א וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְדָוִד֙ הֹלֵ֣ךְ וְחָזֵ֔ק וּבֵ֥ית שָׁא֖וּל הֹלְכִ֥ים וְדַלִּֽים׃ ב וילדו (וַיִּוָּלְד֧וּ) לְדָוִ֛ד בָּנִ֖ים בְּחֶבְר֑וֹן וַיְהִ֤י בְכוֹרוֹ֙ אַמְנ֔וֹן לַאֲחִינֹ֖עַם הַיִּזְרְעֵאלִֽת׃ ג וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב לאביגל (לַאֲ‍ֽבִיגַ֕יִל) אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י וְהַשְּׁלִשִׁי֙ אַבְשָׁל֣וֹם בֶּֽן־מַעֲכָ֔ה בַּת־תַּלְמַ֖י מֶ֥לֶךְ גְּשֽׁוּר׃ ד וְהָרְבִיעִ֖י אֲדֹנִיָּ֣ה בֶן־חַגִּ֑ית וְהַחֲמִישִׁ֖י שְׁפַטְיָ֥ה בֶן־אֲבִיטָֽל׃ ה וְהַשִּׁשִּׁ֣י יִתְרְעָ֔ם לְעֶגְלָ֖ה אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְדָוִ֖ד בְּחֶבְרֽוֹן׃ ו וַיְהִ֗י בִּֽהְיוֹת֙ הַמִּלְחָמָ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְאַבְנֵ֛ר הָיָ֥ה מִתְחַזֵּ֖ק בְּבֵ֥ית שָׁאֽוּל׃ ז וּלְשָׁא֣וּל פִּלֶ֔גֶשׁ וּשְׁמָ֖הּ רִצְפָּ֣ה בַת־אַיָּ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אַבְנֵ֔ר מַדּ֥וּעַ בָּ֖אתָה אֶל־פִּילֶ֥גֶשׁ אָבִֽי׃ ח וַיִּחַר֩ לְאַבְנֵ֨ר מְאֹ֜ד עַל־דִּבְרֵ֣י אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲרֹ֨אשׁ כֶּ֥לֶב אָנֹ֘כִי֮ אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָה֒ הַיּ֨וֹם אֶֽעֱשֶׂה־חֶ֜סֶד עִם־בֵּ֣ית ׀ שָׁא֣וּל אָבִ֗יךָ אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־מֵ֣רֵעֵ֔הוּ וְלֹ֥א הִמְצִיתִ֖ךָ בְּיַד־דָּוִ֑ד וַתִּפְקֹ֥ד עָלַ֛י עֲוֺ֥ן הָאִשָּׁ֖ה הַיּֽוֹם׃ ט כֹּֽה־יַעֲשֶׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְאַבְנֵ֔ר וְכֹ֖ה יֹסִ֣יף ל֑וֹ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהוָה֙ לְדָוִ֔ד כִּֽי־כֵ֖ן אֶֽעֱשֶׂה־לּֽוֹ׃ י לְהַֽעֲבִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה מִבֵּ֣ית שָׁא֑וּל וּלְהָקִ֞ים אֶת־כִּסֵּ֣א דָוִ֗ד עַל־יִשְׂרָאֵל֙ וְעַל־יְהוּדָ֔ה מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ יא וְלֹֽא־יָכֹ֣ל ע֔וֹד לְהָשִׁ֥יב אֶת־אַבְנֵ֖ר דָּבָ֑ר מִיִּרְאָת֖וֹ אֹתֽוֹ׃ יב וַיִּשְׁלַח֩ אַבְנֵ֨ר מַלְאָכִ֧ים ׀ אֶל־דָּוִ֛ד תחתו (תַּחְתָּ֥יו) לֵאמֹ֖ר לְמִי־אָ֑רֶץ לֵאמֹ֗ר כָּרְתָ֤ה בְרִֽיתְךָ֙ אִתִּ֔י וְהִנֵּה֙ יָדִ֣י עִמָּ֔ךְ לְהָסֵ֥ב אֵלֶ֖יךָ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַיֹּ֣אמֶר ט֔וֹב אֲנִ֕י אֶכְרֹ֥ת אִתְּךָ֖ בְּרִ֑ית אַ֣ךְ דָּבָ֣ר אֶחָ֡ד אָנֹכִי֩ שֹׁאֵ֨ל מֵאִתְּךָ֤ לֵאמֹר֙ לֹא־תִרְאֶ֣ה אֶת־פָּנַ֔י כִּ֣י ׀ אִם־לִפְנֵ֣י הֱבִיאֲךָ֗ אֵ֚ת מִיכַ֣ל בַּת־שָׁא֔וּל בְּבֹאֲךָ֖ לִרְא֥וֹת אֶת־פָּנָֽי׃ יד וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת בֶּן־שָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר תְּנָ֤ה אֶת־אִשְׁתִּי֙ אֶת־מִיכַ֔ל אֲשֶׁר֙ אֵרַ֣שְׂתִּי לִ֔י בְּמֵאָ֖ה עָרְל֥וֹת פְּלִשְׁתִּֽים׃ טו וַיִּשְׁלַח֙ אִ֣ישׁ בֹּ֔שֶׁת וַיִּקָּחֶ֖הָ מֵ֣עִֽם אִ֑ישׁ מֵעִ֖ם פַּלְטִיאֵ֥ל בֶּן־לוש (לָֽיִשׁ׃) טז וַיֵּ֨לֶךְ אִתָּ֜הּ אִישָׁ֗הּ הָל֧וֹךְ וּבָכֹ֛ה אַחֲרֶ֖יהָ עַד־בַּֽחֻרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו אַבְנֵ֛ר לֵ֥ךְ שׁ֖וּב וַיָּשֹֽׁב׃ יז וּדְבַר־אַבְנֵ֣ר הָיָ֔ה עִם־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר גַּם־תְּמוֹל֙ גַּם־שִׁלְשֹׁ֔ם הֱיִיתֶ֞ם מְבַקְשִׁ֧ים אֶת־דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עֲלֵיכֶֽם׃ יח וְעַתָּ֖ה עֲשׂ֑וּ כִּ֣י יְהוָ֗ה אָמַ֤ר אֶל־דָּוִד֙ לֵאמֹ֔ר בְּיַ֣ד ׀ דָּוִ֣ד עַבְדִּ֗י הוֹשִׁ֜יעַ אֶת־עַמִּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִיַּ֖ד כָּל־אֹיְבֵיהֶֽם׃ יט וַיְדַבֵּ֥ר גַּם־אַבְנֵ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ין וַיֵּ֣לֶךְ גַּם־אַבְנֵ֗ר לְדַבֵּ֞ר בְּאָזְנֵ֤י דָוִד֙ בְּחֶבְר֔וֹן אֵ֤ת כָּל־אֲשֶׁר־טוֹב֙ בְּעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבְעֵינֵ֖י כָּל־בֵּ֥ית בִּנְיָמִֽן׃ כ וַיָּבֹ֨א אַבְנֵ֤ר אֶל־דָּוִד֙ חֶבְר֔וֹן וְאִתּ֖וֹ עֶשְׂרִ֣ים אֲנָשִׁ֑ים וַיַּ֨עַשׂ דָּוִ֧ד לְאַבְנֵ֛ר וְלַאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ מִשְׁתֶּֽה׃ כא וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֣ר אֶל־דָּוִ֡ד אָק֣וּמָה ׀ וְֽאֵלֵ֡כָה וְאֶקְבְּצָה֩ אֶל־אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִכְרְת֤וּ אִתְּךָ֙ בְּרִ֔ית וּמָ֣לַכְתָּ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וַיְּשַׁלַּ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־אַבְנֵ֖ר וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם׃ כב וְהִנֵּה֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֤ד וְיוֹאָב֙ בָּ֣א מֵֽהַגְּד֔וּד וְשָׁלָ֥ל רָ֖ב עִמָּ֣ם הֵבִ֑יאוּ וְאַבְנֵ֗ר אֵינֶ֤נּוּ עִם־דָּוִד֙ בְּחֶבְר֔וֹן כִּ֥י שִׁלְּח֖וֹ וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם׃ כג וְיוֹאָ֛ב וְכָל־הַצָּבָ֥א אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ בָּ֑אוּ וַיַּגִּ֤דוּ לְיוֹאָב֙ לֵאמֹ֔ר בָּֽא־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַֽיְשַׁלְּחֵ֖הוּ וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם׃ כד וַיָּבֹ֤א יוֹאָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָה הִנֵּה־בָ֤א אַבְנֵר֙ אֵלֶ֔יךָ לָמָּה־זֶּ֥ה שִׁלַּחְתּ֖וֹ וַיֵּ֥לֶךְ הָלֽוֹךְ׃ כה יָדַ֙עְתָּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣ר בֶּן־נֵ֔ר כִּ֥י לְפַתֹּתְךָ֖ בָּ֑א וְלָדַ֜עַת אֶת־מוֹצָֽאֲךָ֙ וְאֶת־מבואך (מ֣וֹבָאֶ֔ךָ) וְלָדַ֕עַת אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃ כו וַיֵּצֵ֤א יוֹאָב֙ מֵעִ֣ם דָּוִ֔ד וַיִּשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ אַחֲרֵ֣י אַבְנֵ֔ר וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ מִבּ֣וֹר הַסִּרָ֑ה וְדָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃ כז וַיָּ֤שָׁב אַבְנֵר֙ חֶבְר֔וֹן וַיַּטֵּ֤הוּ יוֹאָב֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַשַּׁ֔עַר לְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ בַּשֶּׁ֑לִי וַיַּכֵּ֤הוּ שָׁם֙ הַחֹ֔מֶשׁ וַיָּ֕מָת בְּדַ֖ם עֲשָׂה־אֵ֥ל אָחִֽיו׃ כח וַיִּשְׁמַ֤ע דָּוִד֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיֹּ֗אמֶר נָקִ֨י אָנֹכִ֧י וּמַמְלַכְתִּ֛י מֵעִ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם מִדְּמֵ֖י אַבְנֵ֥ר בֶּן־נֵֽר׃ כט יָחֻ֙לוּ֙ עַל־רֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וְאֶ֖ל כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֑יו וְֽאַל־יִכָּרֵ֣ת מִבֵּ֣ית יוֹאָ֡ב זָ֠ב וּמְצֹרָ֞ע וּמַחֲזִ֥יק בַּפֶּ֛לֶךְ וְנֹפֵ֥ל בַּחֶ֖רֶב וַחֲסַר־לָֽחֶם׃ ל וְיוֹאָב֙ וַאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו הָרְג֖וּ לְאַבְנֵ֑ר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר הֵמִ֜ית אֶת־עֲשָׂהאֵ֧ל אֲחִיהֶ֛ם בְּגִבְע֖וֹן בַּמִּלְחָמָֽה׃ לא וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יוֹאָ֜ב וְאֶל־כָּל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ קִרְע֤וּ בִגְדֵיכֶם֙ וְחִגְר֣וּ שַׂקִּ֔ים וְסִפְד֖וּ לִפְנֵ֣י אַבְנֵ֑ר וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד הֹלֵ֖ךְ אַחֲרֵ֥י הַמִּטָּֽה׃ לב וַיִּקְבְּר֥וּ אֶת־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִשָּׂ֧א הַמֶּ֣לֶךְ אֶת־קוֹל֗וֹ וַיֵּבְךְּ֙ אֶל־קֶ֣בֶר אַבְנֵ֔ר וַיִּבְכּ֖וּ כָּל־הָעָֽם׃ לג וַיְקֹנֵ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־אַבְנֵ֖ר וַיֹּאמַ֑ר הַכְּמ֥וֹת נָבָ֖ל יָמ֥וּת אַבְנֵֽר׃ לד יָדֶ֣ךָ לֹֽא־אֲסֻר֗וֹת וְרַגְלֶ֙יךָ֙ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּ֣יִם הֻגָּ֔שׁוּ כִּנְפ֛וֹל לִפְנֵ֥י בְנֵֽי־עַוְלָ֖ה נָפָ֑לְתָּ וַיֹּסִ֥פוּ כָל־הָעָ֖ם לִבְכּ֥וֹת עָלָֽיו׃ לה וַיָּבֹ֣א כָל־הָעָ֗ם לְהַבְר֧וֹת אֶת־דָּוִ֛ד לֶ֖חֶם בְּע֣וֹד הַיּ֑וֹם וַיִּשָּׁבַ֨ע דָּוִ֜ד לֵאמֹ֗ר כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י אִם־לִפְנֵ֧י בֽוֹא־הַשֶּׁ֛מֶשׁ אֶטְעַם־לֶ֖חֶם א֥וֹ כָל־מְאֽוּמָה׃ לו וְכָל־הָעָ֣ם הִכִּ֔ירוּ וַיִּיטַ֖ב בְּעֵֽינֵיהֶ֑ם כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ בְּעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם טֽוֹב׃ לז וַיֵּדְע֧וּ כָל־הָעָ֛ם וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י לֹ֤א הָיְתָה֙ מֵֽהַמֶּ֔לֶךְ לְהָמִ֖ית אֶת־אַבְנֵ֥ר בֶּן־נֵֽר׃ לח וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲל֣וֹא תֵדְע֔וּ כִּי־שַׂ֣ר וְגָד֗וֹל נָפַ֛ל הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ לט וְאָנֹכִ֨י הַיּ֥וֹם רַךְ֙ וּמָשׁ֣וּחַ מֶ֔לֶךְ וְהָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֛לֶּה בְּנֵ֥י צְרוּיָ֖ה קָשִׁ֣ים מִמֶּ֑נִּי יְשַׁלֵּ֧ם יְהוָ֛ה לְעֹשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה כְּרָעָתֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
העימות בין אנשי דוד ואנשי איש-בשת לא היה נקודתי בלבד. האירוע שפרץ ליד הברכה בגבעון, הסתיים בהפרדת כוחות, אך העוינות והיריבות התמשכו הלאה. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד. וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק, וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים, נחלשים. איש-בשת כנראה לא היה מנהיג ממשי, ואנשיו לא היו להוטים להילחם בעבורו.
פסוק ב:
וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן, וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן שנולד לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.
פסוק ג:
וּמִשְׁנֵהוּ, הבן השני כִלְאָבלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי, וְהַשְּׁלִשִׁי היה אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר, ממלכה קטנה שאולי עמדה בקשרי ידידות עם דוד, או שלחמה בדוד, ובת המלך הייתה מן השבויים. מן ההמשך עולה שאולי העובדה שאבשלום היה נכדו של מלך גשור, העניקה לו מעמד מיוחד בממלכה.
פסוק ד:
וְהָרְבִיעִיאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית, וְהַחֲמִישִׁישְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל,
פסוק ה:
וְהַשִּׁשִּׁייִתְרְעָם שנולד לְעֶגְלָה, אף היא אֵשֶׁת דָּוִד. אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן. מלבד הבנים שייוולדו לו מנשים נוספות לאחר שעבר לירושלים.
פסוק ו:
וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד, וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל. אבנר לא היה רק שר הצבא אלא האיש החזק בממלכה ומי ששלט בה בפועל.
פסוק ז:
וּלְשָׁאוּל הייתה פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה, וַיֹּאמֶר איש-בשת אֶל אַבְנֵר: מַדּוּעַ בָּאתָה, באת אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי? אמנם היא הייתה אז אלמנה ופנויה, אבל לקיחת מי שהייתה פילגשו של המלך רומזת ליומרה למלוך.
פסוק ח:
וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי התוכחה של אִישׁ בֹּשֶׁת, שהיה צעיר ממנו בהרבה, וַיֹּאמֶר: הֲרֹאשׁ כֶּלֶב, האם מנהיג כלבים אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה, השבט שאתה עוין לו?! הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה, עדיין אני עושה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ, אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ, רעיו, וְלֹא הִמְצִיתִךָ, הסגרתי אותך בְּיַד דָּוִד, למרות שבידי הכוח, ולדוד מגיע השלטון. וַתִּפְקֹד עָלַי, ואתה עוד מתלונן ומאשים אותי בעֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם?!
פסוק ט:
כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ, אני נשבע כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד, שהוא ימלוך – כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה, אעזור לּוֹ בזה.
פסוק י:
לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל, וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע.
פסוק יא:
וְלֹא יָכֹל עוֹד איש-בשת לְהָשִׁיב, לענות אֶת אַבְנֵר דָּבָר, מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ.
פסוק יב:
ואכן, אבנר פעל לקיים את שבועתו: וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים, שליחים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו, במקומו. הוא לא בא בעצמו אלא שלח שליחים לייצגו בפני דוד לֵאמֹר: לְמִי שייכת האָרֶץ, המלוכה? – לךָ, דוד. לֵאמֹר: כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי. הבה נכרות ברית בינינו, וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ, אתמוך בך לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. מכאן ניכרים כוחו והשפעתו של אבנר בכל בית ישראל.
פסוק יג:
וַיֹּאמֶר דוד: טוֹב. אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית, אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל, מבקש מֵאִתְּךָ לֵאמֹר: לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ, בהביאך, כהביאך אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל, שהיא בעצם אשתי, בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי.
פסוק יד:
דוד רוצה לעשות זאת באופן רשמי ומסודר. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר: תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי, אֶת מִיכַל אחותך, אֲשֶׁר כידוע לך, אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. הידיעה שאבנר תומך בו אפשרה לו לדרוש את מיכל.
פסוק טו:
ואכן – וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ, מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ.
פסוק טז:
וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ, הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ, עַד המקום במזרח הר הזיתים שנקרא בַּחֻרִים, שהרי היה קשור אליה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר: לֵךְ שׁוּב לביתך. וַיָּשֹׁב פלטיאל, שהרי אימתו של אבנר הייתה מוטלת אף על אנשים נכבדים ממנו.
פסוק יז:
וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. כפי שהבטיח, אבנר ערך תעמולת תמיכה בדוד, אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. מאז ומתמיד הערצתם את דוד. גם אם לא מרדתם בשאול ולא תמכתם בדוד במישרין, חשבתם שמוטב היה לוּ דוד הצעיר והמנצח היה מולך במקום שאול, שמצבי רוחו הפכפכים.
פסוק יח:
וְעַתָּה עֲשׂוּ כפי שרציתם, כִּי ה' אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר: "בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ, אושיע אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם".
פסוק יט:
וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין, שבוודאי העדיפו את בית שאול, בן שבטם. מכיוון שאבנר עצמו בא משבט בנימין, לתמיכתו בדוד משקל רב בעיני בני השבט. וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן. הוא בא לדווח לו על האהדה הכללית של העם כלפיו.
פסוק כ:
וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד לחֶבְרוֹן באופן מכובד – וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים. וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה. גם דוד קיבל אותו בכבוד.
פסוק כא:
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד: אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית, וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ, תרצה. וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר, וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם.
פסוק כב:
וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בראשם בָּא מפשיטת הַגְּדוּד על הפלשתים או על עמים אחרים, וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ. וְאַבְנֵר כבר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן, כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם.
פסוק כג:
וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ, וַיַּגִּדוּ אנשים לְיוֹאָב לֵאמֹר: בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. המלך אִפשר לו לצאת לדרכו, ופירוש הדבר הוא שהם הגיעו להסכם. נראה שהקשר בין דוד לאבנר לא היה גלוי. באופן כללי, יותר משדוד התייעץ באנשיו וסיפר להם את תכניותיו לעתיד, הוא נתן להם פקודות.
פסוק כד:
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָה? הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ. לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ? היה עליך לאסור אותו מיד.
פסוק כה:
הלוא יָדַעְתָּ, הכרת אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא, בדרכי שלום הוא מוליך אותך שולל, וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ, דרכיך ומסתוריך, וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. הוא בא לרַגל לטובת מלכות בית שאול.
פסוק כו:
וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה, שם המקום שאליו הגיע אבנר בינתיים. וְדָוִד לֹא יָדָע. ייתכן שיואב עשה זאת בשם דוד; מכל מקום אבנר הניח שדוד הוא שביקש ממנו לחזור מתוך ידידות.
פסוק כז:
וַיָּשָׁב אַבְנֵר לחֶבְרוֹן. וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי, בהטעיה. אבנר בא בתום לב. לכן כשיואב – נאמנו של דוד – פתח עמו בשיחה נעימה, לא התעורר בו כל חשד. יואב ניצל את ההזדמנות וַיַּכֵּהוּ שָׁם אל הַחֹמֶשׁ, הבטן התחתונה. אפשר שזוהי דרך מהירה להרוג אדם. יואב עשה זאת גם מסיבה נוספת: וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו. כך נקם יואב את נקמת אחיו מאבנר, שהרג אותו באותו אופן.
פסוק כח:
וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן על מות אבנר, וַיֹּאמֶר: נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מעונש על דְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. לא היה זה ברצוני ולא בכוונתי.
פסוק כט:
ההאשמות בהריגת אבנר יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו, וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ, נכה או חסר כשרון שאינו מסוגל לעבודה אחרת ולכן נאלץ לעשות במלאכה ביתית, בטוויה, וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם.
פסוק ל:
וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר, את אבנר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. אבנר הרג את עשהאל מחוסר ברירה וכהתגוננות, משום שעשהאל רדף אחריו וניסה להרגו.
פסוק לא:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ: קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר. ערכו אבל פומבי על אבנר. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה ומלווה את אבנר לקבורה כדי להראות לכול שהוא חולק לו כבוד.
פסוק לב:
וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן, בקרבת מקום. וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל, ליד קֶבֶר אַבְנֵר. וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם על אבדן אבנר, שהיה מפורסם כבר בימי שאול, ונחשב כאדם גדול.
פסוק לג:
וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר: הַכְּמוֹת, האם כמו שמת נָבָל, אדם בזוי, כך יָמוּת אַבְנֵר?! הרי הוא לא היה חוטא ופושע; למה הוא מת בצורה כזו?!
פסוק לד:
יָדֶךָ, ידיך, אבנר, לֹא אֲסֻרוֹת, קשורות, וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם, שלשלאות נחושת הֻגַּשׁוּ, כמו שמובילים אסיר החייב מיתה. כִּנְפוֹל, כאדם חף שנפל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה, רוצחים, נָפָלְתָּ. וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו, משום שנרצח ללא הצדקה.
פסוק לה:
וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת, להאכיל אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם, כשהיה עוד יום. וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה. לא אטעם דבר עד הלילה. דוד קיבל על עצמו לנהוג תענית-אבל על אבנר. משפחת אבנר לא נכחה במקום, ודוד – שהייתה לו קרבת משפחה מסוימת דרך נישואיו – קיבל על עצמו למלא את מקום האבלים.
פסוק לו:
וְכָל הָעָם הִכִּירוּ בהתנהגותו של דוד, וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב. בעקבות דברי דוד ולמראה מעשי האבל והצער שלו על מות אבנר סר מהעם כל חשד שמא המלך גרם למותו –
פסוק לז:
וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה הוראה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר.
פסוק לח:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הקרובים בשיחה פנימית כדי להסביר את אבלו: הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל.
פסוק לט:
וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ, צעיר וּמָשׁוּחַ משיחת מֶלֶךְ לא מזמן, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי. אינני יכול לעשות להם דבר, על כן – יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ. מעמדם של בני צרויה תקיף. בתגובתו הפומבית דוד לא נקב את שמו של יואב במפורש, אף שברור מן ההקשר ומן הלשון כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ, שדוד סבור שהמתתו של אבנר נעשתה שלא כדין.