פסוק ב:ושמעו אל ישראל אביכם, וקבילו אולפן מן ישראל אבוכון. הוסיף מלת "אולפן" באשר לא צוה להם יעקב שום דבר לשמור ולעשות. ורק למדם מוסר, ות' "מוסר לא לקחו, אולפן לא קבילו" (הר"ר יהודה בעהאק בתוס' מלואים לס' לחם ושמלה).
פסוק ג:כחי וראשית אוני. חילי וריש תקפי. הוא כמו שת' לקמן (דבריה כ"א י"ז) "כי הוא ראשית אונו" ריש תוקפה.
פסוק ג:יתר שאת ויתר עז, לך הוה חזי למיתב תלתא חולקין בכירותא כהונתא ומלכותא. ר"ל לך היה ראוי ליקח ג' יתרונות בכורה שיש לה פי שנים, כהונה כמ"ש רש"י שאת לשון נשיאות כפים, ועוז היינו מלכות. כמו ויתן עוז למלכו וכמ"ש רז"ל "אין עוז אלא מלכות" וכ"ה בב"ר פ' צ"ח, עכשיו שחטאת נתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה. אבל פרש"י משמע שפי' לא כהת"א והמ"ר, וכוונתו. "יתר שאת ויתר עז" יתרון היה לך בשאת שהיא הכהונה ע"ש נשיאת כפים, ויתרון היה לך בעוז שהיא המלוכה, ר"ל גם בכהונה גם במלכות היה מגיע לך ע"פ הדין פי שנים יען כי בכור אתה כמו שאמר מקודם "חילי וריש תוקפי".
פסוק ד:פחז כמים אל תותר, על דאזלתא לקבל אפך הא כמיא ברם לא אהניתא חולק יתיר לא תסב. ר"ל בעבור שהלכת לקראת כעסך אשר כמים לכן לא תהנה וחלק יתרון לא תקח, וראיתי בבכורי העתים בשם החכם מהר"י ייטלס שהגיה "אבך" בבי"ת ר"ל "נגד אבוך" וזהו טעות, כי "לקבל" לא יורה בכל מקום על ההתנגדות, כ"א גם על קרבת המקום והמצב אם גשמי או מוסרי, והת"א פי' כפשוטו שמהרת לקראת אפך וכעסך כמים לתבוע עלבון אמך כמו שדרשו רז"ל. ואפא הוא תרגום מלת "פנים" בעברית, המורה לפעמים על פנים נזעמים, כמו "ופניה לא היו לה עוד".
פסוק ד:ברם לא אהניתא חולק יתיר לא תסב, הלשון מוקשה מאד, מה כוונתו? אבל לא נהנית, לכן לא תקח חלק גדול? ולכן נ"ל שהמלות "ברם לא אהניתא" הם תרגום "אל תותר" ור"ל לכן לא תהיה נהנה מן היתרון שראוי לך ובא פה. "אהניתא" עבר במקום עתיד. ומלות "חולק יתיר לא תסב" הן מלות הבאות להסביר הענין היטב. ואולי המלות "חולק יתיר לא תסב" היא נוסחא אחרת.
פסוק ד:כי עלית משכבי אביך, ארי סלקתא בית משכבי אביך, לא ת' "אדרין בית משכבא" כמו שת' (לעיל מ"ג ל') כי הלשון "עלית" איננו נופל ע"ז.
פסוק ד:אז חללת יצועי עלה, בכן אחלתא לשווי ברי סלקתא. שוויא הוא יצועי, עי' ערוך ערך שווי, וכן "וישתחו המלך על המשכב (מ"א א' מ"ז) ת' "על שוויא" אמרו בלבבכם על משכבכם (תהלים ד' ה') ת' "על שווייכון" וכדומה הרבה.
פסוק ד:ברי סלקתא. לכאורה אמרתי שהוא ט"ס וצ"ל "כד סלקתא" ויותר נכון לומר כי משנוי מלת "עלה" שהיא לנסתר ממלות "אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת" שהן לנכח נראה כאלו פנה יעקב את עצמו ליתר בניו, ואמר "עלה" ! אמת, כי עלה וחלל יצועי אביו, אבל הת"א ברצותו להסביר. הדבר כפל כאלו היה כתוב "בני עלית" ! ות' "ברי סלקתא" ! ועי' ברמב"ן.
פסוק ה:שמעון ולוי אחים, שמעון ולוי אחין גַבְרִין גִבָּרִין, המליץ אחים בהיותם בעצה ובגבורה אחת ר"ל אנשים גבורים, ואפשר גַבְרִין גִבָּרִין הוא נ"א והוא ג"כ פירושו של אחים.
פסוק ה:כלי חמס מכרותיהם, בארע תותבותהון עבדו גבורא, הוא כפרש"י "מכורותיהם מל' מכורותיך" (יחזקאל ט"ז) ר"ל ב? שגרו בה את"כ עשו חמס ואף שהשה "חמס" מתורגם תמיד "חטופא" או "חטופין" (לעיל ו' י"א י"ג תהלים ע"ב י"ד משלי כ"ו ו') ת' הכא "גבורא" לתקון הלשון דרך כבוד כלפי שבטי יה.
פסוק ו:בסודם אל תבא נפשי, ברדהון לא הות נפשי. ר"ל בעצתם לאנשי שכם לא היתה נפשי ופי' תבא" שבעברית, עתיד במקום עבר.
פסוק ו:בקהלם אל תחד כבודי, באתכנשיהון למהך לא נחתית מן יקרי, ר"ל בהתאספם ללכת לא ירדתי מכבודי. ויש סוברים שט"ס הוא וצ"ל "באתכנשהון לכרך" אבל באמת אין צורך לזה, כי כוונתו לא לבד שלא הייתי בעצתם להרוג, אף בהתאספם ללכת שמה ר"ל לשכם לא תחד כבודי, וממלת. "נתתית" שָׁעַר המפקפק שהיה לפניו הנוסח "תרד" ברי"ש אבל גם לזה אין שום צורך, כי נוכל לומר שגם הוא סבר ששרשו "אחד" או "יחד" (כדעת בעל נתה"ש) וכוונתו שכבודו לא ירד וישרה עמהם ביחד או פי' "תחד" כמו "תֵּחַת" בחלוף דטלנ"ת, והוא מן "נחת" שהוראתו גם בארמית, גם בעברית "ירידה" כמו "ותנחת עלי ידך (תהלים ל"ח ג') ומה שהוסיף מלת "מן" אפשר שכוון לתקן שלא תקשה קושית המפרשים הלא "כבוד" הוא לשון זכר, ולמה בא עליו הפעל "תתד" בל"נ, לכן הוסיף מלת "מן" לבל יהי השם "כבוד" נושא המשפט כ"א שם הצדדי.
פסוק ו:כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארי ברגזהון קטלו קטול וברעותהון תרעו שור סנאה, "תרעו" שרשו "תרע" הוא ת'. "רצץ, נתק, נחץ" שור סנאה. באיזה תרגומים הנוסחא "סנאה" בג', ור"ל שור גדול שיוסף נמשל לשור שנאמר בכור שורו הדר לו, והנה אף שיב"ע ורש"י פירשו כן, מ"מ הוא דחוק מאד, האחת כי אונקלוס ית' תמיד "תורא" ולא "שור" והשנית, לא נדע איזו רעה עשו הם בפרט ליוסף? ולכן נראה שיותר נכונה הגי' שלנו "שור סנאה" ר"ל חומת השונא, כמ"ש הרמב"ן שהוא תרגום של בנות צעדה עלי שור כי מצינו כמה פעמים בארמית ובתלמוד "שור" בטעם "חומה" כמו (ערכין ל"ב ב') "חומה ולא שור אגר וכ"כ הראב"ע "וכבר בארתי בס' המאזנים כי החולם והשורק יתחלפו זה בזה" ומשום ששכם היתה עיר מוקפת חומה אמר שעקרו ורצצו עיר גדולה המוקפת חומה, ויותר נכון שסנאה הוא נ"א ופי' "שור" הוא כמו ותבט עיני בשורי וכוונתו שעקרו השונא וכמ"ש הרמב"ן, ובתוס' מלואים לס' לחם ושמלה כתב, שלכך ת' "סנאה" משום דמלת "ארור" שבפ' שאח"ז היא מחמש המקראות שאין להם הכרע (כמ"ש חז"ל ביומא נ"ב ופרש"י שם "עקרו שור של ארור, או ארור אפם) וזה דחוק דא"כ למה לא ת' "שור ליטא" כדרכו לת' "ארור" בל' לווט" ?
פסוק ז:ארור אפם כי עז, ליט רגזהון ארי תקיף. אף שלדעת חז"ל הוא מהמקראות שאין להם הכרע כמ"ש בפסוק הקודם, הלך המת' אחרי פשט הכתוב.
פסוק ח:יהודה אתה יודוך אחיך, יהודה את אודיתא ולא בהיתתא בך יודון אחוך. ר"ל הודות ולא בושת כי גם "הבישותה" (תהלים י"ג ו') ת' "בהתתא" הוספות מלות "אודיתא ולא בהיתתא" הן כמ"ש רש"י ע"פ מטרף בני עלית "שהודה צדקה ממני" ומה שהוצרך להוסיף אולי מפני שהיה קשה בעיניו כפילת מלת הגוף עם אותיות הגוף [וכמ"ש למעלה מ"ו ד] שנתחבטו בם המפרשים, ע"כ הוסיף הפעלים האלה בכדי שתוסב מלת הגוף עליהם וב' "בך" לכאורה קשה, שיותר טוב היה לו לומר "לך יודון אחך" וראיתי בתוס' (מכות י"א ב') "ומתרגמינן את הודית כך יודוך אחיך" ולכאורה הוא פלא שלא נמצא כן בתרגומים שלנו, וכן הקשה שם מהרי"ב בהגהותיו, ולכן נראה שלפניהם היתה הגי' "כך" או "כן" ופירושו כמו שאתה הודית כך בא ראובן והודה. ולפי הפשט לא נצטרך להגיה התרגום, כי מצאנו ההודיה נקשרת בב' בארמית "ושמך לעולם נודה סלה" (תהלים מ"ד ט') ת' "בשמך ה' נודה לעלמין".
פסוק ח:ידך בערף איביך, ידך תתקף על בעלי דבבך, יתבדרון סנאך, יהון מחזרין קדל קדמך. ג' פירושים מעורבים פה. הא' הוא "ידך תתקף על בעלי דבבך" ר"ל ידך תחזק על אויביך, הב' הוא "יתבדרון סנאך" ר"ל יפוצו אויביך, הג' "הוא סנאך יהון מחזרין קדל קדמך" ר"ל אויביך יפנו ערף לפניך, ומלה אחת "סנאך חסרה בדפוס באשמת המגיהים שלא ירדו לכוונתו.
פסוק ח:ישתחוו לך בני אביך ויהון מקדמין למשאל בשלמך בני אבוך, ר"ל אחיך יבאו לשאול לך לשלום, בס' לחם ושמלה דחק א"ע לפרש מדוע לא ת' "ויסגדון ככל לשון השתחויה? ול"נ שהוא כמ"ש רש"י בראש פסוק זה" לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה נסוג לאחוריו וקראו יעקב בדברי רצוי, אף כאן לא ת' אונקלוס "יסגדון" שהוא דרך עבדות, מה שלא היה בכוונת יעקב לבלי יסוגו יתר האחים לאחוריהם. וכוונתו שבשוב יהודה ממלחמה ידרשו אחיו בשלומו ויברכוהו.
פסוק ט:גור אריה יהודה. שלטון יהי בשרויא ובסופא יתרבא מלכא מדבית יהודה. ר"ל בתחלתו יהיה רק הרודה והשליט משבט יהודה, והוא דוד, ולבסוף יגדל למלך והוא מלך המשיח שאליו נקוה, ופי' כוונת הכתוב, מתחלה גור ואח"כ אריה.
פסוק ט:מטרף בני עלית, ארי מדין קטלא ברי נפשך סליקתא. ברי, היא מלת הקריאה. ושעורו, מדיני נפשות אתה בני ! את נפשך הצלת, ר"ל אתה יהודה סלקת את עצמך מטרף של יוסף ותמר (וע' בחזקוני) והחדוש על הרשב"ם שהתלונן על המפרש זאת במכירת יוסף שלא ידע פשוטו, והעלים עין מהת"א שגם הוא מפרש כן.
פסוק ט:כרע רבץ כאריה וכלביא, ינוח ישרי בתקוף כאריה וכליתא. ר"ל כאשר לא יחתו האריה והלביא מהמון רועים ככה רובץ יהודה בחזקו.
פסוק ט:מי יקימנו, ולית מלכו דיזדעזעיניה. ר"ל אין מלך שיוכל להניעו ממקומו (וכבר העירונו ועוד נעיר בכמה מקומות כי המת' יבחר תמיד בהחלטת השלילה תמורת שאלת החיוב בעברית, ובאמת ראה זה מצאתי כי גם העברי ישמש שניהם במקום אחד בהיות בשניהם כוונה אחת, מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי (מ"א י"ב ט"ז) וע' לקמן (במדבר כ"ד ט') כרע שכב וגו' שתרגם כמו פה רק במקום "ולית מלכא" ת' "דלית" בד', אבל בכ"י נמצא שם "ולית דיק ימינה".
פסוק י:לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו, לא יעדי עבד שולטן מדבית יהודה וספרא מבני בנוהי עד עלמא. ר"ל לא יסור שליט מבית יהודה וסופר מבני בניו עד עולם. מה שת' "מחוקק" ספרא, ולא "מלכא" כפשוטו שהוא נותן חקים לעמו, משום שהיה קשה לו, הלא המלך הראשון היה משבט בנימין, ועוד שעד עתה הננו מפוזרים ומפורדים ובין העמים, לכן פי' שמשבט יהודה לא יסור, פעם מלכים, ופעם סופרים וחכמים אשר בידם להפיץ תורה וחכמה, עד בוא משיח צדקנו. וע"ד הנבואה הזאת בכלל הטיף בני בן חכם ה"ה הרב מו"ה נפתלי הירש אדלר הכהן נ"י דברי חן בדרשותיו המכונות בשם "נפתולי אלהים" הנדפסות בשנת תרכ"ט, יקרא המעיין וימצא נחת וזהו כוונת רש"י "מדוד ואילך" ות' "מבין רגליו מבני בנוהי" בל' נקיה, והוסיף "עד עלמא" כאמונתנו שהתורה לא תהי מחולפת ולא תהי תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו וכמ"ש בהקדמה כוללת.
פסוק י:עד כי יבא שילה, עד דייתי משיחא דדילה היא מלכותא. אפשר שהוא ערבוב ב' פירושים, הפי' הא' "שילה" הוא משיח (כמאמרם במס' סנהדרין צ"ח ב' שילה שמו), והפי' הב' הוא כמו שַׁי לוֹ, וכן בתרגום סורית "מן דדילה הי" וע' בילקוט רמז ק"ס. אבל מרש"י משמע שהוא פי' א'. והרחיב לבאר שהמלוכה תהיה שלו.
פסוק י:ולו יקתת עמים, וְלֵה ישתמעון עממיא. הוא כפירוש הראב"ע "אליו ישמעו עמים למה שיצוה עליהם" ויקהת הוא משמעת, וכן "ותבוז ליקהת אם" (משלי ל' י"ז) פי' למשמעת האם, ועי' יומא כ"ו ואימא מיהודה ובתוס' שם.
פסוק יא:אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו, יסחר ישראל לקרתה עמא יבנון היכלה, יהון צדיקיא סחור סחור לה ועבדי אוריתא באולפן עמה. לפי דברי רש"י הפי' הא' הוא המלך המשיח "יסחר ישראל" - שהם גפן - "לקרתה" - שהיא ירושלים - והוא כמו "יש לאל ידי" שפירושו כמו "יש אל לידי" והה"א מן "עירה" הוא במקום ו' הכנוי "ועמא יבנון היכלה" עמא, הוא תרגום של "שרקה" ויבנון הוא ת' של "בני" "היכלה" הוא ת' של "אתונו" כמו שער האיתון (ע' באור נתה"ש במדבר כ"ד י"ז), והפי' הב' הוא "יהון צדיקיא" הוא ת' של גפן "סחור סחור לה" הוא ת' של "עירה (כי עיר וקיר שוים בהוראותיהם) פי' הצדיקים יסבבו את המשיח או יאסור את הצדיקים סביבו כמ"ש בב"ר פ' צ"ח ורבנן אמרי אני "נאסר לגפן" ע"ש "ועבדי אוריתא באולפן עמה" ר"ל ומקימי התורה ילמדו ממנו, והוא ת' של "ולשרקה בני אתנו" וכפירש"י, בני אתנו ע"ש רוכבי אתנות צחורות, ושורקה הוא שם נרדף לגפן, והוא ג"כ משל על מלך המשיח.
פסוק יא:כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה. יהא ארגון טב לבושוהי כסותה מילא מילא צבע זהורין וצבעונין. "יהא ארגון טב לבישוהי" הוא ת' של כבס ביין לבושו "כסותה מילא מילא צבע זהורי וצבעונין" הוא ת' של ובדם ענבים סותה. ר"ל לבושו יהיה מארגמן טוב וכסותו צמר רך צבוע צבעים מזהירים ותיבת מילא השני הוא ט"ס. ובכ"י מצאתי מילָא מילָת השני בתי"ו לבסוף מילא או מילת הוא צמר רך כמו "משקל ב' סלעים מילת" (שבת י' ע"א) ואפשר שהכפל בא להורות המשובח שבמילת כמו קדש קדשים.
פסוק יב:חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, יסמקון טורוהי בכרמוהי יטופין נעווהי בחמר יחורן בקעתה בעבור ובעדרי ענא. "יסמקון טורוהי בכרמוהי" ר"ל יתאדמו ההרים מכרמיהם, הוא ת' חכלילי עינים מיין, והרים הוא ת' של עינים כפרש"י שמשם צופים למרחוק והוא פי' א', והפי' הב' "יטופון נעווהי בחמר" ר"ל היקבים יטיפו יין, ועינים הוא פי' מעינות וקלוח היקבים כפרש"י, (והמ' של "מיין" הוא תמורת ב', כנודע חלופם למדקדקים ובפרט באותיות בכל"ם) "יחורן בקעתה" הוא ת' של "ולבן שנים" ושנים הוא כמו שני הסלעים ע"פ פרש"י "בעבור ובעדרי ענא" הוא ת' מחלב והוא ממליצת ועמקים יעטפו בר.
פסוק יג:והוא לחוף אנית, והוא יכבש מחוזין בספינן וטוב ימא ייכול. ת' טעם המלות, והוסיף במליצתו שאחרי כבשו המחוזות אשר על הים עוד יאכל מפרים וישבע מטובם, או הם ב' פירושים.
פסוק יד:יששכר חמר גרם, יששכר עתיר בנכסין. ר"ל עשיר עושר רב כחמור הנושא משא כבד.
פסוק טו:וירא מְנֻחָה כי טוב, וחזא חֻלקא ארי טב. הוא כמו "זאת מנוחתי" (תהלים קל"ב י"ד) וכוונתו על מנוחה ארציות ושמימיות כמו שתייב"ע נייחא דעלמא דאתי, ואולי נוכל לומר כי לדעת הת"א מנוחה ונחלה נרדפות הן בהוראותיהן כמו "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", (דברים י"ב ט').
פסוק טו:ויט שכמו לסבל, ויכבש מחוזי עממיא וישיצי ית דיריהון, ר"ל יכבוש גבולו עמים ויורש את יושביהם הוא כפירש"י ויט שכמו לסבול מלחמות. או שכוונתו ויט שכם שונאיו לסבול את אשר נטל עליהם, ויתאים יותר עם סוף הפסוק שגם לפרש"י קאי ויהי על האויב.
פסוק טו:ויהי למס עבד, ודאשתארין בהון יהון לה פלחין ומסקי מסין. ר"ל והנשארים בהם יהיו לו לעבדים ולתת לו מס.
פסוק טז:דן ידין עמו, מדבית דן יתבחר ויקום גברא ביומוהי יתפרק עמה. ר"ל מבית דן יִבָּחַר איש (שמשון) אשר יציל את עמו, ונראה שכוונתו ג"כ כפירש"י "ידין" ינקום נקמתם.
פסוק טז:כאחד שבטי ישראל, ובשנוהי ינוחן כחדא שבטיא דישראל. ת' כמו שהיה כתוב כּאֶחָד בנפרד. ר"ל בשניו (של שמשון) יתנו שבטי ישראל שכם אחד ולב אחד.
פסוק יז:יהי דן נחש עלי דדך שפיפן עלי ארח, יהא גברא דיתבחר ויקום מדבית דן אימתה תתרמי על עממיא ומתתה תתקף בפלשתאי כחוי חורמן ישרי על ארחא וכפתנא יכמון על שבילא. ב' פירושים הם, הא' שמר הטעם ולא המלות, ופי' שיהיה כנחש - המפיל אימה - על הגויה, וכשפיפון - נותן חתיתו בפלשתים, והפי' הב' שמר גם המלות כנחש צפעוני החונה על הדרך וכפתן האורב בשבילא, והוסיף הפעלים "ישרי, יכמון" רק להטעים המליצה, וחוי תורמן הוא כפרש"י שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו. והתמה על המת' בתהלים, שבפ' "כמו פתן חרש" [נ"ח ה'] ת' "היך חורמנא תרשא" ובפ' "על שחל ופתן תדרך" [צ"א י"ג] ת' "על גור בר אריון ופתנא תבעון".
פסוק יז:הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור, יקטל גברי משרית פלשתאי פרשין עם רגלאין יעקר סוסון ורתיכין וימגר רוכביהן לאחורא. ר"ל ממית אנשי מחנה פלשתים רוכבי סוס והלכי רגל, יעקר סוס ופרשיו ויפול רוכביו אחור. פה פי' ג"כ כ' פירושים, הא' הוא "יקטל גברי משרית פלשתאי פרשין עם רגלאין" השומר רק הטעם ולא המלות. ולדעתי הוא רומז ג"כ למ"ש בשמשון "ויך אותה שוק על ירך" [שופטים ט"ו ח'] וכפרש"י והת' שם "פרשין עם רגלאין" והפי' הב' הוא השומר גם המלות "יעקר סוסון ורתיכן" (והוסיף מלת ורתיכין לתפארת הלשון, מה שאינו בתיב"ע) "וימגר רוכביהון לאחורא" (ופי' "ויפל" כמו "ויפול" שהוא פעל יוצא)
פסוק יט:גד גדוד יגודנו, מדבית גד משרית מזיגין כד יעברון ית ירדנא קדם אחיהון לקרבא. ר"ל מבית גד יהיו מחנות חלוצי צבא בעת שיעברו הירדן לפני אחיהם למלחמה ומה שת' "מדבית גד" הוא כמ"ש רש"י הפי' של יגודנו יגוד ממנו.
פסוק יט:והוא יגד עקב, ובנכסין סגיאין יתובון לארעהון, ר"ל ובנכסים רבים ישובו לארצם, ופי' מלת "עקב" כמו עקבותיך לא נודעו וכפרש"י.
פסוק כ:והוא יתן מעדני מלך והוא מרביא בתפנוקי מלכין, ת' מלת "יתן" יתגדל, אולי כוונתו לת' הפעל "יתן" כמו "אל תתני פוגת לך" [איכה ב' י"ח]
פסוק כא:נפתלי אילה שלחה, נפתלי בארע טבא יתרבי עדבה ואחסנתה תהי מעבדא פירין. הם ג"כ ב' פירושים, הפי' הא' הוא "בארע טבא יתרמי עדבה" ר"ל חבלו וגורלו יפלו בארץ נעימה, והפי' הב' הוא "אחסנתה תהי מעבדא פירין" וכוונתו כפרש"י אחוזתו קלה לבשל פירותיה" (והוי"ו של "ואחסנתה" הוא ט"ס).
פסוק כא:הנתן אמרי שפר, יהון מודן ומברכין עליהון. הוא תרגום השומר את טעם המלות העבריות "הנתן אמרי שפר" ר"ל אמרי נועם להודות ולהלל.
פסוק כב:בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, ברי דיסגי יוסף ברי דיתברך כגופן דנצב על עינא דמיא. ת' "ברי דיסגי יוסף" הוא כמ"ש רש"י פירושו לפריה ורביה. ולא אדע מה הטעים יותר המליצה בתרגמו "ברי" בכנוי, ולא "ברא" בלא כנוי כבעברית, ואולי צ"ל "ברי דאסגי יוסף" וכוונתו בני אשר הנני מגדיל בתתי לו הבכורה, כמו שסיים אח"כ "תרין שבטין יפקון מבנוהי" דיתברך כגפן דנצב על עינא דמיא ר"ל המתברך כגפן השתול על עין המים. ואף שגפן ית' כבעברית ל' נקבה (לעיל מ' יו"ד) אפשר שגופנא הוא ל"נ וגפן ל"ז.
פסוק כב:בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא. ר"ל אפרים ומנשה שהיו להם שני חלקים חלק הבכור שהוא חולקא וחלק פשוט בהוא אחסנתא, וכמ"ש הרמב"ן לעיל מ"ח ו', ות' הכוונה ולא המלות.
פסוק כג:וימררהו ורבו, ואתמרמרו יתה. במדרש מלים של הד"ר לעווי הביא ב' נוסחאות, ושתיהן שונות מהנוסח הזה (אשר עליו יקשה איך בא יחס הפעול אחר האתפעל) "ואתמרמרו עמה" או "ואמררו יתה" ובכ"י שלי "ומררו עמה".
פסוק כג:וישטמהו בעלי חצים, ונקמוהו ואעיקו לה גֻבְרִין גִבָּרִין בעלי פלגותא. לפי דברי ב"ס לחם ושמלה הוא ב' פירושים. הפי' הא' הוא גֻבְרִין גברין" ול' "חץ" המורה על הגבורה, והפי' הב' הוא "בעלי פלגותא מל' "מחצה" ועוד נראה לו להגיה "פלגוסא" בס', שהוא ת' של "מטרה" (כי באמת תתיחש גבורת המורה בחצים רק אל קלעו אל המטרה מבלי החטיא) ולדעתי הוא פלגותא כמו משפט שת' פליג דינא. ורש"י פה ובמדבר כ"ד ח' גרם תחת בעלי פלוגתא, מרי פלוגתא.
פסוק כד:ותשב באיתן קשתו, ותבת בהון נביאותה על דקים אורייתא בסתרא ושוי תוקפא לרוחצנה, ע"פ פרש"י המלות "על דקים אוריתא בסתרא" הן תוספות, ומלות "ותבת בהון נביאותה" הן כלן הת' "ותשב" ות' "וַתֵּשֶׁב" כאלו היה כתוב "וַתָּשָׁב" מנחי הע' כידוע שנחי הע' וחסרי הפ"א נרדפות הן לפעמים "ושוי תוקפא לרוחצנה" הוא ת' "באיתן קשתו", ור"ל ותשב עליהם נבואתו - הם החלומות שחלם להם - בשביל שאיתנו של הקב"ה היה לו לקשת ולמבטח. ולולא דבריו הקדושים הייתי אומר כי ב' פירושים הם "ותבת בהון נביאותה" הוא פי' א' "ושוי תוקפא לרוחצנה" הוא פי' ב'.
פסוק כד:ויפזו זרעי ידיו, בכן יתרמא דהב על דרעוהי ואחסין מלכותא ותקוף. ויפזו לדעתו כמו "ויפצו" הם ג"כ ב' פירושים, הפי' הא' הוא "יתרמא דהב על דרעוהי" ע"פ פשוטו ר"ל אז יושלך זהב על זרועו, והפי' הב' הוא "ואחסין מלכותא ותקוף" וינחיל מלכות וגבורה (ואולי מלת "ותקוף" קאי על שלמטה, ור"ל "ותקוף דא הות לה כו' ").
פסוק כד:אבן ישראל, אבהן ובגין זרעא דישראל. לפי פרש"י הוא פי' אחד, ולדעתי הם ב' פירושים, הפי' הא' הוא "אבהן ובנין" ע"פ נוטריקין כפרש"י, והפי' הב' הוא זרעא דישראל ע"פ פשוטו אבן ישראל" כמו משפחת ישראל כי "משפחה" ית' כמה פעמים "זרעא".
פסוק כו:ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם, ברכתא דאבוך יתוספן על ברכתא דילי בריכו אבהתי דחמידו להן רכרביא דמן עלמא. ערש"י, ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר ששב על ישמעאל ועשו שחמדו הגדולים, וכמ"ש לעיל י"ז כ' והרביתי אתו במאד מאד וזהו גבעות עולם.
פסוק כו:נזיר אחיו, פרישא דאחוהי, הוא כמו נזיר. כמ"ש בב"ר פ' צ"ח "נזיר ממש היה" ע"ש.
פסוק כז:בנימין זאב יטרף, בנימין בארעה תשרי שכינתא באחסנתה יתבני מקדשא, הם ב' פירושים, הפי' הא' הוא "בארעה תשרי שכינתא" והפי' הב' "באחסנתה יתבני מקדשא" והנה בזבחים (נ"ד ע"א) פליגי רב ולוי, רב מתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא ולוי מתרגם באחסנתיה יתבני מקדשא, ורש"י שם (מ"ג ע"ב) ד"ה טורף, כתב שנתנבא יעקב עליו בבקר יאכל עד באחסנתיה תתבני מדבחא, והמעיין יראה שרש"י מוכרח לומר מדבחא לבאר שלא היה מחלקו של בנימין יסוד בבנינו (ע"ש פרק ה' משנה ד' בהרע"ב ותוי"ט) ואל תדמה שלפני רב ולוי היו ב' נוסחאות שונות בת"א, כי באמת לא מצינו רק נוסחא אחת "מקדשא" רק שהמה תרגמו כל אחד לפי שיטתו, ואונקלוס ת' "מקדשא" להיותו כולל אולם והיכל וק"ק כמבואר שם וביומא י"ב ע"א.
פסוק כז:בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, בצפרא ובפניא יהון מקרבין כהניא קרבנא ובעדן רמשא יהון מפלגין מותר חולקהון משאר קודשיא, "בצפרא ובפניא" הוא ת' "בבקר" דפניא הוא אחר חצות וקאי על התמיד של בין הערבים, ותשיב כל היום כבקר כדמוכח בש"ס (מס' זבחים דף י"א) ופניא היינו ביו הערבים (ע' שבת דף ל"ג ע"ב) "ובעדן רמשא יהון מפלגין מותר חולקהון משאר קודשיא" הוא ת' "ולערב יחלק שלל" והנה המזבח נמשל לזאב, כמ"ש בב"ר פ' צ"ט "ר"פ פתר קריא במזבח מה הזאב הזה חוטף כך היה המזבח חוטף את הקרבנות, בבקר יאכל עד, את הכבש האחד תעשה בבקר, ולערב יחלק שלל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" אבל עדיין קשה למה לא ת' גם הוא "ולערב" על תמיד של בין הערבים. ואפשר שמלת "יאכל" משל על אכילת המזבח ומלת "יחלק" מורה על חלוקת המתנות. עי"ל שגם כוונתו היא שמלת "ולערב" מוסבה על הקודם, וקאי על התמיד של בין הערבים, ומלות "בעדן רמשא" הן הוספות שהוסיף להטעים הענין כי זמן אכילת הקרבנות הוא כל הלילה מן התורה אבל הנגינה מתנגדת לפי זה וצ"ע עוד.