א וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ ב הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃ ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ ד פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃ ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃ י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שילה (שִׁיל֔וֹ) וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃ יא אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עירה (עִיר֔וֹ) וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סותה (סוּתֽוֹ׃) יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃ יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיּ֔וֹת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ יד יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃ טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר׃ יח לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה׃ יט גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב׃ כ מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃ כא נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר׃ כב בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר׃ כג וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃ כד וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃ כה מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃ כו בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙ין֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ כז בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃ כח כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃ כט וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃ ל בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ לא שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃ לב מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃ לג וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
את אשר יקרא אתכם. דבר הנביא לעתיד, ותעו האומרים שהם ברכות בעבור שמצאו בסוף "ויברך אותם" (בראשית מט כח), ואיה ברכות ראובן שמעון ולוי, ועל דרך הנבואה אמר "וזאת אשר דבר להם אביהם ואחר כן ברך אותם, ולא הזכיר הכתוב הברכות:
פסוק ג:
ראובן בכורי אתה כחי. בך נראה בתחלה כחי והבכור יקרא ראשית און, וכמוהו "ראשית אונים" (תהלים עט נא):
פסוק ג:
יתר שאת. ראוי היית ליתרון על הכל שתהיה נשא
פסוק ג:
ויתר עז כפול בטעם כדרך כל הנבואות, ופי' עָז תקיף:
פסוק ד:
פחז, בעבור שפחזת כמים:
פסוק ד:
אל תותר. לא יהיה לך יתרון, והיה ראוי להיות אַל תּוּתַר בשורק הוי"ו, ואחרים אמרו רק אתה פחזת כמים הנשפכים ולא הותרת כלום רק על דעתי שלא תמצא מלת אל רק במקום צווי, ואעפ"י שנמצא ודרך נתיבה אל-מות (משלי יב כח) ואיננו צווי, ופי' אל תבקש יתרון אפילו פחז כמים, ויהיה משקל תותר זכור מלחמה אל תוסף (איוב מ לב), והגאון אמר אפילו דבר רק כמים לא יהיה לך יתרון, ופחז מגזרת אנשים רקים ופוחזים (שופ' ט ד), ואין פוחזים הפוך:
פסוק ד:
אז חללת. מיום שחללת נסתלק יצועי, כאלו אמר עלה מעלי, גם תמצא מלת "עלה" כרת, כמו אומר "אלי אל תעלני בחצי ימי" (תהלים קב כה), וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים (דה"א ה' א) ובחללו יצועי אביו, ואמר על יהודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף, וי"מ ולא להתייחש לבכורה, שיהא תחלת המספר מראובן:
פסוק ה:
שמעון ולוי אחים. בעבור מעשה שכם:
פסוק ה:
מכרותיהם. י"א מן הכרת פניהם (ישעי' ג ט), ואיננו נכון בדקדוק, וי"א קניניהם, כמו "תכרו מאתם" (דבר' ב, ו,), ואין תכרו כי אם מלשון חפירה, וי"א מלשון מכירה שמכרו עצמן כמו עם חרף נפשו למות (שופ' ה יח), והנכון בעיני שהוא מגזרת "מְכרֹותַיִךְ" (יחז' טז ג), והוא חסר בית כמו הנמצא בית ד' (מ"ב טז ח), "אשר צויתי מעון" (ש"א ב כט), והטעם על החמס שעשו, שאחר שהכניסו אנשי שכם בברית הרגום במרמה:
פסוק ו:
בסודם אל תבוא נפשי. אמר רב אהרן שפי' אל תבוא נפשי, כמו "ובא השמש" (קהלת א ה) והטעם שלא ארצה להיות חוץ מעצתם, והנה פירושו הפך הדבר, כי מה טעם לכלי המס, והלא אמר לשניהם "עכרתם אותי" (בראשית לד, ל), ובאמת כי הסתכן יעקב וביתו על ידם, לולי חתת אלהים הי' מסבבים להשחית הכל, וכן פי' ארור אפם, וברצונם עקרו שור ארור כי אפם עז, ואלה פירושים קרים, בסודם אל תבא נפשי, אמר ר' משה הכהן ז"ל, כי כבודי כמו נפשי, ורבים בס' תהלות כמוהו, ויפה פי', כי הטעם הוא כפול כדרך הנבואות, שאל אביך (דבר' לב ז) "מה אקוב" (במדבר כג ח), והנה בסודם כמו בקהלם, ותבא כמו תחד, ונפשי כמו כבודי ויאמר רבי יהודה בן בַלעַם הספרדי שטעה ר' משה כי כבוד הנפש הוא הגוף כמו עדי בצואר כטעם המשביע בטוב עדיך (תהלים קג ה) וראייתו "וכבודי לעפר ישכן סלה" (שם ז ו), ואני אומר שר יהודה טעה כי הנה הכתוב אומר למען יזמרך כבוד (תהלים ל יג) לכן שמח לבי ויגל כבודי (שם טז ט) אף בשרי שהוא הגוף, וזה כבודי לעפר הוא על דרך משל, שיכניע נפשו עד העפר שאין למטה הימנו, והנה אתן לו עד נאמן, והוא "דבקה לעפר נפשי" (שם קיט כה):
פסוק ו:
תחד. מלשון יחד, ועל דעת ר' משה הכהן המדקדק ז"ל, שהנח הנעלם תחת אלף אחד, וכן אמר על "לא תֵשָם" (בראשית מז יט),
פסוק ו:
וטעם בסודם כמו "בהוסדם יחד עלי" (תהלים לא יד), אחר שכליהם הם חמס, אל תבא נפשי בסודם:
פסוק ו:
הרגו איש. שם המין, כמו "שור וחמור" (בראשית לב, ו) והרמז על אנשי עיר שכם:
פסוק ו:
שור. חומה, וכן "צעדה עלי שור" (בראשית מט כב), וכבר ביארתי בס' מאזנים, כי החולם והשורק יתחלפו זה בזה,
פסוק ו:
ועקרו, כמו "סוסיהם תעקר" (יהושע יא, ו), וזה אות כי עיר שכם גדולה היתה כי היא מוקפת חומה:
פסוק ז:
ארור אפם כי עז. דרך נבואה או דרך תפלה, שיחסר אפם וטוב להם, כי ארור הפך ברוך, וכאשר הברכה תוספות, הארירה מגרעת:
פסוק ז:
ועברתם. כפול הטעם, וכן אחלקם ואפיצם, והטעם שהם אלה ראוים שיפרדו ולא יתחברו יחדיו, והנה מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה והנה הוא ברשות אחר, וגם עריו לא הי' דבקים זו לזו, רק מפוזרות בינות גורל יהודה, גם כן לוי שהי' לו שמונה וארבעים עיר, והן מפוזרות בינות השבטים:
פסוק ח:
יהודה אתה. כשמך וכן יודוך אחיך, וכאשר יראו כי ידך בערף אויביך ישתחוו לך בני אביך כמו למלך וכן מצאנו
פסוק ט:
גור אריה המשילו לגור אריה הקטן שהוא במין אריה כאשר יגדל, ואין בו כ"ף הדמות כמו ועיר פרא (איוב יא יב):
פסוק ט:
מטרף בני עלית. דמית לי בני לגור אריה כאשר עלית מהטרף, והטעם מטרף אחר, וזהו פשוטו, ואם נפרשנו על דבר יוסף היה ראוי שיהיה תחת עלית העלית, כי עלית פועל עומד, והנה הפסוק הבא אחריו לעד, והלא תראה "ותעל אחד מגוריה" (יחז', יט, ג),
פסוק ט:
וטעם כרע רבץ כאריה, שמנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעו וירבץ, ואילו היה עובר כל מין חיות לא יקום מפניהם שיברח:
פסוק י:
לא יסור שבט מיהודה. לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שבא דוד שהוא תחלת מלכות יהודה, וכן היה הלא תראה כי דגל יהודה נוסע בראשונה, גם אמר השם יהודה יעלה בתחלה:
פסוק י:
ופי' מחוקק. סופר, שיחוק על הספר:
פסוק י:
וטעם מבין רגליו. שכן דרך כל סופר להיות יושב בין רגלי הקצין:
פסוק י:
שילה. יש אומרים כדרך המתרנם ארמית כטעם שלו, ויש אומרים, שהוא מגזרת "ובשליתה" (דבר' כח נז), ויש מי שהוציא מלשון קדמונינו ז"ל שליל, ויש מי שפי' אותו על עיר שילה, ויפרש "יבוא" כמו "ובא השמש" (ויקרא כב ז), או עד כי יבוא קץ שילה כי כן כתוב "ויטוש משכן שילה" (תהלים עח ס), ואחר כן ויבחר בדוד עבדו" (תהלים שם פ' ע), גם זה איננו רחוק, או יהיה שילה כמו בנו, והה"א תחת וי"ו כמו בתוך אהלה (בראשית ט כא) מגזרת לא תשלה אותי (מ"ב רכח) שפירושו לא תוליד:
פסוק י:
ומלת יקהת. כמו "ליקהת אם" (משלי ל יז) והיו"ד משרת לעתיד וטעמו שיסורו נוים למשמעתו וכן הי' עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו, ואין טעם עד כי יבוא שילה שיסור דשבט ממנו בבוא שילה רק טעמו כמו לא יחסר לפלוני לחם עד שיגיע עת שיהיה לו שדות וכרמים רבות, וכמוהו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כח טו) שישיבהו אל הארץ:
פסוק יא:
אסרי. היו"ד נוסף כמו "היושבי" (תהלים קכג א) "לסוסתי" (שה"ש א ט):
פסוק יא:
עירה. כמו "על שלשים עירים" (שופ' יו"ד ד),
פסוק יא:
ויו"ד בני אתונו נוסף, או יהיה פי', כי אסרי ישרת עצמו ואחר:
פסוק יא:
ולשרקה. כפול, כי היא כגפן, ועיר כאתון,
פסוק יא:
ג"כ ובדם ענבים סותה, וי"א שהיא כמו כסותו והוא חסר כ"ף, והנכון בעיני שהוא מגזרת "מסוה" (שמות לד לג), והטעם שתרבה תבואת כרמיו עד שיסור עירה לגפן, ולא יחוש אם יאכל ענבים, ותחת מים יכבס ביין לבושו, ודמהו לדם בעבור שיתאדם, וזה על דרך משל, כמו "יטפו הרים עסיס" (יואל ד, יח) עד שיקרא חכלילי עינים מרוב היין שהוא שותה כי החכלילות יראה בעין משכרת היין ושניו לבנות מרוב אכלו חלב:
פסוק יב:
ולבן שנים. שם התואר ונקרא שנים על שם מערכות שנים בעבור היותם שתי מערכות, ואמר הגאון ז"ל, חכלילי עינים יותר מהיין, וכן אמר מחלב ואחרים אומרים, כי לבן שינים שלא יאכל דבר טמא ולא יתור אחר עיניו וזה דרך דרש משובש
פסוק יב:
והזכיר בתחלה השבטים כאשר נולדו רק הקדים זבולן על יששכר בעבור נפול נחלתו בין זבולן ובין דן:
פסוק יג:
לחוף ימים. גם זה לאות, כי זאת דרך נבואה, ופי' לחוף מחוז והוא מגזרת "חופף עליו כל היום" (דבר' לג יב) כי האניות לא תעמדנה במקום מגולה לרוח:
פסוק יג:
וירכתו על צידון. שיגיע ירכו על צידון:
פסוק יד:
חמר גרם. דמהו לחמור שיש לו עצם כבד, והנה חמור סמוך על כן, רובץ:
פסוק יד:
בין המשפתים. בין המערכות, ויתכן היותו מגזרת "ד' תשפות שלום לנו" (ישעי' כו יב):
פסוק טו:
וירא מנוחה. כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים נטה שכמו לסבול כל משא כאשר ישא החמור, ושב כעבד נותן מס, וזה הטעם על יששכר שלא הי' גבורים, ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם, וכן אמר משה "ויששכר באהליך" (דבר' לג יח) והי' נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו, או לגוים שלא יבואו להלחם עליהם
פסוק טז:
דן ידין עמו. רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות, והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות:
פסוק יז:
ודמהו ברוב גבורתו לנחש. גם יתכן להיות פי' שפיפון מגזרת הוא ישופך ראש (בראשית ג, טו), והטעם כפול:
פסוק יח:
וטעם לישועתך קויתי ד'. בעבור שהוא נושך עקבי סוס יפחד מרוכב הסוס שלא ישוף ראשו בחרבו, על כן אמר הנביא לישועתך קויתי ד', והכ"ף לנוכח דן, ופי' קויתי השם להיות ישועתך, או בא שם תחת שם הפעל, והטעם להושיעך, וכן "נרננה בישועתך" (תהלים כ, ו) אם הכ"ף לנכח דוד או המשיח בנו, ויאמר הנגיד כי תחסר מלת "ויאמר", וכן ראוי להיותו ויאמר לישועתך קויתי ד', ור' יצחק אמר כאשר ראה הנביא בנו דן בדמות נחש בדדך הנבואה, מיד פחד יעקב ואמר הושיעני ד':
פסוק יט:
גד. התנבא שיבא עליו גדוד, והוא ינצחנו באחרונה:
פסוק יט:
יגודנו. כמו לעם יגודנו (חבקוק נ טז), גם יגוד מפעלי הכפל והשורק תחת הולם כמו יָרוּן וְשָמַח (משלי כט ו) ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו:
פסוק כ:
מאשר. י"א כי המ"ם נוסף, והנכון בעיני שמארץ אשר יבא לחם ושמן, ופה לחם לשון נקבה וכן בית ומקום ויד ואש ועין ורוח וארץ וארון ועם,
פסוק כ:
וטעם מעדני מלך ידוע, וכן אמר משה "וטובל בשמן רגלו" (דבר' לג כד):
פסוק כא:
נפתלי אילה שלוחה. על דרך דורון, והמקבל הדורון נותן אמרי שפר, וי"א שאילה רמז לדבורה, הנותן אמרי שפר, רמז לשירת ברק עמה ואמר נפתלי בעבור נחלתו:
פסוק כב:
בן פורת יוסף. בן כמו סעיף והוא לשון נקבה וכן על בן אמצת לך (תהלים פ טז), ודקדוק פורת פועלת, כי על שני דרכים ימצא הפועל, כמו אֹיבֶיהָ, אֹיַבְתִי וכן פורה ופורת, מלשון "פוריה" (תהלים קכח ג) ויש מי שפי' אותה מלשון "ותשלח פארות" (יחז' יז ו), והזכיר בן פורת פֲעַמַיִם. כדרך אנשי לשון הקדש, "כי הנה אויביך ד', כי הנה אויביך" (תהלים צב י) והטעם פעם אחר פעם תמיד, ועל הפי' השני יהיה התי"ו תדת ח"א כתי"ו ושבת לנשיא (יחז' מו יז):
פסוק כב:
וטעם "בנות צעדה עלי שור". שיוסף היה כבן פרת, ועשה בנות, צעדה כל אחת ואחת מהן על החומה והטעם שגבהו מאוד על החומות הבצורות בנות צעדה, על דרך "זבובי מות יבאיש" (קהלת יו"ד א):
פסוק כג:
וימררוהו. אמר הנגיד שפי' שמו מררתו כמו מטרה ואחר כך יורו בעלי חצים וככה "השמיעו אל בבל רבים" (ירמי' נ, כט)
פסוק כג:
וכטעם וימררוהו"יסבו עָלַי רַבָיו" (איוב טז יג) בסוף "ישפוך לארץ מְרֵרָתִי":
פסוק כג:
וישטמוהו. מוקדם קודם וימררוהו כאילו אמר וכבד שטמוהו, וזה רמז על אחיו שמכרוהו:
פסוק כד:
ותשב באיתן. במקום איתן קשתו
פסוק כד:
ויפוזו, ויתחזקו והקרוב אלי "מפזז" (ש"ב, ו, טז), ויש מפרשים אותו מפז ואין טעם לו,
פסוק כד:
והטעם ששטמוהו בעלי חצים, והתחברו לשפוך מררתו וקשתו היתה חזקה ופחדו ממנו לא יכלו לו, כי הי' ידיו חזקים:
פסוק כד:
מידי אביר יעקב משם. רמז אביר יעקב שהוא השם מאותו הכח יכול והיה רועה אבן ישראל וכן היה ויכלכל יוסף, וטעם אביר יעקב שהוא ידע אהבתו את יוסף,
פסוק כד:
וטעם אבן כעצם הדבר וי"א כי "משם" כמו מאז וכזה לא מצאנוהו בכל המקרא, גם אבן ישראל שמת לבו והיה כאבן ושב לרעות והטעם לחיות באמכל וזאת דרך רחוקה:
פסוק כה:
מאל אביך. על דעתי שהוא דבק עם הפסוק שהוא למעלה והטעם זה הכח שהיה בידך מאל אביך היה והוא יעזרך ומ"ם "מאל" משרת עצמו ואחר עמו, כמו "באל שדי ושמי ד'" (שמות ו, ג) והנה הטעם כפול ומאת שדי והוא יברך אותך, והגאון פי', אשאל מאל אביך, ויתכן היות ברכת שמים דבק עם מאל אביך, והטעם יתברר במלת תהיין,
פסוק כה:
ברכת תהום כאשר אמר משה וממגד ארץ (דבר' לג טז) גם תהום לשון נקבה וכן "תהום רוממתחו" (יחז' לא ד), וכן טעמו שירדו גשמים ממעל בארצו, וירבו המעיינות והנחלים מתהום שהיא רובצת מתחת לארץ:
פסוק כה:
ברכות שדים ורחם. דמה השדים לשמים והרחם לתהום, והטעם שירבו בניו, והפך זה "רחם משכיל ושדים צומקים" (הושע ט יד):
פסוק כו:
ברכות אביך. אלה הברכות שברכתיך עצומים הם ויתחברו עם ברכות הורי שברכוני,
פסוק כו:
והורי כמו יולדי, וכן ותהר את מרים (דה"א ד יז) "הורה גבר" (איוב נ ג):
פסוק כו:
תאות. מגזרת "והתאויתם" (במדבר לד י) והטעם שתגבהנה הברכות:
פסוק כו:
נזיר אחיו. מגזרת נזר והוא סמוך, כמו נדיב לב (שמות לה כב):
פסוק כז:
בנימין. דמהו לזאב כי גבור היה והאות אנשי הגבעה,
פסוק כז:
עד, תרגום שלל וכן "אז חלק עד שלל", (ישעי לג כג), ליום קומי לעד (צפניה ג ח) "בגד עדים" (ישעי' סד ה),
פסוק כז:
ולערב, יחלק הטרף ששלל לבניו, וישועה אמר רמז לשאול שנצח את עמלק, וטעם בבקר בתחלת המלכות ולערב בגלותם על דבר מרדכי וזהו דרך דרש, ודעת המתרגם ארמית ידוע:
פסוק כח:
איש אשר כברכתו. כאשר באה לכל אחד מהברכות כן ברך אותם כטעם "איש כפתרון חלומו":
פסוק כט:
ויצו אותם. שילכו כולם עם יוסף לקברו:
פסוק לג:
ויאסף רגליו אל המטה. כי בתחילה ישב על המטה, ורגליו תלויות כמנהג ארץ אדום היום, ולא כן מטות הישמעאלים: