פסוק ד:הם יצאו את העיר לא הרחיקו. אמר יוסף אם ירחיקו מן העיר אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם. קום רדוף אחריהם כל זמן שאימת העיר עליהם:
פסוק ה:הלא זה אשר ישתה אדוני בו. כלומר היאך עלה בדעתיכם לגונבו הלא ידעתם שאדוני שותה בו וחביב הוא לו והיה לכם לחוש כי מיד שלא ימצאנו הוא נחש ינחש עליו מי גנבו כי יודע לנחש וכבר נחש עליכם:
פסוק י:ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא. פ"ה מן הדין הוא להיות כאשר אמרתם שאותו שגנבו חייב מיתה אלא אעשה יותר מדאי ולפנים משורת הדין שיהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. אך קשה דלשון כדבריכם לא משמע כן. לכך נראה לפרש הכי. גם עתה כדבריכם כן הוא כאשר גזרתם על עצמיכם להיות עבדים כך היה דינו ממי שימצא בידו הגביע. עוד ארויח לכם שיהיו כל האחרים נקיים. וי"מ דקאי לעיל שאמרו הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותנו וכו' והוא ענה להם כדבריכם אשר אתם אומרים שאתם נאמנים כן הוא. אבל אחיכם הקטון שלא ראיתם אמונתו גנבו או שמעון שלא הלך עמכם. לכן אשר ימצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים כי לא ידעתם בו:
פסוק יג:ויקרעו שמלותם. אמר הקב"ה אתם גרמתם קריעת חנם לאביכם אני אגרום לכם קריעת חנם. ולבסוף מנשה שגרם קריעה זו ילקה שיקרע חצי שבטו שלא יהיה לו חלק בא"י כי אם בעבר הירדן. ויש במדרש דבאותה שעה הכו השבטים את בנימין אחיהם בין כתפיו הכאה גדולה אמרו לו גנב בן גנבית אמך גנבה התרפים. ולפי שהכוהו אחיו בין כתפיו זכה שנעשה אושפיזכין לשכינה שנבנה בית המקדש בחלקו כדכתיב ובין כתיפיו שכן:
פסוק טו:כי נחש ינחש איש אשר כמוני. כלומר אדם חשוב כמוני אין הדין שיהא חסר לדעת חכמת נחשים כדי לברר כל ספיקא ולדעת כל גניבה שיגנב לו מי הוא הגונב ואיפה היא ומאד הסכלתם עשה כשלא חסתם לזה הדבר ולא נמנעתם מלגונבו:
פסוק יח:ויגש אליו יהודה. ירושלמי וקריב לותיה יהודה תקיף ומתגבר כאריה ואמר בבעו רבוני הא בזמנא קדמייתא כד אתינא את אמרת לן מן קדם ה' אנא דחיל והאידנא את אמרת לן מן קדם פרעה רשיעא אנא דחיל לא אדכר לך ולא אשתמודע דעבדו תרי אחי שמעון ולוי בקרתא דחמור אבוהי דשכם כד עלו בגווה וקטלו כל דכורא בדיל דינה אחתין דליתא במנין דשבטייא ודלית לה חלק בפלוגת ארעא ואנא בחילי תקיף מתרויהון חי ה' אם אשלף חרבי לא אותיבנה לתייקא עד דאיקטול כל מיצראי בך אנא מתחיל ובפרעה רבך אנא מסיים:
פסוק יח:ואל יחר אפך בעבדך. מכאן שרצה לדבר קשות. ויש במדרש יהודה שאל לאחיו כמה שווקים יש במצרים אמרו לו י"ב. א"ל אקח הג' וכל אחד מכם יקח אחד. ועוד אמר שיוציא מפיו אש לשרפו. א"ל יוסף אש של תמר יכסנו. ויש במדרש כשבקש יהודה לכעוס חגרו אחיו כלי מלחמתם להראות גבורתם למצרים כדי שייראו מהם ובעטו בארץ ועשו אותה תלמים. יהודה אמר ארים קולי ואוביש כל נהרי מצרים. ראובן אמר ארים שתי זרועותי ואוציא נשימת אזניהם. שמעון אמר אשימנה כשכם. לוי אמר אחריבנה כסדום. גד אמר אחריב כל בניינם. כיון שראה יוסף שכעס יהודה כי היו שתי שערות עומדות על לבו וכשכועס בוקעות דרך בגדיו והורג כל שמגיע בהם. התחיל כמו כן יוסף להראות כחו. והיה שם אבן אחת של שיש ובעט בה ועשה אותה גל של צבורים. כיון שראה יהודה כך אמר ודאי הוא גבור כמוני נתן ידו לשלוף חרבו להרוג יוסף ולא יכול אמר ודאי זה האיש ירא שמים מיד התחיל לדבר רכות ואמר בי אדני מי שלוקח עבד מן השוק ומוצאו גנב מחזירו ומוציאו מביתו וזה נמצא גנב ואתה מבקשו לעבדך אין זה כי אם עלילת דברים:
פסוק כ:ואחיו מת. א"ל יוסף ראית אותו מת אמר לו הן עמדת על קברו א"ל הן. השלכת עפר על עיניו. א"ל לא. א"ל יוסף למה אתם מדברים דברים של כחשים. מנחש אני בגביע שהוא גדול מכם. והיו ראובן ושמעון ולוי שותקים אמר יהודה אין אחד מכם חושש חוץ ממני מפני שערבתי לנער אמר יוסף אשאל לו מי נתן לו עצה לגנוב הגביע. שמא נתתם לו עצה התחיל בנימין ואמר שלא נתנו לו עצה אלא נטלו שלא מדעתם. א"ל יוסף השבע לי. א"ל בפרישותו של יוסף אחי לא גנבתיו ולא פשעתי בו כמו שלא פשעתי ביריית חצים שנשתלחו לאחי ולא בפשיטת כתנתו שהפשיטוהו ולא בהשלכה שהשליכו אותו הבורה ולא בהטבלה שהטבילו כתנתו בדם. א"ל ומי יודע שאתה נשבע באחיך באמת. א"ל בשמותם של בני תבין ותדע שהייתי מחבבו שקראתי להם שמות על מה שאירע לו. א"ל ומה שמותם א"ל בלע בכר אשבל גרא ונעמן אחי וראש מופים וחופים וארד. וכולם נקראים על מקראות יוסף. בלע שנבלע בין האומות. בכר שהיה בכור. אשבל שנשבה בין הגוים. גרא שגר בין האומות. נעמן שהיה נעים. אחי שהיה אחי. וראש שהיה ראש וגדול ממני. מפים שהיה יפה. חופים לא ראיתי חופתו ולא ראה חופתי. וארד שירד בין האומות. אמר להם אחיכם שאתם אומרים מכרתם אותו לי וקניתיו ואראהו לכם אם תרצו. והיה קורא אותו יוסף בן יעקב והיו מסתכלים בד' דפנות הבית. אמר להם הרי הוא בפניכם והיו מבוהלים מאד. אמר להם אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרים. ויבקשו להרגו כי נתביישו מפניו ויראו ממנו והקב"ה פזרם בד' רוחות הבית התחיל יוסף לדבר עמם לשון הקדש בלשון רכה גשו נא אלי ויגשו:
פסוק כא:ואשימה עיני עליו. פ"ה וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עליו. תימא שלא מצינו שא"ל יוסף לשום עיניו עליו. לכך נראה לפרש כך מאחר שאמרת שאורידוהו שלחהו לשלום. ואם לאו אשים אני יהודה עיני עליו שלא תעשה לו רעה וקאי שימת עין ליהודה שיהודה ישים עיניו על בנימין לשמרו:
פסוק כא:כי עבדך ערב את הנער. עוד י"ל שמצינו שימת עיניו של יוסף עליו מדכתיב ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו. ולא תמותו היא שימת עין כמו שמצינו למה נמות לעיניך והיא גזרה שוה דעין עין:
פסוק כב:ועזב את אביו ומת. פי' ומת אביו כי אהבו מאד כמו שאמר לקמן והורידו עבדיך את שיבת עבדך:
פסוק לא:את שיבת עבדך. עשרה פעמים כתיב עבדיך בפרשה ולכך נענש יוסף על זאת שהיה ראוי להוליד י"ב שבטים כאביו שנאמר ואלה תולדות יעקב יוסף ולא היה לו י"ב שבטים אלא שנים. ואע"פ שבנימין הולידם נקראו על שמו כדפי' לעיל. וי"מ משכבת זרע שיצא מבין אצבעותיו כשתבעתו אשת פוטיפר גרם לו שלא יוליד אלא שני בנים והעשרה יצאו מבנימין אחיו:
פסוק לב:כי עבדך ערב את הנער. פי' וא"ת למה אני מדבר יותר מאחי כי אני ערבתיו: