פסוק א:אף כי אמר אלהים מכל עץ הגן. להבין מה ענין הנחש עם האדם וחוה ומה היה טענתה וגם מה ששינה חוה בדברי הקב"ה שאמרה לא תגעו בו וגם מה שאמרו ז"ל שדחפה עד שנגעה בו ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה שהענין קשה להבין דהא על הנגיעה לא צוה הקב"ה וגם אין ראיה מהאונס ונקדים לזה משל אחד פעם אחת גזר המלך שלא להוציא המטבע שלו חוץ למדינה שלו ודרך גזירת המלך שכל מקום שלא הוכרז גזירתו שלא ליתן עונש למי שיעבור על גזירתו כיון שלא הוכרז עדיין במקומו וכששמע אחד מירושלים מה שהוכרז המלך בצרפת והיה ירא שבמהרה יוכרז גם כן במקומו ונחפז לבוא למקומו להוציא קודם שיכרוז כל המטבעות חוץ למדינה בספר להרויח בהם וגם אחר שהוכרז במקומו מוליך המטבעות למקום אחד עד קרוב חוץ למדינה אולי יהיה לו קצת ריוח. לשנה הוכרז המלך בצרפת שיש לו מלחמה עם מלך שבמדינה אחרת ואשר חיל של מלך האחר העומדים על הספר לגזול כל הספינות הבאות אפילו של סותרים לזאת יזהרו כל הסוחרים שלא לבוא עד הספר ושמע אותו האיש שבירושלים מה שהוכרז המלך בצרפת וירא לנפשו אולי לא ידעו בני ביתו מזה וילכו עם הסחורה לספר ונחפז לביתו רץ אחר רץ להודיע לבני ביתו שלא ילכו לשם והסחורות שכבר הלכו הזהיר שירחקו מהספר שלשים פרסאות והיה שם איש בער אחד ושאל אותו מדוע בגזירה ראשונה היית נחוץ לעבור על מצות המלך להוליך המטבעות לחוץ ועתה הוא להיפוך שנחפזת להודיע מצות המלך לקיימה. ולא עוד אלא שעשית הרחקה לגזירת המלך עם סחורתך עד שלשים פרסאות מהספר והשיב אליו, שוטה הגזירה הראשונה לא היה רק לטובת המלך ולא לטובתי ומלך במשפט יעמיד ארץ ומקום שלא הזהיר אין לו שום משפט על עוברי רצונו היות שלא הוכרז עדיין במקומו וגם אפי' שכבר הוכרז במקומו יש ביכולתי להוליך המטבעות עד סמוך לספר ממש כי הגזירה לא היה רק חוץ לספר ולא סמוך וכיון שיש בו רק טובת המלך והמלך אין לו דין עלי עשיתי כל מה שביכולתי לטובתי ולפני המלך יש לו התנצלות משא"כ הגזירה השניה אין ענין לטובת המלך ואינו רק הודעת המלך שהמלך ברחמיו מודיע מהדבר שיש בו היזק לבני מדינתו וההודעה חל על כל מי שיודע מההיזק שיבא וגם שהוא דבר שיבא ע"י היזק תש אני לכל החששות שאפשר להיות לכך הרחקתי מאוד אולי אחר אלף חששות יבא הדבר לידי היזק לכך הרחקתי מאוד מהספר. והנמשל הוא בינינו ובין בעלינו כי אם היו העבירות רק גזירת המלך ממה שיש בו טובתו והרחקת טובותינו בודאי מי שלא הזהיר הקב"ה אותו לנוכח לא היה עליו דין ולא היה ירא מעשותו, וכמו כן לא היה צריך גדרים לעשות לעצמו לאסור עצמו בדבר המותר כי למה לו להרחיק נפשו כיון שיש לו התנצלות נגד גזירת הקב"ה אך האמת אינו כן כי המצות והעבירות אינם נוגעים להקב"ה כלל כ"א יצדק מה תתן לו ואם יחטא מה יפעל לו והעבירות הה סם המותבעצמותם ואוי לאנשים החוטאים כי גמלו להם רעה וכל העבירות אינם גזירת המלך רק הודעת המלך שדבר הזה הוא רק למזיק ולזה אף שלא הזהיר לנוכח צריך להזהר לכן צריך לעשות גדרים וסייגות כמו שאדם נזהר בסם המות וחושש אף אלף חששות אף ליגע בו שלא יתדבק בידו מעט ויבא לתוך פיו וכל העבירות הן כמו סם המות וקרא כתיב תמותת רשע רע ואמרינן בש"ס עירובין שהתורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים ובא שלמה ועשה לה אזנים ולכך אדה"ר אשר תפוח עקיבו מבריק יותר מאור גלגל חמה ודאי היה יותר חכם לעשות גדרים יותר משלמה ועשה גדרים לאכילת עץ הדעת וזהו כוונת הנחש עם חוה בזה ששאל הנחש לחוה אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' פי' ששאל אותה ב' דברים א' וכי אמר אלהים לא תאכלו לשון רבים והוא לא הזהיר רק לאדם כמבואר בקרא שאמר הקב"ה ומעץ הדעת לא תאכל לשון יחיד ולכך לא הזהיר. ב' וכי הזהיר הקב"ה מכל עץ הדעת ולמה עשיתם גדרים לעצמיכם ואוסרים עצמיכם בדבר המותר לכם על מגן. והשיבה חוה אמת כי מפרו הגן נאכל, אך מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר לא תאכלו ולא תגעו בו פי' שהוא דומה כאילו אמר לא תאכלו ולא תגעו בו כי אמר פן תמותון ולא אמות אתכם שלא יהיה הוא הממית רק שהעבירה בעצמה הוא הממית ולזה אמר תמותון להורות שימות מעצמו מחמת עשיית העבירות הממיתות בעצמן ואין זה גזירת המלך רק הודעת המלך לזאת מחויב אנכי לעשות בעצמי לטובתי אף שלא הזהיר הקב"ה אותו וגם לעשות גדרים שלא יבא לדבר המזיק ואמר הנחש לא מות תמותון שהעבירה אינה ממיתה בעצמה רק שהן צורך גבוה שאין רצונו שישתנה כוונתו כמו שהיה בשעת הבריאה ואינו רק גזירת המלך ואינו מחויב רק מי שהזהיר ומי שלא הזהיר אינו מחויב וגם אין מחויב להגדיר עצמו בדבר שלא נגזר וזהו כוונת המדרש שדחפה עד שנגעה בו ופי' שאי אפשר להיצה"ר לפתוח בדבר איסור חמור רק מקודם מפתה אותו לעבור על הגדרים שגדרו חז"ל וממילא בא אח"כ לגוף הענין וקרא צווח הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו' וזהו ג"כ כוונת עשיות הנחש עם חוה מקודם דחפה עד שנגעה בו ופי' שפיתה אותה שתעבור על הגדר ומן הקל תבוא אל החמור ועד שהיה לו כח עליה לפתות על לבה ולומר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' כיון שהוא רק גדר בעלמא כך אין מיתה באכילה כיון שלא הזהירה לנוכח ואח"כ היה להנחש עזר להחטיא את האדם ע"י פיתוי חוה אף שלאדם הוזהר לנוכח:
פסוק יד:ועפר תאכל כל ימי חייך. יומא ע"ה תניא ועפר אמר ר' יוסי בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו אבל הקב"ה אינו כן קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו. יורד למטה מזונותיו עמו. קלל כנען אוכל מה שרבו אוכל. קלל האשה הכל רצין אחריה, קלל האדמה הכל ניזונין הימנה. והוא תמוה דאטו הקב"ה אינו יורד לחייו הא כמה כריתות ומיתות נכתבו בתורה ואף כרת וערירי שיורד לחייו ולחיי בניו. ולפעמים נוגע העונש אף למשפחתו. לכן נלפענ"ד בכוונתם. דהנה כל העונשין הנתרצין על החטאים קודם עשייתן דהיינו מי שיעשה כך וכך שיוענש כך וכך ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא לשקול העונש נגד החטא רק ששכל אדם לואה מהשיג המושכל על מכונו. משא"כ הקב"ה לו נתכנו עלילות לשקול המשקל במאזני צדק אבל העונש הבא להענשה פתאום, אז מדת הקב"ה רחוק הרבה ממדת בשר ודם. שמדת בשר ודם כשמקניטין אותו פתאום אינו שוקל העונש נגד החטא כלל רק תיכף מענישו בכעס אף שלפעמים יורד העונש עד לחייו על חטא קל. אבל מדת הקב"ה אפי' בשעת הקנטה שוקל העונש נגד החטא שלא יזיק יותר מהראוי כמו בשעה שקילל את הנחש שקילל אותה על גחונך תלך ומחמת זה הי' מזונותי' קשים. והקדים רפואה במה שאמר ועפר תאכל למען יהי' מזונותי' מזומנים קלל כנען במה שאמר עבד עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו וממילא אין לו נכסים ליזון מהם. דעבד שקנה נכסים נכסים לרבו, תיקן ענשו במה שאמרו שאסור לומר לו עשה עמי ואיני זנך וממילא אוכל מה שרבו אוכל. קלל האשה במה שאמר ואל אישך תשוקתך ופרש"י שאין לה פה לתבעו. והי' באפשר שהתשוקה תמית אותה. לזה תיקן במה שהכל רצין אחרי'. קלל האדמה במה שאמר קוץ ודרדר תצמיח והי' באפשר שתצמיח כל כך הרבה קוצים ודרדרים, עד שיגרע מזונות ההכרחים. תיקנו במה ששיער בחכמתו הקדומה והנעלמה מעין כל שלא ימעט צמיחת הקוצים מזונות העולם עד שהכל ניזונים מהם ועוד יש לפרש במה שאמר קלל כנען דהנה בספר אהבת יונתן כתב דבמה שקיללו עבד עבדים קללו שלא יהי' לו מזל וכשאין לו מזל ודאי לא ניזון רק מתצמית שפע של ישראל וזהו שאמר אוכל מה שרבו אוכל:
פסוק טו:[השמטות: ואתה תשופנו עקב. בש"ס פ"ק דתענית אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישיך הנחש בלי לחש. לעתיד לבא מתקבצין כל החיות אצל הנחש ואומרין לה ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל. אתה מה הנאה יש לך אמרה להן מה יתרון לבעל הלשון והוא תמוה. דהיאך יתיישב בזה הכתוב דאם ישוך נחש בלי לחש גם הענין תמוה שנתקבצו כל החיות לשאול אצל הנחש. לכן נראה דהוא דרך מליצה דהנה כל החיות והשרצים והמזיקין אשר ישנם בעולם אינם באים רק מחמת החטאים שיש בעולם שהחטאים משרישין כח הטומאה בעולם. ועי"ז נתעורר כח הדין ומזה באים המזיקין בעולם כענין אמרם ז"ל בברכות ג' משמרות ראשונה חמור נוער. שניה כלבים צועקים. שלישית תינוק יונק ואשה מספרת עם בעלה. הכוונה ע"ד שאמרנו שבלילה גובר הדין ועי"ז באים דברים המזיקין ואולם ברוב רחמי השי"ת בסוף הלילה מסתלקין ובשעה זו באה השפעה של כח החסד להמין שבעולם העשיי' שמשתלשל מהכח שלמעלה והי' ידוע להן שבאשמורה ראשונה חמור נוער ובשניה כלבים צועקים והכל מחמת כח הדין הגובר אז בעולם. ועי"ז באין דברים המזיקין ובשחרית מתחיל להתעורר כוחות הרחמים והחסדים ועי"ז אשה מספרת עם בעלה, שהשפעת הרחמים גובר אהבה וריעות. וראיי' לדברינו אלה שלעתיד לבא כתיב וגר זאב עם כבש ופרה ודוב יחדיו וכו' לא יריעו ולא ישחיתו וכו' והנה כמעט כל החטאים באים מרוב תאוה ולזה חקר התנא ואמר בלשון מליצה דאילו החיות שואלין להנחש. בשלמא ארי וזאב מזיקים בשביל תאוה כמו החטאים הבאים בשביל תאוה, משא"כ היזק הנחש שמזיק בלי תאוה איזה ענין חטא ישנו בעולם שיעשה האדם בלא שום תאוה והשיב שהוא מחטא לשון הרע שהוא ג"כ בלי תאוה כי מה יתרון לבעל הלשון וזה פי' הכתוב אם ישוך נחש בלא לחש כי בש"ס אמרו גבי קטורת יבא דבר שבלחש ויכפר על דבר שבלחש מוכח דלשון הרע מקרי דבר שבלחש וזהו שאמר אם ישוך הנחש בלא לחש כלומר וכי היה הנחש נושך אם לא היה לחש דהיינו לשון הרע בעולם. ואמר שהיחס שיש ללשון הרע לנשיכת הנחש משום דגם לבעל הלשון אין יתרון ודמיין להדדי:]
פסוק יז:ארורה האדמה בעבורך קוץ ודרדר תצמיח לך וגו'. לכאורה אין לו הבנה כי אין זה קללה כי מה יזיק לו אם תצמיח קוץ ודרדר כשתצמיח גם תבואה ורש"י ז"ל דחק עצמו בפירושו והנראה כי בכדור הארץ יש בו צמיחת דבר טוב ויש בו ג"כ צמיחת דבר רע דהיינו סמים הממיתים וסמים המזיקים צומחים מהארץ וההפרש אשר ביניהם כי הטוב צריך יגיעה וכמאמרם ז"ל כמה יגיעות יגע אדה"ר וכו' משא"כ דברים הרעים צומחים מאליהם ואלו אם היו הדברים הרעים ללא תועלת ודאי לא היה הקב"ה בוראם וכבר ביארו חז"ל שאין פעולות רק בפעולות הקב"ה ומבואר במדרש שע"י ג' דברים שאל דוד עליהם למה נבראו והוצרך לשלשתן ועינינו הרואות כי אפילו הסמים הממיתים הן באים בתוך הרפואות אך ההפרש שביניהם הסם המות אף שירפא לא ילקח רק במשקל כי מעט יותר מזיק משא"כ הדבר הטוב לא במשקל נאכל ואדרבה בקללה נאמר ואכלתם במשקל וכן היא בריאות האדם ששם הקב"ה בשכלו הזך להשיג כל השגות הטובות וכל המדות הטובות. אמנם גם בו יש בכח השגתו להשיג גם הדברים הרעים כעין גאוה וקנא' ושנאה ואפיקורסית וההפרש שביניהם כעין צמיחות האדמה שכל השגות הטובות צריכין לימוד ויגיעה רבה משא"כ אם אדם רוצה לטמא את עצמו אינו צריך לשום טרחה ויגיעה וידוע ג"כ שאם לא היה הדברים הרעים שבשכלו לשום תועלת לא הי' הקב"ה שם בשכלו כח להשיג את הדברים אלו כלל ומצאנו כל הדברים המכונים ברע הרבה קנו שלימות ודביקות רק בזה בפנחס נאמר בקנאו את קנאתי. באליהו נאמר קנאת ה' צבאות בהקב"ה נאמר כי גאה גאה קנא ונוקם לכן אמרו שצריך להיות בת"ח שמינית שבשמינית גאוה, אמנם ההפרש בין המדות הטובות למדות הרעות אף שהן לפעמים טובות היא ג"כ כהפרש שיש בין הסמים הרעים והטובים, כי לפעמים משתמשין אף בסמים הרעים כגון לרפואות והיינו שמדת הגאוה והקנאה כשמשתמשין בהן לתועלת הטוב צריכין להיות במשקל כעין מאמרם בגאוה בת"ח שמינית שבשמינית משא"כ בדברים שהן טובים בעצמותן כתורה וחכמה אין צריך להשתמש בהן במשקל והנה בתחלת בריאת האדם נאמר ואנכי עשיתי אח אדם ישר והיה בהשגת שכלו רק טוב כמלאך אלהים ולא היה צריך יגיעה לשום דבר טוב והטוב היה מאליו ויצמח בשכלו ואם הוצרך להשתמש באיזה דבר רע בעצמותה רק שהוא עשוי לתועלת טוב היה צריך ליגיעה כמו שמיגעין עצמן עכשיו להשיג הדברים שהן טובים בעצמותן כי שורש בריאותו היה רע וטוב וכמו כן היה בריאת הארץ והעולם רע והטוב ההוא נצמח מאליו בלי שום יגיעה ואמרו ובכתובות דף קי"א) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות ואם זה אחר התיקון מכ"ש שהיה זה בשעת בריאת אדם קודם הקלקול ואם היו צריכין לאיזה דבר רע להשתמש בו תועלת טוב היה צריך יגיעה כי מדרגת העולם מן האדם הוא כמדרגת העבד מאדונו כמ"ש בעל תו"ה ולזאת אחר שחטא אדה"ר ונשתמש בהשגתו לדברים הרעים ונאבד ממנו השגות אמיתיות שנברא לזה ונשתמש בהשגות טוב ורע כמ"שהרמב"ם במורה בזה וצריך יגיעה להשגות הטוב והשגת הרע צמח מעצמו בלי יגיעה ולזה אמר לו הקב"ה ארורה האדמה בעבורך פי' כמו שקלקלת כח השגתיך ע"ד שהפכת כוונת הבריאה וצריך יגיעה לדברים טובים והדברים רעים עולים מאליו כן יהיה צמיחת הארץ קוץ ודרדר תצמיח מאליו ובזיעת אפך תאכל לתם דהיינו לדברים הטובים ההכרחים, הצריכים לך תצמיח ליגיעות רבות:
פסוק יז:ארורה האדמה וגו' בזעת אפך תאכל לחם בסנהדרין פ' חלק ד' ק"ב ע"ב רב אשי אוקים אג' מלכים אמר למחר נפתח בחבראי. אתי מנשה אתחזי לי' בחלמי' אמר לי' חברך וחברי' דאבוך קרית לי מהיכי בעית למשרי המוציא. אמר לי' לא ידענא א"ל מהיכא בעית למשרי המוציא לא גמירת וחברך קרית לן. א"ל אגמרה לן מיהא למחר דרשינא לי' משמך בפירקא א"ל מהיכא דקדים בישולא. א"ל מאחר דחכימת כולי האי וכו' המאמר הזה תמוה חדא למה הקשה לו דוקא מברכת המוציא מהיכן ידע מנשה שרב אשי לא ידע דין זה ועוד אמאי לא סידר אותן רבי במשנה, כיון שמנשה הי' קודם והי' מקובל אצלו דין זה. ועוד הלשון קשה דאמר מהיכא בעית למשרי המוציא לא הי' לו לומר אלא מהיכא קשרא המוציא או מהיכא קשרית המוציא. ועוד דקאמר מאחר דחכימת איזה חכמה הוא הא לא הי' אלא דבר המקובל מרבו, ועוד הלא בלא"ה ידוע שמנשה גדול בתורה הי' כדאמרינן שהי' דורש פ"ה פנים לתורה, וליישב כל זה נראה דרומז לו בזה דרך חכמה דהנה בלשון שתיקנו חכמינו ז"ל בברכת המוציא תמוה מאוד דבכל הברכות תיקנו לשון בורא כגון בפה"ע בפה"א בפה"ג דלשון בריאה נאמר על בריאת יש מאין משא"כ לשון המוציא דמשמעותו יש מיש. כמו המוציא מחבירו והא הלחם ג"כ נברא יש מאין כמו שאר נבראים והי' להם לתקן גם בזה לשון בורא וזהו שהקשה מנשה לרב אשי דרב אשי הוה מסדר הש"ס על המשניות וביאר על כל משנה ומשנה ביאור רחב לתרץ כל מה שקשה על כל דיבור ודיבור של המשנה וזה ששאל לו מהיכא בעית למשרי המוציא כלומר מהיכן נתרצית על מה שמתחיל ברכת הלחם בהמוציא שמשמעו יש מיש ולא בבורא כמו שאר ברכות. ולזה מתרץ לו, ונקדים לזה דהנה עוד קשה דאמאי בברכת הגפן מברכינן בורא פרי הגפן ולא מברכינן בורא יין, והטעם שהיין מעשה ידי אדם הוא א"כ הלחם נמי מעשה ידי אדם הוא ויברך בורא פרי הלחם אמנם באמת לק"מ דהא אנן כדמעיקרא מברכינן כמבואר בברכות ובסוף כתובות איתא עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ואם שכן יהי' אחר התיקון מכ"ש קודם הקלקול שקלקל אדם. ותדע לך שכן הוא דהא בקללה כתיב בזעת אפך תאכל לתם, וכמה יגיעות יגע אדם הראשון מכלל דקודם החטא לא הי' לו שום יגיעה והי' הכל מוכן לפני אדם הראשון, והנה גלוסקא הוא רק דרך משל והיינו שיהי' כל צרכו מוכן בלא יגיעה ולזה שפיר מברכינן המוציא לחם. דבתחלת הבריאה הי' מוציא גלוסקאות דברים מוכנים כמו לחם והנה בחידושי בפ' בהעלותך בחטא המתאוננים על הכתוב זכרנו את הדגה וגו' עיי"ש הארכתי מאוד וכאן אין מקום לקבל אריכות לכן אקצר באמרים. כי כל מזון מחויב להיות מתייחס אל הניזון ולזה כל מין ואין יש לו מאכל אחר. ולזה ישראל שפסקה זוהמתן בשעת נתינת התורה היו קרובים לרוחני יותר מן הגשמי, ולזה הי' מאכלם מן, ואמרינן בש"ס שהוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין אותו, ולזה הערב רב שלא היו מוכנים לאכול דבר כזה, וכן הרבה ישראל שבדור הזה לא הי' מוכנים התאוו תאווה לאכול מאכל עב דהיינו בשר גשמי, ולכך אף שהי' להםשליו מ"מ הי' מתאוים לבשר גשמי מפני שהשליו היה קרוב אל הרוחני, כמו המן. וכן אף שהי' להם מקנה רב מ"מ שכיון שנזדככו במקצת באמצעות הישראל הצדיקים שבהם לא הי' יכולין לאכול הבשר גשמי ולכן התאוו תאוה שיהיו יכולין לאכול הבשר גשמי. ייע"ש שהארכתי הרבה מאוד היוצא לנו מזה שמאכל ישראל הי' דבר קרוב אצל הרוחני. ולא היו יכולין לסבול מאכלים הגשמים. ולפ"ז אדם הראשון קודם הקלקול ודאי שהי' ג"כ מאכלו מאכל רוחני. ולפ"ז שפיר מברכינן המוציא לחם. דהנה מלבד שברא מאכל האדם יש מאין יותר הפליא לעשות שאף שיצא מארץ הגשמי. הוציאו מן הארציות ועשאו רוחני. ובדבר הזה יש בהפלאה יותר מכל הברואים שהוציא מן הארץ הגשמי רוחני. ובודאי ראוי לברך על הנס היותר מופלא. ולכך מברכינן המוציא לתם מן הארץ, כלומר דמברכינן על ההפלאה הגדולה שהוציא מאכל אדם מן הארציות ועשאו רוחני להיות ראוי למאכלו. ואנן כדמעקרא מברכינן וזה שהשיב מנשה לרב אשי מהיכא דקדים בישולא, כלומר אנן מברכינן על דמעיקרא מהיכא דקדים בישולא שהמאכל הי' ראוי תיכף לאדם וממילא ידעינן שאז הי' קרוב לרוחני. והי' צריך להוציא מן הארציות. ולזה מברכינן המוציא ולא בורא. ובזה א"ש מה שהקשה הט"ז אהא דאמרינן התם. בשלמא אי אמרינן המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן הלכתא. והקשה הט"ז דהא גבי ברכו את ה' המבורך אמרינן שיוציא עצמו מפלוגתא. וגם קשה הלשון דאשמעינן טעמא ולפי הנ"ל אתי שפיר דלכאורה קשה דאף דעיקר ברכה על העבר מ"מ בעינן שנהנה עדיין הבריאה כמו ברכת האש משא"כ בברכת המוציא שאינו כלל עכשיו ולתרץ זה נאמר שהמוציא נאמר על שמוכן להוציא כמו המוציא מחברו, וכיון שלעתיד יוחזר לו להיות כך ואמרינן היום אם בקולו תשמעו והוכן כל יום להיות כך. לכך מברכינן יותר המוציא. ולכך מברכינן על דקדים בישולא לעשות פועל דמיון שהישראל תיכף משהתחילו לשוב נגמרין ע"י הש"י והישראל אין צריך לעשות כ"א התחלה כמאמרם ז"ל אם אתם פותחים נקב כחודו של מחט, ודין זה חידש מנשה, והוכשר בעיני רב אשי וקבעו לדינא.