א וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהוָֽה׃ ב וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃ ג וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ ד וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃ ה וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃ ו וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃ ז הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ׃ ח וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃ י וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃ יא וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃ יב כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃ יג וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יְהוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃ יד הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃ טו וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְהוָ֗ה לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהוָ֤ה לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹצְאֽוֹ׃ טז וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃ יז וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃ יח וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיּיָאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת־לָֽמֶךְ׃ יט וַיִּֽקַּֽח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה׃ כ וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃ כא וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב׃ כב וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה׃ כג וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִֽי׃ כד כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה׃ כה וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן׃ כו וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק א:
רש"י שא' כת' וידע וגו' לשון הג"א הרא"ם פי' מדכתיב והאדם עם ויו החבור הוא מחובר למעלה עם הפרשה הקודמת עכ"ל ואינו אמת כי לא תלה הרא"ם טעמא בויו החיבור רק בקדימת השם לפועל ואפי' היה כתוב בלא וי"ו היה מפרש כן והוי"ו היא וי"ו העיטוף:
פסוק ז:
ואליך תשוקתו רש"י תשוקתו של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך ע"כ: וכתב הרג"א וז"ל יצר משתוקק תמיד על האדם כדי להכשיל אותי ויהיה קב"ה נפרע ממנו לפיכך תרגם על ואליך תשוקתו דעתיד להתפרע מינך עכ"ל וכן משמע מלשון הרא"ם שהבין כן את התרגום שאמר דעתיד להתפרע מינך הוא תרגום של ואליך תשוקתו ואין נ"ל כן פירושו של התרגום דא"כ על מה הוא מתרגם מלות אם לא תתוב דמשמע מלשונו שהוא מדברי הש"י עם קין והרי אינם כתובים בפסוק וגם מנקודי התרגום נראה שלא הבינוהו כן שהרי שמו האתנחתה דתחת רובץ בעברי תחת מלת מינך בתרגום ואם כדבריהם היה להם להשים האתנחתה תחת מלת נטיר והטעמים דואליך תשוקתו היה להם להשים תחת דעתיד לאתפרעא מינך אבל כיון ששמו טעמ' דרובץ תחת מינך וטעמים דואליך תשוקתו תחת אם לא תתוב נראה דכן פירושו של התרגום ליום דינא חטאך נטיר הוא התרגום של לפתח חטאת רובץ ודעתיד לאתפרעה מינך הוא פירוש' של העניין ולכך חברוהו המנקדים יחד ואם לא תתוב הוא תרגם של ואליך תשוקתו והכי פירושה לפתח קבריך חטאך שמור כל זמן שאליך תשוקתו כלו' כל זמן שאתה תמשוך אחריו שאז וודאי משתוקק אליך יותר ע"ד ארז"ל משביעו מרעי' וע"ד הוי מושכי עון בחבלי שוא וגו' כעבות העגלה חטאה כי כן דרכו של יצר הרע כשרואה שאדם ימשך אחריו ישתוקק היצה"ר אליו יותר ויסיתהו בכל יום בשחת להפילו א"נ ה"פ כל זמן שתשוקתו שהיא להכשילך היא אליך כלומר היא שלך ואתה מקבלה עליך לעשות רצונו והיינו אם לא תתוב ואם תתוב ישתבק לך הוא תרגום של ואתה תמשול בו כלומר כשתרצה להתגבר עליו לעשות תשובה היכולת והבחירה היא בידך ותרחיקהו מעליך ועונותיך יכופרו לך וזהו אם תתוב ישתבק לך כך נ"ל דעת התרגום ופיסוקי הטעמים שבו מסייעני:
פסוק יא:
רש"י מן האדמה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטא לשון הרב גור אריה פירוש ארור אתה מן האדמה דכתיב כאן אף על גב שכבר נתקללה האדמה כדכתי' ארורה האדמה בעבורך כאן פירש שתהיה האדמה ארורה יותר ואין פי' מן יותר כמו שפירש הרא"ם דא"כ יהיה פירושו שיהיה קין מקולל יותר מן האדמה שניתקלל וזה אינו שהרי היה מקלל את האדמה לא שהיה מקלל קין רק פירושו שתהיה האדמה מקוללתלך וזהו ארור אתה מן האדמה רק שהוקשה לו שהרי כבר נתקללה לכך פי' שתהיה מקוללת יותר ממה שנתקללה כבר עכ"ל אבל פירושו אינו נכון כלל בדעת רש"י שאין הלשון סובלו ועוד שא"כ יהיה דעת רש"י כדעת הרמב"ן ומה יטעון עליו ועוד אין לשון יותר סובל פירושו כלל דלשון עוד נופל על פירושו ועוד מה קשה לו לרש"י וכי זה רחוק בעיניו שיתקלל אדמה פעם ושתים ויותר כפי מספר חטאיו אך על מה שפרש"י כאן וגם בזו הוסיפה לחטא אשר פצתה וגו' תמוה מאד בעיני ורחוקה הוא בעיני לא אמצאנו ולא הבינותיו לכל הפירושים דמה חטא שייך כאן לארץ שהרי הש"י שם זה בטבעה מתחלת בריאתה שתבלע כל הלחיות הנופלות עליה כדי שתתייבש שלכך קראה יבשה ועוד שהרי ע"י טבע זו היא מגדלת פירותיה והיאך לא היה לבלוע דמו של הבל שנפל עליה והרי הדם הוקשה למים ולכך הוא מכשיר את הזרעי' כמאמרם ז"ל והיאך לא תבלע אותו הרי זה היה נגד טבעה אם לא תבלע אם לא נאמר שנפל הדם של הבל על צחיח סלע והיא אעפ"כ בלעה אותו הפוך טבעה כמו שהיה בדמו של זכרי' מה שלא הוזכר זה בשום מקום ועוד וכי בת דעת היא הארץ שיתענש על זה ואין להשיב מקללה הראשונה דשאני התם כיון שהיתה בת צווי היה המצווה מי שיהיה של עץ פרי היתה ג"כ בת עונש מה שאין כן שייך כאן כלל וק"ל וא"כ עונשה מאין וצ"ע ולפי פירוש הרמב"ן אין כאן קושיא כלל והוא הנכון שלפי שקבלה את הדם כפי טבעה ארר את קין מדה כנגד מדה שלא תוסיף תת כחה לו כלומר שע"י ענין הטבע הזאת שיש לה לבלוע הלחיות והמים שהוא מגדלות פירותי' היתה בעזרך שסמכת עליה שע"י כך תכסה מעשיך הרעים בכיסוי דמו לפיכך לא תוסיף תת כוחה לך: