א וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃ ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃ ג וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃ ד וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃ ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ ו וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ ז וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ ח וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃ ט וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃ י וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ יא כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃ יב וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃ יג וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃ יד וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃ טו בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃ טז שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃ יז וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ יח וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃ יט אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃ כ וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃ כא וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כב וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃ כג וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃ כד וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃ כה וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃ כו וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃ כז וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ כח וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃ כט וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃ ל דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לא וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃ לב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ לג וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃ לד וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃ לה וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃ לו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃ לז וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃ לח וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
למה תתראו ערש"י ורא"ם, ומהרש"א תענית ד"י ע"ב, ועי' בספר בנין דוד על איכה לזקיני הגאון ז"ל מלאסק בפתיחה אות ג', ובכלי יקר דברים (ב' ב') עה"פ פנו לכם צפונה, ע"ש דברים יורדים חדרי בטן, ועמ"ש בפ' בראשית (ג' י"א):
פסוק ג:
עשרה רש"י אבל לשבור בר כולם לב אחד, עי' תולדות נח דרוש ב', דמה ילמדנו דהי' להם לב אחד למלא רעבון ביתם וי"ל דהי' ק"ל למה הוצרך לומר דירדו לשבור בר והלא לזה שלחם אביהם. לכן מפרש שבא לרמז שדרכן של צדיקים כשעושים דבר שיחשבו שטוב עשו, ואח"כ כשיראו שבא להם צער מאותו ענין ישימו על לבם שלא קרה להם זה רק למען שיראו שלא טוב עשו תחלה, וכאן תמהו שלא הי' ברכה בתבואה שלהם ולא הי' צריכים לנוד למצרים אם לא כי יד ה' בזה, ובטח על שמכרו אחיהם למצרים לכן הוכרחו עתה לבקש עזר משם, וז"ש וירדו עשרה שבא להם מרדות וחשבוה לירידה, ולכן קרא אותם אחי יוסף שנזכרו אחות יוסף להם והמה התנכרו אליו, וכן בבואם לפני יוסף הגדיל יותר הכאב שלהם וחרדו, וז"ש יוסף להם מדוע לא יחרדו שאר האנשים שיבואו לכאן ואתם חרדים בטח מרגלים אתם:
פסוק ד:
רש"י שהשטן מקטרג בשה"ס עי' ברש"י ב"ב כ"א א' ד"ה לא. ובהגהות מהג"מ מתתי' שטראשין מציין שהוא בירושלמי שבת פ"ב, (והוא שם בהלכה ו'):
פסוק ז:
מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבר אוכל, המלבי"ם כ' דלא הי' להם להשיב רק מארץ כנען ומה שהוסיפו לשבר אוכל הם דברים מיותרים שאמרו דבר שעל זה לא שאלם כלל, ומזה מצא תואנה לחשדם למרגלים שהרגישו בעצמם איזה פשע ואומרים שבאו עבור אוכל, ובס' דברי יוסף כ' דהי' קשה להם מ"ש מאין באתם דהול"ל מאין אתם כמ"ש ביעקב ששאל לאנשי חרן אחי מאין אתם (ויצא כ"ט ד') כיון שהי' אנשים שלא הי' מכירם מעולם. ול' מאין באתם ל"ש רק אם מדבר לאנשים שמכירים שלא רצה לידע רק סבת בואו, כמ"ש המלאך להגר מאין באת, וחשבו שיוסף אמר בקיצור ושאל על שניהם ביחד על מקום מולדתם וגם סבת ביאתם, ולכן השיבו על שניהם:
פסוק ח:
ויכר יוסף. ערש"י, וי"ל בפירושו דהכיר בהם שאינם מכירים אותו, לפיכך אמר להם שהם מרגלים שיהי' להם צער ויכופר עונם, אבל אם לא הכיר בהם שהם אין מכירים אותו הי' חושב כשם שהוא הכיר אותם כן הם מכירים אותו ולא יהי' להם צער מה שדיבר קשות שהבינו שרק לפניהם מדבר כן, אבל לא ירע להם שלא יהי' תפארת לפני המלך והמדינה לספר המעשה שאחיו מכרוהו, ובתורת חיים ב"מ דל"ח כ' דק' דהא כל השבטים חוץ מבנימין נולדו באותן ז' שנים של עבודת יעקב, נמצא דיששכר וזבולון לא הי' גדולים מיוסף יותר משנה או ב' ומסתמא ל"ה חתומי זקן כמוהו, ונראה דהש"ס לא יהיב טעמא אלא מה שהאחים לא הכירו את יוסף אבל מה שיוסף הכיר אחיו לא איצטריך טעמא, דבמד"ר איתא דיוסף גזר שכל מי שיכנס יכתוב שמו ושם אביו לערב הביאו הפתקים זה קורא ראובן כו', ועוד כיון שקצתם חתומי זקן בשעה שיצא יוסף מאתם הכיר גם אחיו של"ה להם חתומי זקן ע"ש ובחי' גאונים בע"י דפוס ווילנא:
פסוק ט:
ויזכור יוסף. עי' כלי יקר בפי"ד, שלכך העליל עליהם מרגלים שהי' ירא פן יחקרו אחר המושל כו', ובכתבי דו"ז הגה"צ מהר"צ הכהן ז"ל האבד"ק זגיערזש ראיתי דזה ההמשך ויזכור את החלומות שיהי' מושל כמ"ש אם משל כו' אף שהם אמרו בלשון תמי' מ"מ כיון שאמרו כן הוי כמו שפתרו לו דכל החלומות הולכין אחר הפה, ומשו"ה כשחלם לו שנית ויספר, לא אמרו לו כלום, וכאשר ידעו שפתרו שיהי' מושל יחקורו ע"ז ויודע להם, ומשו"ה אמר כי מרגלים הם וייראו לשאול ע"ז ומשו"ה לא נתן להם רשות לסבב בעיר כמו שמוכח מקרא ואת הארץ תסחרו ופרש"י תסובבו:
פסוק י:
לא אדוני. רש"י שהרי עבדך באו לשבור אוכל. וק' ל' שהרי שמשמע דמזה שבאו לשבור אוכל מוכח שאינם מרגלים ועשפ"ח, ובס' לקוטי מהר"ם כ' ע"פ משחז"ל אלעזר לא הלך למדין למלחמה לפי שנתגדל שם ובירא דשתית מיני' מיא לא תשדי קלא. עי' רש"י ובעה"ת ומד"ר מטות (ל"א ו') וז"ש לא אדוני שהרי כו' ובודאי לא באנו בתור מרגלים משום דבירא כו':
פסוק יא:
כולנו. עבה"ט מסורה וראיתי בס' אוהל מועד ח"ב די"ב ע"פ ירושלמי פ"א דפאה מפ"מ גוליירין של ב"ד יורדין למלחמה ונופלין וגוליירין של אחאב נוצחין. אלו משום שיש להם דלטורין נופלין. וכמ"ש חבור עצבים אפרים הנח לו. דאף שעע"ז אם הם באחדות הנח לו. וז"פ המסורה נחנו פשענו ומרינו עכ"ז אם כולנו בני איש אחד נחנו באחדות אז נחנו נעבור חלוצים ונוצחין. ובקובץ דרושים חוברת ד' סי' כ"ט הביא עפמ"ש בסוף קידושין ראיתי חי' ועוף כו' ומתפרנסין שלא בצער אלא הריעותי את מעשי וקפחתי פרנסתי. וז"ש כולנו בני איש אחד נחנו. ומדוע נחנו נעבור חלוצים לעבוד ביגיעה כל היום ללחם תקנו. ולא כחי' ועוף המתפרנסין שלא בצער. והתירוץ על זה נחנו פשענו ומרינו הריעותי את מעשי כו' ובאלשיך סו"פ מטות כ' כולנו בני א"א אנחנו וא"כ אף אם לא נעסוק בתו"מ ייטיב לנו ה' בזכות אבינו הצדיק. רק אנחנו נעבור חלוצים לעבור חלוצי צבא זכות עצמינו. אף דאמת שהי' אפ"ל גם אם נהי' נעדרי זכות עצמינו יגן עלינו זכות אבות. אך זה הוא אם גם עונות לא יהי' לנו אבל אם אנחנו פשענו ומרינו אז לא סלחת כי עון עצמנו לא נמחק פ"ש:
ולענ"ד נראה להוסיף לפמ"ש בב"מ פ"ה א' כל שהוא ובנו ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו, והק' אא"ז המהרש"א דסותר למאמר דאין התורה בירושה, וכ' דאם הוא ג"כ עוסק בתורה מועיל גם זכות אבות אבל לא כשהוא סומך רק על זכות אבות ע"ש. ולפי"ז א"ש המסורה וכפי דרך האלשיך הנ"ל. ועי' בהקדמה לשו"ת נודע ביהודא מהדו"ק מבנו הג"מ יעקבקא ז"ל. עוי"ל כאשר הי' מלחמת התבל בשנת תרע"ד וכמה מאחב"י עברו חלוצים בראש הגדוד. ועכ"ז גברה השנאה בעולם לנו. ורק למען שאנו יהודים וכמו שהלשין המן הרשע ודתיהם שונות מכל עם וכמרז"ל למה נקרא סיני שמשם ירדה שנאה לעולם, וז"ש המסורה נחנו נעבור חלוצים ונטלנו חלק בהמלחמה. פכ"ז נחנו פשענו ומרינו האשם תלוי בנו באין סבה רק יען כולנו בני איש אחד נחנו בנים לה' והבדל הדת גורמת השנאה. וה' ירחם טו) חי פרעה. פרש"י ועי' חתם סופר שבת די"ז אר"ט אקפח כ' תוס' שהוא לשון שבועה כמו חי פרעה. מ"מ נ"ל שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי. דגם יש לפרש להיפך שנשבע בחי פרעה שיצאו מזה. וכן יתפרש חי אני נאם ה' וימלא כבודי את כל הארץ כמ"ש רמב"ן בפ' שלח (י"ד כ"א). והענין מתפרש לפי המקום. והעומדים לפני יוסף חשבו שנשבע בחי פרעה שלא יצאו, ובאמת הי' כוונתו להיפך שאם יצאו חי פרעה ואם לא ימות. והרי הוציאם לאחר ג' ימים ואפי' לשמעון לא אסר רק לעיניהם ואח"כ הוציאוהו כפרש"י, כי קשה בעיני לומר שיוסף נשבע בחיי המלך ומעל בשבועתו. ומ"ש חי פרעה כי מרגלים אתם נמי אמת הוא כי השביעם על תנאי שאם לא יביאו אחיהם הקטן אז הם מרגלים בחיי פרעה, וכבר ידע שסופם להביא בנימין עמהם כמו שהתבונן מחלומות אשר חלם וכמ"ש רמב"ן א"כ נשבע באמת ולא שיקר כלל. ומ"ש רש"י כשנשבע לשקר בחיי פרעה חלילה להבין כפשוטו הרי ביארתי שאין כאן שקר כלל. ועוד רש"י דקדק בלשונו כשרצה לישבע על שקר ולא כ' כשנשבע לשקר אלא על שקר. ר"ל כשהי' מגזם דבר שהי' נראה בעיני הבריות כשקר וכיזב כמו הכא שהתעולל עלילות על בפלי צורה ואנשים חשובים לומר מרגלים. והי' נראה בעיני השרים כמגזם ומשקר. וכדי לאמת דבריו שיאמינו בו בל"ס נשבע בחי פרעה כי אז ידעו שאמת, דנאמן הוא לאדוניו. ולא ישבע בשקר בחי פרעה. וז"ש על שקר פי' על דבר שהי' נראה כשקר החזיק דבריו בשבועה חמורה בחי פרעה ומצוה להוציא מלב המלעיגים עכ"ל. ובס' חוט של חסד מבעל שבט מוסר כ' דלא הי' נשבע לשקר ונוטריקון של מרגלים מזרע ר"חל גנבתם ל"אורחת י'שמעאלים מ"כרתם ורמז במלת מרגלים את כל אשר עשו. ובתפארת יהונתן, כ' דעיקר החיות הוא חיות הנצחיים. ורשעים בחייהם קרוים מתים. ואמר כמו שיש לפרעה חיות כי זה שקר שאין לו חיים נצחיים כן מרגלים אתם. ובשם הג"ר יצחק מוולאזין כ' כי חי בפתח כינוי לכל בעלי חיים. וחי בצירי כינוי רק לד' לבדו כמ"ש מלך אל חי העולמים. וידוע כי פרעה עשה עצמו אלוה ומפני זה כשנשבע לשקר הי' נשבע בחי פרעה פי' כמו שפרטה הוא אלוה כן הדבר הזה. ועי' בס' גרש כרמל. וע"ע בפ' במדבר (י"ד כ"א) ואולם חי אני וברש"י שם. ופי' ג"כ כרמב"ם פ"ב ה"י מיסודי התורה. באדם כ' חי בצירי שהוא לשון סמיכות אבל בה' כ' חי בפתח להורות שהוא וחיי' אחת ע"ש. והנה פרעה עשה עצמו לאלוה והי' צ"ל חי בפתח אבל יוסף אמר בצירי לפי שאדם הוא ועי' בזה בבעל עקדה כאן. ומ"ש בדבריו בתוספות יו"ט פ"ז מ"ד דתמיד פ"ש היטב. וע"ע ביפ"ת ובדברי שאול ח"ת. ובתנא דב"א רבא פרק כ"ו איתא לא תשא קיימו יוסף, שנא' חי פרעה והדברים ק"ו ומה כשהי' נשבע במלך ב"ו קיים את שבועתו אם נשבע בממ"ה עאכו"כ ע"ש:
פסוק יט:
יאסר בבית משמרכם. וק' הלא לא בית משמר שלהם הי' וערש"י ובקובץ אהל מועד שנה ב' סי' קצ"א הביא עפמ"ש הרר"י מווארקי ז"ל לפרש דברי ר"ז במגילה כ"ח ולא ששתי בתקלת חבירי, היתכן שיהי' שמח ומה רבותא ורק הכוונה שכל שמחה שלו בביתו נתבטל בשעה שאירע תקלה לחבירו. כ"כ הרגיש והשתתף בצערו של חבירו עד של"ה יכול לשוש מעניני עצמו ופח"ח. וי"ל שיוסף אמר שאע"פ שתעלו לשלום כו'. בכ"ז דמיונכם יצייר לכם כאלו גם אתם יושבים בבית אסורים בהשתתפות עם אחיכם. וזה"פ בבית משמרכם. ועוד ראיתי דלכאו' למה רצה יוסף לתפוס אחד מאחיו במצרים. ואי משום דרצה להכריחם שיבואו פעם שנית עם בנימין הלא בע"כ צריכים לבא כשיכלה התבואה מביתם.. ורק דיוסף חשש שמא יביאו אחד מן השוק ויאמרו שזה בנימין. והוא לא יוכל להכחישם שאינו בנימין, ולכן בכוונה הניח לשמעון להשאיר אצלו וכשיביאו א' משוק תיכף יוליכנו למשמר ולשאול משמעון אם הוא מכירו או לא ושמעון בודאי יאמר האמת שאינו מכירו שהרי לא ידע שאחיו הביאו תחת בנימין. ובשביל זה לא יהי' יכולים אחיו להטעותו. ועמ"ש בפ' ויגש (מ"ה י"ב):
פסוק כא:
אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו וגו' ערמב"ן דלא התוודו על גוף המכירה רק שלא שמעו בצרת נפשו. עשו"ת כתב סופר או"ח סי' קל"ז. דגדול המחטיא יותר מהרגו, ומה"ט אז"ל שבוי כולהו איתניי' בי' שמשוקע בין האומות. ותחלה רצו להרגו, ואח"כ השליכוהו לבור. ולבסוף מכרוהו. ואחרון קשה מכולם. והתחנן יוסף כי ירא לנפשו שמא יחטא. והם לא האמינו בחשבם כי צר לו על גופו. ויערים שצר לו על נפשו. וז"ש אשמים אנחנו בהתחננו. ע"כ בא עלינו ג"כ שאחד מאחים ישאר אצל מצריים. ועז"א ראובן אל תחטאו בילד. ערמב"ן שהקשה דאין זכר שאמר ראובן אל תחטאו בילד, רק דראובן לא הסכים על עצתם למכור רק אמר להשליך איתו הבורה מוטב שימות ולא יחטא וז"ש אל תחטאו בילד. ובס' עשרה למאה דרוש ט' כ' עפמ"ש (בש"ב י"ב) בדוד כשסיפר לו נתן המעשה בעשיר ורש שלקח הכבשה מרש. ויאמר דוד חי ה' כי בן מות הוא וקשה הא גנב אינו במיתה. ורק דלישראל יש ג' מדות ביישנים רחמנים גומלנים. ואכזר כזה ודאי אינו מזרע ישראל. וב"נ נהרג על הגזל. ועמ"ש לעיל בפ' וישב (ל"ח כ"ד). והנה השבטים חשבו שמה שעשו ליוסף הי' ע"פ דין ולא התחרטו על גוף המכירה. והחרטה הי' רק על מדות אכזריות שלהם שלא הביטו בעת שהתחנן לפניהם. אמנם ראובן אמר שגם גוף המכירה חטא. וראי' שטרם בא אליהם ויתנכלו אותו להמיתו ויאמר ראובן אל תשפכו דם ואז עדיין לא התחנן לפניהם. וז"ש אבל אשמים אנחנו ר"ל לא על גוף המעשה רק יען אשר ראינו צרת נפשו ול"ה לנו רחמנות. ויאמר ראובן לא כן דעתי כי הלא אחרתי לכם אל תחטאו בילד "ולא שמעתם" ר"ל עדיין לא שמעתם אותו שיתחנן לפניכם. "וגם דמו הנה נדרש ולא רק מדת רחמנות רק על דמו הנה נדרש שלא הי' כדין מיתתו:
פסוק כד:
ויאסר אותו. ערש"י ובמדרש יוסף שלח לפרעה ושלח לו ע' גבורים. ורצו ליתן חבלים על שמעון וצוח שמקולו נפלו על פניהם. וקם מנשה והכהו על כתפו. והכניסו לבית האסורים אחר שמעון מכה זו אינו רק משלנו. הנה ישראל שה אחד בין ע' אומות. וחפצים ליתן חבלים לכלות את ישראל ח"ו. אך שמפון הכללי עם ישראל צוח לאלקים בתפלה ואויביו נפלו לרגליו. כי בזמן שקול קול יעקב מצפצפת אין ידים ידי עשו שולטות, אולם אם יצאו מקרב ישראל, להציק את ישראל, כמ"ש מהרסיך ומחרביך ממך יצאו, אז רע ומר גורל ישראל, ולכן אם תראה את ישראל בצער אין זה מן שונא שבחוץ רק מבפנים. אבל אי יהי' שלום בפנים אין פחד כי מקולו של שמעון יפלו כולם. וי"ל ג"כ הרעיון בפשט הפסוק (דברים כ"ג ח') אל תתעב אדומי כי אחיך הוא, כל מה שאדומי יכה אותך. הוא מאשמת אחיך, וה' ירחם על שארית ישראל:
פסוק כה:
ויעש להם כן. ראיתי בשם הה"ק הר"מ מטשערנאביל ז"ל עה"פ (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וגו' כי מלת חות אם תשום בו אות ע' אחר המ' יהי' מעות, והצדיק יש לו כח להפוך את מות ולגרום שפע ופרנסה, וזה"פ הנה עין ה' אל יראיו, שה' נתן ליראים אות ע' במתנה. ועי"ז גורמים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב' ופח"ח. ויוסף נתן ג"כ לחם לאכול שלא ימותו ברעב. וגם השיב להם מעותיהם. ועשה ממות מעות. וחלת כן בגימ' ע' וז"ש ויעש להם כן. ועי' בס' נר למאה דרוש ח':
פסוק כח:
ויאמר בתרגום יונתן מה דא עביד ה' ולא בחובין דלנא ותמוה. וכ' בס' אמרי בינה דכ' בפ"ט ויזכור יוסף את אשר חלם להם ויאמר מרגלים אתם. ולכאו"ק מה אשר חלם להם. וערש"י, ועו"ק לפי שהזכיר החלום אמר מרגלים, וי"ל דאי' במד' דפ"י החלום מאלמים אלומים היינו שעתידים לעשות עגלים אלומים לע"ז ע"י ירבעם, והי' רוצים לדונו ע"ש סופו שעתיד ירבעם לצאת ממנו, ואי' בר"ה ט"ז ב' בדיני שמים אין דנים ע"ש סופו, וז"פ ויזכור יוסף את אשר חלם להם היינו שרצו לדונו ע"ש סופו, ויאמר מרגלים אתם שהי' רוצה לדונם ג"כ ע"ש סופן שעתידין מרגלים לצאת מהם, ואי' ברש"י בפכ"ז ויפתח האחד את שקו הוא לוי וידוע דשבטו של לוי לא חטא בחטא מרגלים. וז"ש ולא בחובין דלנא דהוא שבט לוי:
פסוק כח:
ויחרדו איש אל אחיו, וקשה אמאי לא חרדו כ"א לעצמו ועי' במפו' וי"ל דכל א' לעצמו לא הי' לו צער דחייב אדם לברך על הרעה כמו על הטיבה, בברכות נ"ד א' וערמב"ן שכ' דאין רעה שלא יצמח מזה טובה דלאחריתו הוא טוב. אמנם כ"ז על צערו. אבל על צער אחרים מחויב לצער א"ע, ועי' במשפט צדק על תהלים שהביא על פסוק שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי, אם ה' נותן לאדם גדולה הוא שמח וגם אחרים משמח ונותן להם לאכול ולשתות, וזה שוש לעצמו, ואשיש גם אחרים בה' שהוא מדת רחמים. אבל תגל נפשי באלקי שהוא מדת הדין אלקים. אף שמחויב לשמוח הוא רק לעצמו אבל לאחרים אינו משמח, וז"ש ויחרדו איש אל אחיו שכל אחד הי' לו צער על אחי' אבל על עצמו לא חרד דמברך על הרעה כמו על הטובה, ועי' יערות דבש ח"א דרוש ד':
פסוק לד:
ואת הארץ תסחרו. רש"י תסובבו, וערמב"ן שנו לו מפני השלום וכו' דהי' ק"ל דלא מצינו שאמר להם כן ועי' בלקוטי בשמים ע"פ המד' ורש"י דא"ל יוסף על שנכנסו בעשרה שערי העיר והשיבו לבקש אחיהם נתפזרו. וא"כ כשאמר להם יוסף שיביאו אחיהם הקטן, מובן שאז נתן להם רשות לסבב העיר ולבקש אחיהם הנאבד, אבל ליעקב ל"ה יכולים להגיד זה יען שאמר טרף טורף יוסף, לכן הגידו לו שא"ל ואת הארץ תסחרו ומשמע לתרי אפי ומשמע ג"כ שנתן להם רשות לעסוק בפרקמטיא בארצו:
פסוק לו:
עלי היו כולנה עי' ראב"ע וספורנו. והובא בשם הגר"א מווילנא ז"ל דבפ' תולדות (כ"ז י"ג) כ' עלי קללתך בני, וק' דהו"ל לומר לא יקללך. ורק רבקה הודיעה ליעקב שלא יבא עליו צרות רק ג' הרמוזים במלת "עלי" עשו לבן יוסף, וז"ש יעקב אם תקחו בנימין הלא "עלי הי' כולנה' ר"ל אמי אמרה לי שרק ג' צרות יבא עלי ולא יותר, ורק אח"כ שהשיבו שמעון ובנימין ולא הצטער רק זמן מועט, אז הוכיח שאמת הי' בפי אמו:
פסוק לז:
את שני בני תמות. ערש"י רמב"ן ראב"ע ואוה"ח. והק' הכי יעקב הורג נפשות ובשו"ת חתם סופר או"ח סוס"י ר"ח כ' למ"ש בפי"נ יב"נ וכלב חי' מהאנשים שנטלו חלק בארץ, וזה יכונה חיה. נמצא מי שמפסיד חלק בא"י נקרא מיתה, וראובן דימה בנפשו שהוא הבכור ושני בניו יטלו ב' חלקים כמו שהי' אח"כ אפרים ומנשה, ואומר את שני בני תמות תטול מהם חלקם בא"י. ויש להוסיף דיעקב השיב בכור שוטה זה בניו הם ולא בני. שמכוון בל' תימה וכי לא בני הם, ואני אומר בניחותא דיעקב החליט ליתן הבכורה ליוסף וא"כ בלא"ה אין בני ראובן כבני יעקב, כמ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון. כבר פסק יעקב שלא יהי' אלו בני' אלא בני אביהם וראובן אינו בכור לנחלת א"י ומשו"ה קרא בכור שוטה כמו הדס שוטה שאיננו בכור גמור, וא"כ בני' הם ולא בני בניחותא ואין כאן ערבות:
ובשו"ת בנין ציון סי' קע"ד כ' דפירושו דחוק, דג"כ יקשה וכי יש לו רשות להפקיר נחלת בני' בא"י דמוחזקת מאברהם יצחק. ועוד דהרי ד' בני' הי' לו וערד"ק ורמב"ן, וכ' דהפשט דשנים מבני תמות ואם יטול חלקם בא"י ימותו ד' בני', ועי' ראב"ע ורמב"ן, והעיר בג' וכי יעקב הורג נפשות, ולמה אמר מספר שנים מבני. וגם שלא שמע יעקב לראובן וליהודה שמע, והי' ק' דאפי' כוון ראובן לעונש שמים ע"י יעקב למה תלה בבני' ולא בו כמו יהודה וחטאתי לאבי, וגם הול"ל שנים מבני ולא שני בני כאלו מדבר משני בנים מסוימים. והגם שארז"ל דיעקב אמר על ראובן בכור שוטה כו' אמנם זה בעצמו צ"ע היכן נרמז שיעקב אמר כן אדרבה השיב לראובן דברי טעם כי אחי' מת וקרהו אסון. גם הק' מ"ש תנה אותו על ידי מיותר שכבר אמר אם לא אשיבנו כו'. ונלע"ד שויכוח הי' ע"פ ד"ת דבנדרים ד"ח אשכם ואשנה ה"ז נדר גדול, וביו"ד סי' רי"ג, הרי שדיבור לעשות מצוה מקרי נדר וגם צריך שיוציא בשפתי' עס"י ר"י. ובקידושין ל"ב אב שמחל ע"כ מחול עיו"ד סר"מ ובדכ"ז נדרי אונסין וכו' ובזה ישי חילוק בין קבלה בל' נדר או בל' נידוי, דבנידוי אי' במכות די"א שאפי' ע"ת צריך הפרה מיהודה, וכ' תוס' דל"ה בידו לקיים שמא יעכבו יוסף. הרי דאפי' הי' נאנס ח"מ חל הנידוי משא"כ בל' נדר, ובשבת ל"ב ב', בעון נדרים בנים הקטנים מתים. ועפר"ד דרוש ג' דזה נהג גם באבות קודם מ"ת, והנה מד' בני ראובן יתכן שחנוך ופלוא כבר הי' גדולים, וחצרון וכרמי עדיין קטנים, וז"ש ע"י שאני נודר לך ממשכן בידיך שני בני הקטנים ואין דבר מצוה גדול חזה שנודר לקיים מצות אבי', ואם לא מקיים משפטו חרוץ שבני' הקטנים מתים. מבלי איצטריך יעקב לעשות מאומה. ומפני שידע ראובן שאולי יאמר יעקב לא אחפוץ בניך לכן תלה הדבר ברצונו שני בני תמות שלא בך תלוי אם לא תחפוץ למחול על כבודך, ואם תמחול ממילא בטל הנדר ולא ימותו ואמר סתם בני שממילא ידע יעקב דכוונתו הקטנים שתלה חייהם בנדרים, וממ"ש אם לא אביאנו אף שממילא נשמע כוונתו מ"מ בזה לא פרט נדרו בשפתיו לכן אמר תנה אותו על ידי ואשיבנו אליך שיהי' נדר ממש שפרט בשפתי', ולא נעלם מראובן שכל דברי' לא מועילים אם יקראנו אסון שבזה הוי נדרי אונסין שממילא בטל, אבל הבין מיעקב שחשדו שמא במזיד לא ישיבנו כמ"ש אותי שכלתם מלמד שחשדו יעקב. וא"כ ממילא ואת בנימין תקחו ג"כ פי' שיקחהו במזיד ולזה מועיל הנדר, אמנם יעקב אף שחשב בלבו כן שנתן רמז, מ"מ שמר מלהוציא בשפתי' חשד על כשרים מספק ולכן אמר בלבו בכור שוטה מה מועיל נדרו, ואיך אחפוץ במותם אפי' יעבור במזיד, אבל לו אמר דברי טעם שיירא שאחי' מת וריע מזלי' פן יקרהו אסון, ומה מועיל נדרך, הלא נדר אונס ממילא בטל. והבין כוונת יעקב שלא האמין לנדר ראובן של"מ באונס, ע"כ ביקש מיעקב שיתנו בידו ע"י שמקבל עליו בנידוי שאז חל אפי' באונס, ובטל יראת יעקב פן יקראנו אסון שע"כ צריך ליתן נפשו עלי' לשמרו מכל אונס לבל יהי' בנידוי, ולכן שמע יעקב ליהודה מה שלא שמע לראובן עכ"ד, ועמ"ש לקמן (מ"ג ט'):