פסוק א:והנחש. י"א כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות, ויפרשו ויאמר הנחש ברמיזה ואחרים אמרו שהוא שטן ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי אלך ילך השטן על גחון, ואיך יאכל עפר ומה טעם לקללת, הוא ישופך ראש", ורבים השתבשו לחקור למה היה קולל הנחש, ואם היתה לו דעת שלמה, או צוה שלא ישיא האשה, ויאמר רב סעדיה גאון אחר שהתבררה לנו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו רק מלאך דבר בשבילם, והשיב עליו רב שמואל בן חפני, והנה קם ר' שלמה הספרדי בעלי השירים השקולים, וחכם גדול היה והשיב על רב שמואל, והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשָם דעת באדם שם בו, והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה רק לא כאדם, ופי' ערום חכם שיעשה דבריו בערמה, ואל תתמה בעבור היות ערום אחר ערומים, והם שני טעמים, כי באלה הצחות בלשון, כמו "בלחי החמור חמור חמורתים (שופ', טו טז), וכן "על שלשים עיירים, ושלשים עיירים להם" (שם יו"ד ד), ועוד אם המלאך דבר על פיו אין חטא לנחש וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם, והשואלים איך (וי"ג אנה) מצא הנחש את האשה איננה שאלה,
פסוק א:וטעם אף כי יורה כי דבר דברים אחרים, ואמר בסוף קל וחומר שאמר לכם לא תאכלו פרי כל עץ כלל "לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא כי לא ידעו, גם האשה הוסיפה על מצות השם, ולא תגעו בו, וכן הוסיפה אשת מנוח עד יום מותו (שופ' יג ז):
פסוק ה:והייתם כאלהים. כמלאכים:
פסוק ו:ונחמד העץ, בעבור שתשכיל ותפקחנה עיניה,
פסוק ו:וטעם עמה שיחד אכלוהו וגלתה לו סוד הנחש, והנה לא היה אדם שוגג על כן נענש, ורבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנה בעבור שמצאו "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית ג ז), ואלו היה כן היה הכתוב אומר ויתפרו עלה עץ הדעת, גם רבים אמרו שחטה היה, והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן ואינם במקום אחר על כל פני האדמה, והאחד עץ הדעת והוא יוליד תאות המשגל, וע"כ כסו האדם ואשתו ערותם, ופי' ויתפרו ידוע וכן שק תפרתי עלי גלדי (איוב טז טו), והמבקשים מחט מהבילים כי בעץ דק יעשו צרכם, וכאשר אכל אדם מעץ הדעת ידע את אשתו וזאת הידיעה כנוי למשגל ובעבור עץ הדעת נקרא כן, גם הנער כאשר ידע הטוב והרע אז יחל לתאות המשגל,:
פסוק ו:ועץ החיים. שיוסיף חיים ויחיה האדם שנים רבות ואין מלת לעולם עד עולם ועד, והנה כן "ועבדו לעולם" (שמות כא ו) "וישב שם עד עולם" (ש"א א כב), ורבים אחרים, ומפרשים אמרו בפ' "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כי לא נברא על מתכונת שימות רק כאשר חטא נגזר עליו המות, ורבים ישאלו מה חטאו זרעו, ואלה דברי רוח, כי רוח אחד לאדם ולבהמה שבה יהיה וירגיש בעולם הזה, וכמות זה כן מות זה מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מן הבהמה, וכבר הביא אחד מרופאי יון ראיות גמורות שלא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב:
פסוק ח:וישמעו מתהלך בגן., קול השם, וזה היה סמוך לערב בעת התנופף רוח היום, ומצאנו לקול הליכה, כמו "קולה כנחש ילך" (ירמי' מו בב) "קול השופר הולך וחזק מאוד" (שמות יט יט), ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי כי הטעם והאדם מתהלך בגן, גם הוא אמר שפי' ביום אכלך ממנו אלף שנים כדרך הדרש, ואחרים אמרו ביום ששי נברא וביום ששי מת, ואחרים אמרו אז תהיה חייב מיתה, ואחרים אמרו כי יש מות עונש, כמו "כי בן מות האיש העושה זאת" (ש"ב יב ה), ואחרים אמרו כי מאז תחול שתמות והביאו ראיה מהתינוק, והישר בעיני מה שאמרו הקדמונים שעשה תשובה, כטעם רגע אדבר:
פסוק ט:ויקרא. טעם אַיֶכָּה פתחון הדברים, וכן "אי הבל אחיך" (בראשית ד ט) והנה כחש קין והשיב לו השם "קול דמי אחיך צועקים":
פסוק יא:לבלתי עם למ"ד כטעם שלא, ובלא למ"ד כטעם רק,.
פסוק יא:אֲכָל ממנו. שם הפועל וכן, לבלתי שמור מצותיו (דבר' ח יא):
פסוק יב:אשר נתת עמדי, אתה נתת הנותנת לי, וטעם עמדי בגן, והוא כמו עמי, אכן לא מצאנוהו כי אם בלשון יחיד המדבר.
פסוק יב:וָאוֹכל האל"ף סימן המדבר והנח הנעלם שיש אחריו תמורת אלף השרש, ובא עם קמץ קטן בעבור שהוא סוף פסוק, ולא יתכן שיבוא וי"ו קמוץ עם הפועל כי לעולם הוא בשוא:
פסוק יד:ארור. לנחש שיהי' חייו קצרים, והנכון שיהי' חסר בהליכתו.
פסוק יד:על גחונך, החזה ולא נדע אם הנו"ן שרש כאדון או נוסף כזדון, והאומר שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו זה דרך דרש, וכן אמרו על גיחון גם פישון מגזרת כי תפושו (ירמי' נ יא) גם פרת מגזרת פרו ורבו, והנה הנהר הגדול הוא חדקל עמד בפניהם ולא יכלו לעבור ויאמרו שתי מלות הן, שהמים חדים וקלים:
פסוק טו:ואיבה.: הוא ישופך ראש. זרעה יככה בראש וכן אשר בשערה ישופני (איוב ט יז), דלא תראה מהכתוב אחריו, ויחסר הבי"ת כמו בי"ת הנמצא בית ד' (מ"ב יב יז):
פסוק טו:עקב. הוא הרגל ואם הראש ראשון זה אחרון, וכן "ואת עקבו מים (יהושע ה יג):
פסוק טז:הַרְבֶּה אַרְבֶּה, שם הפועל:
פסוק טז:עצבונך. בעת הענוי, בצאת דם בתולים:
פסוק טז:והרונך. הנו"ן נוסף, כי ההריון כבד על האשה וכן הלידה:
פסוק טז:תשוקתך. משמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו:
פסוק יז:ולאדם. ארורה האדמה, שלא תוציא תבואה רבה:
פסוק יז:בעצבון תאכלנה. תאכל תבואתה, והיא דרך קצרה, וכן והיו באוכלי שולחנך (מ"א ב ז):
פסוק יח:וקוץ. גדול וקטן ממנו דרדר, והוא לבדו דר כי אחיו נעדר,
פסוק יח:וטעם בעצבון לפתח ולשדד ולזרוע, ועוד רעה הולה שיצמח קוץ בתוך התבואה
פסוק יח:וטעם את עשב השדה הוא הלחם. כי בגן חיותו מפרי העץ,
פסוק יט:וטעם בזעת אפך שהוא צריך לטרוח לזרות ולטחון וללוש ולבשל ולא כמאכל הבהמות, ופי' בזעת ידוע מדבריהם ז"ל, והוא על משקל שינה, ושרשו "יזע" וכמוהו "לא יחגרו ביזע" (יחז' מד יח), עד שיבואו לידי זיעה, ואחר שידענו שהאדם נברא מהד' שרשים מה טעם כי ממנו לקחת, והתשובה כי העצמות תולדותם מהעפר ועל כן הם כבדות, ואין להם הרגשה והם מוסדי הגוף, הלא תראה "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו" (יחז' לז ז) כי הם דמות בית בנוי, ואח"כ "והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור" (שם ח) וכן והעליתם את עצמותי (בראשית נ כה):
פסוק כ:ויקרא חוה. הוי"ו והיו"ד מתחלפים, וכן הנה יד ד' הויה (שמות ט ג), ואתה הוה להם למלך (נחמי' ו, י) ולא קראה ביו"ד כי מה הפרש יש בין, שמה ובין שם החיות:
פסוק כ:אם כל חי. מבני אדם:
פסוק כא:כתנור עור. יש אומר כי בתחלה הי' עצם ובשר ועתה קרם עליהם עור, וי"א כתנות לעורם, ואחרים אומרים כי יש בהמה בדמות אדם, והשם צוה ונפשט עורה ואין לנו לבקש בזאת רק נאמין שהשם עשה לאדם גם לאשתו כתנות עור, ומי ימלל גבורותיו, ומי יספר מעשיו ונפלאותיו, ואין חקר לגדולתו:
פסוק כב:ויאמר. כאשר יהיה אֶחָד בפתח קטן, יהיה בטעם, וענינו מוכרת, ואם יהיה בפתח גדול, יהיה סמוך, וכן כְּאַחַד שבטי ישראל (בראשית מט טז), על כן לא יתכן מדקדוק הלשון להיות פירושו כמו אֶחָד ומה טעם יהיה לו והיה בעל הטעמים ראוי לדבק ממנו עם לדעת,
פסוק כב:ופי' ממנו לשון רבים, כמו איש ממנו (בראשית כג ו), וכבר ביארתי בס' היסוד למה נדגש נו"ן הרבים, ואנשי מזרח הקוראים אותו בלא דגשות יטעו, וטעם הפסוק כמו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע או פי' על מחשבתו, ואל תתמה על, מלת ממנו, כי כמוהו "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א כו), הבה נרדה (בראשית יא ז), וזה דבור השם עם המלאכים:
פסוק כג:וישלחהו. כל שלוח ואחריו מ"ם כמו גרוש והוא לגנאי כמו שלח מעל פני (ירמי' טו א), ולא כאשר אמר חכם גדול ספרדי שהוא לשון כבוד, כמו הולך. עמם לשלחם (בראשית יח טז), וכמו וישלחהו וילך בשלום (ש"ב ג כג), שאם כן יהיה כבוד האדמה גדל מכבוד גן עדן, ואם אמר למה נכתב "ויגרש את האדם" אם פירושו וישלחהו ויגרשהו, כן פירושו כאשר גרשו השכין את הכרובים
פסוק כג:ומלת כרובים י"א כנערים, תרגום ארמית כרביא. ולפי דעתי שהיא מלת לל צורות כולם. ויחזקאל שאמר בתחלה ופני שור לא, התחלפה הצורה, שהעגל לא נעשה בימיו, ואח"כ באמרו פני הכרוב (יחז' יו"ד, יד) בה"א הידיעה הצורה צורת שור כאלו אמר הצורה שהזכרתי בתחלה על כן כל צורת שור כרוב, ואין כל כרוב צורת שור, והראייה הגמורה שאמר באחרונה "כי כרובים המה" (שם שם פסוק כ), ופה אמר הכרובים והם המלאכים הידועים, ובידם חרב יש לה להט ולה שתי פיות, וזה פי' המתהפכת, והמפרשים שאומרים כי על השמש דבר איננו אמת:
פסוק כד:מקדם. פי' ממזרח, ודע כי כל מה שמצאנו כתוב הוא אמת וכן היה ואין בו ספק, ויש לו סוד, כי מאור השכל, יצא החפץ ומהשני העולה למעלה, כי תנועת החפץ לפנים הוא גם עלה תאנה לאות ונקרא השלישי בשם הבחינה, כי בתחלה יש כח בלי מפעל, והמבין זה הסוד יבין איך יפרד הנהר, וזה סוד גן עדן, וכתנות העור גם יורה זה הסוד שיש יכולת באדם שיהיה לעולם, והמשכיל יבין כי זה כל האדם:
