשע כבר עתה, ולא כאשר הוא עם בלק, וכאילו זה דבר ממשי שמושם בפיו. ומכל מקום קשה לשון שימה בפה שבכאן, ועליו חוזר הכתוב גם להלן (פסוק טז), כאילו מדובר בשימת דבר ממשי בפה לשימוש מאוחר יותר, ולא כן בברכה השלישית שהיתה כביכול על דעת עצמו. (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק ה:וראה דברי רש"י שם (פסוק טז), והכל שפיר. רק תמוה שאינו אומר מעין זה כבר כאן. וראה מש"כ שם.
פסוק ז:כל אלה מילות שבח הן, אבל ברכה היכא איכא? וכן הוא במשל השני (יח-כד), וכאן גם רש"י מדבר על דברי ברכה (כ ד"ה הנה ברך לקחתי): קיבלתי ממנו (מהקב"ה) לברך אותם! וראה להלן (כג ד"ה כי לא נחש ביעקב): כי ראויים הם לברכה וכו'. והנה הדברים נקראים ברכה גם בפיהם של בלעם (כד, א) ושל בלק (שם, י). ברכה של ממש יש רק במשל השלישי (כד, ז-ט). ומתעוררת השאלה, מהי ההגדרה הנכונה של ברכה. ודברי רש"י להלן (כד, ב ד"ה ותהי עליו רוח אלהים) "עלה בלבו שלא יקללם" אינם באים להקל על התשובה, כי למה לא יאמר לפחות כאן: עלה בלבו לברכם? (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק ז:"ארה לי... זֹעמה ישראל. מה אקב לא קבה אל" וגו'. מכאן נראה לכאורה שלא כרש"י למעלה (כב, יא), שם רש"י טוען ש"קבה" קשה מלשון "ארה", שהרי כאן באים שלושה פעלים כלשון נופל על לשון. (פ' בלק תשס"ד) וראה מש"כ שם.
פסוק ט:רשב"ם ד"ה כי מראש צורים אראנו וכו'. לדבריו, הטעם שאין הקב"ה רוצה לקלל את ישראל, הוא מספרם הגדול - אין הקב"ה רוצה להרוס עם רב כל כך ולכן אין הוא מרשה לבלעם לקלל את העם. וההשוואה בין בני ישראל לאנשי נינוה מפתיעה ויפה. רשב"ם מוכיח מספר יונה שמספר גדול של תושבים מהווה סיבה לאי־ענישתם, למרות רשעותם - "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו" (יונה ד, יא). (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק ט:רש"י ד"ה הן עם לבדד ישכן, הוא אשר זכו לו אבותיו - לשכון בדד, כתרגומו. ע"כ. כלומר אבותינו הקדושים - הצורים והגבעות - זיכו אותנו בזכויות בלעדיות, כמבואר באונקלוס - "הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא". כלומר עמנו לבדו עתיד לרשת חיי עולם הבא. (פ' בלק תשס"ב)
פסוק ט:רש"י ד"ה ובגוים לא יתחשב, כתרגומו וכו'. אונקלוס מתרגם - "ובעממיא לא יתדנון גמירא". כלומר בתוך כלל העמים לא יהיו נדונים לכליה כמותם. אבל לא ידעתי בבירור, מה הכוונה במילים: "ואין עולה להם מן החשבון". האם הכוונה לומר שישראל אוכלים על חשבון הגויים, כלומר טפילים? נראה שהכוונה היא שכשהאומות בטובה - הטוב שמקבלים ישראל בהיותם בגויים, לא מחושב בתוך שיעור השכר הקצוב להם (ראה רש"י לדברים לב, יב). (פ' בלק תשנ"ח)
פסוק ט:שם. ...דבר אחר וכו'. פירושו השני של רש"י כאן הוא, שהקב"ה מוליך את ישראל לבדם אל השכר הטוב בעולם הזה ובעולם הבא.
פסוק י:רש"י ד"ה מי מנה עפר יעקב, ...אין חשבון במצוות שהם מקיימין בעפר... אפר פרה וכו'. קצת קשה שאין רש"י מבחין בין עפר ואפר, והרי דברים שונים הם. ועוד: שאינו מונה כאן מצוות כיסוי דם חיה ועוף שבוודאי היתה שכיחה במדבר. ויותר קשה לי שלפחות שתי המצוות הראשונות שהוא מונה - ("לא תחרש בשור ובחמֹר" ו"לא תזרע כלאים") לא רק שאינן נעשות בעפר כמו מצוות כיסוי הדם, אלא עדיין לא קיימו אותן במדבר, השלישית (אפר פרה) - רק פעם אחת (לכל היותר), והרביעית (עפר סוטה) - רצוי שלא יהיה צורך לקיימה, ומה אפוא העסק הגדול במצוות עפר אלה? (פ' בלק תשנ"א, תשנ"ב) באשר להבחנה בין עפר לאפר - בכתוב מוצאים אנו שגם אפר קרוי עפר - "מעפר שרֵפת החטאת" (למעלה יט, יז). וראה "דברי דוד" המבאר כי תפס הדרשן מצוות הנעשות בעפר שרובן מצוות בלא טעם, ואומות העולם משיבים עליהן 'מה ענין המצוות הללו'. מצוות אלו מעידות על מעלת ישראל באופן מיוחד, כי הגם שיש בין האומות כאלה שמקיימים מעט מצוות, אבל אין מקיימים אלא את אותן המצוות שידוע להם טעמן והשכל מחייב לקיימן, אבל רְאה שבני ישראל מקיימים אף את החוקים שאין ידוע טעמם.
פסוק יא:"ברכתָּ ברך". מסתבר שלשון ברכה שבפרשתנו משמעותה מתן שבח, ולא תפילה לאיחולים חיוביים, כפי שאנו רואים במקומות אחרים, כגון בראשית (כז, ד), ועוד רבים. (פ' בלק תשס"ד) וראה מש"כ למעלה (פסוקים ז-י).
פסוק יד:רש"י ד"ה ראש הפסגה, בלעם לא היה קוסם כבלק... וזו היא הפרצה שאני רואה. ע"כ. קשה לי: (א) לכאורה היה בלעם גם נביא וגם קוסם, שהרי הביאו לו קסמים, ראה למעלה (כב, ז, ורש"י שם; וראה גם דברי רש"י להלן בפסוק כח)? (ב) המתואר ברש"י כאן מראה שבלק היה נביא ולא קוסם, ואילו היה גם קוסם למה הוא צריך לבלעם? (ג) קשה המעבר לגוף ראשון שבסיפא של דברי רש"י. (פ' בלק תשמ"ז) באשר לשאלה (א) ראה "ספר הזכרון" המבאר שאמנם גם בלעם היה קוסם ונודע בכך, מכל מקום בלק היה קוסם בדרגה גבוהה יותר. ובאשר לשאלה (ב) ראה "משכיל לדוד". לדבריו, הוצרך בלק לבלעם כי היה כח הדיבור בפיו לברך ולקלל, בעוד שכחו של בלק היה במעשים של טומאה. הערת ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה (ג), אכן בכת"י שנת ה"א קמ"ה מנוסח גם הסיפא בלשון נסתר: "וזו הפרצה שהיה רואה".
פסוק יד:ומדברי רמב"ן (כד, א) נראה שקוסם הוא דרגה בדרגות הנבואה. (פ' בלק תשמ"ח)
פסוק טז:רש"י ד"ה וישם דבר בפיו, ...ומה חסר המקרא באמרו וכו'. שאלת רש"י היא למה הוצרך להקדים שה' שם את הדבר בפיו, הלא מאחר שפתח הכתוב ואמר "ויקר ה' אל בלעם" להגיד שהתגלה אליו הדיבור, הרי מובן שהוא הַמְצַוֶה עליו "שוב אל בלק וכה תדבר". וראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק ה). והנה כאן משיב רש"י בדברי המדרש: ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו וכו', אך למעלה אף לא שאל שאלה זו! (פ' בלק תשנ"ו) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: רש"י אינו שואל את שתי השאלות "ומה היא השימה? ומה חסר המקרא באמרו שוב?" בפסוק ה, למרות שגם שם נאמר "וישם וכו' שוב אל בלק" וכו', משום שכאן בלעם חוזר אל בלק ואינו מדבר עד שבלק שואל "מה דבר ה'?" משמע שלא ברצונו דיבר. ועוד: לא נאמר כאן כפי שנאמר שם (פסוק ג) שבלעם הלך, ומדוע נאמר לו "שוב"? לפיכך מביא רש"י המדרש לפיו, בלעם גם בפעם הזאת הלך ושב בעל כרחו.
פסוק טז:שם. ...כאדם הפוקס בהמה בחכה וכו'. פוקס, פירוש - מחזיק פיה פתוח בעל כרחה (ראה רש"י שבת קנה ע"ב). (פ' בלק תשס"ב)
פסוק יז:רש"י ד"ה מה דִּבֶּר ה', לשון צחוק הוא זה וכו'. צחוק במשמע אירוניה, ציניות. ויש אצל רש"י כמה מקומות כאלה, ואולי כדאי לאסוף אותם, כי זה יכול להיות מעניין, ולוּ מהבחינה הספרותית. (פ' בלק תשמ"ז, תשנ"ד)
פסוק כג:רשב"ם ד"ה כי לא נחש ביעקב וגו', אינם מעוננים וקוסמים כמונו... מתוך ששכינה ביניהם, אומרים להם הנביאים וכו'. קצת קשה לנמק בזה את חיבת ה' לעמו - מה אפוא יתרונם של ישראל על אומות העולם בכך שאינם מעוננים, הרי זה משום שאינם צריכים לזה מכיוון שיש להם נביאים, ולא מתוך בחירה חופשית (ראה רש"י דברים יח, יד)? (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק כג:רש"י ד"ה כעת יאמר ליעקב וגו', ...דבר אחר, יאמר ליעקב אינו לשון עתיד אלא לשון הווה וכו'. כך בשינוי קל גם בדפו"ר, ולא ידעתי למה נתנו מהדיר חומש "רב פנינים" בסוגריים, כאילו הוא תוספת כלשהי, ומה גם שרמב"ן מביאו. (פ' בלק תשמ"ח)
פסוק כד:רש"י ד"ה הן עם כלביא יקום וגו', ...לחטוף את המצות - ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין. ע"כ. קשה לי סדר הדברים, כלומר קריאת־שמע לפני הנחת תפילין. וצריך עיון. (פ' בלק תשנ"ח)
פסוק כד:והנה הכל מציינים כמקור לדברי רש"י את מדרש תנחומא לפרשת בלק (יד), ואילו שם נאמר: "'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא' - אין אומה בעולם כיוצא בהן. הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות. עמדו משנתן, עומדים כאריות, חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה, ונעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן" וכו'. הרי שסדר הדברים הוא של רש"י, והתמיהה עליו בלבד. וזכור לי (ראה ברכות יד ע"ב) שהקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר.
פסוק כד:חיפשתי אצל כל מפרשי רש"י שבידי ומצאתי השאלה בדיוק כנ"ל רק אצל "משכיל לדוד". לדבריו, הזכירו חכמים קודם את מצוות הבוקר, דהיינו עטיפת טלית גדול שלובשים רק בעת התפילה וקריאת שמע, ואחר כך הנחת תפילין שהיו הולכים בהן כל היום בזמנם. ותשובתו קצת קשה לי. (פ' בלק תשנ"ח)
פסוק כד:וראיתי במדרש תנחומא ישן (בובר) נוסח שונה למדי, אך גם בו אין תפילין מוזכרות כלל. (פ' בלק תשנ"ט) וראה דברי הגאון ר' אשר וייס שליט"א בספרו "מנחת אשר" (סימן נב אות א). הערת ר' שמואל עמנואל שי': לשאלת הסדר נדרש גם אחי יונה ז"ל בספרו "המעין המתגבר". הוא מציין שם שרבי אברהם ברלינר גורס: "להניח תפילין ולקרוא את שמע", ומוסיף "וכן נכון". לי נראה שיתכן שרש"י דירג וכתב את המצוות לפי מידת תדירותן. מצוות ציצית וקריאת שמע מקיימים כל יום, גם בשבתות וחגים, ומצוות תפילין רק בימי חול.
פסוק כד:רש"י ד"ה לא ישכב, ...כיצד? קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, ...הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם וכו'. לשון הרבים שבסיפא של דברי רש"י תמוה. הרי התחיל בלשון יחיד, ומה אפוא השינוי? (פ' בלק תש"ס)
פסוק כד:רש"י ד"ה ודם חללים ישתה, נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר (יהושע יג, כב) וכו'. לא ידעתי מדוע אין רש"י מביא כאן את הנאמר להלן (לא, ח), שבוודאי אינו פחות ברור מהנאמר בספר יהושע. וצריך עיון. (פ' בלק תשנ"ח) רש"י לא הביא את הפסוק שלהלן, אלא את הפסוק ביהושע, לפי שהלשון "על חלליהם" שלהלן מוסבת על הריגת כל זכר ולא על הריגת המלכים, ואילו "אל חלליהם" האמור ביהושע מוסב על המלכים (אשר עליהם נתנבא כאן "ודם חללים ישתה"), ושם לא נזכרת הריגת כל הזכרים במדין. כך ב"רש"י כפשוטו".
פסוק כד:גם לא ידעתי היכן יש בדברי בלעם משום נבואה לעצמו - "ויהרג הוא עמהם". (פ' בלק תש"ס) הערת ר' חזקי פוקס שי': וראה "נחלת יעקב". לדבריו, מכך שנאמר "עד יאכל טרף" בלשון יחיד, לומד רש"י־חז"ל שזו נבואה על בלעם, אבל "ודם חללים ישתה" נאמר בלשון רבים, הרי שמדובר בנבואה על מלכי מדין.
פסוק כח:רש"י ד"ה ראש הפעור, קוסם גדול היה בלק וכו'. ראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק יד). (פ' בלק תש"ס)