א וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃ ב וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃ ג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ ד נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ו כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃ ז יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃ ח אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃ ט כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃ י וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃ יא וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃ יב וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃ יג אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃ יד וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ טו וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ טז נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ יז אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃ יח וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃ יט וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃ כ וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כא וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃ כב כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃ כג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃ כד וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כה וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק א:
וישת וכו׳ כתרגומו דהכי מתרגמי׳ ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי. ובדפוסים שלנו יש חסרון בתרגום:
פסוק ב:
שוכן לשבטיו וכו׳ ראה שאין פתחיהן וכו׳ בש״ס ב״ב פ׳ חזקת לא איתמר אלא מה ראה ראה שאין פתחי אהליהן מכוונין זה לזה. ואמנם רבינו ז״ל קושטא דמלתא נקט שלא היו השבטים מעורבין אלא איש על דגלו כדכתיב והכא הכי רמיזא באמרו שוכן לשבטיו כלומר דברישא כתיב שוכן דר״ל כל חד וחד שוכן לבדו דמש״ה כתיב בל׳ יחיד והדר קאמר לשבטיו דמשמע כל שבט ושבט באפי נפשיה אבל בני השבט מעורבין וא״כ מאי שוכן אלא ה״ק כל השבט ביחד היינו במקום א׳ ומיהו כל יחיד ויחיד לבדו לפי שלא היו בהן שנים דפתחו של זה כנגד פתחו של זה וכיון שנסתכל בלעם בדבר זה עלה בלבו שלא יקללם כמו שכתב רש״י בסמוך והוא עצמו מ״ש בגמרא אמר ראויים הללו שתשרה עליהון שכינה דכיון שראוים להשראת שכינה פשיטא דאין לקללם שהרי הקללה אתיא מס״א וכששורה שכינה דהיינו ברכה א״א לחול קללה. והטעם לזה דבשלמא אם היו השבטים מעורבין ליכא שום מעליותא במה שהיו פתחיהן שלא מכוונים דדינא הוא כדתנן התם בפ׳ חזקת וטעמא משום היזק ראיה וי״ל דכל חד מה שלא פתח הפתח כנגד חברו לגרמיה הוא דעבד כדי שחברו שכנגדו לא יסתכל בביתו וירע לו בעין הרע ועוד דאפי׳ אם היה זה רוצה לפתוח הלה מעכב עליו עפ״י הדין לפי שמתיירא מעינו רעה אבל עכשיו שהיו כל שבט בפ״ע וחד מנייהו היינו יוסף ידוע דל׳ שלטא ביה עינא בישא וא״כ לכל הפחות שבטו של יוסף היו יכולים להיות פתחיהן מכוונים דהיזק ראיה אין כאן שהרי אפי׳ יתן בו שכנו עין הרע הרי אינו שולט בו ומ״ט היו גם הם שלא מכוונים אלא מוכרח דלאו משום היזק ראיה עבד אלא בשביל צניעות שלא יבא להסתכל באשת חברו וכדומה ולכך אמר ודאי דהואיל וצנועים כ״כ ראוין הן להשראת שכינה:
פסוק ג:
בנו בעור וכו׳ ומ״א וכו׳ והא דנטר רש״י לכתו׳ להאי מ״א הכא גבי בלעם ולא הביאו לעיל גבי בלק אע״ג דאתרוייהו קאי משום דזה הוא המכריח שהרי לא מצינו נביא לאומות כמו בלעם ופשיטא דאיהו עדיפא מבעור אביו:
פסוק ג:
שתום העין וכולי י״מ וכולי פי׳ לעולם שתום רוצה לומר פתוח כמשמעו שהי״ל ראיה טובה טפי משאר אינשי ומיהו מדמסיים העין ולא העיני׳ ש״מ שלא היה רואה אלא מעין א׳ והאחרת היתה סמויה ומשמע דהיינו תרגום של אנקלוס דמתרגם דשפיר חזי:
פסוק ה:
משכנותיך חניותך כתרגומו ד״א. וכולי לא ניחא ליה לפ׳ כוליה קרא כתרגומו דא״כ איכא יתור נפיש במקרא דהיינו אהליך היינו משכנותיך שהכל מדבר על א״י לכך מפ׳ דאהליך מיירי באהלים שבמדבר ומשכנותיך כתרגומו בית משרך דהיינו מקום שיחנו בארץ. ומשום דלא ניחא ליה כ״כ בהאי פירוש׳ דלפי הנר׳ כל אלו הכתובים מיירי בנבואה דלעתיד כלומר בדברים שהיה עתיד לבא עליהם ועוד דהא לאו ברכה היא אלא הזכרת צדקתם ומשמעות הכתובים היא דכל אלו ברכות הן לכך מייתי דבר אחר ולר״א נמי ק׳ שבתוך הברכה יזכיר החרבן. ועוד דאיך אפשר דבישובן יזכירם בל׳ יעקב ובחרבנן יש׳ אדרבא איפכא מיבעי ליה ומה גם דבשלמא במשכן שילה שייך ל׳ אהל אבל בית עולמים בית היה ולא אהל לכך הביא ג״כ פי׳ ראשון:
פסוק ו:
כנחלים נטיו וכו׳ וכשהפך המקום וכולי אין זה סותר למ״ש לעיל ותהי עליו רוח אלהים עלה בלבו שלא יקללם דמה שעלה בלבו כך היינו לפי שהמקום העלה כן בלבו ושם הדברים בפיו הפוכי׳ ממה שהיה בלבו תחלה:
פסוק ו:
כאהלים כתרגומו וכולי לשון אחר וכו׳ דאילו לפי׳ ראשון ק׳ דלא שייך לדמו׳ המשכן והמקדש לבשמים ולפי׳ שני הול״ל אֹהלים ועוד דאחר שדימם לשמים אינו נמשך יפה אחר כך כארזים וכולי:
פסוק יג:
לעבור וכולי כאן לא נאמר וכולי יש עוד הרגש אחר בפ׳ דלעיל לא הזכיר לשון רעה אלא קטנה או גדולה ומ״ש דהכא קאמר טובה או רעה. ובמ״ש רש״י הא נמי מיושב דהכא שכבר נבאש ונטרד הזכיר הרע שהיה בדעתו להרע הואיל וכבר נטרד:
פסוק יז:
ומחץ וכולי התרגום מפ׳ קוצר העברי פי׳ דלעיל פירש״י אשר יעשה העם וכו׳ מקרא קצר הוא איעצך להכשילם ואומר לך מה שהן עתידין להרע וכו׳ וקמ״ל הכא רש״י דבהנך מילי דומחץ פאתי מואב הוא שאומר לו מה שעתידין וכו׳ שהוא הקוצר שאמר לעיל שיש בפ׳ וקאמר דהתרגום מפרש מה הוא דקטול רברבי מואב. ומצאתי במקרא גדולה שדיבור זה נדפס לעיל סמוך לדבור כאשר יעשה וכולי דמוכח להדיא שזו כוונת רבינו ז״ל: