פסוק א:והנחש היה ערום מכל חית וגו'. יש לשאול למה פיתה לאשה ולא לאדם, רז"ל אמרו שהאשה נוחה להתפתות שדעתה קלה, והרי אנו רואים שאדם היה נוח להתפתות שהרי אמר לאשה לא מות תמותון כי יודע אלהים וגו' ולאדם כשנתנה לו מיד אכל שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל מיד ולא שאל ולא דבר, וא"ת שלא ידע אם הוא מן העץ כדאיתא במדרש אדם היכן היה נתעסק בדרך ארץ וישן, ר' אמר נטלו הקב"ה. והחזירו בכל העולם וא"ל כאן בית נטע כאן בית זרע והראה לו ג"כ מוצא הכסף והזהב ואבנים טובות, הרי כשאמר לו הקב"ה המן העץ וכו' אמר האשה היא נתנה לי מן העץ, הרי בפירוש אמר מן העץ. ועוד מאחר שהפתוי הוא לאשה למה אמר לה בלשון רבים אף כי אמר אלהים לא תאכלו כי ביום אכלכם וכו' ונפקחו עיניכם וכו', ועוד אדם חכם גדול יציר כפיו של הקב"ה איך נתפתה, ומה היתה טענתו האשה אשר נתת כפוי טובה שלפי שנתן לו אשה ישמע ממנה ויאכל ממה שמנעו הקב"ה. ועוד למה לא קללו מיד עד שאמר לאשה מה זאת עשית וקלל לנחש ולאשה ואחר כך לאדם הראשון, ועוד מה היתה כוונתה של האשה שנתנה לו. אלא הפתוי שפתה לאשה לא יכול לפתות לו לאדם, שהפתוי היה שאמר הנחש הקב"ה צוה לאדם שלא יאכל מן העץ שהעץ הוא מורכב מטוב ורע ואדם טוב בלא רע שהוא יציר כפיו אבל עתה באכילתכם נעשיתם מורכבים מטוב ורע ולא יזיק לכם אדרבה שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע ולכן אמר לה בלשון רבים שכיון שתתן לאישה שהוא טוב ואת רע תהיו מורכבים ולא תוזקו, ולכך נתנה לו שנאמר ותתן גם לאישה גם רבוי הוא שהטעימה לו הדברים שאם תאכל היא ולא הוא תנזק ואם יאכל הוא יהיו מורכבים ויועיל להם, מיד ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ולכך אמר אדם האשה היא נתנה מצדה שהיא רע, ממנה היתה ההתחלה לא ממני שאני טוב ואם היא תאכל ולא אוכל אני יהיה רע לעולם בלא טוב, ולכך לא קללו מיד, ואמר לאשה מי אמר ל שאת רע והוא טוב, אמרה הנחש השיאני צד אותי בפיו כמו עשו שכנו, השיאני בגימ' עש"ו, שכנ"ו נשכני, השיאני בגימ' נושך, ואני ריקה הדעת, השיאני בגימ' ריק"ה אנ"י:
פסוק א:עוד נאמר שהפתוי היה שאמר הנחש לאשה ענינים שמורה שמונע אותה מהנזק, אמר אף כי אמר אלהים לא תאכל מכל עץ הגן, לא מבעיא מהפירות אלא אפילו מהעץ עצמו של שאר אילנות אסר עליכם, ולזה אמר אף כי שהוא לשון לא מבעיא, ועשה כן כדי להטעותה שיש פרי ויש עץ (ונפקחו עיניה, ובאה לה ידיעה אחרת מה שלא היתה יודעת) ואמר לה שלא יש הפרש בין העץ לפרי (אז אמר לה ונפקחו עיניכם וכו') ואמרה לו מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן ג"כ נאכל ממנו, שהקב"ה לא מנענו אלא מהעץ לא מהפרי, אבל העץ בעצמו אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, היא מקודם לא ידעה שיש הפרש בין פרי ובין עץ אלא הנחש בערמימותו שם מגמתה שיש הפרש כדי להטעותה, אמר הנחש הואיל ואת אומרת שמהפרי מנע הקב"ה ולא מן העץ עצמו, לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו בעצמו ונפקחו עיניכם, כי אין הפרש בין העץ ובין הפרי. ותרא האשה ראתה בעין שכלה הקלה והקלקלה שיש הפרש בין פרי ובין העץ הפרש גדול, ולכך יש פזר גדול על האשה, כי טוב העץ למאכל ומרוב חשיבותו ומעלתו נמנע שלא יאכלו ממנו מן העץ בעצמו ולקחה מהפרי ולא מהעץ ותתן גם לאישה שפתתהו ונתפתה, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ערום ועריה מזאת הידיעה שיש הפרש בין העץ לפרי. ולכך כשאמר לו הקב"ה המן העץ וכו' אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ שלא יש הפרש בין העץ לפרי. ואין מן התימה שיהיה טעם העץ ופריו שוים, שהרי אז"ל פרי עץ הדר איזהו עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ויש אומר אתרוג היה וגם כן אמר על ונטעתם כל עץ מאכל מאחר שאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שהוא עושה פירות למה אמר מאכל אלא לומר לך שהעץ בעצמו נאכל ואיזה זה הפלפלים, אם כן אין מן התימה שאילני ג"ע יהיה טעם העץ והפרי שוה:
פסוק א:עוד אפשר לומר שהמניעה היתה שלא יאכל מקצת אלא כולו שלא יפריד, וזהו פירוש ממנו מקצתו, ולא די שלא אכלה מן העץ אלא אפילו מן הפרי ג"כ לא אכלה אלא מן הטפל לפרי שהיא הקליפה וזהו ותקח מפריו ולא פריו, והוא פרוד וקצוץ שעשתה מהקליפה פרי ועיקר:
פסוק א:עוד אפשר לומר שהקב"ה אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת גם כן אבל לא ממנו לבדו שלא יקצץ אלא על ידי חבור. ותשובתו של אדם הראשון שאמר האשה אשר נתת עמדי, כוונתו לומר שבשעת הצווי לא נבראת אלא להיות לו לעזר כאומרם מביא אדם סאה של חטים חטים אוכל אלא טוחנת מרקדת ולשה ואופה ועושה פת ומביאה לפני בעלה, אם כן תקון המאכל הוא על ידה, לכך אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל אע"פ שידעתי שהוא מן העץ אכלתי כי חשבתי שנתקן על ידה הואיל ונבראת לכך:
פסוק א:ובמדרש אמרו סחטה ענבים, כוונו לומר שלא המתינה עד שיתבשל היין ויפרדו השמרים וירדו למטה שהוא סוף השמיטה, כי מה שכתוב בתורה אדם כי ימות גם מות יומת גם יטמא, הכל היה עתיד לבא בסוף, אבל היא לא המתינה וערבה הכל לזה הדורות מעורבים ומרודפים זה מזה, הבל מקין, נח מאנשי דורו, ובאותם הדורות באו למך ומתושלח, ואברהם מורדף מנמרוד, יצחק מפלשתים, יעקב מעשו, ישראל ממצרים עד שעמדו על הר סיני ונצלל היין שנאמר הביאני אל בית היין וכה"א אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני אשקך מיין הרקח שאין בו זוהמא כמו שאז"ל חירות ממה"מ:
פסוק א:עוד במדרש אמר רבי יצחק למלך שאמר לעבדו לא תטעום מהתבשיל עד שאבא מן המרחץ א"ל אשתו טעום את התבשיל הזה שלא יהא מבקש ליתן בתוכו מלח או מורייס בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו א"ל המלך ולשפחות שמעת יותר ממני, כך אמר הקב"ה ולחוה שמעת יותר ממני מיד נטרד שנאמר ויגרש את האדם. הוקשה לו לרבי יצחק כיון דקיימא לן קם ליה בדרבה מניה א"כ למה קלל לאדם ונתגרש מסתייה המיתה שאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, לכך בא לומר שזה העונש אינו אלא על השמיעה לבד, ואגב אורחיה אשמעינן שלא נאסר עליו לעולם אלא עד שיבא מבית המרחץ, עד שיבא יום השבת, ולכך נברא ביום ששי, שאם היה נברא ביום אחר היה מצטער על אכילתו כי לא יוכל לסבול כלום אבל כשהזמן קצר יוכל לסבול, ואמרה לו אשתו טעום שלא יהא צריך מלח או מורייס ולא אמר תבלין לפי שהמלח צריך תבשיל כאומרם ז"ל בעיא מלחא בשולא כבשרא דתורא, והמורייס ג"כ צריך בשול ויבא יום שבת ולא תוכל לבשלו, ובא המלך ומצאו טועם בשפתותיו כלומר עד שלא יבלע האכילה שאם היה בולעה אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת לפי שהוא עונש דבק כמו סם המות ולכך בא אליו בעודו טועם בשפתותיו, ולפי שהיתה הטומאה בו כפולה מהנחש ומהאשה לכך נתגרש שלא יטמא משכן ה' וישב בדד מחוץ למחנה, ואולי מה שאמר שלא יהא מבקש ליתן בו מלח או מורייס הוא רמז לחסרון סחיטת הענבים לעשות יין כאמז"ל סחטה ענבים והסחיטה אחת מארבעים מלאכות לכך אמר לו קודם שיכנס השבת שיסחוט והיה משומר בענביו לקדש היום וחללתו והפרידתו מהענבים ועשתה מהקודש חול ופסלתו מן קדוש היום ולא המתינה עד שקדש היום ועד שיתבשלו הענבים והאכילתו ענבים קהות וקהו שניו ושני הבריות ונקרא ערל שאכל מן הפרי בשנת הערלה. או נאמר שהתבשיל הוא שפע שבא לבית שכן אז"ל משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה והוא משל על השפע והיחוד הבא אליה, ואמר לו המלך, שלא יהנה ממנה עד שיותקנו שבע צנורות העליונות כדי שיהיה השפע שלם ומבושל בשלמות מהשבע עליונות ועדיין לא נשלמו אלא ששה ימים ויום השביעי שהוא שבת גמר הבשול והוא התבלין כאותו מעשה (שבת קי"ט) של קיסר שהריח ריח התבשיל והיה ריחו נודף וא"ל ר"י בן חנניה יש לנו תבלין ושבת שמו, והוא לא המתין עד שיושלם הפרי ואכלו פגה, וכן עשה בגלגולו בדוד שאכלה פגה לבת שב"ע, בא המלך שהוא הבינה שהוא מלכו של עולם וא"ל לשפחות שמעת שהם שאר המדות יותר ממני, פירוש שעדיין לא באה השפעתי עד יום שבת, ולזה אמר מצאו שהיה טועם בשפתותיו פירוש שהיה מקבל משאר המדות והיא כמו פרוד וקצוץ לפי שעדיין לא בא להן מלמעלה וסימן ויבנהו שבע שנים, ולזה עלו ב' וירדו ד' והבן, לפי שבשעה ראשונה עלה במחשבה, ב' נתיעץ, ג' כנס עפרו, רביעית גבלו, ה' רקמו, ו' עשאו גולם, ז' זרק בו נשמה, ח' הכניסו לג"ע, ט' נצטוה, י' סרח, י"א נדון, י"ב יצא בדימוס, הרי שנצטוה בט' ונשאר ג' שעות י' וי"א וי"ב כנגד ג' שני ערלה, והד' היא יום שבת שכן השבת הוא בדבור ד', והלא היה יכול לעשות הכל בשעה אחת אלא הניח ג' שעות לרמוז על שנות הערלה ובשנה הד' יהיה כל פריו קדש הלולים, והוא לא המתין אלא בי' סרח לכך נקרא ערל ונתחלל ונטרד מן הקדש, שכן מרח"ץ בגימ' של"ח, וגם ירקח"ך, ואם לאו ירחק"ך יחרק"ך חריק"ך, ולזה מקדשין על היין בכניסתו וביציאתו, ואז"ל זכור את יום השבת זכרהו על היין אין זכירה אלא במקום שכחה מאחר ששכחו ונתנה לו היין בשמריו ולזה רמזו ז"ל סוחט אדם אשכול ענבים וכו'. עוד רמז לו שלא יאכל מן הפרי עד שיטבול וירחץ כל גופו, מרח"ץ במ"ק עולה גופ"ו, מבי"ת מרח"ץ בגימ' ישת"ף שלא יעשה שום שורפית, ובזה יתורצו כמה קושיות שבמאמר. אבל עדיין השאלה היא חזקה על אדם איך יציר כפיו ישמע לאשה, היא נתפתית בדעתה הקלה אבל אדם ודאי שהיה חכם גדול איך נתפתה. נוכל לומר כשראה אדם מעלתו כמו שאחז"ל שהיה אורו. מבהיק מסוף העולם ועד סופו עד שמלאכי השרת טעו בו וחשבו שהוא אלוה עד שאמר להם באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו אני עשוי ונברא ככם כשאמר כן כוון לש"ש, אמר אולי הדורות הבאים יגבה לכם ויטעו אחריהם ובפרט אם יהיו חייהם ארוכים יעשו עצמם אלוהות והיה הוא רוצה לאכול משום עת לעשות לה' הפרו וכו', והיה קשה עליו לאכול הוא בעצמו, וכשבא לו ע"י אשה מיד אכל, והן אמר האשה וכו' היא נתנה לי מן העץ אע"פ שידעתי שהוא מן העץ ואוכל, כי אם לא הייתי אוכל הייתי כמו מלאך והיו העולם טועים אחרי ולהודיע פחיתותי ומפחיתותי תוכר מעלתך אע"פ שאמות, גם להודיע לכל בני העולם שהבחירה היא ביד האדם וכן אמר דוד שהוא תיקונו למען תצדק בדברך שהיא הבחירה שהיא מסורה ביד האדם, אם לא היה חוטא כלל היה נראה שטבעו כמו המלאך ואינו מבחירתו. ולזה לא קללו אלא אמר ארורה האדמה, שאם היא היתה מוציאה עץ שהוא עצמו פרי לא היתה האשה נסתית כי בראותה שיש הפרש בין הפרי ובין העץ לזה נסתית, לזה ארורה האדמה, וכשראה הקב"ה אמר בעצבון תאכלנה כדי שיהיו טרודים במזונם ולא יתגאו, וכן אמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו' וגם כן כי עפר אתה ואל עפר תשוב כדי שלא יעשו עצמן אלהות, לזה אחר הבל אמר ויקרא האדם שם אשתו חוה תרגום ויספר וחוי, אמר אדם ע"י בא הספור כמו שכיוונתי וידעו הכל שהם נולדים ולא יעשו עצמן אלהות, ועל זה לא מת ביום שאכל, וקלל לאשה קודם. ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב כמו שנא' הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר שעתידין הכל לחזור לעפרן הראשון, ולזה אמר ואל עפר תשוב ולא אמר ותשוב עפר רמז לו שישוב לחומר הראשון שהוא מן הבינה, והבן:
פסוק יב:ויאמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ. יציר כפיו של הקב"ה יאמר כן ולא עוד אלא שאמר ואוכל. יש מי שאמר דרך הלצה שאמר ואכל כי היא אכלה והיא מתה וכדי שלא להטריחך לברוא לי נקבה אחרת לזה ואכל. עוד אמר ואכל לפי שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם וכדי להראות כחה לבריות לזה ואכל, וכן אמר דוד שהוא סופו של אדם למען תצדק בדברך. עוד טעם אחר לפי שאדם הראשון היה חכם גדול וראה שהדורות הבאים עושים עצמם אלהות כמו נמרוד וכמו פרעה וכמו נבוכדנצר וכמו חירם מלך צור, לזה אכל כדי שידעו גוים אנוש המה סלה שסופם למות והם ילוד אשה ואינם אלהות ולזה כשקללו הקב"ה לפי שראה שכוונתו לשם שמים, לא קללו אלא אמר ארורה האדמה ואמר לו בעצבון תאכלנה וקוץ ודרדר תצמיח וכו' כי עפר אתה ואל עפר תשוב וכו', כל זה למה שכיון כדי שידעו שהם ילודי אשה ואינן אלהות, ונתקלל בט' קללות ולא עשה כמו שקלל לאשה ולנחש כל זה לפי שראה הקב"ה שכוונתו לטובה היתה, אד"ם במ"ק ט' (טוב), והבן:
