א וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ ב הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃ ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ ד פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃ ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃ י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שילה (שִׁיל֔וֹ) וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃ יא אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עירה (עִיר֔וֹ) וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סותה (סוּתֽוֹ׃) יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃ יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיּ֔וֹת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ יד יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃ טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר׃ יח לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה׃ יט גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב׃ כ מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃ כא נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר׃ כב בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר׃ כג וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃ כד וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃ כה מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃ כו בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙ין֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ כז בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃ כח כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃ כט וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃ ל בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ לא שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃ לב מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃ לג וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ואגידה לכם, בקש יעקב לגלות את הקץ... והתחיל אומר דברים אחרים. ע"כ. אין רש"י אומר: והתחיל לברכם, אולי משום ששלושת הבנים הראשונים לא זכו לברכה כי אם לתוכחה בלבד. אך מכיוון שלהלן (כח ד"ה וזאת אשר דבר להם וכו') מפרש רש"י שבירך את כולם, היה יכול לומר גם כאן, לכאורה, והתחיל לברכם, ואם אינו עושה כן, הרי זה קצת קשה.
פסוק א:
אבל גם יש קושי ענייני, שהרי מדבריו של רש"י והם דברי הגמרא פסחים נו ע"א, משמע כאלו בירך את הבנים במקום לגלות להם הקץ, ורק עשה כן משנסתלקה ממנו שכינה, כלו' אלמלא נסתלקה, היה מגיד להם אחרית הימים ותו לא, והרי ברכת הבנים כשלעצמה עניין הוא, ולא "במקום". ועוד, יצחק צריך השראה מיוחדת כדי לברך (כז, ד), ואלו יעקב מברך דווקא אחר ששכינה נסתלקה ממנו - "מכיוון שנסתלקה ממנו שכינה, ברכם", וזה קשה. (פ' ויחי תשמ"ז, תשנ"ט)
פסוק א:
העמק דבר ד"ה ואגידה לכם. "אחרית הימים" מוסב על "סוף ימי התקופה שהמדבר עומד בו" ולאו דווקא על ימות המשיח. (פ' ויחי תשנ"ח)
פסוק ג:
רש"י ד"ה יתר שאת, ...בכהונה... . ד"ה ויתר עז, במלכות וכו' (בראשית רבה צט, ו). כלו' שני חלקים, ואלו אונקלוס מדבר בשלושה - "תלתא חלקן - בכירותא כהונתא ומלכותא", כלו' אין שני האחרונים פירושם של הבכורה ותוכנה, כי אם נוסף עליה.
פסוק ג:
לאונקלוס יהיה קשה, מהו תוכנה של הבכורה מעבר לכהונה ומלכות, ואלו לרש"י קשה, לשונו בד"ה אל תותר, אל תרבה ליטול כל היתרות הללו, שהרי לשון "כל" מצריך לכאורה יותר משניים בלבד. (פ' ויחי תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק ג:
והנה בתנחומא (פ' ויחי ט) נחשבת הבכורה לאחד משלושה יתרונות, כלו' כדברי אונקלוס, ואולי צריך לומר שהיתרון השלישי (הראשון?) הוא הכבוד שניתן לבכור ושני החלקים בירושת האב. (פ' ויחי תשס"ב) ורא"ם כתב שלא הזכיר רש"י את הבכורה ליטול פי שנים, כי כבר נתנה מתנה זו ליוסף (למעלה מח, כב), וכאן לא דיבר אלא על העתיד.
פסוק ה:
"שמעון ולוי אחים". תהיה מגמתם של המפרשים בזה לשבח או לגנאי (ראה רש"י רשב"ם, רמב"ן, ראב"ע, חזקוני ורד"ק), בוודאי יש משהו מן החיובי באיזכורה של אחוה זו אשר הסתיימה באורח טרגי במעשה זמרי ופינחס, והוא פן נוסף, דרמתי, של יחסים אלה.
פסוק ה:
זהו המקום היחיד בתורה שבו שמעון ולוי שווים בכל דבר, ובדין הם שווים, שהרי שווים היו הן במעשה שכם הן במעשה יוסף. השאלה שלי היא אימתי ובשל מה הופר שוויון זה. הניחא שבחטא העגל הצטיין שבט לוי (שמות לב, סו), אבל לפי חז"ל הופלה לטובה עוד במצרים ולא אדע, על סמך מה קבעו כן. כל ענין שבט לוי - הפלייתו לטובה ומעמדו בהלכה - ראוי לבדיקה שיטתית גם במקרא וגם במדרש. (פ' ראה תשס"ז)
פסוק ה:
וזה שרש"י מזכיר (ו ד"ה אל תחד כבדי) את מעשה קרח בגנותו של השבט, הרי בסופו של דבר היה זה מעשה יחיד - לעומת נטייתם ממנו ית' של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון והרבים מבני שבטו שהלכו אחריו ותמכו בו. והנה עם שוני זה נשארה על שניהם קללת יעקב המשותפת - "אחלקם ביעקב" וגו'. (פ' ויחי תשנ"ג, תשנ"ז, תשנ"ט)
פסוק ה:
וראה דברי רש"י להלן (שמות ה, ד ד"ה לכו לסבלתיכם), לפיהם לא היתה מלאכת השעבוד על שבט לוי, והם דברי שמו"ר ה, טז. מה אפוא הביא לידי הפלית השבט לטובה. (פ' שמות תשנ"ט) ור' מדרש תנחומא לפ' קורח (יד) שכתב: לוי היה עשירי, ונתנו (יעקב) מעשר למקום. ור' עוד שם מדוע נחשב לוי עשירי. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל (לב, כד). ור' רמב"ם (הלכות עבודה זרה א, ג) ששבט לוי לא עבדו עבודה זרה במצרים כשאר ישראל. ובילקוט מעם לועז לספר שמות (עמ' ט) הביא מספר טעמים מדוע פרעה לא שיעבד את שבט לוי.
פסוק ה:
רש"י ד"ה שמעון ולוי אחים, בעצה אחת על שכם ועל יוסף... על כרחך שמעון ולוי הם וכו'. ותמוה שלמעלה (לז, יט) אין רש"י אומר דבר באשר לעושי המעשה. ובאשר לעצם הקללה תמוה בעיני, הרי האחים השביעו זה את זה שלא לגלות את המעשה ואף שיתפו אותו ית' בשבועתם, כדברי רש"י למעלה (שם, לג ד"ה חיה רעה אכלתהו), ולכאורה לא ידע יעקב אפוא דבר על אירוע זה עד יום מותו. (פ' ויחי תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ז, תשנ"ט)
פסוק ה:
ור' רש"י להלן (ט ד"ה מטרף) (פ' ויחי תשס"א)
פסוק ה:
רש"י ד"ה מכרתיהם, לשון כלי זיין, הסייף, בלשון יוני מכי"ר, דבר אחר, מכרתיהם, בארץ מגורתם נהגו עצמן בכלי חמס וכו'. ושני הפירושים קשים. הראשון - משום שקשה להניח ששורש יווני נשתרש בלשונה של תורה, ובזה ובכל מעין זה תמיהני על כוונת רש"י - כלום כל הלעזים שהוא מציין כשרשי מלים עבריות אכן נקלטו בלשה"ק? אספתי רבים, אך לא מצאתי מכנה משותף שיבאר את השיטה. והפירוש השני - משום שלפיו התיבה "מכרתיהם" היא תפֵלה והעיקר חסר מן הספר. ומכל מקום אין לפיו בפס' זה כל הערה שלילית לגבי שני האחים ואין בו משום בסיס להמשך, לשלילה שבפס' הבא. (פ' ויחי תשמ"ז, תשנ"א, תשנ"ד, תשנ"ט) ורא"ם לפס' כב כתב שתיבות אלו נטלו הגויים מלשון תורתנו. ור' נחלת יעקב שלשון הקודש אב לכולן וכולן יונקות ממנה. ועל הפירוש השני ר' דבק טוב שדרך העולם שנלחמים עם הרחוקים ומשלימים עם הקרובים, והם השתמשו עם הרציחה שהיא חמס בידם, אף במקום מגוריהם.
פסוק ו:
רש"י ד"ה אל תחד כבודי, כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר - אתה כבודי, אל תתיחד וכו'. וקשה לי, למה צריך רש"י להביא ראיה לכגון דא מפס' בישעיה, והרי סביר - אף אם לא הכרחי - לפרש כך גם את הרישא של הכתוב: "בסודם אל תבא, נפשי", ולא משום הסימטריה של שני אברי הכתוב. (פ' ויחי תשמ"ה)
פסוק ו:
ברם, קצת קשה פירוש יפה זה, כי היינו מצפים לשימוש במילת "עם", או אפילו ב"את", ולא באות השימוש בי"ת. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק ו:
ואולי אין רש"י רוצה להשוות פירושם של שני אברי הכתוב, כלו' גם "תבוא" כגוף שלישי, משום שאז היה צריך לומר: תבואי, לשון נקבה, ומה גם שבתחילת הדיבור הוא מקפיד על מין הנושא. ועוד, פירוש זה יהיה מנוגד לטעמי המקרא. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק ו:
יוצא שיש כאן משום אי־סימטריה בין רישא לסיפא של מחצית הראשונה של הכתוב, וזה נשאר קשה. (פ' ויחי תשנ"ח)
פסוק ו:
עוד קשה, שבדיבור הקודם מפרש רש"י "תחד" כגוף שלישי, ולא כמו כאן, וגם הראיה מדברי הימים א' אינה משכנעת - ראה שם (ו, כב-כג), שהרי שם אכן התכלית היא למנות את כל שולשלת היוחסין, מכיוון שכך, יש מקום למנות גם את יעקב, ואלו בריש פ' קרח היה די באיזכור אבי קרח בלבד, כרגיל, ורק משום שנמנו שם שני דורות נוספים בולט אי איזכורו של קרח. (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק ו:
גם קשה לי, כלום מקובל הוא לרשת שלשלת יחוסו של אדם, והרי הוא היה לפחות מחימשיו של יעקב אבינו ע"ה, ולמה איפוא יאמר בן יעקב? (פ' ויחי תשנ"ט)
פסוק ו:
"כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור". והרי על מעשה שכם נתנו נימוק לא רק סביר אלא גם משכנע - "הכזונה" וגו', ולמה אפוא כורך יעקב את שני המעשים יחד לשלילה? אלא שמעשה מכירת יוסף, ובעיקר - ההצעה להורגו - מוכיח שגם ביסודו של מעשה שכם היתה אלימות לשמה. שמעתי. (פ' וישב תשנ"ב)
פסוק ו:
רש"י ד"ה וברצנם עקרו שור, ...את יוסף שנקרא שור, שנאמר "בכר שרו הדר לו" (דברים לג, יז) וכו'. כאן יש רמז לכך שיעקב נתוודע על דבר מכירת יוסף. ור' מה שכתבתי למעלה (מו, כט).
פסוק ו:
רש"י ד"ה ארור אפם כי עז, ...וזהו שאמר בלעם, מה אקב לא קבה וכו' (במדבר כג, ח). ע"כ. סילק את הקללה מהם ואמרה כלפי דבר אחר. מסתבר שאין כוונת רש"י לומר, שבלעם ידע את לשון ברכותיו של יעקב את בניו, אבל הכוונה לומר שזהו אותו הרעיון, שלא לקלל אדם אלא תופעה. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק ו:
ראה מה שכתבתי למעלה (לד, ל-לא). (פ' וישלח תשנ"ד)
פסוק ז:
רש"י ד"ה אחלקם ביעקב, ...נתן לו תפוצתו דרך כבוד. ע"כ. קשה, במה עדיף לוי על שמעון (לפי שעה), שמגיעה לו פרנסה מכובדת יותר? והרי בשני המעשים - שכם ומכירת יוסף - לכאורה היו שווים. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק ז:
וקשה גם בכיוון ההפוך, שכן לפי הרישא של פירושו - "שלא יהא לוי במנין השבטים" - רק לוי נענש, ובמה הוא גרוע משמעון? (פ' ויחי תשנ"ד)
פסוק ז:
ושמא רוצה רש"י ליצור כאן מעין איזון - כל אחד משניהם נענש בדרך מיוחדת. (פ' ויחי תשס"א) ור' רש"י לספר במדבר (א, מט) שכתב: אך את מטה לוי לא תפקד - כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל. ע"כ. נמצא שגם אי־מניתו במנין השבטים, עדיפות היא לו. ור' מה שכתבתי למעלה (ה).
פסוק ח:
"יהודה אתה יודוך אחיך". ראה דברי ר' שמעון בר יוחאי בבראשית רבה ע"א שלא יאמר איש ראובני אלא... אבל יאמר יהודאי אני וכו', והם לכאורה יסודו של תרגום אונקלוס לתרגם עברי בס' בראשית במלה עבראי, אך החל בס' שמות - יהודאי. (פ' ויחי תשס"ה)
פסוק ח:
רש"י ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך, ...התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וקראו יעקב בדברי ריצוי וכו'. הנתון בסוגריים הוא לכאורה תוספת על דברי רש"י, אך מכל מקום - למה באמת לא הוכיחו על זה? (פ' ויחי תשנ"ו) ברש"י השלם על אתר הע' 27 כתב: והוא שכרו של יהודה על ההודאה.
פסוק ח:
ור' מה שכתבתי שם (בפ' לח). (פ' ויחי תשנ"ח)
פסוק ט:
רש"י ד"ה גור אריה, על דוד נתנבא, בתחלה גור, "בהיות שאול מלך עלינו, אתה הייתה המוציא והמביא את ישראל" (שמואל ב' ה, ב), ולבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם וכו', וכן תמוהים הכינויים "עלינו" "עליהם" - תחילה בלשון מדברים ואח"כ בלשון נסתרים. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק ט:
"...מטרף בני עלית". אלמלא טעמי המקרא, היה אפשר לפרש: מטרף בני, דהיינו יוסף, עלית. ולא ידעתי, למה בעל שפתי חכמים (אות ק) מוכיח כך בפלפול כשיש טעמי מקרא. ועכ"פ מענין שדווקא יהודה הוא זה שזוכה לתואר "בני". ור' רא"ם.
פסוק ט:
רש"י ד"ה מטרף, ממה שחשדתיך, בטרוף טורף יוסף וכו'. משמע שלדעת רש"י יעקב ידע על מעשה הבנים, והשוה למעלה. (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק ט:
ולמה יחשוד דווקא ביהודה, אחר שחשד גם בשמעון ולוי - ראה רש"י למעלה (פס' ו ד"ה וברצונם עקרו שור)? ועוד, אצל שמעון ולוי מדובר לכאורה בידיעה (עם הבעיתיות שבדבר, כאמור למעלה), ואם כן, מה שייך עוד חשד ביהודה? (פ' ויחי תשנ"ו)
פסוק ט:
ועוד, משני המקומות יוצא שרש"י סובר, כי בסופו של דבר ידע יעקב כל פרטי מכירת יוסף, וראה מה שכתבתי למעלה (מו, כט; מט, ו). (פ' ויחי תשס"ח)
פסוק י:
רש"י ד"ה לא יסור שבט מיהודה, מדוד ואילך, אלו ראשי גלויות שבבבל, שרודים את העם בשבט, שממונים על־פי המלכות (סנהדרין ה ע"א). ע"כ. גם אם אין זה אלא מלכות מטעם, הניחא בזמן הגמרא, אולי כדי למצוא תנחומין ותקוה. אבל דברי תורה לנצח נאמרו, ומה אפוא בהבטחה זו מאז תום שלטון ראשי גלותה ואילך? ור' גור אריה שאף־על־פי שגם ראשי גלויות פסקו, אין זו הסרה, כי אין הסרה זו אלא לשעה אבל עתידה השררה לחזור אליהם.
פסוק י:
ור"ע ספורנו כתב: כשתהיה לו המלכות לא יסור שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל, אבל כשנפלה המלכות ביד האומות, לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום אבל נפסד לגמרי, כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה אבל אבד לגמרי, ולא תיפול "הסרה" על הבלתי נמצא כלל.
פסוק י:
ובשל"ה הק' על אתר (דרך חיים תוכחת מוסר ג) כתב: והפוקרים אשר פוקרים ואומרים הלא אין לכם אף זו, דהיינו ראשי גלויות ונשיאים, הם לא מבינים דברי חז"ל, דברי חכמים וחידותם ומשליהם הנעימים. כי עניינם הוא, שענין "שבט" וענין "מחוקק" מורים על אנשים גדולים וחשובים, ובדור חכמינו ז"ל שהיה רבן גמליאל נשיא, הראו באצבע עליהם "אלו הם שנתקיים בהם לא יסור". ואח"כ בכל דור ודור, שנמצא לפעמים באיזה מדינה ומדינה אנשים חשובים בחצר המלך, ונושאים חן בעיני המלך והשרים, אזי נאמר בוודאי אלו הם מיהודה, ובהם נתקיים "לא יסור". וכן הוא בכל דור ודור לא ימנע אנשים חשובים מיהודה, ואם אינם במלכות זה הם במלכות אחר. ואף בעוונותינו הרבים שנעלם ממנו להכיר את כל אחד מאיזה שבט הוא, מכל מקום ברוך הוא היודע והמקיים את דבריו. וכלל הענין שלא תפסוק מיהודה ממשלה, יהיה ממשלה גדולה או קטנה, ודבר זה יהיה נוהג עד שיבוא משיח, ואז עליו יקהתו כל העמים וימלוך בכיפה עולמי עד. ורבותינו ז"ל שאמרו אלו נשיאי ארץ ישראל וראש גלויות שבבבל, לפי דורם אמרו.
פסוק י:
ד"ה ומחקק מבין רגליו, תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל. ע"כ. ר' ב"לפשוטו של רש"י" שנשיאי ארץ ישראל היו בעלי סמכות וכח השפעה פחותים מאלה של ראשי הגלויות שבבבל. (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק יא:
רש"י ד"ה אסרי לגפן עירה, ...ולשורק בן אתון אחד. ע"כ. כלו' רש"י מסב את תיבת "בני" על "אתון" ולא על "יהודה", ולכאורה זה שלא כטעמי המקרא. ואולי רש"י מכריע שהמונח מפריד פחות מן הטפחא. וראה מה שכתבתי למעלה (ט). (פ' ויחי תשנ"ו)
פסוק יא:
עכ"פ זהו פירוש דבריו: וכן "בני אתונו" בענין זה. דהיינו, אין לראות גם ביו"ד זו אלא יפוי פיוטי. (פ' ויחי תשס"ג)
פסוק יא:
רש"י ד"ה אסרי, ...ואונקלוס תרגם במלך המשיח וכו'. לא משיח ממש אלא בלעתיד לבוא. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק יא:
שם. ...ואף רבותינו פירשו בגמר לשון הסתת שכרות במסכת כתובות (קיא ע"א), ועל היין שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה. חכמים דרשו את הכתוב בענין אחר, פירשו תיבת "סותה" מלשון הסתה. (תשס"ג)
פסוק יג:
רש"י ד"ה וירכתו על צידן, סוף גבולו... כמו "ולירכתי המשכן" (שמות כו, כב). ואכן גם שם אומר רש"י: לשון סוף וכו'. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק יג:
"זבולן לחוף ימים ישכן... יששכר חמר גרם". בברכות יעקב הם מתברכים שלא על־פי סדר לידתם (ל, יח, כ) וכן הוא בברכת משה את השבטים (דברים לג, יח) "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך". אם אמנם דברי התנחומא (פ' ויחי יא) שזבולון הוא המפרנס ויששכר העוסק בתורה, קובעים סדר זה גם כאן וגם שם, הרי יש בכך גם משום רמז. (פם' ויחי תש"ס) וכן כתב רא"ם.
פסוק יד:
"יששכר חמר גרם". ר' דבר נחמד על אודות הציון "חמר גרם" בדברי שפתי חכמים (אות ש, למעלה ל, טז). (פ' ויצא תש"ן)
פסוק טו:
רש"י ד"ה וירא מנחה כי טוב, ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה וכו'. לשון רש"י קשה, ומסתבר שכוונתו לומר מעין: ראה שחלקו הוא טוב ואינו מצריך יגיעה, על־כן נטל עול תורה הצריכה מנוחה והשקט. (פ' ויחי תשנ"ט)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ויט שכמו, השפיל שכמו וכו'. הרי זה ד"ה שאינו על־פי סדר הכתוב, ואין כאן הערה בס' "יוסף הלל", אף שבדרך כלל נדרש לכגון דא. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק טו:
וראה תרגום אונקלוס שרש"י מביאו, והוא שונה לגמרי מן התמונה המקובלת של יששכר שרק לומד תורה ואינו עוסק בגשמיות, אותה הוא מקבל מזבולון. וכאשר רואים היום את יוצאי הישיבות והם לעתים קרובות חמושים, מתגשמים שני הפירושים - הספרא והסייפא. (פ' ויחי תשנ"ד)
פסוק טז:
רש"י ד"ה כאחד שבטי ישראל, כל ישראל יהיו וכו'. לפי הפירוש הראשון - כל ישראל מאוחדים כאחד, ולפי השני - כאחד מתוך שבטי ישראל, והוא דוד המלך. (פ' ויחי תש"ן)
פסוק יח:
רש"י ד"ה לישועתך קויתי ה', נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וכו'. והוא מוסב על שמשון המוזכר בד"ה הנשך עקבי סוס שבפס' הקודם. ולא ידעתי, מה שייך שמשון דווקא לפס' זה. ועי' "מלכה של תורה" המאריך - משום מה בתוך סוגריים - אך דבריו צריכים טעם. (פ' ויחי תשנ"ז)
פסוק יח:
ולכאורה אין זה אלא אסוציאציה, מכיוון שהזכיר את שמשון בד"ה הקודם. ועכ"פ צריך עיון. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק יט:
רש"י ד"ה גד גדוד יגודנו, ...וכשהוא מדבר בל' יפעל, אינו כפול, כמו יגוד ינוד, ירום וכו'. וקשה לי, כיצד מביא רש"י את הצורה יגוד שבכאן, שאותה הוא רוצה לבאר על־פי הדוגמות האחרות. (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק יט:
אלא שיש מקרים רבים כאלה אצל רש"י. (פ' ויחי תשנ"ח)
פסוק יט:
רש"י ד"ה והוא יגד עקב, כל גדודיו ישובו על עקבם וכו'. התנבא שיחזור לדרכו באותו הגדוד שבא עמו, שלא יחסר ממנו איש. וכבר אונקלוס מתרגם־מפרש כך. (פ' ויחי תש"ס)
פסוק כ:
"מאשר שמנה לחמו". באשר ללשון הנקבה בקשר ל"לחם", ראה ראב"ע על אתר שכתב: ופה לחם לשון נקבה, וכן בית ומקום ויד ואש ועין ורוח וארץ וארון ועם (כל אלו שמות עצם הנמצאים במקרא במין זכר ובמין נקבה). אבל ראה גם ר' יהודה אבן בלעם (ירמיה יא, יט) האומר שם כי לשון הנקבה באה כאן משום ש"לחמו" בא במובן ארצו. (פ' בהר תש"ס, בשעת עריכת הספר)
פסוק כב:
רש"י ד"ה בן פרת, בן חן. והוא לשון ארמי - אפריון נמטייה לרבי שמעון (בבא מציעא קיט ע"א). ורש"י שם מפרש: חן שלנו. ור' בגליון הש"ס (שם) גירסת הערוך והוא לשון חוזק ע"פ לשון הפרסית (!), כמו יישר כוחו, חילו, ובפירוש השני שם - ברכה, ומלשון בן פרת, כלומר יפרו וירבו חכמים ונבונים כמותו (כריש לקיש). ובוודאי שאין קשר לתיבה "אפריון" שבשיר השירים (ג, ט) שאין לה אח במקרא, ומשמעה אהל או בנין. (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק כב:
רש"י ד"ה בנות צעדה עלי שור, בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל וכו'. כאן משתמש רש"י בתיבה "שור" בשני המשמעים גם יחד - שור: חומה, שור: להסתכל, וזה תמוה בהשוואה למה שהוא כותב בהמשך, וכמה שכתבתי שם. ושמא היה קיים אצלו מושג כמו חומה להסתכל ממנה, כלו' שכל תכליתה אינה אלא זה? (פ' ויחי תשס"א)
פסוק כב:
ולכאורה משמע כך גם מן הדיבור האחרון: בנות צעדה עלי שור, להסתכל בך בצאתך על מצרים. (פ' ויחי תשס"א)
פסוק כב:
רש"י ד"ה שור, כמו לשור. ד"א עלי שור - בשביל לשור, וכו'. ולא ידעתי, מה בין שני הפירושים. ועל כל פנים נראה הביאור "שור" - ראייה, כאמור למעלה בד"ה בנות צעדה עלי שור, משום ההקבלה "עלי עין... עלי שור", ולכאורה זה פשוט. ור' באר יצחק ש"דבר אחר" הכתוב בספרים הוא טעות סופר וצריך למחקו.
פסוק כב:
מכל מקום, בלשון שו"ר - ראה, ביארתי לעצמי עוד מכאן את מאמרם ז"ל "האהבה מקלקלת את השורה" (סנהדרין קה ע"ב), כלו' - את הראיה. (פ' ויחי תשנ"ג)
פסוק כב:
ובאשר לדיבור המתחיל בפרשה כולה, נראה שהסדר ראה כאן שטח הפקר. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק כה:
רש"י ד"ה ברכת שדים ורחם, ברכתא דאבא ודאמא, כלו' יברכו המולידים והיולדות וכו'. והוא ע"פ אונקלוס. אך הדברים לא יובנו בלא ד"ה הבא המפרש את התיבה "שדים" מלשון ירה יירה. (פ' ויחי תשנ"ט)
פסוק כו:
רש"י ד"ה תאות, אשמול"ץ, כך חברו מנחם בן סרוק. ע"כ. אין זה מובן כלל, אך כך הגירסה בחומש המאור. וראיתי שבכלל רש"י לפס' זה שם שונה מאד וגם מדפו"ר. (פ' ויחי תשנ"ט)
פסוק כו:
ד"ה לפס' זה אינם על־פי הסדר. דומה שכך קורה במיוחד בפרק שירה. (פ' ויחי תשנ"ח)
פסוק כז:
רש"י ד"ה בנימין זאב יטרף, זאב הוא אשר יטרף, נבא על שהיו וכו'. שפתי חכמים (אות א) מבאר - לענ"ד ללא כל הכרח - במידה מוגזמת כנגד טעמי המקרא וגם כנגד הסימטריה שבפס' שירי זה. (פ' ויחי תשס"א)
פסוק כז:
רש"י ד"ה יחלק שלל, ...ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש. ע"כ. וראה תרגום אונקלוס, ואין לשאול, מה לכהנים ושבט בנימין. (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק כז:
יש ויש, וכלשון אונקלוס: בארעיה תשרי שכינתא... יתבני מקדשא! כלו' הברכה אינה על בני השבט כי אם בכך שבשטחם נעשים הדברים. (פ' ויחי תשס"א)
פסוק כט:
האריכות שהיתה בתיאור מקום מערת המכפלה טעונה ביאור, ומה גם שאחר כל זה חוזר הכתוב (נ, יג) על תיאור זה פעם נוספת, וכאלו האמור בריש פ' חיי שרה אינו מספיק. (פ' ויחי תשמ"ח) וז"ל שאלתו התשיעית של אברבנאל על אתר: בריבוי הסימנים אשר נתן יעקב במערה, במקומה וקנינה, וממי קנאה ומי אלה הנקברים בתוכה, ושאר הדברים כולם שזכר בקניינה, שייראה היותם מותר וללא צורך. ור' שם שביאר באריכות כיצד בא הפירוט בדבר המערה וקניינה, להסיר כל ערעור אפשרי.
פסוק לא:
"...שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו". הלשון הסתמי "קברו" קצת תמוה, שהרי למעלה (לה, כט) מסופר במפורש "ויקברו אתו (את יצחק) עשו ויעקב בניו". לכאורה צריך לומר שתיאור מפורט של הקבורה היה מסבך את הסיפור. גם אפשר שיעקב לא רצה להזכיר את עשו. ואף אפשר שקיצור זה בא כדי להשוות את קבורת יצחק לקבורת אברהם, שגם עליה אנו יודעים פרטים (כה, ט), וכשם שאין יעקב מפרט את כל זה כך אינו מפרט את זו.
פסוק לא:
ומ"מ, קצת קשה לשונו של יעקב שאינו אומר "את אבי", ולא ראיתי הערה בנדון.
פסוק לא:
ואגב עולה כאן השאלה, למה אין הכתוב מזכיר את פטירתה של לאה, והרי את פטירת שרה אמנו הכתוב מפרט, ואת אי אזכור פטירתה של רבקה רש"י מתרץ (לה, ח ד"ה תחת האלון), גם מותה של רחל מתואר, ואלו מות לאה עובר בשתיקה. (פ' ויחי תשמ"ב, תשמ"ח, תשנ"ז, תשנ"ט) ור' מש"כ למעלה (כג, ב).
פסוק לא:
ויתרה מזו. בולט כאן אי איזכור התואר "אשתי" לעומת "אשתו" גם אצל שרה וגם אצל רבקה. והוא קשה במיוחד בשעה שיעקב מבקש מבניו לקבור אותו בארץ, דבר שכרוך בו טורח רב. ואגב כך עולה אצלי השאלה, היכן נקברו זלפה ובלהה? (פ' ויחי תש"ס) ור' דעת מקרא שהחסיר הכתוב את הכינוי "אשתי", כי שמר אותו לרחל בלבד (למעלה מו, יט - "אשת יעקב"). באשר לזלפה ובלהה, ישנה מסורת המזהה את מקום קבורתן במרומי העיר טבריה - "קבר האמהות".
פסוק לב:
"מקנה השדה והמערה" וגו'. פס' בלתי מובן לי. ולכאורה צריך לפרש כאלו כתוב: במקנה (שקניתי) וכו', וראוי לבדוק בתרגומים ללעז, כי גם תרגום אונקלוס וגם תרגום יונתן בן עוזיאל אינם מוספים דבר. (פ' ויחי תשמ"ט)