פסוק א:וישא יעקב רגליו. לפי שתיקן הגוף שהוא גוף דאדם רצה לתקן הרגלים ולישא ראשם שהיא האשה שנאמר רגליה יורדות מות, ופירש"י ז"ל משנתבשר בשורה טובה נעשה קל כאילו הוא נושא רגליו, וילך ארצה בני קדם מקום הכשוף מקום עזא ועזאל להזהירם שלא ילמדו ללבן כדי שלא יעשה לו שום כשוף:
פסוק ב:וירא במראה הנבואה, והנה באר זו לאה, בשדה שהיא בחלקו של עשו שהוא איש שדה. והנה שם שלשה עדרי צאן, זו רחל בלהה וזלפה. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שכל, השבטים עתידין לצאת מלאה. והאבן גדולה, זה עשו. ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, הבנים של לאה לא בא עתם. השקו הצאן שהם הבנים שלכם. ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים שהרוב הם מלאה וכולם בסיבתם הם באים וגללו את האבן עד שידחו את עשו, כשראה כך ויגש יעקב ויגל את האבן, דחה עשו וכו'. ויאמר הידעתם את לבן בן נחור, אמר להם אין מן התימה שאני שואל לכם כי הרועה אינו מכיר שום אדם כי הוא יוצא בבקר ונכנס בערב אבל אל תתמהו עלי, ולזה אמר הידעתם בה"א הידיעה כי זה האיש אשר אני שואל עליו הוא ידוע מצד אביו שהוא בן נחור גדול המשפחה ואולי יש לו צאן ואתם רועים אותם ולזה אני שואל לכם. ויאמרו ידענו, אתה אומר שהוא ידוע מצד אביו ידוע הוא מצד עצמו ורשעתו שלא הניח שום אדם שלא רימהו, וראיה לזה והנה רחל בתו באה עם הצאן שלא מצא שום אדם לרעות צאנו עד שהוצרך לבתו שתרעה צאנו וזה מכמה ימים שהרי כלם יודעים שמה רחל. ויאמר השלום לו, איש כזה שאתם אומרים שהוא רמאי אפשר שיש לו שלום, ויאמרו שלום אבל לא לו, כי הוא ארור, בתו בגימט' ארור ע"ה, כי אין לו ברכה, זכר בגימ' ברכה, וזה אין לו אלא קללה ועברה, כמו שאז"ל כל מי שאינו מניח בן זכר הקב"ה מתמלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו, וכן אמר לו נחשתי ויברכני ה', בבנים. ואמר כי רועה היא, רעה כתיב שרעה גדולה היא שהבת תרעה צאן, או נאמר רעה היא כמו שאמר במדרש ר"א א"ר הונא הכל צפוי לפני הקב"ה קודם שבא יעקב לחרן מה עשה הקב"ה שלח מגפה בצאנו של לבן ונשתיירו מעט מהרבה מה שהיתה רועה רחל, א"כ לזה אמר כי רעה היא שבא מגפה על צאנו ונשארו מעט מהרבה, ועם זה יובן אשר לאביה היל"ל צאן אביה ואמר אשר לרמוז למה שאמרנו:
פסוק י:ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו, מוטעם ויהי, והסוד הוא שבסיבת חטא אדם הלכה התאומה למקום אחר כי מקודם היתה תאומתו נולדת עמו כי עלו למטה שנים וירדו ז' ולזה אמר ויהי כאשר ראה יעקב בראייה לבד הכירה שהיא זוגתו, אבל היא בת לבן אחי אמו שנתחבר לאם ראשונה ופתה אותה ובאת מאותו הצד, וראה גם כן את צאן לבן שראה שמאותו היום לא היו נולדים תאומתו עמו, ולפעמים היו הבנים באים חוץ מזוגתו וקם יעקב וחברם, וזה הוא ויגש יעקב ויגל את האבן שהוא חטא היצר מעל פי הבאר, וישק לשון חבור כמו משיקין את המים הטמאים, ולזה נולדו תאומות עם השבטים שיעקב תיקן כל המקולקל ותקן כל הצנורות וחזר הכל למה שהיה, שאלולא מכרו יוסף שהוא מוצא הזרע וממנו מוצא הנשמות הוציאוהו לחוץ לזה יצאו הזוגות לחוץ, ובאת התורה ואסרה העריות כמו שפירשתי בפרשת בראשית:
פסוק יא:וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. שלא באת אלא מצד לבן ולזה בכה, והכל ברמז, וזהו ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, ובכן תבין מלת ויגל את האבן כי היל"ל ויגלגל, ולזה אמרו במדרש כאדם שמעביר הפקק מעל פי הצלוחית, פשט הענין הוא להראות גבורתו כאדם המגלה דבר המכוסה, ולזה אמר מעל פי הבאר ולא מפי אלא מעל פי, ולא ככסוי חבית אלא כמו כסוי צלוחית ולא היתה מכוסה בחוזק, כי לא אמר כאדם המוציא הפקק אלא המעביר העברה לבד. ולפי מה שכתבתי תבין מלת מעביר שהעביר בן שהיתה סותמת ולא היו המים הולכים על דרך צנורות:
פסוק יד:ויאמר לבן אך עצמי ובשרי אתה. שהיה לבן חורק עליו שניו ואומר אך עצמי ובשרי שאכלת עצמי ובשרי, אם כן אתה עצמי ובשרי שעצמך ובשרך נתגדלו מעצמי ובשרי, והיה אומר שישב אך חדש ואכל עצמו ובשרו, כי לבן הוא ונבל שמו:
פסוק טו:ויאמר הכי אחי אתה, אינו לשון מסופק אלא לשון ודאי, ואמר לו מאחר שאתה אחי אפי' שעבדתני חנם אין מן התימה כי דרך הקרובים והאחים עושים זה עם זה, אבל עכ"ז הגידה לי מה משכורתך. והקדים לו כן כדי שלא ישאל שכר מרובה, ולזה המתין עד שעבר חודש ימים עד שהאכילו והשקהו ונתן לו לינה, שיתבייש ולא יתבע הרבה, א"ל יעקב לא תתן לי שום דבר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, כי היא בזויה בעיניך, ולכך עשית אותה רועה:
פסוק טו:ומה שאמר שבע שנים ולא פחות, כתב הרב בחיי ז"ל כי רחל היתה בת חמש שנים וכדי שתהיה ראויה להריון המתין לה עוד ז' כי לא רצה להשליך זרעו לבטלה כי שמר טפתו, כמו שאמר ראובן בכורי אתה. והביא ראיה לזה הפי' אומרו אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, כי ידוע שרחל קטנה שכבר אמר ושם הקטנה רחל, אבל ביאורו מאחר שהיא קטנה איני יכול לנושאה עד אחר שבע שנים ע"כ. הוא שאמר הנביא ויעבד יעקב באשה ובאשה שמר, פירוש המתין עד שתהיה אשה, אבל מעת שעבד היתה לו אשה גדולה שהיא לאה ובילקוט פסוק ויבא יעקב לוזה אמר רחל ולאה נשאו בנות כ"ב שנה. ואפשר עוד שאמר שבע לפי שעבד עברי אמרה תורה אם אדוניו יתן לו אשה האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו אמר יעקב אני אעבד שנה יותר כדי שלא תאמר שהם שלך, ועכ"ז כשרדף אחריו אמר לו הבנות בנותי וכו' וכל אשר לך לי, א"ל איני דנך אלא כעבד כנעני, מה שקנה העבד קנה רבו, כי בשלמא הבנות בנותי ניחא אבל הבנים הם בני יעקב אלא על דרך שאמרנו:
פסוק יז:ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ויאהב יעקב את רחל. נראה לכאורה מסמיכות הפרשה ורחל היתה יפת תואר ויאהב יעקב, נראה לכאורה שמחמת יופיה היתה האהבה, ואי אפשר לומר כן על יעקב שהיה נותן עיניו ביופי ולא למד מזקנו שמעולם לא נסתכל בה עד אותה שעה שנכנסו למצרים שנאמר עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, אלא ח"ו שיעקב הלך אחר היופי שא"כ לעיל כשאמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל שם היה לו לומר ורחל היתה יפת תואר ויגש ויגל את האבן מאהבתו אותה, אלא האהבה היתה לפי שהיו אומרים גדולה לגדול וקטנה לקטן, וכל מה שהגדולה היתה בוכה והקטנה היתה שמחה ומרוב השמחה היתה שמנה ודשנה ומזה בא לה היופי, ולזה אהבה לפי אהבתה לו מחמת היופי, ויאמר כי אדרבא הכתוב מגנה שלא אמר כמו שאמר ברבקה והנערה טובת מראה היא אלא היתה יפ"ת כלומר שמקודם קודם שנעשית רועה היתה יפה ואח"כ הלך היופי מחמת העייפות של הרעיה, ועכ"ז ויאהב יעקב. או נאמר שהאהבה היתה לפי ששמע אומרים לו ורחל בתו באה עם הצאן שנעשית רועה אמר בלבו שמא כ"כ היא כעורה שעשאה רועה ומרוב הכיעור שבה לא יתגרו בה הרועים, כשראה אותה שהיתה דומה לאמו לזה אמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו וראה בה צניעות שבאה אחר כל הרועים לא עמהם וראה ג"כ שהיתה באה בתוך הצאן, שנאמר ורחל באה עם הצאן ודרך הרועה ללכת לפני הצאן, מכאן ידע שאין לה שום עסק עמהם מיד וישק יעקב לרחל ויגד לה כי אחי אביה הוא, לנסותה אם הוא מכנסת אורחים, מיד ותרץ והניחה הצאן אז ידע ודאי דאין עינה צרה באורחים, כי דרכם של בית אברהם ויצחק בהכנסת אורחים ומכאן נקשרה האהבה:
פסוק יז:וע"ד הסוד לאה היא בבינה וזהו ועיני לאה רכות מרוב השפע שמשפעת כי שערי דמעה לא ננעלו לעולם והבן:
פסוק יט:ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי. ב"פ תתי רמז שיתן לו שתיהן, וזהו מתתי אותה לאיש אחר שהוא עשו שהוא אחר שאינו דומה לאבותיו שהיו אומרים גדולה לגדול, מתתי בגי' תת"ן אתה ג"כ תתן דינה לאיש אחר, וזהו שאמר הנביא ויעבוד ישראל באשה, וכשעבד היה שמו יעקב אלא אמר ישראל שהוא לשון שררה ישעבד ישראל גופו לרשע, ובאשה שמר הוא ג"כ ישמור בתו לאחר, כי היה לו לשלוח אל אביו שישלחו לו כסף וזהב כדי שיתן ללבן כמוהר הבתולות ולא ישעבד גופו, ומה ששעבד גופו לפי שלא רצה ליהנות אלא מיגיעו ולא רצה לאכול מלחמו של רע עין שנאמר אל תלחם את לחם רע עין כי לבן שמו ונבלה עמו, וכן ג"כ א"ל מלא שבוע זאת וגו' בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות, אמר לו ברמאות שאין די לו בשבע אחרות אלא עוד יש לי אצלך עבודות אחרות ולזה אמר עוד. עוד עבדו יעקב שלא יהנה ממנו שום הנאה שלא ישאר לו שום זכות באותה הנאה ולזה עבדו יותר ממה שההנהו:
פסוק יט:טוב תת"י אות"ה ל"ך מתת"י אות"ה, בגי' י"ש ל"ך אצל"י שת"י תאומו"ת אחזיר"ם ל"ך כפלי"ם, שנאמר ישלם שנים לרעהו, והסוד הוא שיעקב בא מהבל ותבע מה שלקח ממנו קין שלקח צאנו ושנים תאומות והחזירם לו לבן שהוא מקין כפלים שנתן לו לאה ורחל וזלפה ובלהה, וכל מה שעשה בענין המקלות הוא לקחת צאנו, א"כ לא יקשה עליך למה לקח יעקב שתי אחיות. לבן למ"ד בי"ת נו"ן גי' תקב"ץ, שאמר יעקב תקבץ כל מה שלקחת ותחזירם לי:
פסוק כב:ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. היל"ל ויעש משתה לכל אנשי המקום, או יאמר סתם ויעש משתה כמו שאמר באברהם ויעש אברהם משתה גדול, או יאמר ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש להם משתה, עוד המשתה הוא על החתן שהוא יעקב לא על אבי הנערה, עוד למה לא עשה כן משתה כשנתן לו רחל, עוד למה כל אנשי המקום יאסוף הקרובים או אהובים כמנהג, ועוד לבן שמו ונבל הוא יעשה משתה לכל אנשי המקום. חז"ל שלהם נגלה כל הסתום אמרו במדרש ויאסוף לבן את כל אנשי המקום אמר להם יודעים אתם שהיינו מדוחקים למים וכיון שבא זה הצדיק נתברכו המים, אמרו ליה מאי אהני לך, א"ל בעיין אתון אני מרמה ביה ויהיב ליה לאה והוא רחים לרחל סגי והוא עבד גביכון שית שנין אחרנין, אמרו ליה עביד מה דאהני לך אמר לון יהבו לי משכונין אזלו ואייתיאו חמר ומשח וקופר (פירוש בשר) הוי למה נקרא שמו לבן הארמי שרימה אנשי מקומו, כל ההוא יומא הוו מעללין ליה וכיון דעל ברמשא א"ל מהו כדין, א"ל את גמלת חסד בזכותך אנו נגמלה לך חסד, הוו מקלסין קודמוי ואמרין הי ליא הי ליא, היה חושב יעקב שהי ליא הי ליא הוא נוסח קלוסם וכדי שלא יאשימם עשו כן, סוף המאמר ברמשא אתו מטלייתא וטפו בוצינא, א"ל מהו כדין, א"ל מה את סבור דאנן דביזויי כוותכון. כל ההוא ליליא הוה צווח לה רחל רחל והיא מעניא ליה בצפרא והנה היא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי, אמרה לו ואית ספר דלית ליה תלמידים לא כן הוה צווח לך אבוך עשו עשו ואת עני ליה ע"כ. הרי שמה שאספם הוא לעשות רמאות ולא יבדוק ולא יחפש יעקב, וכדי שלא ילך בבקר לצעוק אליהם שכשידע שהם היו בעוכריו א"כ למי ילך שיעשה לו דין, ועוד כדי שיראה יעקב כ"כ אנשים יאמר בלבו הואיל ונעשה הדבר בפומבי לא יוכל לעשות רמאות ולא יבדוק ולא יחפש אחר הדבר, ולזה אספם כולם שאילו אסף מקצתם היה הולך לצעוק חמס אצל מי שלא היה שם, גם כן כדי שיכבו הנרות הם, ולא הם אלא מטלייתא שהם הקטנים להודיעו שאפי' הקטנים יודעים שבזוי הוא לשמש לאור הנר, ולז"א מהו כדין כלומר וכי אני לא הייתי מכבה כו' ואם הוא היה מכבה היה מכיר הרמאות, א"כ לז"א ויאסוף לבן את כל וגו' וקודם שאספם לקח המשכונות לעשות המשתה ואח"כ ויעש משתה ולא להם אלא לעצמו:
פסוק כו:ויהי בבקר ויאמר אל לבן וכו' ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו. א"ל אתה ראית את כל אנשי המקום שבאו ואם הייתי משנה המנהג היו הורגים לי ולך, וזהו שאמר לא יעשה כן, כמו כן בנות צלפחד דוברות שהוא הדין וא"א לעבור על דתן, אבל בלבי היה ליתן לך רחל ועוד היום הנה רחל לפניך מלא שבוע וכו', ולזה אמר ונתנה, לא אמר ואתן אלא ונתנה מדעת כולם שכולם יסכימו. א"כ רימה לאנשי מקומו, רימה. ליעקב, ועשה רמאות אחר בשפחות שנתן זלפה שהיא הקטנה ללאה כדי שלא יכיר שיאמר קטנה לקטנה, ולזה תמצא שאמר ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה, לא אמר לשפחה כמו שאמר בבלהה, אלא לפי שזלפה קטנה אינה יודעת בטיב השפחות ולזה לא אמר לשפחה, אבל בבלהה שהיא גדולה ויודעת בטיב השפחות אמר לה לשפחה, וכן אז"ל במדרש ותלד זלפה בכולן כתיב ותהר וכאן כתיב ותלד אלא מתוך שהיתה בחורה לא היה עבורה ניכר:
פסוק לא:וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. יש לנו קבלה שיעקב אבינו היו בו י"ב טיפין להולדת י"ב בנין וכשהיה משמש עם רחל הקב"ה שמר טפתו ומזה ידע שהיא עקרה, לזה אמרה לו רחל הבה לי בנים שחשבה שלא היה גומר ביאתו כדי שלא תתעבר, לזה ויחר אף יעקב ברחל אמר לה את חושדני שאני מעכב הטפה שלי, התחת אלהים אני אשר מנע ממך, המניעה אינה ממני אלא מהאלהים שהוא מנע הטיפה, זהו אשר מנע ממך פרי בטן לא אמר אשר מנע ממך ההריון או הלידה אלא פרי הבטן שהוא פרי בטנו של איש, כמו שאז"ל על פסוק וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך מלמד שאין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש:
פסוק לב:ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה וגו'. הכוונה היא לומר שיעקב שמר טפתו פ"ד שנה ולזה נולדו התאומות, פ"ד אותיות דו פרצופין. וכבר ביארתי לך שיעקב הוא תיקון אדם וכן יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת הנעלם עולה תיקון, שנתקן בנעלם, אמרה לאה אע"פ שהוא לא כיון בי שחשד שאני רחל עכ"ז אני כיונתי בו, שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה אבל אני מרבוי כוונתי וההשתוקקות הזרעתי תחלה וילדתי זכר, כמו שאז"ל אשה כי תזריע אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ולזה קראה שמו ראובן כלומר ראו שהוא בן ולא בת מכאן שאני כוונתי בו ואין בו ח"ו שום פגם, ולפי שלא כיון בו אביו חלל יצועי אביו, ולזה אמרו פחז כמים הפחיזה שפחזה אמך שהזריעה תחילה אל תותר, כי עלית משכבי אביך כלומר לפי שלא עלית במחשבה של אביך במשכבו שהיה חושב שהיא רחל, אז חללת וכו'. ותהר עוד שכוונה ג"כ, ולזה אמר ויתן לי גם את זה, על פי שנים עדים יקום דבר, בתרי זמני הויא חזקה, והרבוי של גם אז"ל במדרש שמע ה' כי שנואה אנכי עתיד זה לעמוד ממנו שונא שהוא זמרי שהוא ממטה שמעון, ומי מרפא מכתו זה פנחס שהוא עומד מלוי, אפשר שכיוונו ז"ל לפי שלא כוון בה אז יצא ממנה גם זה, הראשון בלבל, ב' שנאוי, ולזה נקרא בן סלוא, תרגום שוגג שלו, כלומר בן שאמו נלקחה בשגגה. ולזה תמצא בשפחות בבלהה נאמר ויבא אליה יעקב, שיעקב כוון בה, ואמר ותלד ליעקב בן, כלומר שהיא כוונה בו ג"כ ביעקב ואינו בן שפחה, וכן בבן השני אמר בן שני ליעקב, ליעקב הוא הבן לא לבלהה, וכן בזלפה אמר ותלד זלפה ליעקב, ובבן שני אמר ג"כ בן שני ליעקב ולא לה שבניו שלימים אין בהם שום דבר פסול ולא צד פסול או פגם, ותמצא כי הבן הראשון של ב' השפחות אמר ליעקב בן ובשני אמר בן ליעקב הקדים בן ואח"כ הזכיר ליעקב, לומר אע"פ שהוא בן לא תאמר שהיא הזריעה וכבר טעמה טעם ביאה לפי שהוא בן שני, ולזה אמר אע"פ שהוא בן והוא שני ליעקב הוא ולא לה, וכן ג"כ ביששכר לפי שאותו הלילה היה של רחל לא תאמר שח"ו יש שום צד בני תמורה לזה אמר וישכב עמה בלילה הוא, לאמר שהוא כוון לה ולא ברחל, ולזה נאמר בה ג"כ ותלד ליעקב בן חמישי, ליעקב שלם כמוהו:
פסוק לה:הפעם אודה את ה', לפי שראתה הגליות עתידין לבא, בראובן אמרה ראה ה' בעניי כנגד גלות מצרים שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים, בשמעון אמרה שמע ה' כי שנואה אנכי זה גלות בבל, שנוא"ה אנכי שנשאו נשים נכריות ולא נעשה להם נסים כמו במצרים, לוי ילוה אישי אלי, זה גלות יון שבאו עליהם לבטלם מעבודת בית המקדש וחזרה העבודה למקומה זהו ילוה אישי אלי, יהודה זה גלות אדום, לזה שם הוי"ה כולו לרמוז לשכינה שהיא בגלות, והד' לרמוז לדוד שהוא המשיח, ואע"פ ששכינה היתה עמהם בגלות מצרים וגלות בבל כאז"ל גלו למצרים שכינה עמהם וכו', עכ"ז לא היתה שכינה אדוקה עמהם כל כך כמו בזה הגלות שהוא כולל שבעים אומות, כי בגלות מצרים נאמר אנכי ארד עמך מצרימה וליעקב נאמר, ובגלות בבל נאמר למענכם שולחתי בבלה להוציאן, ובעולם נאמר ונתתי כסאי דייקא, אבל בזה הגלות נאמר לא עזבתים ולא מאסתים לכלותם כתיב, וכן אמרו בזוהר פרשת תשא דף קפ"ט למלכא דהוה ליה ברא יחידאי עיין שם, לזה הד' באמצע אחר שם יה"ו, ותעמוד מלדת שאין גלות אחר זה, מלדת כמו כי לא תדע מה ילד יום. ואחר זה ילדה יששכ"ר י"ש שכ"ר לפעולתנו, שאנו מקוים שיתן לנו שכרנו ושוקיים ההבטחות שהבטיחנו על ידי נביאיו על שסבלנו עול הגלות, ואחר ילדה זבולון, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בנה בניתי בית זבול לך, הרי ו' בנים כנגד אבני הבנין וכנגד שיתא אלפי שני הוי עלמא, לזה נקראת אם הבנים וכו'. ותמצא שבשני בנים הראשונים שהם ראובן ושמעון הזכירה בהם שם הוי"ה שאמרה ראה ה' שמע ה', לפי שאלו השנים צריכים רחמים לרחם עליהם, ראובן בלבל ומשמעון יצא שונא שהוא זמרי, בלוי לא הזכיר לא שם הוי"ה ולא שם אלהים, כי הוא עשירי והוא קדש והוליכו גבריא"ל לפני הקב"ה ואמר לו זה יצא חלקך כדאיתא במדרש, ולזה אמר על כן קרא שמו לוי קרא מי שקרא, ביהודה השם רמוז בו, אבל בשאר הבנים הזכירה שם אלהים דנני אלהים, נפתולי אלהים, נתן אלהים שכרי, זבדני אלהים אסף אלהים לומר שאלו יכולין לעמוד כנגד מדת הדין, ובגד ואשר לא הזכירה לא שם הוי"ה ולא שם אלהים, לפי שגד הוא שם ע"א שנאמר העורכים לגד שלחן, ואשר בנותיו מרובים, ולזה אמר באשרי כי אשרוני בנות, הנקבות מרובות, הנקבות יאשרוני ולא הזכרים, וכן תמצא בפרשת במדבר פקודי מטה אשר אחד וארבעים אלף הוא פחות מן הכל, וברכו משה ברוך מבנים אשר, לא אמר בבנים אלא מבנים מקצת בנים, ואמרה בגד מלשון בגד בוגדים, אמרה ילד זה בגד באמו שלא הוכר עבורו לפי שהיתה ילדה, ובבן הראשון שנתן לבלהה שפחת רחל אמרה דנני אלהים, בדין נתן לי, והשני קראה לו נפתל"י עם ה' אותיות בגי' הדי"ן נות"ן, וכן עולה נפתול"י, וכן במדרש ויזכור אלהים חת רחל והדין נותן שהכניסה צרתה לביתה, דן נפתלי ר"ת דן, בדין שואלת, ואמר ב"פ אלהים, דנני אלהים נפתולי אלהים, לכך זכר בה ב"פ אלהים ויזכור אלהים וישמע אליה אלהים. ואמר וישמע אליה אלהים ולא אמר וישמע אלהים את רחל כמו שאמר ויזכור אלהים את רחל, לומר מה שאז"ל במדרש שאמרה לאה אם זה העובר יהיה זכר לא תהיה אחותי כאחת השפחות, ולזה אמר וישמע אליה לא לרחל אלא אלי"ה, רמז על לא"ה:
