פסוק ג:הבקר אור, צפרא נהר. סובר שהוא פעל כמ"ש בגמ' (פסחים דף ג') ואף שם הדר ביה במסקנא, ע"ש.
פסוק ה:נחש ינחש בו, בדקא מבדק ביה. בכל התורה ת' כעברי "נחש" כמו "לא נחש ביעקב" (במדבר כ"ט) רק הכא ת' "בדקא" ובלבן (לעיל ל' כ"ז) ת' "נסיתי" ? נראה שחשש לכבוד יוסף הצדיק שיאמר על עצמו שינחש, לכן ת' "בדק" כמו שמצינו בתלמוד (חולין צ"ה ע"ב) "רב בדק במברא" וגם לבן לא נחש, רק נסה את יעקב, וזה מותר לא לבד לבן נח אפי' לישראל, דבית תינוק ואשה אין בהן משום דרכי האמורי, אפילו להראב"ד בפ"א מ"ה עכו"ם. ונראה שהמת' סובר כהרמב"ן שהשם "נחש" הוא מן "חש" שממהר לדעת עתידות, ולבן ויוסף בדקו ונסו מה שעבר "כבר".
פסוק ח:ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב, ואכדין נגנוב מבית רבונך מנין דכסף או מנין דדהב. הוסיף מלת "מָנִין" שהם כלים, כמו "כלי מלחמתו" (דברים א' ע"א) מתורגם "מאני קרביה" והאל"ף מאני חסר. וכוונתם "ואיך נגנוב את הגביע שהוא כלי כסף ועשו ק"ו", וזה אחד מהק"ו שבתורה.
פסוק י:גם עתה, אף כען. ר"ל שמה שאמרתם הן כסף כו' כן הוא, ואתם תהיו נקיים ר"ל תשארו נקיים כמו שהייתם מקודם לכן, ולכן אשר ימצא אתו יהיה לי עבד.
פסוק כב:לא יוכל, לא יכול, במשנה תורה ת' "לא תוכל, לית לך רשו" משום ששם הוא מצוה שצוה הקב"ה אבל הכא הוא כפשוטו שרשאי אבל הוא נגד היושר לעזבו.
פסוק כב:ומת, ומית. לכאורה משמע שקאי על יעקב, כי הפסוק "כי אין הנער ומת" מוכיח ששב על אביו, אבל הת"א שת' לעיל (מ"ב ל"ח) "אתון, מותא" משמע שיהודה מקיים דברי אביו. וכתיב"ע ששב על בנימין וכרש"י.
פסוק ל:ונפשו קשורה בנפשו, ונפשה חביבא ליה כנפשה. ר"ל נפש יעקב.