א וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃ ב וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ ג וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃ ד וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ ה וַיָּ֧שֶׂם יְהוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃ ו וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃ ז וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃ ח מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהוָֽה׃ ט כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃ י מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃ יא וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃ יב וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק לך־(לְכָה־)נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃ יד וַיִּקָּחֵ֙הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֙בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה׃ טז וַיִּקָּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃ יז וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהוָֽה׃ יח וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר׃ יט לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃ כ הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃ כא לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃ כב אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃ כג כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃ כד הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃ כה וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרֲכֶֽנּוּ׃ כו וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃ כז וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם׃ כח וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃ כט וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ב:
במזבח, על כל מדבחא. מפני שהביא שבעה פרים ושבעה אילים.
פסוק ג:
ואלכה, ואיהך. כבר העירונו לעיל בס' בראשית שבעתיד ית' בפעל "הך".
פסוק ג:
שפי, יחידי. אפשר שמפרש כהרד"ק, שהוא כמו "רוח צח שפיים" (ירמיה ד' י"א) שהלך לשדה לחשוב בהתבודדת ברוח צח מה שיאמר.
פסוק ח:
לא זעם ה', דלא תרכיה ה'. אף כי דרכו לתרגם בשם אלהא כמ"ש לקמן פסוק י"ט, פה לא ת' כן משום שם הוי"ה הנזכר באותו פסוק.
פסוק ט:
לבדד ישכן, הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא. ר"ל הם לבד יירשו את הארץ, וזהו פי' ישכן.
פסוק ט:
ובגוים לא יתחשב, לא יתדנון גמירא. ר"ל אינם נמנים עם שאר הגוים עובדי האלילים (להשטף בשבולת הזנין) להעשות כלה, והוא כפירש"י.
פסוק י:
מי מנה עפר יעקב, מן ייכול לממני דעדקיא דבית יעקב. ר"ל מי יוכל לספור הקטנים של בית יעקב, דעדק הוא קטן. ואולי צ"ל דרדקיא ור"ל מי יבול למנות הנערים אשר עליהם נאמר שירבו כעפר הארץ, וכ"ת יב"ע "עולמיהון" ותתאים אח"כ היטב המליצה "ומספר את רבע ישראל" לפי פי' רש"י.
פסוק י:
ומספר את רבע ישראל, או חדא מארבע משריתא דישראל. ר"ל או מי יוכל לספור אחד מארבע מחנות של ישראל, הוא כפי' הא' ברש"י, ומלת "ומספר" לא תרגם כלל, או שחסרה מלת "וסכום" כתיב"ע.
פסוק טו:
אקרה, אתמטי. בכ"מ יתרגם הפעל "קרה" ארע, ופה ית' "מטא" שהוא כמו "הגיע" בעברית. אפשר מפני שפה בא הפעל "קרה" בעברית בהתפעל המורה על עשיית הפעולה בעצמו, ר"ל אסבב שאהיה שם, לכן ת' כאלו היה כתוב "אלכה" וכמו שת"י "ונלכה עד הרואה" (ש"א ט' ט') "ונתמטי עד חזויא", עוד י"ל שמלת "אקרה" היא מבנין נפעל כמו "ויקר" שבפסוק שאח"ז, ושינה לת' שם "וארע" משום שדבר ה' היה אל בלעם רק במקרה, אבל ביאת בלעם אל בלק היתה בדעת וברצון.
פסוק יח:
עדי, למימרי. הוא כמו "ועדיכם אתבונן" (איוב ל"ב י"ב).
פסוק יט:
לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, לא כמלי בני אנשא מימר אלהא בני אנשא אמרין ומכדבין ואף לא כעובדי בני בשרא דאנון גזרין למעבד ותיבין ומתמלכין. ר"ל לא כדברי בני אדם אמרת ה', בני אדם אומרים ומכזבים, וגם לא כמעשי אנשים שהם גוזרים לעשות ושבים ומתנחמים. לדעת המת' נופל הפעל "כזב" רק על השתנות הדבור, והפעל "נחם" על השתנות המעשה, ות' "בני אנשא, בני בשרא" בל"ר להקל על הלשון.
פסוק יט:
ההוא אמר ולא יעשה, דהוא אמר ועבד. הפך השאלה בדרך שלילה להחלטה בדרך חיוב כדרכו לכבוד ה' ופירוש הה"א הראשונה שבמלת "ההוא" לא לה"א התימה והשאלה, כ"א לה"א הידיעה, ור"ל שהוא (הקב"ה) אומר ועושה, גוזר ומקיים.
פסוק כ:
הנה ברך לקחתי, הא ברכן קבלית. פירש מלת "ברך" לשם דבר.
פסוק כ:
וברך ולא אשיבנה, ואברכנה לישראל ולא אסב ברכתי מנהון. לא תרגם כפשוטו ששב אל ה' שבירך אותם רק ששב אל בלעם שרוצה לברך אותם.
פסוק כא:
לא הביט און ביעקב, אסתכלית לית פלחי גלולין בדבית יעקב. ר"ל הבטתי ולא מצאתי עובדי גלולים בבית יעקב, ת' כאלו היה כתוב "הביט כי אין און ביעקב".
פסוק כא:
ולא ראה עמל בישראל, ואף לא עבדי לאות שקר בישראל. ר"ל וגם לא העושים עמל שקר בישראל, אפשר שמלות "לאות, שקר" הן משתי נוסחאות שונות, וצ"ל "לעות" בע' ולא בא', וכ"ה ביב"ע, וע' ערוך ערך "לעי" וכ"מ "נפש עמל" (איוב ט"ז כ"ו) ת' "נפשא דלעיא" ור"ל שאינם עושים מעשים שייגעו בם לשקר. אבל בכ"י הוא באל"ף, וכ"ה בחומשי רוו"ה ובאמת הוא הוא, כי "לאי ולעי" שניהם ענינם בארמית "יגיעה" וחלוף כזה נמצא גם בפסוק "נבל תבל" [שמות י"ח י"ח] בקצת נוסחאות בת"א "מלאה תלאי" ובקצתם "מלעה תלעי".
פסוק כב:
אל מוציאם ממצרים, אלה דאפקינון ממצרים. גם לקמן (כ"ד ח') "אל מוציאו" ת' "דאפקינון" בל"ר, וכ"ה בכ"י, ומשמע שהיה לפניו גם שם "מוציאם" בכנוי מ"ם, וכ"מ ברש"י שם, ועי' בחומש רמב"ן עם רש"י שהביא הנוסחא, ועי' במנחת שי שכתב שהוא טעות, ולא שת לבו אל הת"א והוא פלא, ואפשר שבעל מנחת שי סובר שדרך אונקלוס לת' כל הכנוים הבאים על עם בל"ר, ועי' בראב"ע שם שמשמע קצת שגם בספרו היה כתוב "מוציאם".
פסוק כב:
כתועפות ראם לו, תקפא ורומא די לה, ת' כפי הטעם וכפירש"י "עפיפת גובה".
פסוק כג:
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ארי לא נחשיא צבן דייטב לבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל. ר"ל המנחשים אינם רוצים כי ייטב לבית יעקב והקוסמים אינם חפצים בגדולת בית ישראל, ובתיב"ע "ברבותא" ובת' ירושלמי "בשבטיא" וכוונתו שכאשר הוציא ה' את עמו ממצרים בתקפו ועוזו, דרשו זאת החרטומים לרעה, ודברם היה בפי פרעה "ראו כי רעה נגד פניכם" ואם יפלא בעיניך קורא יקר בשנות המתרגם את השמות "נחש, קסם" שהם שמות מקריים בל' יחיד, לתרגמם "נחשיא, קסמיא" שמות התארים בלשון רבים, לכה נא אתי ואראך דוגמתו "ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ" [ישעיה ל' כ'] ת' "ויהב ה' לכון נכסי סנאי ובזת מעיקיא".
פסוק כד:
לא ישכב עד יאכל טרף, לא ישרי בארעה עד דיקטול קטול. ר"ל לא יתנה בארצו עד שיהרג את שונאיו, ונראה שחסר (הפעול) "בעלי דבבוהי" וכ"ה בתיב"ע.
פסוק כז:
אולי, מה אם. נראה ברור שהוא ט"ס וצ"ל "מאים" שהיא תרגומו של "אולי" בכ"מ (ועמ"ש לעיל בראשית כ"ד ל"ט) וכ"ה בכ"י ובחומשי רוו"ה וע' במדרש מלים של הדר' לעווי מברעסלויא בש' זה.
פסוק כח:
ראש הפעור, ריש רמתא. לא ידעתי למה שינה פה לת' "רמתא" ולא "פעור" כבכ"מ. (ואולי כדברי ב"ס לחם ושמלה, כי אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם".