פסוק א:וירא וגו׳. וירא כו׳, זה הוה עד פרשה שלישי בנבואה אחת, וזה הוה מנחה של אברהם אבינו, יומא דף כ״ח, ע״ב וברכות דף כ״ז ובירושלמי שם כחום היום, רגע ונקודה של חצות, וקטורת, דמנחה כנגד קטורת, וכן המילה, ונעשה גדר כהן גדול בקטורת של לפני ולפנים. ועמ״ש בזה ביומא דף [כ״ח].
פסוק ו:סלת וגו׳. הנה בזה פליגי, גדר אברהם דנעשה לאחר מילה עצם חכמה טהרה, וס״ל כמ״ד בחלה פ״ב גבי אינו יכול לעשות בטהרה דיעשה קבין לא בטומאה. ולכן אמר קמח שלא יהיה מוכשר לקבל טומאה, [דא״כ לא יאכלו האורחים משום טומאה], עי׳ פסחים דף מ׳. והיא תעשה במי פירות שאין מקבל טומאה, ואף שפטור מחלה, אך שרה אמנו רצתה לקיים מצות חלה אף בטומאה ממש, לכן לקחה סולת אף שמוכשר, ולשה במים או בז׳ משקין והפרישה חלה אבל בטומאה.
פסוק ו:סלת לושי ועשי עוגות. עי׳ ב״מ דף פ״ז, משום דסולת ע״י לתיחה, עי׳ פסחים דף מ׳ דאי אפשר לזה בלא לתיחה, וא״כ הוכשר, לכן לא אכלו זה, אבל אברהם אמר קמח ונילוש במי פירות דאין מכשיר, וזה ר״ל עוגה דבר דאין מחמץ. אך הוה מצה עשירה ואז הוה פסח, עי׳ תוס׳ ר״ה דף י״א דרק אצל לוט הוה, ע״ש בזה.
פסוק ז:רך וגו׳. רצה לקיים גדר מתנות כהונה, והוא היה כהן, אך אם חייב גבי טבח כהן, חולין דף קל״ב, ע״ב, ועי׳ בירושלמי דמאי פ״ב דעל ידי ג׳ אנשים נעשה איתחזק אף בבת אחת, כמו הוא ובנו [ופועלו] ע״ש, וה״נ כן. וזה לשון בחרדל, עי׳ חולין דף קל״ב, ע״ב וקל״ג, ע״א.
פסוק כא:ארדה נא ואראה וגו׳. מכאן למד רבינו הרמב״ם ז״ל בהל׳ ע״ז גבי עיר הנדחת, דתחילה מתרין בהם לתשובה, ואם עשו תשובה אז אותם שעבדו ע״ז נסקלין, ושאר, כנשים וטף וגוף העיר תשאר, אבל אם לא עשו תשובה אז הוה עיר הנדחת וכולם נהרגים והעיר תשרף וכן שללה, וזה ר״ל כאן הפסוק וכתרגומו, ועי׳ בירושלמי ובתוספתא דסנהדרין דסדום הוה גדר עיר הנדחת, וכן ר״ל התרגום כאן.
פסוק כא:ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו׳. וזה הוה דין ב״ד הגדול, גדר עיר הנדחת. והנה קיי״ל סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו, לכן כיון שלמד אברהם אבינו זכות שוב נגמר דינם. והוה כמו קומץ למנחה כמבואר מנחות דף כ״ו ע״ש, והנה אם לא הוה נאבד סדום, ח״ו לא הוה תקנה לישראל, דצריך להוציא מאד הרבה גרים ע״י מה שנתן אברהם אבינו לסדום בחזרה הנפש, רק ע״י שנשרפו לא הוה צריך רק מעט.
פסוק כא:בתרגום אונקלוס: ואם תיבין לא אתפרע. [בכ״מ] זה הגדר גמר. עי׳ סוטה דף י״ג, ע״ב בא גבריאל וכו׳ גבי פוטיפר, וזה ר״ל כאן.
פסוק כד:אולי יש חמשים צדיקים וגו׳. דהעיקר, התחלת דברי אברהם אבינו הוה, דהארכתי בזה דבכל התורה כולה לא נתברר ברור פרטי גדר מחצה על מחצה, בחולין ובפסחים, ועי׳ במשנה מכשירין פ״ג ונגעים פי״א וכ״מ בזה. ועי׳ ברמב״ם הלכות מע״ש ובהך דגיטין דף ע״ה וכ״מ בזה אין מספר, משום דהתורה לא אמרה לנו רק דבר הרגילות, לא סיבה רחוקה. ועי׳ בירושלמי פ״ד דסנהדרין אילו ניתנה התורה חתוכה לא היה לרגל עמידה, ועמ״ש בזה בסנהדרין דף כ״א, וברמב״ם בהל׳ עבודת יוה״כ, בגדר סיבה הכרח אם יש בזה [דין] ואכמ״ל. והנה כך, עיקר הדבר של סדום הוה גדר עיר הנדחת, כמבואר בירושלמי סוף סנהדרין, ולזה צריך ב״ד הגדול, ואז נהרגים גם נשים וטף שלא חטאו, אבל אם עשו תשובה אז הני שחטאו נהרגין בדין ע״ז, והטף והנשים שבעיר נשאר. ושולחין להם שני תלמידי חכמים כמ״ש רבינו הגדול הרמב״ם ז״ל, וזה הוה ב׳ מלאכים גדר ב׳ ת״ח, וזה ר״ל ארדה נא וגו׳ (מדבר) [מגדר] ב״ד הגדול, הכצעקתה ר״ל שאין חוזרין, אז כלה, כדין עיר הנדחת, ואם לא, רק אדעה, כמ״ש רש״י סוטה דף ה׳ [על] ויודע [בהם] אנשי סכות. והנה בעיר הנדחת לא פחות ממאה כמבואר סנהדרין דף ט״ו, ואם הודח רובה הוה עיר [הנדחת] ומיעוט לא, ומחצה על מחצה מאי? זה לא נתברר, וע״ז שאל אברהם אבינו ע״ה למה העילה היחידה לא יעשה משפט גם על סיבה, מחצה על [מחצה], שלא תהיה עיר הנדחת וישאר המקום. ובאמת זה נמסר רק לב״ד, פעמים להחמיר ופעמים להקל, וזה ר״ל משפט דר״ל דין. ועמ״ש ביומא דף ע״ג ע״ב גבי גזרת אורים ותומים, ובדברי רבינו בהל׳ אישות. והנה קיי״ל דעיר הנדחת רק שנים ולא ג׳, ולכך בפסוק כ״ד גבי אש וכתב שם בן ד׳, דזה דין עיר הנדחת, כתב רק סדום ועמורה, אבל שאר רק מהפכה ושם לא נזכר שם בן ד׳, ע״ש בפסוק כ״ה ופסוק כ״ט, רק שם אלקים. וכן לזה צריך רק הנץ החמה, השמש יצא וגו׳, עמ״ש סנהדרין דך ל״ד, ע״ב וסוטה דף י״ז, ע״ב, וכן שם הוה כמו מנחה, עי׳ מנחות דף כ״ה, ע״ב קיטור, וכמו עולה. ויש בה שיריים, וזה לוט ובנותיו [כן] הגדר של כאן, וזה ר״ל במה דאמר ״בתור העיר ונשאתי [לכל] המקום״, ר״ל ג״כ לא פסק, רק מטה כלפי חסד דר״ה דף י״ז.
פסוק כד:אולי יש חמשים צדיקים. ועמ״ש לעיל פ׳ לך ובמכלתא, דאברהם אבינו דהוה גדר י׳ של תפילין וחכמה, שרו של עולם, ידע ג״כ [גדר] חצי הלילה וחצי היום, וזה ביקש ג״כ שהקב״ה יעשה לנו דין פסק בגדר חצי מצומצם. וזה כל פלפול של אברהם אבינו בזה וכמ״ש ואכמ״ל.
פסוק לג:ואברהם שב למקומו. שב למקומו, ר״ל דזה הוה נבואה נמשכת, דמן תחילת הפרשה דוירא עד פה [הוה זה נבואה גדולה, והכל הוה גדול מן הנבואה של במחזה], אז נתעלה אברהם אבינו לאחר המילה גדר כהן גדול שמשמש בה׳ בגדים, דזה ג״כ זכות מילה, כמבואר בירושלמי פ״ז דיומא בריתי היתה אתו, וזה כל הנבואה הוה גדר אורים ותומים, במשפט האורים, וזה היתה כל הפרשה וקודם זה הוה נבואת אברהם גדר מחזה (זה לך) [אמור] לחכמה אחותי [את], וזה אמר לשרה, דהיינו גדר חכמה, אחות. ואח״כ נתהוה בגדר אורים ותומים, וכשכלה הנבואה הגדולה בזה שב למדרגתו א׳ גדר כהן לבד וה׳ של אברהם, וגם גדר קטורת של מילה כמבואר בפדר״א. וזה הוה במנחה, דאז התפלל אברהם מנחה, דהוא מתפלל כחום היום [תיכף לאחר חצות, עי׳ פסחים דף ה׳ ודף נ׳ ודף נ״ח ודף צ״ג, ע״ב בזה] משחרי כותלי ביומא דף כ״ח, ועי׳ בהך דברכות דף כ״ז, וזה הוה קטורת על בין הערבים דהוה צריך לג׳ כהנים בזה, למחתה של גחלים וכף ובזך של קטורת דתמיד ע״ש בזה. וזה לשון קיטור, דהוה מקושר לד׳ ית׳ בלא הפסק ועי׳ בירושלמי ברכות פ״ד ותוס׳ [ברכות] דף כ״ו, ע״ב, ואח״כ נפסק, ונשאר אברהם במדרגה של קודם. זה הוה תפלת מנחה של אברהם, ואליהו אז נענה. עי׳ ברכות דף ו׳, ותוס׳ פסחים דף [ק״ז] ע״ש בזה.
