פסוק ד:פחז שם דבר ואילו היה לשעבר כו' וטעמו למטה. קשה בפ' ויצא כתב רש"י על ורחל בתו באה דאם אמר לשון עבר הטעם למעלה וצ"ל דכשבא ליתן הבדל בין פעל ל' עבר או ל' הוה אז נותן הבדל בין עבר והוה כההיא דבאה. אבל כאן נותן הבדל בין לשון עבר לשם דבר הוה ההבדל בענין אחר:
פסוק ה:שמעון ולוי אחים כו' מי הם דברי רש"י אלו צריכים עיונא לפרשם, דקשה תחילה דרך כלל אם ההוכחה דרש"י היא הוכחה גמורה למה פירש"י הוכחה זו כאן ולא בעיקר הענין דלעיל שאמר ויאמרו איש אל אחיו כו' לכו ונהרגהו, מי הם איש אל אחיו וכמ"ש כאן. ואם אינה הוכחה גמורה אלא שלמדה מיתורא דקרא כאן דאמר אחים א"כ למה לי הוכחה בזה שהרי הפסוק מעיד על זה בלשון יתירא דאית ביה. ונ"ל להקשות עוד לפי הוכחת רש"י דאי יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני הגדולים מהם, דבזה קשה על שמעון ולוי למה באמת דברו הם לפני ראובן שהיה אז שם אלא ע"כ דשאני שמעון ולוי שהיו מוחזקים בכך שהרגו שכם מדעת עצמם בלי הסכמת האחים כמשמעות הפסוק ממילא תלינן בהו גם דבר זה של יוסף. ועפ"ז יש ליישב קושייתנו דהפסוק עצמו מרמז על קושיא זו ותירוץ שלה בדרך זה. דרש"י לא רצה לפרש כלום בזה בפ' וישב דשם אמרינן אע"פ שלא נזכר אלא איש אל אחיו מ"מ כולם עשו כן וכולם אמרו כן זה לזה, דוגמא לדבר בפ' נח ויאמרו איש אל רעהו גבי דור הפלגה שמבואר שם שבהסכמת כולם היה כן. אלא דכאן אמר שמעון ולוי אחים קשה ל"ל אחים וכי עד עתה לא ידענו שהיו אחים. ותו מאי קישור יש להאי אחים לכלי חמס הנזכר אח"ש אלא הכוונה דהכתוב אומר אני אפרש לך דשמעון ולוי שנזכר בהדיא שעשו הריגה, בשכם מעצמם הם ג"כ שעשו מעשה יוסף, ואוכיח זה דיש לך להקשות מי הם שעשו זה דעל כולם יש קושיא דהיינו מה שהזכיר רש"י, ע"כ שמעון ולוי והם והנה גם עליהם יש קושיא היאך דברו בפני ראובן וע"כ לתרץ שהם כבר עשו כן ומסתברא שגם עשו כן גם ביוסף. ולזה אומר הכתוב ע"כ הם אחים גם ביוסף כיון שכבר כלי חמס מכרותיהם גבי שכם וא"כ תולין הקללה במקולקל, כל זה מבאר לנו הכתוב שיש לנו להוכיח שכן הוא ואין להקשות למה זה להכתוב ללמדנו שיש, הוכחה לזה ששמעון ולוי עשו מעשה יוסף ואמאי לא סגי במאמר הכתוב שמעיד על זה על זה יש לתרץ דיש תועלת בהוכחה זו לענין שאנו רואין שתולין הקלקלה במקולקל כדאיתא בפ' י"נ (דף קט). ודבר זה יש בו נ"מ לכמה דינים כמו שמצינו לענין נשים שנמצא כתם במטה ואחת מהם בלאו הכי טמאה שתולין בה הכתם כי היא כבר מקולקלת, וכן עוד נ"מ לדינים רבים ע"כ רמזה לנו תורה שיש כאן הוכחה ששמעון ולוי עשו כן שנמשך מזה שתולין הקלקלה במקולקל (דבר זה נכון וחריף הוא בס"ד):
פסוק ה:הרי לא היתה שנאתן שלימה הרבה מקשים למה לא אמר גם כאן שהיאך היו מדברים בפני גדולים מהם ולהדרך שזכרנו לפני זה שהכתוב מורה לנו שיש הוכחה שהם שמעון ולוי וללמד בא שתולין הקלקל' במקולקל על זה אמר שדבר זה אין להוכיח מכח בני השפחות דבלאו הכי יש הוכחה שהם לא עשו כן מכח שאין שנאתן שלימה ואין אתה מוכרח לומר שאין מדברים בפני גדולים, אלא מכח יששכר וזבולון מוכרח לומר כן, ושפיר יש לך ללמוד שתולין הקלקלה במקולקל כמו שזכרנו וזה נכון לכל מבין:
פסוק ו:אל תחד וכו', אבל בד"ה כשנתייחסו כו' לשון אבל בכל המקומות ענינו שמתחילה היה קשה לו מכח שני דברים שאנו רואים בו שינוי בזה, ועל זה שייך לחלק דשאני זה מזה ואז שייך לשון אבל. ובכאן זה ודאי היה קשה מ"ט שפעם אחת לא הזכיר בן יעקב ופעם אחת הזכירו, ותירץ על זה טעם שבזה הוא לשבח וזה לגנאי, אלא דקשה הא עכ"פ אחד מן המקומות האלו א"צ תירוץ דאותו שיש בו שינוי צריך תירוץ למה נשתנה אבל מה שלא נשתנה א"צ תירוץ וא"כ כאן שבודאי אותו צד שלא הוזכר בו הוא הפשוט, שא"צ להזכיר רק עד השבטים כי זהו כל היחוסים שבתורה ול"צ להזכיר, יעקב בזה, ממילא קשה מה הוצרך להתפלל על זה שלא יזכר שמו שממילא יהיה כן ונהי דגבי לוי איכא למימר לדיוקא נתכוין שיתפלל על שיזכר שמו, במקום השבח אלא דגבי שמעון לא נמצא שנזכר שם יעקב לשבח, ממילא לא היתה התפלה אלא על שלא להזכיר שמו במקום גנאי ולזה א"צ תפלה דממילא יהיה כן. וא"כ למה לי בסודם אל תבאנפשי כו'. וי"ל דודאי היכן שמזכירו הכתוב מחמת שלא נודע מאין בא אז סגי בכך כשמזכירו עד השבט לחוד. אבל כאן שכבר אנו יודעים שיצהר היה מבני קהת וקהת בן לוי ולא הוצרך כאן להזכיר הייחוס אלא לגנאי של קרח לומר אע"פ שבא מן צדוקים היה הוא רשע וכמו שמצינו בישעיה בפסוק יוחן רשע בל למד צדק דהיינו עשו הרשע שלא למד צדק מאבותיו וא"כ היה סברא, להזכיר כאן יעקב להוסיף גנאי לקרח, אלא שהתפלל יעקב על זה, וכן גבי זמרי בן סלוא שכתוב בו נשיא בית אב לשמעוני שכוונת הפסוק לגנאי שלו שלא השגיח במה שהיה חשוב ונשיא בית אב והיה נמי להזכיר יעקב בזה אלא שהתפלל יעקב, על זה (ובזה נחה שקטה כל מה שטרח רא"ם בזה בענין אחר ועיין ריש קרח מ"ש שם על פירש"י דכאן על, מ"ש שנתקבצו שבט שמעון):
פסוק ט:בני עלית. דיבק תיבת בני לעלית כדי שבתיבת מטרף יהיה נכלל שתי הריגות הריגת יוסף והריגת תמר משתיהן סילקת עצמך, אבל אם והיה תיבת בני דבוק למטרף וה"ק מטרף של בני יוסף סילקת עצמך, א"כ לא והיה נזכר כלל מעשה תמר אלא, טרף יוסף לחוד ועל זה היה קשה למה באמת לא נזכר מעשה תמר:
פסוק כח:ברך אותם כו' ת"ל ברך אותם. והא דפרט ביהודה ברכת ארי וכן באחרים אמר בכל אחד פרט שלו היינו שעכ"פ היה בכל אחד בפרט הנזכר בו חלק גדול יותר מאחריה
פסוק לג:ויגוע וכו', יעקב אבינו לא מת.. בפ"ק דתענית (דף ה:) מקשה, על זה וכי בכדי חנטו חנטייא אמר ליה מקרא אני דורש אתה וזרעך מה זרעך בחיים כו', נראה פירוש מאמר זה שדקדק לומר יעקב אבינו דר"ל הזכות של הצדיק שהוא בחיים עם בני דורו הוא הגנה והצלה להדור יותר ממה שהוא אחר מות הצדיק, כי בחיים צריך הוא ג"כ להגנה וההגנה ההיא יש לה כח גדול לשמרו מכל צרה ממילא נצולים גם בני דורו עמו, משא"כ באחר מותו שא"צ להגנה אלא להדור לחוד והם אינם כדאים לזה על זה אמר יעקב אבינו ר"ל זכותו שתגין עלינו לא מת, וההגנה היא גדולה כ"כ כאילו עדיין בחיים, ועל זה הקשה וכי בכדי חנטו וכו', פירוש ממ"נ אם החונטים ידעו שהוא חי למה חנטוהו ואם היו סוברים שעל הזכות קאמר דלא מת והוא גדול עדיין אם כן למה ספדוהו שהרי לא אבדו כלום במיתתו דזכותו קיים כאילו עדיין חי. א"ל מקרא אני דורש פירוש אני יודע שזכותו כאילו חי אבל החונטים לא ידעו זה, וכ"ת מנין לי לומר דבר חדש מה שלא ידעו החונטים לזה אמר אני דורש את המקרא אבל החונטים לא ידעו מקרא זה שלא היה בימיהם אותו הפסוק בכתב (כנ"ל נכון בפירוש מאמר זה):