פסוק א:בשטים כך שמה כלו׳ אף על גב דמצינו במקום אחר אבל בשטים ל״ק אמאי הכא כתיב שטים לבד דלעולם שמה שטים לבד כלו׳ כללות המקום ואבל ר״ל מישור של שטים כדפירש״י התם:
פסוק ב:וישתחוו וכו׳ ואומרת לו השתחוה וכו׳ אף על גב דבפ׳ חלק אמרו שהיה א״ל כלום אני מבקשת ממך אלא עבודת פעור היינו בתחלה אבל אחר שנכשלו בזה עבדוה גם בהשתחויה כדכתיב וישתחוו:
פסוק ד:והוקע וכו׳ ע״א בסקילה וכו׳ אף על גב דרבים העע״ז נדונים בסייף דהיינו עיר הנדחת היינו בארץ ישראל כדכתיב באחת עריך אשר ה׳ אלהיך נתן לך וכו׳ ועוד דאפי׳ בארץ גופה אין נעשית עיר הנדחת אלא ממאה ועד רובו של שבט אבל אם הודח רובו של שבט דיינינן להו כיחידי׳ בסקילה אליבא דר׳ יונתן בפ״ק דסנהדרין דקי״ל כוותיה וכ״פ הרמב״ם והכא כל הכ״ד אלף שחטאו ומתו במגפה משבט שמעון היו כמ״ש רש״י בפרשת פינחס וסתמא גם אותם שהיו להם עדים והתראה מנייהו הוו והו״ל רובו של שבט לפי מנין הנותרי׳ דחשיב בפרשת פינחס וממילא כיחידים נדונו ובסקילה. ועיין מה שכתבתי בס״ד גבי חטא העגל בפרשת כי תשא כמ״ש שם רש״י שנדונו בסייף כמשפט עיר הנדחת שהם רבים דלפי שיטת רש״י דהתם לא מצי׳ למימר הכא אלא כתי׳ האחרון אבל לפי דבריו דבפ״ה דיומא דכתיב התם יתכן גם תי׳ הראשון ע״ש ומ״ש רבינו דכל הנסקלין נתלין אינה אלא סברת יחיד דהיינו ר״א אבל לרבנן אינו נתלה אלא מגדף ועע״ז ורבינו לשיטתיה אזיל דבפרשת תצא גבי ותלית אותו על עץ פי׳ כוותיה דר״א משום דפשטיה דקרא משמע ליה הכי כדכתיב התם מש״ה נקט נמי הכא כשטתיה:
פסוק ד:נגד השמש וכו׳ הענן נקפל וכו׳ הק׳ בש״ח דהא כשמת אהרן נסתלקו העננים ולא מצינו שחזרו כמו הבאר ונדחק בתירוצו ע״ש ואחר המחילה מעיקרא לק״מ דבהדיא תנינן במכילתא בפרשת בשלח ר׳ יהושע אומר מתה מרים נסתלק הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן מת אהרן נסתלק עמוד הענן וחזרו שניהם בזכות משה מת משה נסתלקו שלשתן עכ״ל:
פסוק ו:והנה איש התקבצו שבטו וכו׳ בא רבינו ליישב אמאי נטר זה האיש לחטוא עם המדינית עד אחר שנדונו החוטאים ולמה לא חטא מקודם כשחטאו האחרי׳ ועוד מאי ויקרב אל אחיו מאן נינהו הני אחיו ומאי עבידתייהו דאי על ישראל ור״ל לפני העדה הא כתיב בתר הכי לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל לכך פי׳ דהשתא לפי שנתקבצו שבטו וא״ל מה אתה שותק לכך להכעיס בא ויקרב אל אחיו כלומר אל בני שבטו את המדינית רוצה לומר להפיס דעתם כלפי מה שנתרעמו כנגדו:
פסוק ו:את המדינית כזבי בת צור זיל קרי בי רב בסמוך בר״פ פינחס אלא נר׳ דרבינו בא ליישב מאי המדינית בה״א הידיעה הרי אכתי לא נזכרה ומתרץ דר״ל המיוחדת שבמדינים דהיינו בת צור שהוא הנשיא הגדול שבהם:
פסוק ז:וירא פינחס ראה מעשה וכו׳ הכי אמר רב בפ׳ הנשרפים. ומיהו קשה היכי קאמר וירא והלא אכתי לא ראה אלא שמע שהרי בבה״מ היה יושב ובתר הכי כתיב ויקם מתוך העדה וכו׳ ויבא אחר איש ישראל וכו׳ אם כן עדיין לא ראה המעשה בעיניו ונ׳ לפ׳ דלא קאי על מעשה העבירה אלא אדלעיל קאי דכתיב קח את כל ראשי העם וכו׳ ומפרשי׳ בש״ס פ״ד דסנהדרין דף ל״ה חלק להן בתי דינין ואמרינן מ״ט אילימא משום דאין דנין שנים ביום א׳ והא״ר חסדא ל״ש אלא בשתי מיתות אבל במיתה א׳ דנין אלא כדי שישוב חרון אף מישראל. ופירש״י כשהקדוש ב״ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו ע״כ והיינו המעשה דקאמר ראה מעשה שצוה הקב״ה לחלוק בתי דינין כדי להשיב חרון אף שצריך שהכל יתעסקו ויקנאו לכבודו והיה מחשב בזה ובמחשבה זו נזכר ההלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו לקנאת לכבודו ית׳ ולהשיב חרון אף נמצא שע״י מעשה האמור נזכר הלכה זו להיות דבר כעניינו:
פסוק יא:פירש״י ז״ל לפי שהיו השבטים וכולי פי׳ דק״ל דהא כבר כתיב בסוף הפ׳ דלעיל וירא פינחס בן אלעזר וכולי ואמאי הדר וכתב ליה הכא ומשני לפי שהיו השבטים וכולי אך ק׳ דאטו לא הוו ידעי שבטים דיחוסו בתר אבוה אזיל ולא בתר אמיה והלא מקרא מלא הוא לבית אבותם למשפחותם וא״ת דשפיר הוו ידעו ואפ״ה היו מבזים אותו מצד אמו א״כ מאי מהניא במה שהכתוב מיחסו אחר אביו אכתי הזלזול במקומו עומד דהא אינון נמי הוי ידעי דבריה דאלעזר הוא ואין זה חדוש מה שהכתוב מיחסו ונרא׳ דודאי הוו ידעי קרא דלבית אבותם ואפ״ה היו מזלזלי באמרם דפנחס יצא מן הכלל להיות אמו מזרע יתרו שהוא פגום וה״ז דומה ח״ו לישראל הבא על הגויה שהולד כמוה ואינו הולך אחר אביו ולכך אינו בכלל כל ישראל שמי שאביו משבט א׳ ואמו משבט אחר תקרא על שבט אביו אבל הוא אינו נדון כך והראי׳ שאף על פי שאביו כהן הוא לא נתכהן ואמאי אלא מוכרח לומר שאינו קם על שבט אביו אלא הולך אחר אמו ולזה היו מבזים אותו באמרם הראית׳ וכו׳ ולכך בא הכתוב כאן ויחסו אחר אהרן לומר שמכאן והלאה גם הוא יהיה כהן לעולם כמו אביו ומעתה נסתלק מעליו עקשות פה ולזות שפתים:
פסוק יב:את בריתי וכולי שתהא לו וכו׳ דק״ל דהול״ל את ברית שלומי כדכתיב וברית שלומי לא תמוט ולכך משני דה״ק אני נותן לו את בריתי שתהא לו לברית ומהו הברית הזה שלום וכיון למאמרם ז״ל ששבעה כורתי ברית הם ופנחס אחד מהם ומדתו הוא בשלו׳ העליון דהיינו ביסוד:
פסוק יג:והיתה לו בריתי זאת לומר דלאו אשלום דסמוך ליה קאי דא״כ הול״ל והיה דשלום ל׳ זכר:
פסוק יד:ושם איש וכו׳ במקום וכו׳ דק״ל אמאי לא יחסו לעיל דכתיב והנה איש מבני ישראל וכו׳ ומשני במקום שייחס וכו׳ כלומר דיחסו כאן אצל הצדיק לומר דכשם שבצדיק כשמיחסו הוא שבח לו לאביו ולמשפחתו כך יחס את הרשע לגנאי לו ולאביו ולמשפחתו והיינו דמסיים נשיא בית אב וכולי לא׳ מה׳ בתי אבות וכו׳ דהיינו גנאי למשפחתו לאותו בית אב אמנם ק״ל על זה דמפ׳ רש״י לא׳ מה׳ בתי אבות שהרי ארז״ל בסנהדרין ה׳ שמות יש לו זמרי בן סלוא שאול בן הכנענית שלומיאל בן צורי שדי ע״ש וכיון שזהו שלומיאל בן צורי שדי הרי נר׳ בהדיא שהוא היה הנשי׳ הגדול על כל השבט שהרי הוא הקריב בחנוכת המזבח. ואפ׳ לומר דלעולם הוא לא היה אלא נשיא וראש למשפחה החמישית כדכתיב בהך פרשתא לשאול משפחת השאולי והוא שאול בן הכנענית הנז׳ בפרשת ויגש ומיהו מפני זקנותו מינוהו כל השבט נשיא עליהם הואיל שהיה מיורדי מצרים כנר׳ מפרשת ויגש ומ״מ כאן דמיירי לגנאי לא אמר הכתוב אלא נשיא בית אב כלומר למשפחתו דהיינו משפחת השאולי ובעל דבק טוב אשתמיטתי׳ הש״ס דלעיל וכתב דהכא קשה לרש״י דהלא נשיא של שמעון היה שלומיאל בן צורי שדי ולכך משני שזה לא היה אלא נשיא לבית אב אחד וליתא דזמרי הוא עצמו שלומיאל כדאיתא בגמ׳ דלעיל. ומ״ש רש״י דבר אחר היינו דלפי׳ ראשון קשה למה הזכיר נשיא אם הוא לגנאי למשפחתו הול״ל להזכיר משפחתו ולא להזכירו בלשון נשיא ולכך פי׳ להודיע שבחו של פנחס ולר״א נמי קשה דא״כ לא הו״ל לכתוב בית אב אלא נשיא לשמעוני דהוה קמ״ל רבותא טפי דפנחס הואיל דבאמת הכי הוה כנר׳ ממאי דכתיבנא לעיל ועוד מאי שנא דכתביה הכא:
פסוק טו:ושם האשה וכו׳ להודיעך שנאתן וכו׳ קשה אמאי לא פירש״י כדלעיל בשלמא פי׳ ראשון דהתם לגנאי למשפחתו הכא לא שייך דכלם שוין לרעה אבל פי׳ הב׳ להודיע שבחו של פינחס שפיר הוה שייך הכא נמי. ואין לומר דתרתי לשבחו ל״ל דמ״מ איכא שבח בהרגו נשיא ובת מלך טפי מאילו לא הוה אלא הנשיא בלבד. וי״ל דבשלמא בנשיא ישראל איכא שבח דהו״ל לירא ממנו אבל ממלך מדין מהיכ׳ תיתי שהו״ל לפנחס לירא ממנו אדרבא כלם יראים היו מישראל וכך מצאתי להרא״ם ז״ל. ועי״ל שדיוקו של רש״י מדכתיב המדינית יתירא דהול״ל ושם האשה המוכה ותו לא דהא חזי׳ לעיל דמדינית הוא ותו דקרא דהכא נמי מסיים ראש וכו׳ במדין הוא א״ו קמ״ל קרא שנאתן של מדינים טפי ממואבים עצמם:
פסוק טו:ראש אמות וכולי ולפי שנהג וכולי קשה דא״כ הול״ל למנותו אחרון שהיה זלזול טפי וי״ל דא״כ ה״א שמנאם מלמטה למעלה ולא היה ניכר הזלזול. אך קשה דסוף סוף למה לא מנאו ב׳ ומ״ש שלישי. וראיתי לבש״ח שתי׳ דא״כ הוה אמינא שמנאם לפי סדר לידתן במנין השנים ולא ידענא מה זו תשובה דא״כ השתא נמי דמנאו שלישי נימא הכי דלפי מנין השנים היה שלישי אבל האמת דהא לא שייך ולא היה ס״ד לפ׳ כן דדוקא באחי׳ מצינו כן. אלא נר׳ דהואיל ואפקיה מראשון שהוא מנין מסוים ולא מצי למנותו אחרון נתנו באמצע שהוא ג״כ מנין מסוים:
