פסוק א:"...חיי שרה...". וזהו שם הפרשה, אף כי עניינה הראשון הוא דוקא מות שרה. ובדומה לכך פ' ויחי שעניינה הוא מות יעקב אבינו ע"ה. ושמא זה ללמדנו שצדיקים במותם נקראים חיים? (פ' חיי תשנ"א) וכן מבאר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות חט"ו עמ' 145).
פסוק א:ואולי זה סתם ענין לישנא מעליא של העם, שהרי שמות הפרשיות לא נקבעו "מלמעלה". (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק א:רש"י ד"ה ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין וכו'. והוא על־פי בראשית רבה (נח, ד).
פסוק א:ויש לברר, למה לא תהא בת עונשין בי"ב, כמו בן בי"ג שנה, שבהגיעו לי"ג אומר אביו - עם או בלי שם ומלכות - ברוך שפטרני מעונשו שלזה. וראה שפתי חכמים (אות ג) שמבחין בין לפני ואחרי מתן תורה, לפני - בן ק', אחרי - בן כ'. ומכל מקום קשה לשון רש"י: "מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' לא חטאה", והרי יש להבחין בין עשיית חטא וחיוב בעונשין. (פ' חיי שרה תשמ"ז)
פסוק א:ולפי לשון רש"י צריך לומר שמעשה חטא של מי שאינו בר עונשין אינו חטא, וזה קצת קשה לקבל. (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק א:ודומה שהעיקר הוא כ"פירוש מהרז"ו על אתר שם במדרש, והוא שנתחלפו הדברים מן הגירסה שבילקוט תהלים (לז) "בת ק' כבת כ' לנוי, ובת כ' כבת ז' לחטא", ולפי זה אין כל קושי. ואולם לפי רש"י שלפנינו גם קשה, למה שינה מלשון המדרש וכותב "...לא חטאה", במקום "לחטא" שהוא לשון נוח יותר להבנה.
פסוק א:ולענין גיל העונשין עיין שבת (פט ע"ב) "כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עליהן" וכו', וראה שם רש"י ד"ה דל עונשין שבית דין של מעלה אין עונשין עד עשרים שנה, שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מעשרים שנה ומעלה.
פסוק א:וראה גור אריה שגילה הכתוב שאף לפי דיני שמים אשר על כל דבר יבא במשפט אם קטן אם גדול, לא חטאה מאומה. על אחת כמה וכמה שלא חטאה בעבירות חמורות שדנים אף בדיני אדם.
פסוק א:וראה רא"ם המפרט, ונראה שאף הוא גורס "לחטא", כבמקור. ובאשר לעצם הלימוד, הוא סובר שהוא מלשון "שני חיי שרה", כרמב"ן. וראה גם "לבוש האורה" ורא"ם כאלו סותר עצמו באשר למלים הנדרשות.
פסוק א:וראה עוד רש"י להלן (כה, ז ד"ה מאת שנה) שדורש שם מעין הדרשה שבכאן. ומנוסחו שם "ובן ע' כבן ה' בלא חטא" משמע כגירסת ילקוט תהלים, וכדברי מהרז"ו הנ"ל, ועכ"פ גורס שם "בלא חטא" ולא "לא חטא".
פסוק א:ומעניין שלפס' באשר לשנותיו של ישמעאל (כה, יז) אין רש"י אומר מאומה. (פ' חיי תשנ"ד) ור' מדרש רבה (סב, ח) שמנה הכתוב שנותיו מפני שכיבד את אביו.
פסוק א:ורק עתה שמתי לב שאונקלוס מתרגם בפשטות נפלאה: מאה ועשרין ושבע שנין, וכן בשנות אברהם וכן בשנות ישמעאל, וממילא אין כל מקום לדרשה כל שהיא, וגם לא לשאלה, מה הבדל ביניהם שכאן דורשים ושם אין דורשים. (פ' חיי תשנ"ה) ור' כתב סופר על אתר.
פסוק ב:"ותמת שרה" וגו'. הכתוב מאריך כאן בנושא זה בעיקר משום חלקת קבורתה. קצת דומה לאיזכור מות רחל אמנו (להלן לז, טז ואילך). אבל הכתוב אינו מזכיר כלל את מותן של רבקה ושל לאה אמנו. ובעוד שלגבי העלמת מות רבקה יש נימוק (לה, ח רש"י ד"ה תחת האלון), אין כל נימוק על העלמת מותה של לאה. (פ' וישב תשמ"ט) ור' זהר (ח"א קנח) שכל מעשי לאה בהסתר הם, ולכן לא נזכרה מיתתה בתורה ולעומתה מיתת רחל כן נזכרה, ועוד: לאה נסתרה במערת המכפלה ורחל נקברה על פרשת דרכים. ולגבי רבקה ר' פסיקתא רבתי (יב, כב) שכשמתה רבקה הוציאו אותה בלילה, והיא צוותה כן. אמרה, יעקב הצדיק בני אינו כאן, יצחק הצדיק בעלי יושב בבית מפני שכהו עיניו, יוציאוני ביום ויהא רשע זה (עשו) הולך לפני מיטתי ויהיו אומרים, אוי מן הדד שזה הניק. לכן ציותה להוציאה בלילה, ולא נכתב מיתתה.
פסוק ב:רש"י ד"ה בקרית ארבע, ...ד"א על שם ארבעה זוגות שנקברו שם וכו'. ואם כך צריך לומר שנקראת כך על שם העתיד, ואין זה יוצא דופן. (פ' חיי תשנ"ז)
פסוק ב:מעניין שכאן אין מעירים שזה ע"ש העתיד, כפי שכן מעיר "גור אריה" להלן לדברי רש"י לפס' ט ד"ה המכפלה. (פ' חיי תשס"ה) ור' נזר הקודש על מדרש רבה שזהו מפלאי השי"ת ששם שֵמות בארץ, שסיבב שתקרא העיר כן על שם ארבע זוגות הצדיקים העתידים להקבר שם.
פסוק ב:"ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה". ויצחק היכן היה? כלום אין זה מחובתו לספוד לאמו? ושמעתי מפי ר' שמעון שוואב שליט"א בהספידו למו"ר ר' יונה מרצבך זצ"ל שיצחק לא הכיר את אמו אלא לעת זיקנתה, ועל כן לא יכול היה לספוד לה כראוי, כמו אברהם אבינו ע"ה שהכירה מנעוריה. (מרחשון תשמ"א)
פסוק ב:ואולם אם אמנם רק אברהם בא מבאר־שבע לשמע מות שרה, ואלו יצחק הקדימו לבוא לחברון, מקום מושבם אז, הרי זה פשוט, שאין הכתוב מספר אלא על מי שבא מרחוק. ור' רמב"ן על אתר. (פ' ויצא תשמ"א)
פסוק ב:ור' רבינו בחיי בפירושו, ור' תרגום יונתן בן עוזיאל למעלה (כב, יט), ואז פשוט יצחק אבינו לא ידע על מות אמו ולא היה נוכח. (פ' חיי שרה תשמ"ו)
פסוק ב:ולפשוטו של מקרא, ר' ראב"ע לעיל (כב, יט) ד"ה וישב אברהם שכתב: ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו, ותנהו גם לכאן. (פ' חיי תשמ"ז)
פסוק ב:רש"י ד"ה ויבא אברהם, מבאר־שבע. ע"כ. בעוד שעל דברי רש"י קשים דברי רמב"ן, קשה על דברי רמב"ן, לענ"ד, שאין הכתוב מזכיר בשום מקום על שינוי מגורי אברהם מבאר־שבע לחברון. ועוד: אם אמנם אברהם בא מבאר־שבע ממסע לצורכו לשם, כדברי רמב"ן, מה איכפת לי מנין בא כדי לפרטו. ומסתבר כדברי רשב"ם על אתר ששייך לשון בא גם כשלא בא ממקום אחר. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק ד:רש"י ד"ה גר ותושב אנכי עמכם, ...אם תרצו, הריני גר, ואם לאו, אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה, "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז). ע"כ. ולא ידעתי, איזה דין הוא זה, והרי יוכלו לומר לו, לזרעך - כן, אך לך - עדיין לא (ראה רש"י למעלה יג, ז). (פ' חיי תשמ"ו)
פסוק ד:ועוד: למה דבורו של הקב"ה לאברהם יחייב אותם - את בני חת - לתת לו קרקע. ולבסוף, מי אצל בני חת יפסוק דין לטובתו? (פ' חיי תשס"א) ור' נחלת יעקב שישיבת העממים בארץ לאחר שכבר נתנה הקב"ה לאברהם ולזרעו, היתה כמו הנותן שדהו מתנה לחבירו ואומר לו "אחריך יזכה בו פלוני", שגוף הקרקע קנוי לשני מיד, והראשון אוכל פירות (עיין בבא בתרא קכה ע"ב), הרי שאף קודם שזכה אברהם בישיבת הארץ ואכילת פירותיה, כבר זכה בגוף הקרקע מיד, לכן אמר לבני חת "בדין אטלנה", שהרי קבורת המת היא שימוש בגוף הקרקע, ורק לגבי מרעה הארץ־אכילת פירות, עדיין לא זכה בה.
פסוק ו:"שמענו אדני... שמעוני ופגעו לי... לא אדני שמעני... לו שמעני... אדני שמעני... וישמע אברהם". שמעתי מפי הרב ד"ר יוסף תבורי בבית הכנסת הדתי לאומי בהר נוף כשהיינו אצל רחל דביר, שהפועל שמ"ע הוא המלה המנחה בפרק, אך משום מה לא שמעתי את מסקנתו מעובדה זו. שמיעה הדדית של שתי האוכלוסיות שבחברון (להבדיל) היא לכאורה עניין אוטופי. אבל יש כאן פנייה אל אברהם לשמוע, ולבסוף אכן "וישמע אברהם".
פסוק ו:דומה שיש עוד מלים מנחות בפרק זה: "אחזת קבר... במבחר קברינו קבר את מתך... לאחזת קבר... השדה נתתי לך והמערה... כסף השדה... ארץ ארבע מאות שקל כסף... ויקם שדה עפרון... לאחזקת קבר. יש כאן בתחילה ובסוף לשון "אחוזת קבר" ובאמצע כל מיני ביטויים אחרים, אך אחוזת קבר הוא סוף פסוק. (פ' חיי תשנ"ז)
פסוק ו:רש"י ד"ה לא יכלה, לא ימנע, כמו "לא תכלא רחמיך" וכו'. וקצת קשה שלא מפריע לו לרש"י שבשתי הדוגמאות שהוא מביא השורש הוא כל"א (באלף) ולא כל"ה (בה"א), כמו כאן. אך יותר קשה מזה הוא, למה אינו מוכיח משני פסוקים קרובים שבהם השורש הוא כל"ה, השוה להלן (כד, טו, יט, כב ומה). (פ' חיי תשס"ב) ור' גור אריה שאף שכאן נכתב בה"א ואלו באל"ף, אין חילוק ביניהם, כיוון שבאים זה תחת זה.
פסוק ז:"...וישתחו לעם הארץ לבני חת". קצת תמוה, מדוע אין רש"י אומר כאן: "תעלא בעידנא סגיד ליה" (דהיינו, אף השועל השפל. כששעתו מצלחת אז תשתחווה לו ותכבדהו), כמו שהוא אומר למטה (מז, לא) בריש פ' ויחי, והרי עם הארץ חתי הוא "תעלא" גדול מיוסף שהיה מלך משנה של מצרים! (פ' חיי תשנ"ז)
פסוק ז:ומה גם שכאן כופל הפס' (יב) - "וישתחו אברהם לפני עם הארץ". (פ' חיי תשנ"ז)
פסוק ט:רש"י ד"ה בכסף מלא, שלם כל שוויה וכו'. ניקודה של התיבה "שלם" לא ברור לי. (פ' חיי תשנ"ה)
פסוק ט:ובחומש "רב פנינים" גירסה פשוטה: אשלם כל שויה, ואתי שפיר. (פ' חיי תשנ"ז)
פסוק ט:וכך גם ב"מלכה של תורה". אך לא כך בדפו"ר. (חיי תשס"ה)
פסוק טז:"וישמע אברהם" וגו'. מסתבר שהכוונה לומר, כי אברהם שמע היטב את המסתתר מאחורי דברי עפרון, וכפי שמוכיח ההמשך, כלו' שמע במשמע הבין.
פסוק טז:ועוד, בפרקי דרבי אליעזר (לו) מסופר שאברהם כרת ברית עם החתים, ראה שם, וראה רש"י דברים (יב, יז) המזכיר שם ענין זה. וקשה לי, למה אין רש"י מזכיר זאת כאן, והרי זה מקומו, ומה גם שבדעת "בית הגדול" (על פרקי דרבי אליעזר) נדרש הדבר מן "וישמע אברהם... וישקל אברהם". (פ' ראה תשמ"ט)
פסוק טז:שאלה אחרת היא למה ברית זו "כשרה", כמו זו שעם ענר אשכל וממרא, ושלא כברית עם אבימלך, ראה רשב"ם למעלה (כב, א). (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק טז:ואולי משאין בה משום ויתור - ולוא זמני - על אדמת ארץ ישראל, וייתכן שזה עיקר דברי רשב"ם שם. (פ' חיי תשנ"ו) ותוספות במסכת יבמות כג ע"א ד"ה ההוא כתבו: "שציווה הכתוב שלא לכרות להם ברית שלום שלא להכותם כדי לכבוש את ארץ ישראל", וכיון שברית זו של אברהם לא הפריעה לכיבוש הארץ, שכן גם לולא הברית היו ישראל מנועים מלכבוש את מקום המקדש הרי שלא היה בה איסור. ור' עוד בספר הדר העולם של הרב איתן שנדורפי עמ' 146.
פסוק יז:רש"י ד"ה ויקם שדה עפרון, תקומה היתה לו וכו'. וקצת קשה לי שלכאורה היה מקום לומר כך כשהכתוב חוזר - לכאורה ללא כל הכרח - על הביטוי "ויקם השדה, בפס' כ. וצ"ע. (פ' חיי תשס"ה)
פסוק כד:בכל הפרק הארוך אין שמו של עבד אברהם מוזכר, ולוא פעם אחת. לא כן באשר לרבקה, המוזכרת בשמה מיד עם הופעתה - "והנה רבקה יצאת" (טו). מסתבר שהכתוב מבקש להראות בזה שניים, האחד - נאמנותו המוחלטת של אליעזר שפעל כשליחו של אברהם אבינו ע"ה, בניגוד לאינטרס האישי שלו (שהרי ביקש להשיא ליצחק את בתו שלו, ר' רש"י (לט), כלו' שהוא לא הופיע בעניין זה כאישיות עצמאית. והאחר - רבקה היא העומדת במרכזו של העניין, ועל כן היא נקראת בשמה מיד. (פ' חיי תשמ"ח)
פסוק כד:אך ר' להלן (כט, יא ד"ה ויבך). (פ' ויצא תשמ"ח)