א וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ ב וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ ג וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ ד גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ ה וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ ו שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ ז וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃ ט וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ י וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יא לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ יב וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יג וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ יד וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ טו אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ טז וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ יז וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ יח לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃ יט וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
חיי שרה רש"י בת ק' כבת כ' לחטא. עי' רא"ם וגו"א. ובמ"ר א"ר ברכי' ב"ד של מעלה עונשין מכ' ושל מטה מי"ג, ובמחלוקה אפי' קטנים. וכ"כ רש"י בפ' קרח (ט"ז כ"ז). ובשבת דפ"ט ב' דל עשרין דלא ענשית עלייהו, ופרש"י שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש ה' אלא מכ' ולמעלה, ובירושלמי פ"ב דבכורים ימי שנותינו שבעים שנה. צא מהן כ' שאין ב"ד שלמעלה עונשין וכורתין. ובאבות פ"ה בן עשרים לרדוף פי' רע"ב להענישו על מעשיו שאין ב"ד שלמעלה מענשין פחות מכ' ועתי"ט. ובמדרש משלי א' מעשרים שנה מחשבין לו עונותיו כד"א מבן עשרים שנה ו ועלה, ובפי' משניות להרמב"ם פ"ז מסנהדרין מפי השמועה למדנו שה' לא יעניש החייב כרת אלא אחר כ' ואין הפרש בין זכרים לנקבות, ועי' תוס' מו"ק כ"ח א' ד"ה מת ובזה"ק פקודי דרמ"ח ב'. ובאור החמה על זה"ק שם. ובזה"ק וירא דקי"ח ב' באשר הוא שם, הא אוקמוה דלאו בר עונשי' הוא דבי דינא דלתתא ענשין מתליסר שנין וב"ד דלעילא מכ' ואע"ג דחייבא הוה לאו בר עונשים הוא, וע"ש בנצוצי אורות מהאזולאי בשם ז"ח דלכך מלקות ל"ט ג"פ י"ג כמנין שנותיו לוקה, ובב"ד דלמעלה ג"פ כ' לכך מלקות שתין פולסי דנורא, ועתו"ס חגיגה ט"ו א' וכ"כ רבינו בחיי פ' תצא. ובפ' עקב ע"פ כימי שמים כתב דלעתיד לא יהי' מענשין עד ק' ה' פעמים כ' ע"ש, וע"ע מדרש שלח אם יבואו אנשים מבן כ' ולמעלה בן כ' בין שהיה עמהם בעצה וכו' ע"ש. והרא"ם הקשה דהא קודם מ"ת לא נענשו עד ק'. ותירץ דקמ"ל קרא דאפי' לפי הזמן שלאחר מ"ת לא חטאה ע"ש:
ובס' בכור שור שבת דפ"ט. כ' דיל"ד עוד דהמדרש הפך סדר הכ' והקדים בת כ' כבת ז' ואח"כ בת ק' כבת כ' ורש"י תיקן והיפך הסדר. עוה"ק היפ"ת על כבת ז' ליופי הא שקר החן והבל היופי, וגם בדרך הטבע עיקר היופי בבת כ', וי"ל דלא כוון המד' לגמרא זו כלל, רק לגמ' יבמות דס"ד שרה איילונית היתה, ובד"פ איזה איילונית בת כ' ולא הביאה שערות מחזקי' לה לקטנה. אבל אח"כ מחזקי' לה לגדולה ואיילונית, ושמואל ס"ל דאפי' נתברר אח"כ דאיילונית הי', לא נעשה גדולה למפרע רק קטנה עד כ'. וא"כ שרה ל"ה בת עונשין כשהיתה בת כ' לא בבית דין שלמעלה ולא בשלמטה דקטנה הי'. ורצה המדרש להוכיח זה מקרא דאיילונית הי' ולא הביאה שערות עד כ', וקאמר עד ז' ליופי ע"פ גמ' סנהדרין דכ"א א'. ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להם לא שער בית השחי ולא בית הערוה, והקשה רש"ל הא שערות לסימן גדלות ע"ש, ומ"מ נשמע דשערות מגרע היופי וקמ"ל קרא כמו בת ז' אין לה שערות כלל כן כשהי' בת כי. ונשמע מזה דקטנה הי' כשהיתה בת כ' ומדמה בת ק' כבת כ' לחטא ע"ש, ובקו' הרא"ם ע"ע בפרשת דרכים דרוש ג' אריכות:
ואא"ז בשו"ת חכם צבי סי' מ"ט נשאל אמאי חייב חטאת בשוגג מבן י"ג הא כרת רק מבן כ'. והשיב דעונש חטאת לא תליא בכרת דהוקשו לע"ז, ובע"ז גופי' כתיב חטאת מבן י"ג אף דכרת לא יהי' רק מכ'. ובגוף הדבר אי מענשין מי"ג או מכ' כתב שם בד' אופנים. א' דרק מקודם היה כך מבן כ' אבל לאחר קבלת התורה עונש מי"ג, ב' דרק לפעמים ב"ד של מעלה לא מענשין רק מכ' וע"ז התפלל יצחק שלא יענשו רק מבני כ' ועשה החשבון כגמ' שבת הנ"ל. ג' דרק ב"ד של מעלה לא מענשין בדין של מטה בעוה"ז בפחות מבן כ', אבל בב"ד שלמעלה בשמים מענשין ג"כ מבן י"ג, וראיה דבן פ' שנה דל"ש גבי' כרת א"כ אי עבר אחיוב כרת יופטר לגמרי אתמהה, אע"כ דבב"ד שלמעלה מענשין. ד' דשפיר לא מענשין בפחות מכ'. שמא ישוב. אבל כשעבר כ' ולא שב מענשין גם על עבירות שחייב כרת עליהן מעת שעבר בהיותו בן י"ג עש"ה, ובספר מדבר קדמות הביא על הקו' איך חייב חטאת בשוגג מי"ג דבאם השכינה למעלה הוא מכ' ואם למטה מי"ג, וביהמ"ק הי' שכינה למטה ונענשין מי"ג ע"ש:
ועשו"ת נודע ביהודה מ"ת יו"ד סי' קס"ד דלא מסתבר שלא יהיה עונש שמים קודם כ', ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיה עדים וינאף ויעשה כל תועבת השם. ולדעתי הכוונה שבעוה"ז אין הקב"ה עונשו בחיי' קודם כ' אבל לאחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהוא עבירה צריך לסבול לפי מעשיו. ומה שדרשו בשבת פ"ט דל כ' דלא מענשית ל"ק כי לא עם המתים יתווכח אז הקב"ה רק עם החיים יתווכח, וכן מוכח מתשובותיו של אברהם ימחו על קדושת שמך, ופרש"י שיתקדש שמך בטולם כשתעשה דין בעוברים על דבריך, ואטו כשנעשה דין במתים לאחר מיתה יתקדש שמו בעולם הלא אין דבר זה גלוי בעוה"ז וכיון שעם החיים יתווכח שפיר אמר יצחק דל כ' כו', ע"ש בדין חרדת הדין אי שייך בקטן והביא תשו' עה"ג וחו"י וחכ"צ סי' מ"ז מ"ט ונ' ע"ש, ופלא שהביא הח"צ ולא הביא שהח"צ בעצמו כ' כדבריו שבעוה"ז אין ב"ד שלמעלה מענשין רק מבן כ' אבל בשמים מענשין מבן י"ג כמ"ש לעיל באופן ג'. וע"ע בנוב"י מ"ת או"ח סי' ח' שכ' ג"כ דמבן י"ג הוי בר עונש חייב חטאת ואם מת קודם כ' והניח בן קטן בן ה' נותנים לו קדיש, דצריך ג"כ כפרה:
ועשו"ת חחם סופר יו"ד סי' קנ"ה שכ' דאין לסמוך על זה שאין עונשין רק מבן כ' דלא נמצא בש"ס רק בספרי אגדה, וראי' משבועות ד"ח דפריך אי בשוגג בר קרבן הוא, וק' דילמא מבן י"ג עד כ' דבר קרבן לא הוי ומ"מ לא ימלט מעונש שיענש אחר כ' ולא גרע מחי שחטא בקטנות שיש לו עונש קצת בגדלות, כמ"ש באו"ח סי' שמ"ג מהא דרפרם כפי' לר' אשי בב"ק דצ"ח ע"ב ופרש"י ששרף שט"ח בקטנותו, וכ' עוד דלא נאמרו במדרש רק בחטאים לפי שעה כגון עונש דור המדבר, וכן בשרה שהיה קודם מ"ת אבל לאחר מ"ת שיעורין הלמ"מ בין למלקות בין לקרבן ע"ש. וצ"ע מ"ש שלא נמצא בש"ס הא אי' בפירוש כן בשבת דפ"ט שם. ומ"ש דאחר מ"ת מענשין מי"ג לא הביא שכ"כ החכ"צ באופן א' כנ"ל, ועל מ"ש בח"צ באופן ד' דלאחר כ' מענשין גם על חטא מי"ג, ג"כ צ"ע שפשטות לשון הגמ' וירושלמי לא משמע כן דאל"כ מה אמר יצחק דל עשרין כו' הא אח"כ מעניש הקב"ה על אותן השנים ג"כ, ובכל"ח כ' בזה דב"ד שלמעלה הם המלאכים שלא קבלו התורה אינם משועבדים לתורה ומשפטם גם היום כמו קודם מ"ת מכ' שנה, וא"ש כל הקרבנות דבאמת מי"ג חייב כרת פ"פ דין תורה אמנם רחמי השי"ת כשבא לענין כרת בפועל מוסר דין זה לב"ד שלמעלה ואין עונשין וכורתין פחות מכ', ויצא לנו מזה דבאמת מי"ג חייב כרת ע"פ דתוה"ק עש"ה:
והנה בעיקר הדבר דלא מענשין פחות מכ', ק' הא מצינו דברים שפטור בדיני אדם וחייב בד"ש כמו גרמא בנזקין וישלד"ע, ועי' ב"ק דנ"ו א', ד' דברים פטור מד"א וחייב בד"ש, הרי בב"ד אין מענשין רק על החמור, ובד"ש גם על הקל, ובענין זמן הוא בהיפך דלמטה מי"ג ולמעלה מבן כ', ורק י"ל דכל העונשין אינם כמו בנהוג בבני אדם אשר אם א' עושה לחבירו רעה ישוב לו כגמולו דרך נקמה, חלילה לומר כן כי טוב ה' לכל, ורק כמ"ש בתורה במלקות ויסרו אותו שהוא לשון מוסר, שעי"ז יטיב דרכו ולא יעשה עוד, וכן אפי' במיתה בד"א נאמר וכל העם ישמעו וייראו שהוא לטובת כל ישראל שיקחו מוסר, ובאמת הוא ג"כ טובת החוטא שעל ידו נתגלגל זכות זה לכן מיתתו כפרה, אבל בעונשי שמים ל"ש זה כי אין מקום עוד שייטיב דרכו אז ועמ"ש בפ' בראשית (ג' ג') ואי' עוד בספרים שחטא פוגם בנשמה וע"י עונש שמים יצרף ויזכך הפגמות, ובעוד שאין האדם בן כ' אין עוד הפגם גדול כל כך, שאין עוד בדעת שלימה וא"צ לזיכוך, וכמשחז"ל למכור בנכסי אביו עד שיהי' בן כ' שעד אותו זמן אין בו דעת שלימה, ועי' בס' או"ש שהאריך בפרט זה, אכן בגור אריה פ' קדושים (י"ט כ') כ' כל מה שיקרא מלקות בקורת דעיקר מלקות הקריאה שגדול הדיינים מקריא ואומר לו תוכחות ודברים קשים כאדם המייסר בנו שלא יעשה עוד ול"ש זה במיתה ע"ש, א"כ מבואר מדבריו דמיתה אינו בתורת ייסור על העתיד שהרי הוא מסתלק מן העולם, ומצאתי בס' בית האוצר ח"א אות א' כלל נ"ח שהעיר ג"כ בזה ע"ש, אבל לפמ"ש שוה מיתה למלקות, ועי' פמ"ג בתיבת גמא דלרמב"ם כל ספק מה"ת מיתר ורק בספק כרת מה"ת אסור ומשו"ה מחייב באשם תלוי, וא"כ אפשר בפחות מכ' דאינו בכרת הותר הספק, ונפק"מ האידנא פחות מכ' אין אומר יהי רצון אחר אשם תלוי ע"ש:
ועי בס' ארצות החיים סי' א' להמלבי"ם ז"ל שהק' על זה מיבמות ד"ג דלמ"ל עלי' ת"ל דאין עדל"ת שבכרת, וק' הא צריך על פחות מכ' והו"א דמותר לייבם דליכא כרת, ותינח לתוס' קידושין דל"ד ד"ה מעקה, י"ל כיון דלגדול יש כרת גם לפחות מכ' הלאו אלים, אבל תוס' חולין קמ"א א' ורמב"ם פ"ז מנזירות לא ס"ל כן, גם מיבמות ד"ה שהקשו מה לפסח שיש בו כרת, וקשה נילף מפסח של פחות מכ' שאין בו כרת ועכצ"ל דאף דאין נענש כרת מ"מ באיסור כרת קאי, וע"ע בנוב"י מ"ק אה"ע סי' ו'. ועי' בשו"ת חות יאיר בהשמטות לסי' קס"ו, דמה שחייבתו תורה חטאת בפחות מכ' אף שאין דינו כרת הוא גזה"כ בלי טעם, ונגד כלל כל שאין זדונו כרת אין שגגתו חטאת. והא דאבי הבן מברך ברוך שפטרני בהגיע בנו לי"ג שנה ע"ש. דדבר המפורש בתורה עונשין מי"ג, ודברים הנלמדים מסברא כגון מחלוקת קרח ושרה שלא חטאה בדברים שכליים שראוי למנוע מהם הוא מכ' שנה. ובהערות הארצות חיים הנ"ל מיבום העיר ג"כ במהר"ם שיק על המצות מר"ז, וע"ע בירושלמי יבמות פי"ג ה"ב, ובתשו' תפארת צבי או"ח סי' ה' אות ו'. ופמ"ג בפתיחה או"ח ח"ג אות כ"א, ובאו"ח סי' רי"ט, ופתחי תשובה יו"ד סי' קפ"ה סק"ט, ושע"ו סק"נ, ובהגהות יד שאול שם, ובמנחת חינוך מ' קכ"א, וביש סדר למשנה על משניות פ"ה מ"ד דברכות, ובשו"ת שערי דעה ח"א סי' י"ז, ובשו"ת כנף רננה יו"ד בהשמטות מין כנף סי' ס"ה, ורמתים צופים ח"ב אות ל"ו. ובס' עט סופר כלל ס"ה פרט ח', ובנחל קדומים כאן:
ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י כתב לי שנשאל להנ"ל דבפחות מכ' אין מענשין ביד"ש כרת, א"כ מ"ק בר"פ אלו נערות לאפוקי מרנבה"ק ולוקמי בפחות מכ' דליכא כרת, והשיב דזה שיבוש דבמתני' איתא בהדיא אע"פ שהם בכרת אין בהם מיתת ב"ד. ואיך נוקמי באופן שאין בו כרת. מלבד זה אם נחשב ונספר קושיות כאלה מחול ירביון עי' ביומא ע"ד א' אסור ענוש כרת הוא ע"ש, וע"ע בסנהדרין ע"ב א' בתד"ה לא, וב"ק צ"ד ב' ד"ה הא יוצאת, וק"ד א' דיה שכבר. ובגמ' ר"פ הכונס וד"ק. ויבמות קי"ח, וב"מ ל"ז א' תד"ה התם, וס"ב א' ד"ה תנאי, וצ"א א' ד"ה בבא, וירושלמי ספ"ק דכתובות ועוד בכ"מ:
וע"ע בגיטין ס"ה א' עד שיהי' בן כ' וב"ב קנ"ו א' עד עשרין שנין, ופ"ה מכ"א דאבות בן כ' לרדוף. וצ"ע מב"ב קנ"ה א' בן י"ח שנה, ופרש"י בסנהדרין י"ד א' כשבאין לכלל אנשים בן י"ח שנה ובאבות בן י"ח לחופה, וקשה דר' יונתן הוא שאמר שם בשבת דל עשרין דלא מענש כו' ובסנהדרין בעצמו סובר דבני י"ח באין לכלל אנשים. ובאתי רק לעורר ולציין:
פסוק א:
רש"י כולן שוין לטובה. עי' בס' יריעות שלמה דקשה אמאי לא חיתה שרה כחו אברהם דהיתה צדיקת כמוהו. ותי' ע"פ המדרש דמ"ח שנה הכיר אברהם את קונהו, וקיי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, א"כ נחסר משנותיו מ"ח וכשתוציא מקע"ה מ"ח נשאר קכ"ז כמנין שנות שרה, אכן התינח אי שרה הי' צדיקת מיום הולדה הוי שווין, אבל אם נאמר דגם שרה לא הכירה בוראה מיד רק אחר איזה שנים א"כ גם משנותיה נחסר. וז"ש ויהיו חיי שרה קכ"ז, וקשה מדוע לא חייתה קע"ה כאברהם ועכצ"ל דבן מ"ח הכיר בוראו כנ"ל, והתינח אי היתה צדיקת מיום הולדה, וע"ז מתרץ שני כו' כולן שווין לטובה ומתחילין לספור מתחילתה ושפיר חיו בשוה. ועמ"ש בזה בספר מלא העומר מהגר"ל מפלאצק. ובחות יאיר מהאו"ח כ' דק' עוד על מה כ' לא חטאה אף ק' לא חטאה, דאכתי מנ"ל בכ"ז אחרונות שלא חטאה, רק אי' ביומא דל"ח כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, וכיון דעד ק' לא חטאה ממילא לא חטאה גם אח"כ, אך ק' מי יאמר שק' הי' רוב שנות ה דילמא הי' שנותיה הקצובות יותר ממאתים, אך כאשר באה לשנות קכ"ז ועברה איזה חטא ומתה בשביל החטא, וא"כ אין ק' רוב שנותיה, וא"כ אין לימוד שלא חטאה אחר ק' דלא עברו רוב שנותי', ושלא תקשה כזה הודיעה תורה שני חיי שרה כלומר שאותן קכ"ז הי' שניה הקצובות לה ולא יותר, וא"כ הי' ק' רוב שנותי' ולא חטאה א"כ ג"כ לא חטאה בכ"ז הנשארים, וז"פ כולן שוין לטובה ע"ש באריכות, וכ"כ בפני"ק וע"ע בספר נחלת עזריאל על מס' ע"ז די"ט בזה, ובספר ע' פנים לתורה בקוטרס שב דנחמתא אות א', ובזה"ק איתא מאן דהוא רב הוא זעיר ומאן דזעיר הוא רב דהא גבי שבע כתיב שנים ובמאה כ' שנה, וק' דהא שבע הוא ביותר רב דקאי השבע על שבע אחרונים ולכן כ' על שבע שנים מפני שהוא רב ביותר, וי"ל דרש"י כ' להקיש ק' לכ' לעונש, וכ' לז' ליופי נמצא דקאי שבע על ז' ראשונים, ודייק הזהר שפיר מאן דהוא זעיר הוא רב כ"כ בספר אדני פז, ובס' תורת משה כ' דכל בי עשרה נעשה אחדות בקדושה ולכן כל בי עשרה שכינה שריא ואין אומרים דבר שבקדושה פחות מי', ואין ממנין רק שרי עשרות חמשים ומאות ולכן העשירית לשון יחיד מאה שנה עשרים שנה והאחדים שאינם מגיעים לעשרה המה נפרדים ונמנו בלשון רבים שבע שנים ע"ש:
ובס' ישועות מלכו מהג' מקוטנא ז"ל כ' על כבת ז' ליופי, דקשה דשקר החן והבל היופי, אבל הפי' כמו בת ז' אין לה דעת להתגאות ביפיה כן שרה שהי' בת כ' והיתה יפ"ת הי' לה ביחד עם זה תמימת ילדות ע"ש, ועמ"ש כעין זה במהר"ם שיף על כתובות די"ז על הגמ' כלה נאה וחסידה, וע"ע בחדושי גאונים הגהות על ע"י דפוס ווילנא ב"ק דצ"ז סי' מ"ג בשם ס' באר רחובות, ועי' בבעה"ת כאן אע"ג דכ' שני חיי ישמעאל י"ל דעשה תשובה וגר כקטן שנולד וכל השנים שעשה רע לא נחשבו ע"ש, ומוכח דישמעאל נחשב עכו"ם והי' תשובתו גירות ושייך כקטן שנולד, דאילו הי' נחשב ישראל מומר הוי רק תשובה גרידא ולא גירות, ונסתפק בזה בס' בית האוצר ח"א כלל א' אות י"ח אי ישמעאל נחשב לישראל מומר כמו עשו בקידושין די"ח א' בשם ישראל מומר לעכו"ם, או ישמעאל נחשב לעכו"ם מתולדה ע"ש, ומכאן משמע דהי' נחשב עכו"ם, ועי' בב"ר פמ"ה ג' שנקראו בשמם קודם שנוצרו יצחק שלמה ויאשי', וי"מ אף ישמעאל ופי' בידי משה דישמעאל עשה תשובה והוי כמו צדיקים, ובירושלמי סופ"ק דברכות כ' בפירוש דהי' טוב מתולדה, ואח"כ נתקלקל, ובפדר"א פל"ב כ' להיפך דהי' רע מתולדה ע"ש, ועי' בס' ישמח משה:
פסוק ב:
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, רש"י מבאר שבע, ובמ"ר מהיכן בא מהר המוריה, ותמוה ובספר אסיפת יהודה כ' עפ"מ דקיי"ל ג' ימים לבכי וז' להספד, א"כ קשה למה הקדים הספד לבכי, ועי' בכלי יקר ותי' דקיי"ל דמי ששכח להתפלל מנחה יתפלל ערבית שתים א' לחיוב קודם ואח"כ לתשלומין, והנה שרה מתה בחברון ובעת הזאת הי' אברהם בהר המוריה שהוא רחוק מחברון ג' ימים, א"כ כשבא אברהם כבר עברו ימי הבכי' והי' על אברהם ההספד חיוב והבכי' לתשלומין ע"כ הי' הספד קודם, ובזה יובן דקשה למדרש למה הספד קודם לכן אמר מהיכן בא ועל ז"א מהר המוריה וכבר עברו ימי בכיה והספד קודם (שמעתי שהר המוריה רחוק מחברון רק איזה שעות), ובס' דרוש שמואל כ' הטעם שכתב ולבכתה בכ' זעירא, ועי' בעה"ט ע"פ המדרש מהיכן בא מקבורת תרח, והדין אין מתקשין על המת יותר מדאי דח"ו על מת אחר הוא בוכה, ומסתמא בכה אברהם על מיתת אביו הרבה, ובפרט למ"ד דעשה תשובה, וכשבא לביתו ומצא שרה שמתה חשש פן גרם לו זאת שבכה יותר מדאי ע"כ בכה על שרה מעט וע"כ הכ"ף זעירא, ועי' בזה בס' אהבת עולם להר"ש אלגזי דרוש כ"ב באריכות. ובתו"ם להח"ס כ' דבב"ב ט"ז ב' וה' ברך את אברהם בכל בת הי' לו אלא שמתה ובכל שמה, וכל זמן ששרה חיה לא הרגיש בחסרונה אבל כשמתה שרה הרגיש ג"כ בבת, ואם ניקח כ"ף מן ולבכתה נשאר ולבת"ה, ובדר"ש כ' עפי"ז דבמדרש איתא דבתו של אברהם מתה ביחד עם שרה וכ' ולבתה כנ"ל. ובס' בכורי אביב כ' דמשו"ה כ' בכ"ף זעירא כי מב' מעלות שהי' בת כ' כז' ליופי ובת ק' כ"כ לחטא, לא בכה על היופי הנרמז בכ' רק על צדקתה:
וזקיני הגאון המפורסם מו"ה דוד דוב מייזלש ז"ל האבד"ק לאסק בס' חידושי הרד"ד על פסחים בסופו בהספדו על מחותנו הגה"ק מהר"י מראדזאמין ז"ל, הביא דברי האר"י ז"ל על מאמר בני הנביאים אל אלישע (מלכים ב', ב' ס"ג) הידעת כי היום לוקח אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אנכי ידעתי וקשה אם הם ידעו, לא ידע הוא ורק כי טבע האדם במותו מקודם יצטננו ידיו ורגליו ובאחרונה לבו דשם משכן חום הטבעי ביותר, כן אור אלי' הי' זורח למרחוק, כי ממנו יושפע גם לרחוקים וכל שיכבה מעט מרשפי אורו אז יתקררו להרחוקים מקודם שיתקררו אצל הקרובים אליו, לכן שאלו אם ירד מדרגתו הקדושה כ"כ עד שגם אלישע הרגיש בזה, והשיב שגם אליו יחסר אור הגדול של אליהו ודפח"ח, והנה בכיה הוא מה שאדם מרוב צערו יתעורר לבכות, אכן הספד בא אחר רוב צערו יעורר אחרים לבכות, ולכן בכל מקום בכי קודם ואח"כ יעורר גם אחרים, אכן במיתת שרה שחסרה אורה מהעולם, אך אברהם מגודל קדושתו לא ירגיש כ"כ בהעדר נשמת הצדיקת, וקודם הרגישו במיתתה אחרים, לכן הי' הספד לאחרים קודם לבכי, מה שהרגיש בעצמו ע"ש באריכות, ועי' בס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא פרק ט"ז, ובס' מספד תמרורים באות נ"ג כ' ג"כ בדרך זה, דבהסתלקות גדול יש הפסד המגיע לכאו"א מישראל, כמ"ש בשבת ק"ה, א' מבני חבירה שמת ידאגו כל החבורה, ב' הפסד עצמות הדבר מצד שלמותו ומעלתי, וההמונים רק ירגישו הפסידם ולא עצמית ההפסד, והפשוק יורנו כאן שאברהם לא חש על ההפסד שלו במיתת שרה שאין אשה מתה רק לבעלה, רק על הפסד עצמות שרה שהי' מושלמת עד שהקדים ההספד על עצמת שלימתה ואח"כ נתעורר לבכי על ההפסד שהגיעוהו עש"ה:
ושמעתי מהנאבר"ק קאליש שליט"א הא דהקדים הספד לבכי, כי כאשר יקרה לאדם ח"ו איזה מקרה הוא בוכה, וכשהיא מתקרר מעט אז יתכן ההספד שבא מתוך ישוב הדעת, וכל זה אם הוא באותו המקום ורואה המקרה רע, אבל אם יעבור זמן מהמאורע, ויבא להזכיר המאורע, אז ההספד מקודם לבכי לפי שחסר לו ההתרגשות הנפש אשר בא לאדם בעת אשר רואה המקרה, ורק בא להספיד מתיך ישוב הדעת אז יוכל להתעורר גם בעצמו לדמעות ובכי, וממיתת שרה עד ביאת אברהם מהעקדה הי' חשך זמן, לכן הי' תחלת הספד וממנו בא לידי בכיה:
ועוד ראיתי בזה דעיקר הספד לספר שבחי המת בחייו למען ילמדו החיים, אבל לאיש שלא עשה טוב ההספד למה? והנה אף שאדם הלך בדרך הטוב לא יצא עדיין ידי חובתו, כי מצוה ללמד בניו לילך ג"כ בדרכיו, וזה הפי' דמי העונה אמן יהש"ר בכל כחו ה"ה בן עולם הבא דהיינו שגם בניו ובנותיו שהם "כחו" של אדם כמ"ש בפ' ויחי מ"ט, כחי וראשית אוני, אם בניו הולכים בדרך הישר אז הוא בן עוה"ב, ושרה למדה לבנה אהבת ה' עד שהתרצה נפשו לעקדה וזה ששאלו מהיכן בא? כלומר מה ראה בשרה לספוד אותה, אף שהיתה צדיקת מ"מ לאברהם לא הי' זה דבר גדול כי לדעתו כל אדם צריך לילך בדרך ה', וע"ז השיב מהר המוריה בא וראה שבנו פשט צוארו והבין שזה מהחינוך הטוב מאמו ואשה כזאת ראוי' לספוד אותה לפני קהל ועדה למען ילמדו אחרים ממנה:
והנה ג"כ ק' למה לא הספיד אותה יצחק בנה שהי' אז בן ל"ז שנה, דיותר כבוד למי שהניח בנים כשרים שהם יספידו, וי"ל עפמ"ש בב"ב דע"ה זקנים שבאותו דור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כלבנה, וצ"ע דלמה דוקא הזקנים, הלא גם הצעירים הכירו משה ויהושע וראו החילוק, גם הדמיון לשמש וירח קשה להבין, וי"ל דשמש תמיד בלי שינוי, אבל הלבנה קטנה מתחלתה והולכת ומתגדלת כן משה הי' בגדולתו בלי שינוי כמ"ש במדרש הוא משה ואהרן כ"מ שנא' הוא מתחילתו ועד סופו אבל יהושע מתחילתו הי' רק משרת רק אח"כ כשסמך חשה את ידיו עליו נתגדל מעלה מעלה, והנה הצעירים חשבו שגם משה לא הי' בנערותו גדול כ"כ ואינו גדול מיהושע. אבל הזקנים זכרו אותו מאז, וראו החילוק בינו ליהושע, ויצחק לא הכיר אמו רק מזקנותה ול"ה יכול לספר משבחותי' בעת ילדותה, והשומע היה יכול לחשוב שמקודם בנערותה הי' כשאר נשים, אבל אברהם הי' יכיל להעיד עלי' גם על ימי ילדותה כמ"ש שני חיי שרה שכולן שווין לטובה:
עונ"ל דלכאורה בזקנה שמתה יש לשאול מה הבכי הלא לא מתה בדמי עלומי', וכן הקו' על שרה שמתה זקנה, אך באמת אין לבכות כ"כ ורק יש להספיד עלי', וז"ש ולבכתה בכ"ף זעירא להראות כי הבכי מעט שהי' זקינה, והניחה בן יקיר לאביו, ורק ההספד הי' גדול באבדן צדיקת גדולה כן בזקינה שמתה נוכל לומר כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון, וביו"ד סי' שד"מ ס"ב איתא כשם שמספידין לאנשים כן לנשים, ומספדין אותן ג"כ במעשה אבותיהן וקרוביהן, וזה נאמר בשאר נשים שאין בהם המעלות בעצמן לא כן באשה שיש לה מעלות בעצמה החוב לספר צדקותיה, והנה רש"י כ' על לספוד למה נסמכה מיתת שרה וכו', וקשה שלא ציין זה על פסוק ותמת שרה כי שם מקומו, וכ' בס' עדות ביוסף עפמ"ש נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ובנשים שמתו אין מענות כלל משום דרוב נשים מתות זבות וצריך לקברן מיד, וכאן קשה איך המתינו מלקברה עד ביאת אברהם לביתו הא שופעת זיבה, לכן פרש"י למה נסמכה אלא שמחמת חרדה מתה שרה וחרדה מסלקת דמים, וא"כ מותר לשהות לשרה עד ביאת אברהם:
ובס' חידושי ר' שלמה כהן על מסכתות אי' בב"ק דצ"ט אר"ה המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה שנ' ותאמר שרה אל אברהם חמסי עליך וכ' ויבא אברהם לספוד לשרה, וה"מ דאית לי' דינא בארעא וע"ש בתוס', ובימי שרה הי' ב"ד של שם קיים, וק' איך מוכח מכאן, ואי משום דמתה שרה מקודם א"כ למה לא מביא מן המוקדם ותמת שרה, ועו"ק דילמא זמנה היה. וי"ל דיש עוד לדקדק דלמה לא אמר לספוד ולבכות לשרה, ולמה מפסיק במלת שרה בין לספוד ללבכותה, ועו"ק ל"ל כלל שרה הא כבר כ' ותמת שרה, אלא דאי' ביו"ד סי' שנ"ד ג' לבכי וז' להספד וכל הבוכה יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, ובזה יתורץ הכל דר' חנן רוצה להוכיח דהמוסר נענש תחילה, ובאמת גם הנמסר נענש אח"כ, ולפי"ז ל"ה יכול להביא ראי' מקרא ותמת שרה דהו"א דילמא הגיע זמנה, ועוד מנ"ל דנענש גם הנמסר, כי ע"כ איירי בדאיכא דינא בארעא, א"כ ליזל בי דינא ולכך מביא ראי' מן ויבא אברהם כו' דכ' לספוד לשרה, וק' דלשרה מיותר א"ו בא להורות דשרה עצמה הי' גורמת הספד זה עלי', ומזה מוכח דנענש אברהם ג"כ, משום דק' דלמה לא כ' לספוד ולבכותה לשרה, אלא דה"פ לספוד לשרה ר"ל בשביל כבודה של שרה ולבכותה הי' בשביל אברהם בעצמו שהי' שרה נאבדה ממנו, ולא בשבילה רק בשבילו וזה מוכח דאל"כ היאך כ' לספוד והדר לבכותה הלא בכיה אינו אלא ג' והספד ז' אלא מוכח בשביל שהי' אברהם אוהב איתה, והי' אברהם בוכה על צרות נפשו, ולכך לא מצי למיכתב לבכות לשרה. ואי"ל מנ"ל לימוד זה ששרה הי' גורמת מיתת עצמה משום דכ' מלת שרה, דילמא לזה כ' שרה להורות דהספד הי' בשביל שרה, ובכיה בשביל אברהם ואברהם הי' נענש ולא שרה, דא"כ לא ליכתב כלל שרה ומדכ' הספד קודם בכי', ע"כ מוכח דבכי' הי' בשביל עצמו, אע"כ מוכח כנ"ל ע"ש באריכות:
ומענין הספד לנשים עי' באהבת ציון דרוש ז' עה"פ שה"ש א' אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדותיך על משכנות הרועים. דהנה צדיק נתפס על עון הדור. וצ"ע אם גם אשה צדיקת נתפסת, דלכאו"ק מדוע צדיק נתפס והא כ' נפש החוטאת תמות, ורק התי' מטעם ערבות וכשלו איש באחיו, וכ' הרא"ש ברכות ד"כ דנשים אינם בכלל ערבות, וא"כ לא צריכה להיות נתפסת בעון הדור, אך תינוקות יוכיחו, דבשבת דל"ג ב' בזמן שאין צדיקים תינוקות שב"ר נתפסין, וז"פ אם לא תדעי לך היפה בנשים היינו אם לא תדע הטעם מה שצדיקת נתפסת, צאי כו' ורעי את גדותיך היינו התינוקת, אף שאינם בני עונשין ומכ"ש שאינם בכלל ערבות, וש"מ שאין הטעם משום ערבות ודרכי ה' נסתרין עש"ה, ודודי הגאבד"ק לאסק שליט"א הביא בהקדמה לשו"ת חדות יעקב תנינא בזה"ק כפה פרשה לעני וידי' שלחה לאביון לא תירא לביתה משלג, מגיהנם כי כל ביתה לבוש שנים. א"ת שנים אלא שנים, דב' דברים מצילין מגיהנם, צדקה בב"ב ד"י, ובמדרש אם ה' אוהב עניים למה אין מפרנסן אלא כדי להציל אותנו מגיהנם, ותורה ג"כ מציל כמ"ש בסוף חגיגה כ"ז א', ת"ח אין גיהנם שולט בהם ק"ו מסלמנדרא, ואורך ימים בימינה היינו יום שכולו ארוך ובשכבך תשמור עליך:
פסוק ב:
באוה"ח. עיי"ש בפ' בראשית (ו' ה') בזה:
פסוק ג:
ויקם אברהם מעל פני מתו. הלשון פני מיותר עי' בס' דברי גאונים בשם הגאון יע"ד. דאי' במדרש. דבמערת המכפלה ל"ה נקברין רק המתים בנשיקה, ואי' בע"ז ד"כ ע"ב ג' טיפין יש בחרבו של מה"מ ממנו פניו מוריקות כו' ואם הי' מתה שרה ע"י מה"מ. הי' פני' מוריקות מחמת הטיפה. וכיון שראה אברהם שפניה מאירות ומוכח דמתה בנשיקה וזה מעל פני מתו ע"כ ביקש לקברה במכפלה ע"ש, ובאמת כ"כ בתפארת יהונתן. ובס' ילקוט הגרשוני הק' מב"ב ששה מתו בנשיקה פ"ש וק' אמאי לא חשיב הנקברים במכפלה, אך באמת מדרשים חלוקים הם, ועמד"ר שה"ש בפ' ישקני כו' דכל הצדיקים מתים בנשיקה ע"ש, וגם ע"ע במו"ק כ"ח א' מת פתאום זה מיתה חטיפה. אבל בהגיע לגבורות הוא מיתת נשיקה ע"ש. ובכת"א כ' דיל"ד דלמה אמר מעל פני מתו ולא מעל פני חת. וכן ואקברה מתי, וי"ל דאי' בזהר בשביל שעשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ובגין דלא עביד טיבו למסכנא בשביל זה הי' לו קטרוג, ופקד ה' למקרב יצחק ואתגזר על שרה שתמות וזה רמז מעל פני מתו ר"ל שהמת הי' שלו שהוא גרם לה שתמות, וכן ואקברה מתי כאלו הוא המית אותה. ועי' בהקדמת הזהר ד"י ע"ב. ועי"ל דאי' בספ"ב דסנהדרין כ"ב ב' אין אשה מתה רק לבעלה שנ' ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל וז"ש מעל פני מתו ר"ל ששרה הי' מתו. וכן ואקברה מתי מלפני שלא מתה רק לו:
וכן י"ל הא דסנהד' דכ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאלו חרב ביהמ"ק בימיו וכן עולם חשך בעדו שנ' אור חשוך באהלו כו', ולקשר ב' הדברים י"ל דאי' בריש ב"ב ד"ד א', דבבא בן בוטי נתן עצה להורדס לבנין ביהמ"ק משום דהוא כבה נרו של עולם דכ' כי נר מצוה ותורה אור ולכן יעסוק באורה של עולם דכ' ונהרו אלי' כל הגוים, הרי שמקדש אורו של עולם וסמיך למאמר דמי שמתה אשתו כאלו חרב בה"מ ודומה אשתו כמקדש, ומקדש נקרא אור ולכן אמר דעולם חשוך בעדו:
פסוק ד:
גר ותושב. רש"י אם תרצו הריני גר וא"ל תושב ואטלנו מה"ד. שא"ל ה' (י"ב ז') לזרעך אתן את הארץ, ועשפ"ח ברש"י פ' לך בהכנעני יושב בארץ כ' דלא זכה אברהם בו עדיין ובס' משנת חכמים סי' ל"ט בצפנת פענח סקצ"ז כ' להיפך משפ"ח, ועי' בע"ז דנ"ג ב' מכדי ירושה להם מאבותיהם ואאדש"ש פרש"י שנ' לך אתננה, וע"כ אף דכ' והכנעני כו' היינו כי אמר לזרעך פדיין לא קנה אברהם לעצמו, וכי א"ל לך אתננה זכה והיינו אחר הפרד לוט מעמו ברכו בברכה זו (י"ג י"ז), והכנעני אז בארץ הי' בברכה ולזרעך, וא"כ ל"ק קראי אהדדי ושפיר פרש"י גר ותושב כו' ואף שרש"י הביא הפ' לזרעך כו' יש ליישב שאחר ברכה שני' הוחלט בידו עד סוף כל הדורות ע"ש, וע"ש שפי' כל הפרשה בדרך נעים דאברהם לא רצה לקנות קרקע עולם כ"א ע"פ תוה"ק, ועחו"מ סי' קצ"ד ס"א דישראל מעכו"ם ל"ק בחזקה כ"א בכסף ושטר, והכסף עיקר רק השטר שלא סמכא דעת ישראל, דעכו"ם אנס הוא ועבידו דמשני לכן צריך שטר, וכ' הרמ"א דאם התנה שיקנה כסף לחוד מהני, והב"ח חולק דל"מ, וזה שא"א פתח פיו בחכמה תנו לי אחוזת קבר בכסף מלא יתננו לי כלו' שהתנה שיקנה בכסף לחוד ואמר בתוככם כלו' שיהי' גלוי לכם אופן המכירה, אך מה דס"ל לב"ח דל"מ תנאי דלא סמכא דעתי' ע"ז אמר הכ' ועפרון ישב ופרש"י שמינוהו שופט עליהם דקיי"ל ערכאות לא מרעו נפשיי' וה"ה בשופט כיון שגלוי לכל אופן המכירה חזקתו לא מרעי אומנתו ויען עפרון כו' השדה נתתי לך פרש"י כמו שנתתי, ולפירושו אינו לשון מתנה. ולע"ד אף דנימא כמ"ש בגיטין ד"מ ע"ב דאומר נתתי כו' דבשטר קנה וע"ש ברש"י י"ל דאברהם לא רצה לקבל במתנה, וגם דאין שטר מקנה כ"א בקנין וי"ל דל"ש כן בישראל מעכו"ם, וחזר עפרון ואמר ארץ ד' מאות שקל כו' ואת מתך כלו' שיקבר תחילה ויקבל הכסף אח"כ, ולא רצה אברהם דקיי"ל אסה"נ אין לו דמים וקבר אסור בהנאה א"כ האיך יקנה אח"כ, (ותחילה אף שכבר נקברו שם אדם וחוה לא נעשה כולה אה"נ, כי סבר שאולי לא הקנהו לקברים ואמר שיקנה השדה והמערה כדי שיקנה הכל וכמ"ש דמבליע הדמים) גם לא רצה לקנות בחליפין דל"מ בדמים. ועי' פ' הזהב דמ"ו ב' דאי קפדי אדמים ע"כ לא בתורת חליפין יהיב לכן אמר וישמע וישקול כלו' ליתן לו הכסף בתורת דמים ולא בתורת חליפין, וע"ז חוזר הכ' ומשבחו ויקם השדה לאברהם למקנה ואח"כ קבר כו' כלו' שעשה הכל ע"פ דין ואמת ע"ש ובכת"א בזה. ובפרשת דרכים דרוש ט' הק' על מד"ר שכבר הגיד להם שמגיע לו מן הדין, וגם ע"כ שהי' יכולת בידו לקחת בחזקה. ק' למה חנף להם ונתן להם מתנת חנם והי' לו ליטול מה"ד, וגם ק' מרש"י לך גבי ויהי ריב בין רועי אברהם ולוט, דרועי לוט רשעים ה' ומרעים בשדות אחרים ואומרים לאברם ניתנה הארץ ולוט ירשו והכ' אומר והכנעני אז בארץ ולא זכה אברהם עדיין, משמע שכ"ז שכנעני בארץ אינו זוכה מדין, ותי' עפמ"ד בר"ה י"ג עומר שהכניסוהו ישראל מהיכן הקריבו א"ת דעייל שליש ביד גוי קצירכם א"ר כו', והק' תוס' אע"ג דירושה לנו ואאדש"ש מ"מ יש להם במה שזרעו פ"ש, נמצא דגוף ארץ ניתנה לאברהם מאותה שעה וזכו בה ישראל אף קודם שיעקר ז' עממין מ"מ יש להם במה שזרע, וא"ש דבפ' לך שהי' מרעים בשדות אחרים וסבורים דאין להם אף במה שזרעו אמר והכנעני אז בארץ ויש להם בזריעה, אבל באברהם שרצה לזכות בגוף הקרקע לאחוזת קבר שפיר קאמר ואטלנה מה"ד דמשעה שנתנה לו זכה, וראי' מב"ב ד"ק הלך בה לארכה ולרחבה כי לך אתננה הרי דמה דקאמר קים התהלך מטעם חזקה נגעי בה כנ"ל ע"ש, (ור"ל דכ' בשם היפ"ת דאברהם זכה בה מיד מעכשיו כאומר משוך וקני מעכשיו ולאחר ל' יום דקנה, דאל"כ ל"מ חזקה דלאחר ל' כלתה החזקה):
ומצאתי בס' בית מאיר על ש"ם בלקוטים דע"ד שכ' דלא הועיל כלום דעדיין ק' איך הי' אפשר לאברהם ליטול מה"ד הא קברות אסור בהנאה, וכיון דלהם עדיין זכות לזרוע מקום זה לפירות איך יגזלם מעכשיו זכות פירותיהן, ועו"ק דמפסוק התהלך מוכח שע"י קנין חזקה זכה בה מעכשיו, דאי' בב"ב דקי"ט יודע מ"ר שבנות צלפחד יורשות ול"ה יודע אם נוטלת בכורה ומסופק אי א"י חשיב מוחזקת או לא, ות"ל מקרא קום התהלך בה, וכה"ג הק' הגר"א מאמשטרדם. הו"ל למ"ר לפשוט ממ"ש בע"ז דנ"ג דל"מ ביטול משום דשליחותייהו דישראל עבדו, וע"ז ישראל ל"ב, ותינח אי א"י מוחזקת אבל אי אינה מוחזקת הוי ע"ז של עכו"ם ומהני ביטול. וי"ל ב' הקו' דודאי מקום והתהלך מוכח דניתנה לאברהם מעכשיו, רק דב' גווני מעכשיו יש. א' חזק וקני מעכשיו ולאחר ל' יום, דמעכשיו יתחיל הקנין ולאחר ל' יוגמר שאז יהי' קנוי למפרע הגוף והפירות מעכשיו ומוזכר בחו"מ סוס"י קצ"א. ויש מעכשיו בפשוט הגוף מהיום בלי שום תנאי והפירות לאחר ל' יום, ומובא בסו"ס רנ"ח בשם המרדכי דבכור נוטל פי שנים, ואולם בודאי בגוונא דחזק וקני מעכשיו ולאחר ל' דלא חשוב מוחזק. וזה הי' ספק מ"ר אם הקנין הי' מעכשיו ולאחר שיגיע זמנם לעקור דהיינו מעכשיו ולאחר ל', וז"א חשוב מוחזק לבכור, או א"י מוחזקת דהיינו שהי' קנין מעכשיו לחלוטין והפירות לאחר שיעקרו, ובין כך כשנכנסו ישראל לארץ והם הוצרכו לעקר הרי למפרע זכו ישראל משעה ראשונה, ושפיר חשיב ע"ז של ישראל שלא בטיל, אלא שלענין בכורה ל"ה חשוב מוחזק עש"ה, ובס' נחלת יעקב, ובס' עולת חודש למוח"ז הגאבד"ק ברעזין ז"ל דרוש י"ח מ"ש בזה. ובס' טעם חן כ' עפ"ד המד' דבזכות עשרה נסיונות זכה לירש י' עממין, וקחשיב א' מנסיונות מה שהוצרך לבקש מקום לקבורת שרה עד שקנה בדמים יקרים, נמצא אם הי' נותנים לו תיכף מקום לקבורה ול"ה אלא ט' נסיונות ל"ה מגיע לו כ"א ט' עממין. ואפשר דהי' נחסר לו כנען ול"ה מגיע לו מה"ד, וז"ש אברהם אם תרצו ולא יהי' כדא ט' נסיונות ויוכל להיות שכנען ל"י מגיע לחלקי אז הריני גר, ואם לא תרצו שוב הוי י' נסיונות ומגיע לי גם כנען ושוב אהי' תושב ואטלנה מה"ד. ואחי הר"ר שלמה וואלף נ"י כתב לי לפמ"ש הרמב"ן דמשעה שנכנס אברהם לברית יצא מכלל ב"נ ובב"ב ד"ק ילפי' חזקה מאברהם קום התהלך לארכה ולרחבה, וקיי"ל עכו"ם א"ק בחזקה, ושפיר בפ' לך דהי' קודם שנכנס בברית ודינו כב"נ כ' רש"י דעדיין לא קנה, אבל הכא שכבר נכנס בברית והוי ישראל וקנה בחזקה, כ' רש"י ואטלנו מה"ד:
ובקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"א הובא בשם אא"ז הגאבד"ק פיעטרקוב ז"ל, דק' הא ההבטחה הי' לזרעו ואיך יהי' הוא תושב, וגם צ"ב איך תלוי זה ברצונם, וי"ל ע"פ מד' דלכן זכו אמורי וכנעני שיהי' בידם א"י טרם שנכבשה לפני זרע אברהם מפני שנהגו כבוד באברהם ונתנו לו המערה ע"ש, וא"כ שפיר אמר אם תרצו היינו שתתנו לי ברצון ואז יהי' בידכם זכות ויתעכב הארץ בידכם עד זמן שיקוים ההבטחה לזרעי. הריני גר, ואם לאו הרי ל"י דבר זה ולא תהי' הארץ בידכם כלל ואזכה אני בה בעד זרעי והריני תושב, וע"ע בפני"ק בזה דבר נכון. ובתורת משה כ' דזה הוי בכלל ההספד כי האדם גר בעולם. ולאח"ז ישוב אל מקומו, וזה רק חיותו אבל גופו תושב הוא כי עפר אתה ואל עפר תשוב נמצא דאדם גר ותושב בעולם אך אברהם חשב דאפשר שיעלה לשמים כמו חנוך ואלי' ע"כ לא הוחלט שיהי' תושב בעולם ובראותו כי שרה מתה והוא הי' טפל לה בנביאות אמר א"כ גם אנכי לא טוב ממנה וגר ותושב אנכי עמכם, ע"כ תנו לי אחוזת קבר פי' אחוזה לקבר משפחה, כמ"ש הרמב"ן כי מעתה דאג על מיתת עצמו, אבל מקודם לא הכין לעצמו קברים והיינו לספוד לשרה ולבכתה, והגר"א מוילנא ז"ל אמר דכ' ששה פעמים ואקברה את מתי, קבור את מתך מקבור מתך. לקבור את מתי. קבור מתך, ואקברה את מתי, ופעם א' כ' ואת מתך קבור, מיתה קודם וצריך טעם לזה, וכ' דאז הי' מונחים במערה אדם וחוה, ונצרך עוד לנוח שם ג' זוגות וזה ו' פעמים קבורה, ואי' בסוטה י"ג דבשעת קבורת יעקב נפל ראש עשו למערה, ועפדר"א ותרגום יונתן ויחי, ואי' בברכות די"ח ב', דרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים במיתתם קרוים חיים. ובשבת דקנ"ב הק' הא כ' ואל עפר תשוב ואיך אמרת דבמיתתם קרוים חיים, ומשני האי שעה א' קודם תחה"מ ע"ש, חזינן דבצדיקים שייך קבורה ואח"כ מיתה דהיינו שעה קודם תחה"מ, לכן כ' ו"פ קבורה קודם נגד ו' צדיקים, אבל בפעם אחרונה כ' ואת מתך קבור לרמז על עשו דברשעים מיתתם קודם קבורתם כי בחייהם קרוים מתים לכן כ' מיתה קודם:
פסוק ו:
שמעני אדוני נשיא אלקים אתה. במד' מלך אתה עלינו, עי' ס' דב"ש שכ' עפמ"ש בסנהד' די"ז, דמלך הותר לו ליקח שדות שלא ברשות והק' בתוס' מנבות דלא רצה ליתן לו וכ' דרק במתנה מותר ליקח ולא במכירה דגנאי הוא לו למכור נחלת אבותיו, וכאן כיון שהי' מלך וכמ"ש ביפ"ת ואמרו קבור את מתך וגו' כדין מלך, והשיב להם כי אינו מבקש מהם בתורת מלך כי אם בכסף מלא, ועי"ל דהם רצו ליתן לו שיקבור מתו ולא לאחוזה שיוכל להורישו והוא בקש שיתנו לו אחוזת קבר ע"ש באריכות:
פסוק ז:
וישתחו לעם הארץ. עי' בס' ילקוט הגרשוני. וחוט המשולש להח"ס מ"ש בזה:
פסוק ח:
את מתי מלפני. ערמב"ן אם לא תעשו כן אקברנה בארון, וק' דרמב"ן בעצמו בס' תורת אדם כ' מגמ' סנהד' דמ"ו ב' דמצות קבורה אינו מקיים רק בקרקע אבל בארון הוי בכלל מלין את מתו, ובס' כל"ח כ' דקבורה הוא מטעם כמ"ש במ"ר בראשית קומץ עפר שנבראת ממנה גזולה בידך לך החזר, והענין שאדם נברא מאדמה לתקנה ולזככה וכיון שחטא ואינו מתקן העפר עליו להשיב אל האדמה, ויש בזה השבת גזילה, והגה"ק בעל אבני נזר ז"ל אמר בגמ' חולין דצ"ב ב', דחשיב מצות שב"נ מקיימין שאין שוקלין בשר המת באיטלז, וקשה דהיכן נצטוו ב"נ שלא לאכול בשר המת ואמר כיון דמצות קבורה משום השבת גזילה ומי שאינו קיבר גוזל הקרקע וב"נ מצווה על גזל. וטעם ב' כ' בתוס' יו"ט פ"ב מ"ו דאבות בשם כל בו שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה. ונפק"מ דלטעם ב' בארון ג"כ מקיים קבורה דאינו מתבזה, ולטעם א' צריך השבת גזילה לקרקע ולא לארון, ומ"ר שנקרא איש אלקים ונזדכך לגמרי כמלאכי השרת ל"ש בי' קבורת קרקע כיון שאינו מינו עם הקרקע, וז"פ ולא ידע איש את ענין קבורתו, שלמה הי' צריך להיות נקבר בקרקע דדי שיהי' נקבר בארון, וכן בשרה שמתה בלי חטא ותיקנה חלק העפר ול"ש השבת הגזילה ומתקיים מצות קבורה מה"ת בארון. ועי' ג"כ בספורנו סו"פ ויחי דיוסף נקבר בארון ולא בקרקע. ועי' בסוטה די"ג דפלוגתא אי הארון שוקע בנילוס או הי' קבור בקבורת המלכים, וג"כ י"ל דיוסף הי' צדיק יסוד עולם ל"ה לו שייכות להקרקע:
פסוק ט:
המכפלה רש"י בית ועלי' ע"ג. ד"א שכפולה בזוגות וכ' רמב"ן ואינו נכון ורא"ם תמה שזה המאמר נזכר בעירובין דנ"ג א' וע"ש במהרש"א, ובזה"ק הרגיש בזה האי מערתא לאו איהו כפלתא וקרא קרי' לה לבתר מערת שדה המכפלה וכו' ע"ש ויל"ד כיון דמכפלה אינו סובל לפ' על ב' בתים זו לפנים מזו עד שהוצרך לומר שכפולה בזוגות, א"כ מנין לומר שהי' ב' בתים זו לפנים מזו. א"ו דלא במלת מכפלה פליגו אלא כל חד קבלתו היאך הי' המערה. וגמ' פריך דלפי קבלת בו"ע ניחא מלת מכפלה. ואי זו לפנים מזו מה ל' מכפלה. ובס' איי הים סי' י"ח כ' דא"א לומר דאברהם קרא מכפלה שכפולה בזוגות דאז לא נקברו עדיין ואף דידע ברוה"ק מ"מ ל"ש לומר באזני בני חת, א"ו דשם מכפלה הי' מימים קדמונים ופליגו כו' וההבדל ביניהם דלמ"ד ב' בתים כו' היינו שבאותו קרקע הי' בשטחו ב' בתים ושטיחת הקרקע נקרא מכפלה, וז"פ מערת המכפלה ר"ל מערה של שדה המכפלה, ומ"ד בית ועלי' ע"ג מערה בעצמה הי' כפולה עליונים ותחתונים, ופריך בשלמא כו' היינו דכ' מכפלה כלו' בל' נקבה לומר שהיא מכפלה אלא למ"ד ב' בתים והמערה ל"ה כפולה רק השדה מאי מכפלה כלו' בל' נקבה הי"ל לתאר מכפל בל' זכר, כדכ' ויקם שדה עפרון ומשני כפולה בזוגות כלו' אמת בלשון עפרון ובני חת נקרא בל"ז אבל התורה תארה עכשיו בל"נ שעכשיו כפולה בזוגות, ועי' בשל"ה פ' חיי שרה בזה וע"ש בתורת חיים ובעץ יוסף על ע"י דפוס ווילנא מ"ש בזה ובס' לשון הזהב ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ט:
בכסף מלא. רש"י אשלם כל שווי' וערמב"ן ור' בחיי, ועי' בספר החיים לאחי המהר"ל מפראג ז"ל ח"ב פ"ח אות ג' טעם לזה שצריך לקנות הקרקע שאין רשות למשחית להוציא את האדם מרשותו, ולכן קנה אברהם מערת המכפלה. ולכן יעשו בעלי השבעות המשביעים לשדים עיגול שאין ביכולת שדים לכנוס מרה"ר לרה"י ע"ש, ועי' זה"ק תרומה דקכ"ח דגם אם יוכל לעשות מצוה בחנם כגון שחבירו רוצה ליתן לו אתרוג מצוה יותר לקנות בממון, וז"ש ויצאה חנם אין כסף, ועי' תנא דב"א ח"א פי"ז כשאמרו נעשה ונשמע מיד אמר ה' ויקחו לי תרומה שצריך לקיים מצוה שיש בה חסרון כים, ועי' ס' ייטב לב פ' לך, ובשו"ת אורי וישעי ח"א סי' מ"ז:
ועי' בס' מעבר יבק חלק שפת אמת סי' ט' שהמתים מתהנים בהיותם קבורים אצל כיוצא בהם, ובב"ר פ"ע למה בכה יעקב שאינה נכנסת עמו לקבורה, וכמו כן כבוד לאדם להקבר בקבר שלו. לכן נהגו לקנות אחוזות קרקע כנראה במשנה דב"ב, ובגמ' פי"נ על ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו, וכ' נמ"י, דל"ה כבוד לאותו צדיק שיהי' נקבר בקבר שאינו שלו ומאן דאכל לאו דילי' בהיל לאסתכולי כו', כן צ"ל לגוף מקום מקנת כספו, ועי' זהר ויחי דר"י. ועשו"ת חתם סופר יו"ד סי' של"א מנהג ליקח עכ"פ דבר מה בעד אחוזת קבר אפי' מעני שבישראל, ואומרים ע"ד מליצה א"א לפתיחת קבר בלי דמים, ואמרתי שמנהג אבותינו תורה הוא. בב"ב דקי"ב א' נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו משמע דיש קפידא שיהי' קבור בשלו ולא במקום שאול מאחרים ע"ש אריכות, ועתו"ס מו"ק די"ג א' ד"ה אין, בשם ירו' נוח לאדם לדור בשלו, ואין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל ממכובד לבזוי, ובתוך שלו אפ' ממכובד לבזוי שערב הוא לאדם שיהי' מונח במקום אבותיו ע"ש, ועיו"ד שס"ג גרס אצל משפחתו ולא דוקא בן אצל אבותיו, וע"ש בח"ס:
ועי' בשו"ת כנף רננה יו"ד ח"ב סי' ק"ו שהביא ש"ג פ' נגמר הדין דמנהג שקונה מקום קבורתו, ונר' הטעם ע"פ גמ' סנהד' ד"י פלוני רבע שורי דנאמן אדם קרוב אצל עצמו ולא אצל ממונו, וכ' רש"י אע"ג דרובע ונרבע ע"פ בעלים פטור דוקא בלא ידעי' מי הרובע. אבל הכא דהרובע נהרג גם השור נהרג ע"ש, מבואר דדוקא מטעם מגו נאמן כדהוי ס"ד גבי אשתו אבל בלא מגו אדם קרוב אצל ממונו, והנה אף כשאדם מת פקע ממוני וקנינו מנכסיו וכמ"ש הרא"ש בקידושין פ"ד סי' ט"ז אהא דגוסס נודר ומעריך כיון דגוסס כמת אין להדיוט כלום ע"ש, וכן מלוה ע"פ א"ג מיורשים מ"מ כיון דאדם קרוב אצל ממונו ולאח"מ ממונו ליורשיו, עדיין נשאר לו צד קורבה לממונו כי הוא יגיע כפו ועמלו והוא לקרוביו וכמו שערב לאדם לנוח עם קרוביו כן ערב לו להיות בתוך שלו שיש בזה צד קורבה עש"ה. וע"ע בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קכ"ח שהגרעק"א הקשה לאא"ז הגאון מליסא ז"ל איך הותר ליקח שכר מקבורת מתים דאסור בהנאה הא הוי כשוכר פועל לעשות עמו ביין נסך דשכרו אסור, ותי' לו אא"ז ז"ל דקבורת המת הוי למעט תיפלה ומותר, והח"ס כ' אי הוינא התם הו"א דלק"מ. דדוקא היכי דרוצה בקיומו אסור מטעם חומר האיסור ההוא אז שכרו אסור דהרי הפועל רוצה בקיומו לולי דהוי למעט תיפלה אבל מת אין איסור הנאתו גורם איסור של קיומו אלא משום בזיוני או כפרה, ואילו לא הי' צריך כפרה וגם לא הי' שייך בזיונא לא הי' מצוה לקברו אע"פ שאסור בהנאה בזה שכרו מותר עש"ה:
וע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שכ"ט על מה שהח"ק לוקחים ממון הרבה, כ' וז"ל אבל כמו שנוהגים בקהלות הקטנות שיהי' מכס בלי קצבה והמוכס העומד מאליו ישתקע הדבר ולא יאמר ולא ניחא להו למתי ישראל שיתעסקו בו אנשים כאלו. ותלי"ת בכל מקום שעברתי עמדתי בכח נגדם לבטל מהם מנהג רע כזה, ופ"א מתה עשירה א' והניחה יתומים גדולים וקטן א' ובקשו הח"ק סך ששה אדומים לסיועת בנין חומת בית הקברות, ואמרתי אני עומד בעבור היתום הקטן ואינני מניח ליקח שום פרוטה מהעזבון. ואם לא ירצו לקבור המת הנני שוכר אנשים מהחוץ לקבור המת, והטרחתי הרבה עמם עד שנתבטל המנהג הרע הזה, וככה ראוי לכל חורה בעירו ומקומו לבטל המנהג הרע הזה בכל מאמצי כחו כי זה הוא המבטל מצות ג"ח מישראל ע"ש עוד בזה:
ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ר', נשאל ג"כ במעשה שלקחו הח"ק ממון הרבה שמת גביר אחד, וכ' אף כי יאמרו המושלים א"א לפתיחת הקבר בלי דמים, אבל כאן שופעת כעגלה דמים זה לא מצינו, ובגוף הענין שלוקחין ממון לא נודע מאין באו לזאת, ומב"ק דקי"ב אינו ראי' דשם אי נימא דזבין פנחס השדה ואח"כ כשיגיע יובל ותחזיר שדה לבעלים יהי' באמת נקבר בקבר שאינו שלו וזה גנאי לצדיק, אבל שדה בוכים ששייך לכל בני העיר וכולם שותפים בה, ואם משום שיוכלו לקברו בקבר שאינו לפי כבודו, הנה אם בעל משפחה הוא מחויבין לקברו בקברות בני משפחתו כי גם קודם מ"ת הי' לכל משפחה קברי בפ"ע כמ"ש הרמב"ן, ומה שנתן א"א כסף מלא לעפרון אף כי א"י מוחזקת מאבותינו, י"ל דז"ד לאחר שבאו אבותינו לארץ זכו למפרע מא"א אשר ה' הבטיח לו א"י, ואף אי נימא דאברהם זכה מיד הארץ משעה שא"ל קום התהלך בה וכמ"ש בב"ב ד"ק שקנה אברהם בחזקה, מ"מ אז שלא נתפרסם בין האומות אמונה שלימה הי' נראה כגוזל וממדת טובו של א"א ונוהג בחסדו עם כל איש הי' שיקנה בכסף מלא שלא יהי' נראה כגוזל, וגם הי' מתיירא שלא ישחית עפרון השדה וישליך המת ע"פ חוצות ומי יהי' יודע זאת, וגדולה מזה מצינו שה' לא גלה מקום המקודש ואמר בכל מקום כי אם אל המקום אשר יבחר ה' שלא יקלקלו האומות המקום המקודש כמ"ש במו"נ, (ועי' מ"ש בזה בפ' וירא כ"ב י"ד) וא"כ אין ראי' מאברהם, וגם יעקב קנה חלקת השדה במאה קשיטה אף כי מוחזק הי' כי אז לא נתפרסם עדיין. אמנם נלפע"ד כיון שערב לאדם להיות נקבר אצל אבותיו וכשתחזר השדה ביובל יהי' בני המשפחה של חי שהשדה הי' שלו מחזיקים בקברות בני משפחתם ואז לא יהי' מניחים לקבור בני הצדיק להיות נקברים שם וכדי בזיון, וניהו דלהצדיק בעצמו נתן בעל השדה רשות כמ"ש המשל"מ פי"א משמיטה אבל לבניו אחריו לא יניחו לקבור, וז"ב בכוונת השים, ובנידן דיון שהאשה מבקשת ד"ת מחויבים אתם לשמוע ואם לא תאבו לשמוע לדין בדיני ישראל אז תהי' מוכרחת לדין בערכאות, ומאד בקשתי לבל תניחו לבא לזה כי לא תצליחו ותדעו כי רעתם רבה ועשו שלא כתורה עש"ה:
פסוק יג:
נתתי כסף השדה. רש"י מוכן הוא אצלי והלואי נתתי, ובתרגום אתן כספא וערשב"ם פי"א השדה נתתי לך נותן אני עכשיו לך, וברש"י הרי הוא כמו שנתתי לך ועשפ"ח, וער"ן קידושין דכ"ו וב"י חו"מ סי' ק"צ הביאו, דנתתי ל' עבר שנ' נתתי כסף השדה קח ממני וכ"ה סמ"ע סי' קצ"א סק"ו. ועב"י חו"מ סי' ס' אות ט"ו בשם ריטב"א דנתתי כולל עבר ולהבא, ובב"י חו"מ סי' רמ"ה, ובתשו' הרמ"א סי' צ"ב האריך בזה, וכ"כ רשב"א קידושין כ"ו ועשו"ת נודע ביהודא קמא יו"ד סי' ס"ו וס"ח דאף דשבועה בכתב מהני היינו בכותב ל' הווה הנני בל עלי, אבל בלשון עבר נשבעתי או קבלתי עלי בחרם לא עדיף מדיבור שהודיע שנשבע אם האמת שלא נשבע אין עליו עונש כמ"ש ביו"ד סי' רל"ב סי"ב ברמ"א ע"ש שהרחיב הדיבור בזה:
ובשו"ת רמ"ץ יו"ד סי' ס"ג הק' עליו דגם נשבעתי ל' הווה כמו נתתי, והשיב דבשטר שכ' מכרתי או נתתי וידוע שלא נתן מקדם כדי שלא יהי' פעולתו לריק מפרשין דנותן עתה, אבל בשבועה אף דל"ה רק הודאה לשעבר מ"מ שווי' אנפשי' חד"א, ועכ"פ צריך אמתלא למה עשה כן וא"כ אין פעולתו לריק דעשה במכוון כן והי' לו בזה איזה כוונה, שפיר לא אמרי' דהוי לשון הווה פ"ש באריכות, ובסי' ס"ד אות ב', ובסי' ס"ה או"ח, הק' מרש"י פ' לך (י"ד כ"ד) הרימותי ידי ל' שבועה מרים אני את ידי וכן נתתי כסף השדה הרי דאף בשבועה מתפרש ל' להבא וסותר לדברי הראשונים, ותי' דש"ה דא"א על ל' עבר כמ"ש מזרחי כי עדיין לא הרים, עד שאמר לו מלך סדום והרכוש קח לך עכ"ל, והיינו דבהכרח אנו מוציאין מלשון עבר לל' הווה, א"כ אדרבה מזה ראי' דהיכי דאין הכרח הוי ל' עבר ורש"י הביא ראי' מנתתי כסף השדה דלשון זה סובל ל' הווה דעדיין לא נתן לו, והוא ראי' מוכרחת יותר מן השדה נתתי לך שכ' קודם, דיש לדחות דעפרון נתן לאברהם מקודם השדה אבל מן נתתי כסף השדה שכ' אח"כ מוכרח מקרא וישקול אברהם לעפרון דרק עתה נתן הכסף, ובע"כ דל' זה סובל פירושו גם על עתה, והרשב"ם דפי' השדה נתתי נותן אני הוא לפי האמת כפשוטו של קרא, וא"ש שכל הראשונים הנ"ל הביאו ראי' מקרא המאוחר נתתי כסף ולא מקרא הקודם, והא דהוציא בל' עבר כבר פרש"י (כ"ג י"ג) והלואי נתתי לך כבר דא"א לפרש לחזק הקני' דהשדה הוא עיקר הקנין ולא הכסף כמובן, אך בפי"א השדה נתתי לך פרש"י ה"ה כמו שנתתי לך ועל קנין השדה שייך לומר דלחזק בא. ול' נתתי גופא אף רש"י מודה דהוי ל' דלהבא כרשב"ם, רק רש"י מתרץ הא דנקט ל' המורה על לשעבר דהוא לחיזוק. וא"ש מה שהק' בשפ"ח דרש"י סותר עצמו ודו"ק עכ"ד בקיצור, וע"ע בזה בשו"ת ברית אברהם יו"ד סי' ס' באר כותי ושו"ת בית יצחק יו"ד סי' ה' ע"ש להלכה בענין זה:
והנה בריש קידושין ילפי' דאשה נקנית בכסף מגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון. ועי' תשו' בית יעקב סי' ל"א אם השוחט אמר על היתר שהוא אסור מעבירין אותו דיצא מכשול, דאם קידש א' בחתיכה זו אם הי' כשרה הי' שוה פרוטה וכעת אין שו"פ ולא תהי' מקודשת ושרי' א"א לעלמא, אך הק' הא אי' בקידושין י"ב דאף דאין שו"פ חיישינן שמא שו"פ במדי א"כ לא הוי מכשול, ואיו לומר דהוי דבר שאינו מתקיים ז"א דהא יש לו ברירה לייבש החתיכה ע"ש, ובאמת ל"ק לפמ"ש הפתחי תשובה אה"ט סי' ל"א סק"ז בשם קה"י דדוקא בתמרה שיש לה שער קצוב והכל יודעין שאינו שו"פ וקבלה לכן בודאי נתרצית, אבל בדבר שצריך שומא ואין הכל יודעין שאינו שו"פ אין חוששין לקידושין משום ספק ספיקא שמא אינו שו"פ במדי, ושמא אינה נתרצית רק משום שסברה ששו"פ ע"ש, א"כ בשר ג"כ צריך שומא וא"ש וא"ש קו' הפנ"י בתוס' ד"ו ד"ה ב"ש וקצרתי בזה, ועי' בס' כהונת אלימלך, ובחידושי למס' קידושין הארכתי בענין זה:
פסוק טו:
ארץ ארבע מאות שקל. ופי' בתרגם ארעא שוי' ארבע מאה סלעין, וכ' הגר"א מווילנא ז"ל דידוע שבית סאתים הוא כחצר המשכן ק' על נ', וכאשר נחלק לאמה על אמה. ועלה חמש אלף אמות מרובעות, ושמונה כורים יעלו לת"ר אלף אמה על אמה, ובכתובות די"ז נטילתה כנתינתה מה נתינה בס' ריבוא ע"ש, א"כ מהצורך שיעמדו שמה בהספד שרה ת"ר אלף שומעים, ובסוכה ד"ז גברא באמתא יתיב, א"כ הי' כאן בהכרח להיות שטח של ח' כורים שיעמדו המספר אנשים שמה, ובערכין דכ"ה המקדיש בית כור נפדה בנ' שקל כסף, וא"ש דח' כורים עולה בשוים ד' מאות שקל כסף:
פסוק טו:
שקל. רש"י קנטרים וכו' עי' בס' בנין יהושע על מס' אדר"נ פרק י"ג דע"פ גמ' בנורות ד"ו לפי הכלל שבידינו שה' סלעים של פדיון הבן עולה ד' ר"ט וחצי שהוא א' אדום זהב וחצי, ועולה אותן ד' מאות שקל לסך י"ב אלף אדומים, כי בכל שקל הוא ק' סלעים ערש"י שם, נמצא הי' שקל א' למ"ד אדומים, וד' מאות פעמים ל' הוא י"ב אלף אדומים, ומתחילה אמר עפרון רק ד' מאות פשוטים, ואח"כ הוכרח ליתן עובר לסוחר סך הנ"ל:
פסוק טו:
ביני ובינך מה הוא. רש"י בין שני אוהבים כמונו, וצ"ב למה ל"פ כפשוטו בין גדולי ערך כמינו וכפי' הראב"ע ובס' בנין אריאל כ' דידוע שאין מדרך המוסר שהקטן יקדים שמו למי שגדול ממנו, וכן מצינו לרבינו הקדוש בכתיבתו אגרת לקיסר אנטונינוס ע"י ר' אפם, שכ' ר' אפס מני יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. וקרע רבינו האגרת וצוה לכתוב למרן מלכא אנטינינוס מן יהודא נשיאה, והוקשה לרש"י מאחר שא"א הי' נשיא אלקים בתוכם, ועפרון קראו אדוני, למה אמר ביני ובינך הול"ל בינך וביני. אלא לענין אהבה נאמר, ובזה בודאי ראוי להקדים את עצמו כי הוא יודע בנפשו כמה גדלה אהבתו לאברהם. אבל אהבת אברהם אליו אין ידוע לו אלא מצד כמים פא"פ ובדין הוא שהקדים את עצמו לאברהם בענין אהבה. וכ"כ בס' מנחה בלולה, ועמד"ר אמור דנענש אבנר דכ' מאבנר לדוד וכו' מוכח שלא להזכיר שמו לפני שמו של הגדול ממנו:
והנה יש מסורה. כאן ד' מאות שקל ביני ובינך מה הוא. וראיתם את הארץ מה הוא (במדבר י"ג י"ח), הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא (תהלים ל"ט ה'), אדם בנעוריו רודף אחר תענוגים, וחושב:
אחר חתונתי אז אלך להתפלל ג' פעמים ביום, אקבע עתים לתורה, אבל כשנשא בא היצה"ר ויאמר לו:
ד' מאות שקל מה הוא? הנדן שקבלת מה הוא ומהר ילך מאתך. היום העת לעסוק במסחר. דמאין יהי' לך לפרנס בני ביתך? כשתעשר אז תעסוק בתורה, והנה כאשר נעשה עושר בא אליו היצה"ר וא"ל:
הנה עמלת רבות בשנים, לא נתת שינה לעיניך, כשאספת הון, עתה תוכל לחיות חיי נחת ולנסוע לחו"ל ולטייל ולראות העולם, "וראיתם את הארץ מה הוא", וכשיבא ימי הזקנה אז תוכל לקבוע עתים לתורה, יע"ז בא היצ"ט ויאמר לו:
עצתו רע כי רוצה להדיחך לבאר שחת ולא תשמע לו, ימיך ספורים וז"ש ומדת ימי מה הוא? רק תיכף תעסוק בתורה ומצות ואל תבלה הזמן לבטלה:
פסוק טז:
וישמע אברהם, ברשב"ם די לחכימא ברמיזא. מח"ש בזה בנחמד למראה על מד"ר דחכם יודע מה שרמז לו חכם כמותו אך חכם אינו מבין רמזי שוטה, וכחו כן רמזי בן כרך ובן כפר אף ששניהם חכמים אינם מבינים רמזיהם זה מזה, וכן מלך והדיוט, ולכן אותו יום מנוהו שוטר עליהם ועלה לגדולה, לפי שאברהם הי' צריך לו ועתה יכול להבין רמזיו. ע"ש באריכות:
פסוק טז:
וישקל גו' לעפרון גו' עובר לסוחר ערש"י ובס' שמע שלמה כ' דק' שקלי הו"ל למיכתב בל' רבים כיון שהם ת', ועוד מה עובר לסוחר, וי"ל דהדין בהל' אונאה דצריך הכרעה, ואם לקח ממנו עשרה ליטרין לא יאמר לו שקול כל ליטרא בפ"ע כדי ליקח י' הכרעות רק ישקול כולם בב"א והכרעה א', לזה אמר שעפרון הרשע לקח ת' שקלים ועשה להם כדין שקל א' ששקל כאו"א בפ"ע כדי ליקח ת' הכרעות, ולגלות זה פתח בת' וסיים ביחיד, וסיים הפסוק כי מדה זאת עובר ממנהיג הסוחרים ששוקלים בב"א ובהכרעה א' ע"ש:
ובפשוט י"ל דדרך העושה מטבע להרויח במה שעושה מטבע. ולשבור המטבע ולמכרה אינו שוה כל כך, והרוצה לקנות כסף כדי לעשות ממנו כלי כמו הצורף לא יקנה מטבעות רק כסף מהותך, ואשמעי' כי א"א נתן לעפרון שקלים גדולים שיהי' שווים גם להסוחר בכסף וגם להתיך אותם בתוך הכור ג"כ הי' שווים ת' שקל:
פסוק יז:
ויקם שדה עפרון. רש"י תקומה הי' לו, ונתחבטו המפו' שפשט הפ' מלשון קני' כמו וקם השדה, וכתבו דיש בכ' ייתור ויקם השדה לאברהם. ובס' אמרי שפר להראנ"ח ז"ל פ' שופטים כ' ולא נר' דא"כ הי' לדרוש על פ' האחרון, ועוד צ"ב שרש"י אח"כ הביא פשוטו של מקרא ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם למקנה, דלמה הניח מאמר שדה עפרון הפשוט יותר ולקח מאמר השדה והמערה שהוא באמצע הפ' ומאן דכר שמי' וזה דקדוק עצום, ע"כ נלע"ד שרז"ל הוק' להם שא' ויקם שדה עפרון אשר במכפלה השדה והמערה אשר בו לאברהם למקנה שמלת השדה מיותרת שאחר שאמר ויקם שדה עפרון אשר במכפלה לא היה צ"ל רק והמערה אשר בו לאברהם למקנה ע"כ חילקו לב' דרשות ויקם שדה עפרון לומר תקומה הי' לו, ואח"כ אמר ענין אחר שהשדה והמערה כו' הי' לאברהם למקנה. ע"כ כ' רש"י ופשוטו ויקם השדה והמערה לאברהם למקנה, וכל א' נדרש לעצמו עכ"ל: