פסוק א:מקץ. פ"ה כתרגומו מסוף. ולפיכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלת הדבר כמו מקץ שבע שנים תשלחום חפשי גבי עבד עברי בירמיה על כרחך תחלת שבעה קאמר דכתיב בתורה שש שנים יעבוד ותו לא. אבל מקרא דשבע שנים תעשה שמיטה אין להביא ראיה דהא איצטריך מקץ למימר דאין שביעית משמטת אלא בסופה:
פסוק א:ופרעה חולם. לא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה. והקב"ה במה שמכה מרפא. יוסף הכהו הקב"ה ע"י החלום שחלם על אחיו ועל ידי החלום נתרפא ונתעלה והיינו שייסד הפייט ממכות עצמן מתקן רטייה: סימן דרקות ודקות אותן שכתוב רעות אחריו רקות ברי"ש וסימן רק רע כל היום והאחרים דקות בדל"ת:
פסוק ז:ותבלענה השבלים. אין לפרש בליעה ממש. דהא אין מראין לאדם דבר בחלום שאינו יכול להיות כדאמרינן בהרואה. דאין מראין לאדם פילא דעייל בקופא דמחטא. אלא הכי ר"ל ותבלענה השבלים לשון גידול כלומר גדלו השבלים הדקות עד שלא נראו השבלים הטובות והוא כמו כבלע את הקדש:
פסוק ז:והנה חלום. לכך כתב על השבלים והנה חלום יותר מעל הפרות לפי שהיה יכול להיות דפרות אוכלות זו את זו אבל בליעת השבלים ודאי אין זה כי אם חלום:
פסוק ח:ותפעם רוחי. פ"ה אבל גבי נבוכדנצר כתיב ותתפעם רוחו לפי שהיו פעימות החלום והפתרון. ואע"ג דכתיב ויאמר לחרטומים חלום חלמתי היינו טעמא לפי שכשבאו לפניו החרטומים היה נראה לו שלא היה כי אם פעימה אחת שאלו היה החלום ידוע ודאי הוא לו שיהיה הפתרון ידוע לאלתר ולפיכך שכח זה החלום והפתרון וזה לא שכח אלא הפתרון לפי שחלום נבוכדנצר היה לזמן מרובה והיינו הישועה כאשר פתר לו דניאל ולא היה מאמינו אלא א"כ פתר לו אף חלומו. אבל חלום פרעה היה לאלתר והאמינו. ומפני מה צוה נבוכדנצר להרוג את החרטומים כדכתיב ואמר להובדא לכל חכימי בבל. ופרעה לא צוה להרגם לפי שאמרו לו החרטומים היאך אתה סבור שנאמר לך החלום אשר חלמת. וכי נביאים ומופלאים אנחנו כמו האורים והתומים שמופלאים במעשיהם שאומרים ומתנבאים הכל. אך אמור החלום לנו ונאמר לך הפתרון ונפרשנו לך. אמר להם נבוכדנצר הזכרתוני מהאורים והתומים ועל עצתכם הרגתי הכהנים שנושאים אותם ואבדתים מן העולם חייכם שתאבדו מן העולם:
פסוק ח:חרטמי. ב' תיבות חר טמי חר כמו אל תתחר במרעים. טמי לשון מתים כמו אגרא דבי טמייא שתיקותא:
פסוק ח:ואין פותר אותם לפרעה. מדרש. פותרים היו פתרונים הרבה אך אין פותרין לו דבר שהיה מיושב על הלב שהיו אומרים לו ז' בנות תוליד וז' בנות אתה קובר:
פסוק י:אותי ואת שר האופים. וא"ת והלא כבר אמר ויתן אותי במשמר. י"ל ה"ק לפרעה אל תהי סבור שמתוך התפיסה הבין חלומותינו ולומר ששמו אותי בתפיסה שאינה כל כך רעה כמו האחרת ולפיכך פתר עלי לטובה שהרי אותי ואת שר האופים בתפיסה אחת היינו ולא הקילו תפיסתי יותר משל שר האופים ואפ"ה כאשר פתר לנו כן היה:
פסוק יד:ויחלף שמלותיו. רמז מכאן למה שאמרו חכמים בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין. ויח"לף שמלו"תיו עולה בגימ' באח"ד בתשר"י חסר אחד. אך קשה כי שמלתיו חסר וא"ו:
פסוק טו:תשמע חלום לפתור אותו. כלומר לשמוע חלום ולפותרו:
פסוק כז:יהיו שבע שני רעב. יהיו לשון תפלה שמן הדין היה ראוי להיות מ"ב שנים רעב במצרים ז' דפרות וז' דשבלים של חלום וכשפתר אותו יוסף הרי כ"ח והגדה מפי יוסף הרי מ"ב שנים רעב וע"י תפלה נחסרו עד ז' וע"י תפלת יעקב עד ב' שנים הרי מ' שנים שנחסרו ונפרע להם בימי פרעה נכה. והיינו דקאמר ירמיה והיתה מצרים לשממה ארבעים שנה:
פסוק לד:וחמש את ארץ מצרים. לשון חומש לתת חמישית לפרעה ומשם התחיל החוק דכתיב בפ' ויגש וישם אותה יוסף לחוק:
פסוק לט:אחרי הודיע אלהים אותך. זה שבעים לשון שלמד לו גבריאל כל אותם הימים שהיה בבית הסוהר ולא יכול יוסף להבינם עד שהוסיף לו אות אחת על שמו מן שם הקב"ה כמו שמפורש ע"י דוד עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וכו' מה עשה פרעה הרשע כשראה חכמתו התחיל לנסותו תקן סולם של ע' מעלות וכל מעלה ומעלה היה יוסף משנה לשונו כשהגיע מעלה העליונה התחיל לספר לשון הקדש. ופרעה היה יודע ע' לשונות אך לשון הקדש לא היה יודע התחיל ליבוש. אמר ליוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. כלומר מאחר שאתה יודע לשון הקדש שמעולה על כולם וכתוב בנימוסי מצרים כי אין להעמיד מלך כי אם היודע ע' לשון ופרעה לא היה יודע לשון הקדש אמר ליוסף אישתבע לי דלא מגלית הא דלא ידענא לשון הקדש. נשבע לו וכשרצה יוסף לקבור את אביו. א"ל אבי השביעני. ואם לא תניח לי לשמור שבועתי אף השבועה שנשבעתי לך אבטל ענהו פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך. ד"א אחרי הודיע אלהים. כלומר כמדומה לי אחרי היית כשחלמתי שהרי תמצא לשון החלום יותר כשספר לו יוסף יותר מבסיפור פרעה ששם כתוב דלות ורעות. ובסיפור יוסף כתיב דקות ורעות:
פסוק מב:בגדי שש. פ"ה דבר חשיבות הוא למצרים. וקשה שהרי פי' בבראשית דנהר פישון הוא נילוס ועל שם דמגדל פשתן נקרא פישון. וי"ל שאותו פשתן הוא קנבוס כמו ותטמנם בפשתי העץ דמפרש שהוא קנבוס. פשתי היינו כיתנא. עוד י"ל דודאי היה מגדל פשתן אבל היה חשוב כל כך שמתוך חשיבותו היה יקר יותר מכל הארצות:
פסוק מג:במרכבת המשנה. מתחלה היו נוהגין שלא היה במרכבת העגלה כי אם סוס אחד ויוסף תקן ב' ופרעה הוסיף עד ג' כשרדף אחר ישראל דכתיב ושלישים על כולו ושלמה בא והוסיף עד ד' ומרכבה במאתים וסוס בחמישים:
פסוק מג:ויקראו לפניו אברך. פי' אבן עזרא לשון ברך כלו' כל אחד קורא לפניו אכרע לך ברך:
פסוק מה:צפנת פענ"ח. צ"דיק פ"טפט נ"גד ת"אוה. פ"וטיפר ע"נה נ"פשו ח"נם:
פסוק מה:ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע. היאך נשא בת הדיוט. וי"ל לפי שהיה עבד לפוטיפר אמר יוסף בלבו אם לא אעשה רצונו יזלזל בי. אשאנה ויכבדני וי"ל שבת דינה היתה ובקשה להרגה ובא יעקב ונכמרו רחמיו עליה ותלה לה בצוארה קמיע אחד והשליכה תחת הסנה ופוטיפר מצא אותה וגדלה בביתו וכשעבר יוסף על ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראות יופיו כדכתיב בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא זרקה אלא קמיע ועיין בה יוסף וידע שהיא מזרע אביו ונשאה:
פסוק מז:לקמצים. כלו' אפילו מלא קומץ הנשאר בגורן היה נוטל החומש:
פסוק נ:בטרם תבא שנת הרעב. אמרו במס' תעניות אסור לשמש מטתו בשני רעבון. וא"ת היאך שמש לוי מטתו שהרי נולדה לו יוכבד בין החומות. ואז היו שני רעבון כדכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. ואומר ה"ר יהודה חסיד הני מילי הנביא אשר שמע מפי הקב"ה שעתיד להיות רעב כגון יוסף שידע הדבר בודאי אבל לוי לא ידע הדבר בודאי ולפיכך שמש מטתו. עוד י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי דפליגי במס' יבמות איכא מ"ד מצות פריה ורביה ב' זכרים ואיכא מ"ד בן ובת. יוסף סבר כמ"ד ב' זכרים. לוי סבר כמ"ד בן ובת ועדיין לא היה לו בת ואמרינן במס' תעניות חשוכי בנים מותרים לשמש כדי לקיים מצות פריה ורביה:
פסוק נב:קרא אפרים. על שם שני אבות אברהם ויצחק שנאמר בהם אפר. באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר. יצחק נעשה כאפר על גבי המזבח ולכך נקראו ישראל אפרים דכתיב הבן יקיר לי אפרים:
פסוק נג:ותכלנה. על שם שהבריות כלולות ביופים משום השובע:
פסוק נג:ותחלנה. על שם שהבריות חולות משום רעב:
פסוק נה:אשר יאמר לכם תעשו. פ"ה שאמר להם מולו עצמיכם. ומהיכן מצינו שאמר המול ימול ה"א דהמול יתרה דמצי למיכתב מול ימול למה נכתבה ה"א לדרשא והיינו דקאמר בסוף פרשת ויגש ה"א לכם זרע כלומר אם תרצו לקבל ה"א דהמול אתן לכם זרע:
פסוק נו:ויפתח יוסף כל אשר בהם. פי' כל אותם גרנות שהיה בהם בר: