א וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃ ב וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃ ג וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃ ו וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ז וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃ ח וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ט וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃ י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃ יב לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃ יג וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יד וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃ טו וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃ יח כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה לזנות אל בנות מואב, על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק. ע"כ. מקורו במסכת סנהדרין (קו ע"א). ואכן למעלה (כד, יד) מייעץ בלעם לבלק להכניע את בני ישראל על ידי זימה (ראה רש"י שם). צריך אפוא להניח שתפקיד ההכשלה נמסר בעיקר בידי בנות מואב, והשתתפו בו גם בנות מדין. ואכן כך ב"באר בשדה". (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק ה:
רש"י ד"ה הרגו איש אנשיו, כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שניים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח ע"א). ע"כ. בדפו"ר ליתא. מכל מקום, הרי זה מספר עצום - לפי חשבון פשוט 157,200, ועוד 24,000 המוזכרים במפורש, כלומר קרוב לרבע יוצאי מצרים - באי הארץ, והרי זו שואה ממש, הכל בעקבות תאוות היצר שהביא לעבודה זרה לא עלינו. (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק ה:
כעת ראיתי את דברי הרמב"ן על אתר. לדבריו, חלילה לומר שמתו רבים כל כך (רבע מכל ישראל), וזאת משני טעמים: (א) אין דנים דיני נפשות בדיין אחד, אלא בסנהדרין של עשרים ושלושה. (ב) כיצד יתכן שההרוגים היו רבים כל כך, הלא הפקודים שבפרשת פינחס חסרו רק אלף שמונה מאות ועשרים מהמנין הקודם, ולא מסתבר שבמשך ארבעים השנה שבין מנין למנין התרבו יותר מט"ו רבוא? לכן מפרש רמב"ן שמשנצמדו ישראל לבעל פעור יצא הקצף מלפני ה' והחל הנגף. ואז אמר ה' למשה, שיצווה את השופטים לשפוט את הנצמדים, וכאשר נאספה כל העדה אל פתח אוהל מועד לקיים את דבר ה', בעוד הנגף נוגף בהם, העז זמרי להתקרב אל המדינית (בכך התכוון למנוע את השופטים מלדון את הנצמדים). התחילו משה ואהרן לבכות על כך שכל העדה נתונה בסכנת המגפה, ואז עמד פינחס ועשה דין בזמרי ובמדינית, ובכך עצר את המגפה. עם עצירת המגפה לא נידון אף אחד מהנצמדים, כי ה' אמר: "והוקע אותם וגו' וישֹׁב חרון אף ה' מישראל", וכיון שחרון אף ה' שב, אין הכתוב מציין שהשופטים אכן שפטו. מאוחר יותר, לפני שעברו את הירדן, השמיד ה' את אלו הנצמדים, וזהו שכתוב: "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ג-ד). עיין שם עוד. (פ' בלק תשס"ג) וראה מש"כ להלן (כו, א).
פסוק ו:
"ויַּקרֵב אל אֶחיו את המדינית". ואילו להלן (לא, טז) - "הן הנה (בנות מואב) היו לבני ישראל בדבר בלעם" וגו'. הרבה יש לעיין בתפקידי המדינים בפרשה זו. על כל פנים ברור שזמרי בחר להציג בפני הציבור מדינית ולא מואבית, כפי שהיה צפוי, כי רק כך הוא יכול להבליט את זכותו כביכול לקחת אישה זרה - כמו צפורה אשת משה שבת מדין היתה, וכדברי רש"י ד"ה לעיני משה. (פ' בלק תשס"ג)
פסוק ו:
רש"י ד"ה לעיני משה, אמר לו... אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו' (סנהדרין פב ע"א). ע"כ. קשה לי: כלום לא ידע נשיא בישראל, אף אם דמגוג הוא, את ההבדל בין לפני מתן תורה ואחריו? (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק ו:
רש"י ד"ה והמה בכים, נתעלמה ממנו... בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא וכו'. לולא דמסתפינא, הייתי אומר בפשטות, שההבדל הוא בכך, שכאן יש משום התקפה אישית על משה רבנו ע"ה, ואחרי ארבעים שנה של מנהיגות, אולי מותר לומר, שְׁרפו ידיו משהותקף כך. (פ' בלק תש"ס)
פסוק ז:
רש"י ד"ה וירא פינחס, ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, מקובלני ממך וכו'. מקורו בגמרא בסנהדרין (פב ע"א). וראה "שפתי חכמים" (אות ח): ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית הדין, אין מורין לו אף על פי שהוא בשעת מעשה וכו' (ראה רמ"א חו"מ תכה, ד). ואם כן קשה, הרי פינחס ביקש ליטול רשות ממשה רבנו ע"ה, ולמה אפוא אמר לו: קריינא דאיגרתא וכו'. (פ' פינחס תשנ"ז) לשאלה זו נדרשו ראשונים ואחרונים על מסכת סנהדרין (פב ע"א). לפי הר"ן בחידושיו, פינחס לא נמלך במשה, אלא הזכיר שמועתו בפניו, ומשה מצידו לא התכוון להורות הוראת מורה הוראה. ועוד: יתכן שמחמת המגפה, לא היתה שהות להניח לקנאים לקנא, ומשה רמז לפינחס שיש כאן הוראת שעה לשם הפסקת המגיפה. לפי ה"ערוך לנר" לא בא פינחס להמלך במשה על עצם דין "קנאין פוגעין בו", אלא מסופק היה אם מותר לו לקנא לה' בהיותו כהן. משה רבנו השיב לו בחיוב כיון שידע ברוח קדשו שעתיד להתרחש לו נס ולא ימותו זימרי והמדינית כל עוד פינחס נוגע בהם. ובעל "סנהדרי קטנה" כתב: יש לומר דדווקא אם הקנאי אינו יודע הדין, ובא לימלך מחמת חסרון ידיעתו, הוא דאין מורין לו כן, אבל פינחס היה יודע הדין, רק דהיה מתיירא לבל יהיה כמורה הלכה בפני רבו. לזה נתן לו משה רבנו ע"ה רשות, שמוחל על כבודו (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ז:
שם. ...מקובלני ממך - קנאין פוגעין בו וכו'. הלכה זו חריגה מאוד. מי מזכה בתואר "קנאי", וכיצד ניטלה רשות ההענשה מבית הדין ונמסרה לאלה אשר לעיניהם נעשית העבירה? בשאלות אלה הרהרתי עתה, אחר שתמיד ראיתי במעשה פינחס דבר עילאי. (פ' בלק תשס"ו) על דין חריג זה כתב הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל בספר "מזכרת" - קובץ תורני לזכרו של הגרי"א הלוי הרצוג (עמ' 273): יש להעיר בנוסח ההלכה "קנאים פוגעים בו", שלא נאמר בסתם שכל הרואה פוגע בו, ומהו שהדגישה ההלכה וייחדה כאילו פעולה זו רק לקנאים, ומי הם שראויים להגדרה זו? כמו כן הלשון "פוגעים בו" שאין משמעותו הטלת חובה, אלא מעין סיפור עובדא שקנאים עושים מעשה כזה, גם זה צריך תלמוד.
פסוק ז:
ולזאת נראה, שאין זה דין כללי לכל איש מישראל הרואה, וכן אין בזה מעין מתן הוראה, שהרי כנ"ל אין מורין כן. אלא פירוש הדברים כך הוא: העבירה מצד עצמה אינה מחייבת לא מיתת בית דין לאחריה, ואף לא חובת תגובה בשעת מעשה. ולא באה ההלכה אלא לומר, שאלה יחידי סגולה שקנאת ה' בלבם, והם מרגישים בכל גודל התיעוב שבמעשה זה, והתוצאות העגומות הבאות בעקבותיו, כפי שביאר הרמב"ם שם (הלכות איסורי ביאה יב, ז-ח) עד שמרוב כאב אינו יכול להפליג על רגשותיו, והוא בא בעידנא דריתחא בהתחמצות הלב לפגוע בעושה התועבה, אומרת ההלכה שאין עליו חובה לעשות מאמץ נפשי להתגבר על רגשותיו, ולרסן עצמו בכח הבחירה החופשית שניתנה לאדם מאת הבורא, אלא הרשות בידו לתת חופש לרגשותיו ולפגוע בבועל.
פסוק ז:
תוכן הדברים, שאין ההלכה באה להכתיב לאדם את הפעולה, כי אם אין הדבר נובע מרגש חילול הקודש שהוא מרגיש מצד עצמו, אז באמת הפעולה אסורה וה"ז כשופך דמים, כיון שאין דין מות על עבירה זו. ועל כן אילו רק מכח ההלמ"מ הוא בא לעשות זאת ולא מכח דחיפתו הפנימית, הרי זה בניגוד להלכה. שאין ההלכה באה לעורר האדם לפעולה, אלא רק מאשרת את הפעולה שבאה לו לאדם מתוך רגשותיו הפנימיים העצמיים.
פסוק ז:
ועל כן מובן הניסוח המדוקדק "קנאים פוגעים בו", שרק זה שראוי לשם "קנאי", שקנאת ה' בוערת בלבו והיא היא המעוררת אותו לפעולה, ולא מכח הדרכה מלמעלה, אלא מכח דחיפתו הפנימית הוא בא לפגוע בעושה התועבה, כלפיו הוא שההלכה מאשרת הפעולה.
פסוק ז:
ומובן למה "אין מורין כן", שהרי הכוונה על פעולה שנעשית דווקא לא מצד הוראה, וכל שאינו נדחף לזה מצד עצמו, ההוראה היא באמת שלא לעשות כן. עד כאן דבריו הנפלאים.
פסוק ח:
"איש ישראל... איש ישראל". תמוהה בעיני ההדגשה היתרה על היות זמרי בן־סלוא "איש ישראל", פעמיים בזה אחר זה, באותו הפסוק, והרי די היה לומר בשנייה - אותו, שהרי לכאורה די לציין את ישראליותו פעם אחת בלבד. ושמא זה בא ללמד שגם מחלל שם שמים ברבים ישראל הוא? תימוכין לאפשרות זו אפשר אולי למצוא בדברי רבי אלעזר (סנהדרין מד ע"א) - "ויתפלל" - לא נאמר אלא "ויפלל" (תהלים קו, ל), מלמד שעשה פלילות עם קונו - בא וחבטן לפני המקום. אמר לפניו, רבונו של עולם! על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל, דכתיב (כה, ט) "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף". ע"כ. והרי כ"ד אלף אלה היו מבני שמעון שזנו עם בנות מואב, ואף על פי כן נכנס פינחס בריב עם קונו בגינם. (פ' פינחס תשמ"ז)
פסוק ח:
ושמא באה הדגשה יתרה זו כדי להבליט את העוול שבמעשהו - ישראל ומדינית! (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק ח:
ועוד: בפסוק ו נאמר "איש מבני ישראל". וקשה לי: לכאורה "איש ישראל" הוא תואר מכובד, ולמה אפוא משנה הכתוב מפסוק ו לפסוק ח, ואף חוזר על תואר זה בריש פרשת פינחס (בפסוק יד)? (פ' בלק תשמ"ח)
פסוק ח:
אור החיים ד"ה וידקר את שניהם. לשאלה על פי איזו הלכה הרג פינחס את האשה המדינית על אף שאינה חייבת מיתה בעבירה זו (כי היא בבחינת "קרקע עולם"), עונה "אור החיים" הק' בלשון אפשר - שפינחס הרגה כדין בהמה שהורגים אותה אם נעשתה באמצעותה עבירה (ראה ויקרא כ, טו). והנה לפי רמב"ן להלן (לא, ו) דבר זה פשוט כדין תורה (להריגת נשות מדין כולן), בלא "אפשר", וקצת תמוה שלא הסתמך על רמב"ן. (פ' מטות תשנ"ב)
פסוק י:
רק עתה, בלימוד שיטתי של דברי רשב"ם, שמתי לב שאינו אומר מאומה לפרשת פינחס כולה. (פ' פינחס תשנ"ו) ובמהדורת "חורב" העיר ר' מאיר יצחק לוקשין: פירוש רשב"ם על פרשת פינחס אינו בידינו וחבל על דאבדין. הערת ר' זאב נוימן שי': במהדורת ראזין שהוציא לאור הרב ברומברג (עמ' קצג) הביא דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" ובהם ציטוט מדברי רשב"ם על פרשת פינחס (פסוק יג בפרקנו).
פסוק יא:
רש"י ד"ה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו'. ושואל בעל "דבק טוב": והרי בפרשה (לעיל כה, ז) גם כן קראו כן, ומה שנא הכא דפירש רש"י כן? ויש לומר דבשאר מקומות אין להקשות, כי דרך הכתוב ליחס הצדיק, אבל כאן באמירת הקב"ה אל משה קשה למה האריך הכתוב, וכי משה לא ידעו? אלא לפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו'. (תשמ"ז)
פסוק יא:
וראה הערת ר' אברהם ברלינר על אתר, וראה דברי רש"י בספר שמות (ו, כה ד"ה מבנות פוטיאל) ודברי "שפתי חכמים" שם (אות ט). ומה שכתבתי שם על פסוקים כג ו־כה. (תשנ"ג)
פסוק יא:
לפי דברי רש"י שם יוצא שאלעזר נשא לאשה את אחות דודתו, אחות אשת משה רבנו ע"ה, דודו. (פ' פינחס תשנ"ה, באווירון מפריס הביתה)
פסוק יב:
"לכן אמֹר". לא נאמר למי לומר. ויונתן בן עוזיאל מתרגם: אימר ליה. כלומר לפינחס. וכך מבואר גם ב"העמק דבר" על אתר: לך לפינחס להגיד ישרו ושכרו. אבל רמב"ן כתב: וציוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם. (פ' פינחס תשס"ד)
פסוק יג:
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם". וזה שהרג את הנפש, אינו פוסל אותו לכהונה, שהרי הרג קודם היותו כהן. כן נראה לעניות דעתי. (פ' פינחס תשנ"ז) וראה חזקוני לפסוק יב שכתב: בריתי שלום - דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרינן "כהן שהרג את הנפש - לא ישא את כפיו", עד שהבטיחו הקב"ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה, כמו שמפרש והולך. ע"כ. והמלבי"ם לפסוק יב כתב: ומפני שאמרו שכהן שהרג את הנפש נפסל מעבודה הבטיח לו הכהונה. ע"כ. והרי תשובתו של הגאון הרב אפרים ביליצר בשו"ת "יד אפרים" (חלק אורח חיים סימן ה):<fj> הנני להשיב על הערתו היקרה שהעיר איך עביד פינחס עבודה בבית המשכן ומקדש, הלא קיימא לן "כהן שהרג את הנפש אפילו שוגג - לא ישא את כפיו" (עיין ב"שולחן ערוך" אורח חיים קכח, לה), וכל שכן לעבוד עבודה. עכ"ל.
פסוק יג:
(א) הנה עיין בהגהות מיימוניות (רמב"ם הלכות תפילה טו, ג סק"א) שכתב בשם ראבי"ה, דההיא דווקא בכהן שהרג את הנפש במפורסם להרוג, ובמפורסם שמועד לכך, וכן כתב רבנו שמחה (בעל "אור שמח") דלא איירו אלא בעומד במרדו. עיין שם. ואם כן לא קשה מפינחס.
פסוק יג:
(ב) עיין בתוספות (סנהדרין לה ע"ב ד"ה שנאמר) שהעלו בתירוצם דדווקא לנשיאת כפיים פסול הכהן, אבל לעבודה - כשר. עיין שם. מעתה שפיר היה כשר לעבודה וגם נשיאת כפים לא הוי רק חומרא בעלמא. ועוד: דכתבו בתירוץ השני, דשאני נשיאת כפיים, שהרג בידו, ו"אין קטיגור נעשה סניגור". עיין שם. וזה לא שייך בפינחס, דאדרבה, על ידי זה עצר המגיפה ולא היה קטיגור, רק סניגור. עיין שם.
פסוק יג:
ובאמת לא נמצא ברמב"ם שכהן פסול לעבודה בהרג נפש. ועוד: הלא בפירוש איתא בפרק ז דבכורות (משנה ז) - "אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה וכו' ושהמית את האדם". עיין שם. הרי כשר לעבודה. יעויין שם ב"תוספות יום טוב" ודו"ק.
פסוק יג:
(ג) נראה לעניות דעתי דגזירת הכתוב היא, דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, אבל ישראל שהרג את הנפש ואחר כך נעשה כהן - מותר לישא כפיו, והיינו פינחס, שלא נתכהן עד שהרג לזמרי, אם כן בשעה שהיה כהן לא הרג את הנפש ושפיר מותר אפילו לישא כפיו. ע"כ.
פסוק יד:
רש"י ד"ה נשיא בית אב לשמעוני, לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. ע"כ. קצת קשה לי: למה הכתוב מצמצם כאן את נשיאותו של זמרי, והרי זה בניגוד לגמרא (סנהדרין פב ע"ב) שזמרי בן סלוא הוא שלומיאל בן צורישדי, ואם בא הכתוב להודיע שבחו של פינחס שקינא לאלקיו למרות העובדה שהאיש המוכה היה נשיא, כביאורו השני של רש"י, מוטב היה להזכיר דברי הגמרא הללו, לפיהם לא היה רק נשיא של אחד מבתי האב של השבט, אלא נשיא על השבט כולו. מה גם שרש"י עצמו (בריש הפרשה, פסוק יא, ד"ה פינחס וכו') קורא לו לזמרי בן סלוא "...והרג נשיא שבט מישראל", חרף האמור בפסוקנו. (פ' פינחס תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק יד:
וראה מהרש"א למסכת סנהדרין (שם). לדבריו, בנוסף להיותו נשיא אחד מבתי האב של השבט, היה זמרי בן סלוא גם נשיא של השבט כולו. ומבואר ב"משכיל לדוד" שחס הכתוב על כבודו של שבט שמעון ולכן לא פירסם שהיה נשיא השבט כולו (לכל בית אב היה נשיא משלו והגדול שבהם היה נשיא על כל השבט). וראה דברי "שפתי חכמים" (אות ט). (פ' פינחס תשס"ג)
פסוק יד:
כשהקשיתי את הקושי הנ"ל כשהיינו בשבת אצל רוני ודינה שי', שאלו עדו ואתי על עצם דבר שינוי השם, שהרי לא מצינו שינוי שם במקרא (מוחלט כזה), ומה גם שינוי שם האב. על כך מצאתי תשובה למחרת - השם הראשוני מכיל את שמותיו יתברך - הן שם האב הן שם הבן - ולא ראוי ששם כזה יהא קשור למעשה פומבי שכזה, ועל כן צריך היה לשנותו. (פ' מטות מסעי תשס"ב) וראה דברי רבי יוחנן במסכת סנהדרין (שם). לדבריו, חמישה שמות של גנאי ניתנו לשלומיאל בן צורי שדי בעקבות מעשהו השפל. עיין שם.
פסוק טו:
רש"י ד"ה ושם האשה המכה וגו', להודיעך שנאתן של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות כ) שכתב: "מקשים העולם, מנא ליה דמשום שנאתן, דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל, כי היו מתייראים מישראל?". ולעניות דעתי הדבר פשוט - עצתו של בלעם לבלק היתה "אלהיהם של אלו שונא זימה" וכו' (רש"י ד"ה לכה איעצך, למעלה כד, יד) כלומר להפקיר את בנות מואב, ואמנם כך עשה (ראה כה, א). והנה מדגיש הכתוב (כה, ו, יד, טו) שזו שזינתה עם זמרי - מדינית היתה, כלומר בת עַם אשר לא היה לו ולא כלום עִם ישראל. וכיוון שהכתוב כאן אף פירט את ייחוסה, שבת מלך היתה, ודאי שלא היה זה אלא מתוך שנאה ולא מתוך פחד. (פ' פינחס תשמ"ז)
פסוק יז:
"צרור את המדינים" וגו'. כלומר מדינים היו צוררים לכם, לכן אתם תהיו צוררים להם. צו זה מסתיים בפסוק הבא (פסוק יח), ואין שום ביצוע (לא נקבע שום זמן למלחמה במדין) והדברים תלויים ועומדים. ובעוד כאן הכוונה רק להבחין בין המדינים, שיש לצרור אותם, למואבים, שעליהם נאמר "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט), להלן (לא, ב) בא ציווי עם ציון זמן "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך". (פ' פינחס תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה חזקוני על אתר שכתב מעין זה וביאר מדוע בכל זאת נכתב ציווי זה גם כאן, וזו לשונו: אין זה ציווי לאלתר, שהרי בפרשת מטות, בשעת המעשה, נצטוו, אלא ליישב דעתן מענין המגפה שהיתה על ידי מדין, נכתב כאן. ע"כ.
פסוק יח:
רש"י ד"ה כי צררים הם לכם וגו' על דבר פעור, ...מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם וכו'. קצת קשה לי: אם משום זה, כלום אין בידו יתברך לדאוג להצלת אבותיה כדי שאמנם תיוולד? והרי מלחמה־צרירה אינה מלחמת השמדה כמו לגבי ז' העמים? ועוד: לשונו של רש"י - "ואת מואב לא ציוה להשמיד" קשה לי, הרי נאסר להם במפורש לעשות מלחמה במואב - "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט), ובוודאי לא נתחדש איסור זה רק שם. (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק יח:
וראה קושיית עולא המובאת בגמרא (בבא קמא לח ע"א): נאמר בספר דברים (ב, ט) "ויאמר ה' אלי (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", כלומר לולא ציווי ה' היה משה נלחם בהם, וזה קשה: וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות (עם מואב)? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו. אמר, ומה מדינים שלא באו (להלחם עם ישראל מעצמם) אלא לעזור את מואב, (ובכל זאת) אמרה תורה "צרור את המדינים והכיתם אותם", מואבים עצמן (שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם), לא כל שכן. אמר לו הקדוש ברוך הוא (למשה), לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות (שתי נשים צדקניות) יש לי להוציא מהן (מאומות אלו) - רות המואביה ונעמה העמונית (שמהן תצא מלכות בית דוד). (פ' ואתחנן תשמ"ז) וראה "פני יהושע" (שם ע"ב ד"ה בגמרא). לדבריו, אף שבתורה (דברים ב, ט ו-יט) נאמר טעם אחר לאיסור המלחמה במואב ועמון, לפי שנתנם הקב"ה נחלה לבני לוט, מכל מקום לאחר שמואב התגרו בישראל והזמינו את בלעם לקלל את ישראל, הותר לישראל להלחם בהם אף שיקבלו את ארצם בנחלה. לכן הוצרכו חז"ל להביא טעם נוסף לאיסור המלחמה, והוא שעתיד ה' להוציא מעמון ומואב שתי נשים צדקניות. ואמנם מטעם זה לבד לא היה ה' אוסר להלחם בהם, שהרי הרבה אומות יצאו מהן גויים גדולים וחשובים ולא נאסר על ישראל להלחם בהן. ואף שכאן מדובר על מלכות בית דוד, יכול היה הקב"ה להתיר את המלחמה ולהשגיח שאותן משפחות מהן עתידות הצדקניות לצאת, ינצלו. על כרחנו עיקר טעם האיסור הוא שייכות נחלתם לבני לוט, ואף שהפסידו מעלה זו משהתגרו בישראל, מכל מקום הועילה זכותן של אותן צדקניות שלא יזכר לעמון ומואב עוון זה עד שיצאו מהם אותן צדקניות.