פסוק א:אתם ראיתים. עתה מזכיר להם הנסים והנפלאות אשר נעשה להם, במדבר ובמצרים:
פסוק ג:ולא נתן ה' לכם לב לדעת. שלא שמתם לבכם לכל־הנסים הללו לבטוח בהקב"ה עד היום הזה. כמו (עדיין) [עד זמן] הזה, אי־נמי עד היום ששמתם לבכם (לבבכם) וקבלתם הברית, ואתם חפצים להכנס לארץ ולהלחם, על בטחונו של הקב"ה:
פסוק ד:ואולך אתכם. עתה מדבר בשליחותו של מקום, כאילו הקב"ה מדבר עמהם:
פסוק ו:ותבואו אל המקום הזה. ונתתי בידכם את סיחון ועוג, וארצם שנתנה לשני־המטות וחצי־המטה, ולפי שעשה לכם כל החסדים הללו
פסוק ח:תשמרו את הברית ולא תאמרו בשכר שעשיתי בלבד אני מבקש זאת לכם, כי אף בשכר שאעשה לכם, כי למען דבר שתשמרו הברית תשכילו ותצליחו כל אשר תעשון: מכאן ולהבא:
פסוק ט:אתם נצבים. במעמד אחד:
פסוק ט:ראשיכם. ראשי־השבטים, והשבטים־עצמם, והזקנים והשוטרים וכל איש־ישראל. הבינוניים והטף והנשים והגרים אשר באו לגור בקרב מחניך. מחטב עציך. העבדים, עד שאב מימיך. השפחות:
פסוק יא:לעברך בברית. כולכם מוכנים לעבור בברית, וכולכם יחד, ולכך טוב לכרות הברית עכשיו, שלא יוכל אחד מכם לומר: אני לא הייתי בברית, ולא קבלתי הברית עלי, כי מאחר שתעברו את הירדן ותתפזרו איש לירושתו ולנחלתו אי־אפשר לאסוף אתכם כולכם יחד כמו עכשיו, שאי־אפשר שלא יהיה בכם חיה או חולה או אנוס, או חיגר, ואי־אפשר לעזב הבתים והערים בלא־שום בריה אבל עכשיו הרי אתם כולכם בשכונה אחת ובמחנה אחד וכולכם שומעים ורואים את כריתות הברית, ואין אחד מכם יכול להשמט לומר: אני לא הייתי בברית. "כריתות־ברית" על שם שכורתים עגל לשנים, ו"לעברך" על שם שעוברים בין בתרי־העגל שעשה אברהם־אבינו בין־הבתרים, דכתיב (בראשית טו, י) ויבתר אותם בתוך, וכמו שעשו כשכרתו־הברית לשלוח העבדים חופשים, (ירמיה לד, יד) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, והוא סימן כי כאשר יעבור על הברית ככה יכרת, כמו [שמ"א ז, ט] ויקח שמואל טלה־חלב אחד. [שם יא, ז] ויקח צמד בקר וינתחהו – לאמר: אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל כה יעשה לבקרו:
פסוק יא:בברית ה' אלהיך ובאלתו. שתקבל עליך הברית והאלה, "אלה" לשון שבועה ולשון קללה, שתקבל עליך שתהא מושבע ועומד על המצוות לקיימם. והקללה שתחול עליך אם לא תקיים, ואם תקיים הברכה החיים והשלום:
פסוק יב:למען הקים אותך. למען כן כורת עמך ברית־הזה להקים ולקיים שתהא לו לעם, ולהיות לך לאלהים שתקבלנו עליך לאלהים:
פסוק יב:כאשר דבר לך. שאמר לך "אנכי ה' אלהיך" ואף אמר לך: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים":
פסוק יב:וכאשר נשבע לאבותיך. שאמר לאברהם: (בראשית יז, ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך – והייתי להם לאלהים, ורוצה הקב"ה לקיים בך אותה הבטחה, ולא לישמעאל ולבני־קטורה:
פסוק יב:וליצחק. אמר: [שם כו, ד] ונתתי לזרעך את כל הארצות־האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, [ג] והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, בך אני רוצה להקימה, ולא לבני עשו:
פסוק יב:וליעקב. אמר [שם כח, יג] אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, ולא לעשו, ולמען הקים אלו־הדברים הוא כורת עמך הברית:
פסוק יג:ולא אתכם לבדכם. כלומר: לא מיבעיא שהוא רוצה שתהיו כולכם בברית, כי אף רוצה הוא שתקבלו הברית עליכם ועל זרעכם ועל כל הנלוים עליכם, אפילו הגרים שעתידין להתגייר, וזה:
פסוק יד:אשר איננו פה עמנו היום. שעתידין להלוך ולהתגייר, ואתם תקבלו על ידם הברית שיהא על־שאינם־העומדים כעל־העומדים, ורבותינו אמרו (נדרים כה, א) לא אתכם לבדכם: שאמר משה להם: לא על־דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי:
פסוק טו:כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ואעפ"י שכבר מתו יוצאי־מצרים מכל־מקום לא נגזרה הגזרה על פחות מבן־עשרים, ולא על יתר מבן ששים, ויש שיצאו, בני שמנה־עשרה ובני תשע־עשרה וראו העניין:
פסוק טו:ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם. בגבול עמון ומואב ואדום ומדין, וראו אף אותם שנולדו במדבר עניינם:
פסוק טז:ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן. שהם־עצמן חושבין (חשובים?) כגללים, שעושין פסל של עץ או של אבן, וכשהוא חדש עובדו, וכשהוא מטושטש משקצו וזורקו בגלל ובטיט־חוצות וכשאין עושה לו מה שהוא רוצה, הוא מקללו ומחרפו, כדכתיב (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו, כשמקלל אחרים אומר: הוי כאלוהו שאינו יכול לעזור לו, כמו (בראשית מח, כ) בך יברך ישראל וגו' שאינו אומר: וקלל את מלכו ואלוהו:
פסוק טז:כסף וזהב אשר עמהם. כשעושה תמונה של כסף וזהב, לאחר שיעבוד אותה שנה או שנתים אומר: אין זו מועלת כלום אעשה לי אחרת, ושובר ושוחק, ושם הכסף והזהב עמו, מפני שדמיו יקרים. ויש לפרש: שאותה של כסף־וזהב שם עמו ואצלו, כי ירא פן תגנוב, כי אינה יכולה לשמור עצמה אפילו מן העכברים וראיתם שעיבד־זה ומניחו, ועובד אחר, ואין עליהם שום מרות, אלא מי שרוצה עובד ומי־שרוצה מניח כל מה שליבם חפץ, ודבקים בגזל וגנבה וזימה ועריות וכל שלבם חפץ עושים, וזהו דבר שבלבו של־אדם אומר שיעשה כל שרירות־לבו, ולכך צריך שתקבלו כולכם את הברית, הקללות והשבועות, שתעמדו במסורת־הברית:
פסוק יז:פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים. שאין מבחינים בין טוב לרע, ואץ ממחין בידו מלעשות כל אשר עם לבבו, פן יש בכם שרש פורה ראש של מחשבה רעה שלאחר־זמן תבוא לידי־מעשה, ויפרה וירבה דבר רע ומר כראש ולענה, ולכך אני רוצה שתהיו כולכם בברית ובאלה ובשבועה, שאם יהיה אחד מכם שלא יהיה בברית:
פסוק יח:והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו: לאמר: שלום יהיה לי כי בשרירות. שיאמר מה לי בצער הזה, הלא לא קבלתי האלה, שלום יהיה לי כשאלך בשרירות־לבי, כי אני לא קבלתי־האלות הללו, למען שירצה לספות הרוה שירצה להוסיף ולעשות חטאים שהוא רוה ושבע מהם, שאינו תאב להם, שאין בהם יצר־הרע, כגון לבישת שעטנז וזריעת־כלאים, עם חטאים שהוא תאב וצמא כגון גזל ועריות, ויעשה כל מה שלבו חפץ, שהרי לא קיבל האלות והשבועה והברית, ויבא בטענה, אבל עכשיו שתבואו כולכם בברית ותקבלו האלות והשבועה עליכם, תדעו שהעובר על השבועה
פסוק יט:לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו. שהתניתם־לו לומר לעמוד־בברית [וליענש] אם לא תעמודו, ומתוך כך שתקבלו הקללות לא תבואו לידי מחשבות־רעות הללו, ותעמדו בברית, שאם לא תעמדו ירבצו בכם כל הקללות שקבלתם:
פסוק יט:הכתובה בספר־הזה ומחה ה' את שמו. של עובד־ע"ז:
פסוק יט:מתחת־השמים. שלא יהא לו נין ושריד במגוריו:
פסוק יט:והבדילו ה' לרעה. הוא סבור להבדל משאר־ישראל לעשות חפצי־לבו, והוא יבדל לרעה־לו לקבל קללות ופורעניות:
פסוק כא:ואמר הדור־האחרון. כלומר: מתוך־שתקבלו־הברית אם לא תעמדו עליו, יצדיקו הדורות הבאים את דינו של הקב"ה, שכשישאל אדם:
פסוק כג:על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ועל מה כעס כל־כך,
פסוק כג:ומה חרי האף הגדול הזה. שיראו אותה שרופה בגפרית ומלח, שכל מקום שגפרית נופל [יפול] מלח עמו, כדכתיב [בראשי' יט, כד] וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, וכתיב באשתו של לוט [שם פסוק כ"ו] ותהי נציב מלח, שמלח נפל עליה, וכשיראה שרופה בגפרית ומלח יתמהו עליה שאינה מעלה עשבים, ואין בה שום טובה, וכל האומות עובדים ע"ז לא בא עליהם כך, ואינם בגלות:
פסוק כד:(כד-כה) ואמרו. והשיבו אותם: בדין עשה להם כך, כי הם באו בברית עם הקב"ה ואחר־כך עזבו בריתו ולא־עמדו בשבועתו, וקבלו הקללות מדעתם־ומרצונם, ועברו על הברית, ובאו עליהם הקללות, ויצדיקו דינו של הקב"ה, וזהו דינו, ויאמרו כי הם הלכו ועבדו אלהים־אחרים שקבלו־עליהם שלא לעבוד, ולכך חרה־להקב"ה והגלם ונתשם מעל אדמתם בפשיעתם, כי ה' הצדיק, אבל שאר האומות לא קבלו הברית:
פסוק כד:"תורה" לשון נקבה, וכשהוא מדבר עליה כתיב "זאת" וכדקאי א'ספר קאמר: "הזה". – שהניחו את הקב"ה, שנוראותיו ונפלאותיו וגדולתו וגבורתו ידועה לכל עבדיו [והלכו לעבוד] אלהות אשר לא הכירו ולא ידעו בהם שום מעלות,
פסוק כד:ולא חלק להם. לעבדם, אלא לכל העמים יחד להשתמש בהם, והם עובדים את העמים ומאירים להם, כדכתיב (דברים ד, יט) וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים" להאיר להם (מגילה ט, ב) וכן הכסף והזהב להשתמש בהם נבראו ולשמשם, והם השתחוו להם ושמשו אותם, וגם אינם חלק שלהם, כי אני חלקם, [כדכתיב: תהלים טז, ה] ה' מנת חלקי וכוסי ואומר (איכה ג, כד) חלקי ה' אמרה נפשי, והם עזבו אותי:
פסוק כח:הנסתרות לה' אלהינו. לפי שכתוב (כ) והבדילו ה' לרעה, ואחר כך (כא) ואמר הדור האחרון, דמשמע דכל הארץ לוקה על ידי איש אחד או אשה אחת או שבט אחד או משפחה אחת – אמר לך הכתוב: "אם נסתרות הן מה שעושה איש ואשה, לה' אלהינו הוא, והוא יפרע לעושי־הרעה כרעתו, ולא יענשו ישראל עליו, אלא הוא ימות ברשעו:
פסוק כח:והנגלות לנו ולבנינו עד. שאם יעשו העבירה בגלוי אז העונש עלינו ועל בנינו אם לא נתבע ונבער הרע מקרבינו, ורבותינו אמרו [סנהדרין מג, סע"ב, ובמד"ר ג, יג. וספרי בהעלותך: ס"ט] למה נקוד על לנו ולבנינו ועל ע שב'עד, לומר: שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן, דהכי משמע קרא: "הנסתרות לה' אלהינו" שאין מכיר בהם אלא ה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו, כלומר: הכל עלינו; ואיכא לפרש־נמי כדפרישית לעיל, שאין לנו בנסתרות כלום, ונקוד על: לנו ולבנינו ועל ע' שבעד שהם י"א אותיות, ללמדינו שיש חילוק בנסתרות פעמים שהוא בפירוש שנוי שישראל נענשים על הנסתרות משעברו, והאי דלא עשה הנקודות על הויה אלדינו משום שהיה נראה כמוחק את השם, ולפיכך לא נענשו על ד' חרמות [ר' בגמ' ה' ובירושלמי סנהדרין ו, ג (כ–ב) ובבר"ר פה, יד: ארבעה] שעבר עכן במדבר, שהודה עליהם, שאמר (יהושע ז, כ) כזאת וכזאת עשיתי, אבל על אותו שעבר ביריחו משעברו, נענש, וכגון שהיה להם לדקדק שלא יקח אדם משלל העיר כלל, או שהיה להם שלא להחרים, שהם פשעו קצת, אבל אם לא פשעו כלל ח"ו, לא יענשו לעולם, ור' נחמיה אמר לא יענשו על הנסתרות לעולם מפני דקדוק מעט כזה, ולא נענשו אלא מפני שידעו בניו ובני־ביתו, והנקודה על לנו ולבנינו דוקא, וא'נגלות חילק, שלא נענשו על הנגלות עד שעברו. ונקודה על – ע' משמע עבירה לדברי ר' נחמיה, לומר: דיש חלוק בין קודם עבירה לאחר־עבירה:
