א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ ב וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ ד הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ ה וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ ח וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ ט אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃ י וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃ יא וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ יב וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יד עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ טו וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃ טז צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃ יח וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יט וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ כ מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת׃ כא וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֗ מִכָּל־מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ כב וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"...כי החל האדם לרב... ובנות ילדו להם". "אדם" בא כאן בשם קבוצתי ולא כשמו של אבי האנושות. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק ב:
רש"י ד"ה בני האלהים, בני השרים והשופטים. ד"א... הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום וכו'. וקשה לי, לפי ד"א זה, מה טענה יש לו לקב"ה כלפי בני אדם? כלום הם יכולים לעמוד כנגד שלוחיו שלו ית'? (פ' בראשית תשס"ח) ר' רש"י למסכת יומא סז ע"ב ד"ה עוזא, שהיו אלו שני מלאכי חבלה "עוזא ועזאל" שירדו לארץ. ובילקוט שמעוני (רמז מד) איתא שהם קיטרגו על האדם, ואמר להם הקב"ה אם היה בכם יצר הרע הייתם קשים מבני אדם, אמרו לו תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך, אמר להם רדו, מיד קלקלו עם בנות האדם.
פסוק ג:
רש"י ד"ה בשגם הוא בשר. ר' רש"י להלן (יח, ג ד"ה ויאמר אד'). (פ' לך תשמ"ז)
פסוק ד:
רש"י ד"ה הגבורים, למרוד במקום. ולא ידעתי, מנין לו לרש"י זה ולמה דווקא מרידה בה'. ור' רא"ם וגם "באר יצחק" שלדעת שניהם מתבאר הדבר מתוך ההקשר, ואעפ"כ לא ידעתי, למה דווקא עוון זה. (פ' בראשית תשמ"ה)
פסוק ד:
ור' בראשית רבה (כג, ב). (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק ו:
רש"י ד"ה וינחם ה' כי עשה, ...שאלו היה מן העליונים". מוסב על האדם. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ויתעצב אל לבו, נתאבל על אבדן מעשה ידיו וכו'. והרי זה פירוש שני, אחר הראשון "עלה במחשבתו של מקום להעציבו" וכו', ומן הסתם זה שפירוש ראשון זה מאד קשה. (פ' בראשית תשנ"ה)
פסוק ו:
רש"י ד"ה וינחם ה' כי עשה, נחמה היתה לפניו, שבראו בתחתונים וכו' - ד"ה כי נחמתי כי עשיתים, חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים. ע"כ. בעוד שפס' ו מעדיף רש"י משום מה לפרש "וינחם" מלשון נחמה, בעוד שאפשר היה לפרשו - להימלך, הרי בפס' ז הוא מכריח עצמו שלא לפרש "נחמתי" נמלכתי, אף־על־פי שכאן קשה להבין תיבת "כי" לפי פירושו. וצ"ע. ומה גם שלמעלה (ה, כט) מסרב לפרש "זה ינחמני" מלשון נחמה. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק ט:
רש"י ד"ה אלה תולדת נח נח איש צדיק, הואיל והזכירו, ספר בשבחו... דבר אחר וכו'. דומה שנחוץ "דבר אחר" משום שהתשובה הראשונה אינה מספקת - כלום הכתוב מדבר בשבחו של כל צדיק כל אימת שבא להזכירו? אלא דבר אחר. (פ' נח תשס"ד)
פסוק ט:
אך אפשר שדבר אחר נחוץ לפי הדעה המובאת בד"ה הבא, שהכתוב בא להידרש לגנאי. (פ' נח תשס"ד)
פסוק ט:
רש"י ד"ה בדרתיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח וכו'. מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש היא זו, ר' סנהדרין קח ע"א. וקשה לי עליהם ובעקבותיהם גם על רש"י, למה אין נדרשים גם לפס' "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז, א), שגם אותו ניתן לדרוש לשבח או לגנאי.
פסוק ט:
וגם שאלה "טכנית" לד"ה זה ולשכמותו - עדיין לא אדע, אימתי רש"י נוקב בשמות רבותינו החולקים שהוא מביא ואימתי לאו. ואי־אפשר לומר שדווקא במחלוקת בדבר הלכה הוא נוקב בשמות, כי בה יתכן נפ"מ להלכה (הלכה כ...), ולא כן בדברי אגדה שבהם אין עניין ומקום להכרעה, שהרי להלן (ז, יא) הוא מביא מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע (מראש השנה יא ע"ב) ושמות החולקים, כל אחד לשיטתו, ושם בפס' טז הוא מביא מחלוקת ר' אבא בר כהנא ור' לוי (מבראשית רבה לא, יא) בלא שמות החולקים, ושתי המחלוקות בדברי אגדה, ואלה הן דוגמאות מיני רבות. ואף יש שרש"י מביא שמות החולקים בלא לציין, מי אומר מה. ועתה, לעת זקנה, דומה שמותר להניח, שאין שיטה בכגון דא. (פ' נח תש"ן, תשנ"ד, תשנ"ז, תשנ"ט)
פסוק ט:
וראה אצל ר' יהודה גרינשפן (חיוכה של תורה) הערת האדמו"ר מאמשינוב, דיוק בלשון הזהב של רש"י - יש מרבותינו שדורשים לשבח... ויש שדורשים לגנאי, ללמדנו - רבותינו הם אלה שדורשים לשבח. (פ' האזינו תשס"ו)
פסוק ט:
ועוד, למה רש"י משנה - ומאריך כל כך - את דברי הגמ' בסנהדרין. ואף הופך את סדר הדעות המובאות. (פ' נח תשס"ו) ר' גור אריה המבאר כי רש"י משנה ומאריך כדי לבאר כי לא נחלקו כלל לגופו של ענין. אצל הדורשים לשבח כתב "שאילו היה בדור צדיקים", ואצל הדורשים לגנאי כתב "ואילו היה בדורו של אברהם", לאמור: אילו היה בדור של צדיקים הסברא נותנת שהיה צדיק יותר, ואין חולק בזה (ר' רש"י להלן כה, כ), וכן אין חולק כי בדורו של אברהם לא היה נח נחשב כלום כלפיו (שהרי מקטני אמנה היה כמש"כ רש"י להלן ז, ז), אלא נחלקו בלשון המקרא שגילה על נח שניצל ממי המבול משום שהיה "צדיק תמים בדרתיו" - יש דורשו לשבח, שניצל משום שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, ורק מפני פחיתות דורו היתה צידקתו פחותה יותר. ויש דורשו לגנאי, שרק מפני פחיתות דורו ניצל מן המבול, ובא הכתוב ללמד מדותיו של הקב"ה. ולגבי היפוך הדעות כתב ר' שמואל. פ גלברד ב"לפשוטו של רש"י" כי מה שבחר רש"י להביא תחילה את הדעה הדורשת את נח לשבח הוא מפני שדעה זו קרובה יותר לפשוטו של מקרא.
פסוק ט:
"בדרתיו". משום מה אין רש"י - המאריך בפירושו כאן - שואל, למה לשון רבים ולא לשון יחיד כמו להלן (ז, א). וראה "תורה תמימה" (אות טו) המפנה אל ר"ע ספורנו, ובעיקר אל רמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ב, מז), וזה מאד יפה - ששנות החיים הארוכות המנויות למעלה (פרק ה) הן רק של האישים המוזכרים, וכל היתר חיו אורך חיים רגיל, ואז הכל שפיר. (פ' נח תשס"ו)
פסוק ט:
רש"י ד"ה את האלהים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר "התהלך לפני" (יז, טו) וכו'. משום מה דומה לי ש"התהלך את" מראה על אינטימיות יתרה, מאשר "התהלך לפני", ובוודאי יכול לפרש כך מאן דאמר שדורשים "נח איש צדיק היה" לשבח. (פ' נח תשס"ב)
פסוק ט:
רש"י ד"ה התהלך, ...וזהו שימושו של למ"ד בלשון כבד וכו'. כלו' כשהלמ"ד דגושה (ראה שפתי חכמים אות ו). ולא ידעתי, מה שייך למ"ד דגושה, והרי מכל מקום היא חייבת להיות דגושה משום שבאה אחר הה"א הפתוחה וגם ענין עבר או עתיד לא שייך בזה לכאורה. (פ' בראשית תש"ן, תשנ"ו)
פסוק ט:
וב"מלכה של תורה" הוא גורס "וזהו שימושה של ה"א" וכו' ומבאר: כלומר ה"א השימוש שבבנין התפעל משמשת בין להבא, היינו בציווי לנוח (לך), ובין בעבר לנסתר (הלך) באותו לשון, שבשניהם אומרים התהלך. ור' שם דבריו באשר ל"נוסחאות". אלא שדומה, כי גם הוא נלחץ מאד לקיים גירסה שגויה. ולענ"ד נכונה גירסתו של רח"ד שעוועל, אף כי לא פירושו, ופירושו הנכון של רש"י הוא כך: התהלך, לשון עבר. זהו (כלו' כאן) שימושו לשעבר. (ועתה בא הכלל) בלשון כבד (כלו' התפעל) משמשת (צורת התפעל) להבא ולשעבר בלשון אחד (בצורה אחת). "קום התהלך" - להבא: "התהלך נח" - לשעבר. וכו'. (פ' בראשית תש"ס)
פסוק ט:
ועתה לא ידעתי, מדוע רש"י מכנה "קום התהלך" (יג, יז) ללשון להבא ולא לשון ציווי, וכן באשר ליתר הצורות שלגביהן אומר: להבא. (פ' נח תשס"ב)
פסוק יב:
רש"י ד"ה כי השחית כל בשר, אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. ע"כ. ולכאורה הרי אין זה יותר מאשר כלאיים ולא ג"ע? וצ"ע. (פ' נח תשנ"ח)
פסוק יב:
ומ"מ זהו שאפשר ליחס להן לבהמות ולחיות, שהרי לא שייך לא ע"ז ולא חמס, ולפי זה לא צריך לדברי שפתי חכמים (אות י). (פ' נח תשס"א)
פסוק יג:
"...והנני משחיתם את הארץ". משמעה של הו"ו לא מובן לי, שהרי משפט סיפא זה הוא תוצאה של משפט הרישא. ומעניין שאונקלוס שומר עליה. ושמא צריך לראות את הפס' כולו כמשפט רישא לפס' יד? (פ' נח תשנ"ו)
פסוק יג:
וראה בדעת מקרא - ו"ו התוצאה. (פ' נח תשס"ד)
פסוק יג:
רש"י ד"ה קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות... והורגת טובים ורעים. ע"כ. והרי כאן לא נהרגו אלא רעים, שכן כל הטובים נכנסו לתיבה. וצ"ע. (פ' נח תשנ"ח) ור' גור אריה שמבאר כי כיון שאין המשחית מבחין בין טוב לרע בעוון זנות, נצטוה נח ליכנס לתיבה כדי שיהא מובדל מהרשעים וינצל.
פסוק יג:
רש"י ד"ה את הארץ, ..."חלה את רגליו" (מלכים א' טו, כג) - מן רגליו. ע"כ. לכאורה הרי זו דוגמה לא מוצלחת ביותר למה שרש"י מבקש להוכיח. (פ' נח תש"ן)
פסוק יג:
ועוד: זה מצלצל כמו גרמניזם, ועוד יותר כיידישיזם, אבל לא לשון הקודש ואפילו לא צרפתית. (פ' נח תש"ס)
פסוק יג:
ולכאורה אפשר לפרש "את" כמו: עם, גם כאן, ובוודאי כך לפי ד"א. (פ' נח תשס"ד)
פסוק יג:
רש"י ד"ה כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ע"כ. להלן ע"פ סנהדרין קח ע"א. וזה שרש"י מביא כאן דברים אלה, קשה, שהרי בפס' זה וגם בקודם הוא מזכיר ג"ע ולא גם ע"ז, ולפי דבריו אלה גזל קשה? (פ' נח תשנ"ה)
פסוק יג:
וכבר נדרש לזה בעל שפתי חכמים (אות מ). (פ' נח תשנ"ו)
פסוק יד:
רש"י ד"ה בכפר, זפת בלשון ארמי. ע"כ. ולא ידעתי, מה הערה זו מוסיפה לנו, שהרי לא דוברי ארמית אנו, לא היום ולא בימי רש"י, ובאשר לפנים, הרי אונקלוס כבר תירגם: סופרא, וכך מביא רש"י מלשון הגמ' (שבת עד ע"ב), ואם כן - מה ביאר? (פ' נח תשנ"ה)
פסוק יד:
שם. ...ועוד, כדי שלא יריח אותו צדיק וכו'. דומה שרש"י נוטה כאן לדעת ר' יוחנן שצדקותו של נח לא היתה אלא לדורו. (פ' נח תשס"ו)
פסוק יד:
רש"י ד"ה עצי גפר, כך שמו... על שם גפרית שנגזר עליהם להמחות בו. ע"כ. וקצת קשה, מה שייך שם העץ שממנה תיעשה התיבה, לחומר שבו תימחה האנושות. (פ' נח תשנ"א)
פסוק יד:
ולכאורה אין זה כי אם לשון נופל על לשון. (פ' נח תשנ"ט)
פסוק יד:
ודומה שאף לפי אלה המציינים כאן: סנהדרין קח ע"ב (שפתי חכמים אות ס ומ' כהן בחומש הכתר) זה קשה למדי. (פ' נח תש"ס) ור' נחלת יעקב שכתב כי עשיית התיבה היתה כדי לעוררם לתשובה ועל כן עשאה נח מעצים המזכירים את פרטי הגזירה.
פסוק יד:
ועוד דומה שבכתוב אין כל זכר לגפרית בקשר למבול. (פ' נח תשס"ג) ור' רא"ם שביאר כי מי המבול היו רותחין כדאיתא בגמרא (סנהדרין קח ע"ב), והרתיחה הטבעית במי המעיינות, היא מהגפרית שבהם.
פסוק טז:
רש"י ד"ה צהר, יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. ע"כ. וקשה לי טובא. (א) מה מכריח לפרש הפי' השני, והרי במפורש מדובר להלן (ח, ו) על חלון. (ב) ומ"מ, וכי אבן טובה מקרינה אור? והרי אינה מקרינה אלא האור שהיא מקבלת? ור' שפתי חכמים שם (אות ע-פ). (פ' נח תשמ"ז)
פסוק טז:
גם מעניין שרש"י משנה הן מלשון בראשית רבה (לא, יא), שם מדבר ר' לוי על מרגליות, הן מלשון הבבלי (סנהדרין קח ע"ב), שם נאמר "קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם בצהרים". (פ' נח תשנ"א)
פסוק טז:
עיינתי ב"דברי זהב", ב"משכיל לדוד", ב"דבק טוב", "מזרחי", "גור אריה" ו"לבוש האורה". כולם נדרשים לד"ה זה, אך לא לשאלות דלעיל. (פ' נח תשמ"ח)
פסוק טז:
ונראה לי שפירוש זה - אבן טובה - הולם את דברי רש"י (ע"פ בראשית רבה כה ולד) "מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה" (כב, ד"ה ויום ולילה לא ישבתו), שכן חלון בחושך אינו מועיל, ומה שמדבר הכתוב להלן על חלון הוא עבור אויר. אך עדיין קשה שאלתי השניה. (פ' נח תשמ"ח)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ואני הנני מביא, הנני מוכן להסכים וכו'. מסתבר שלדרשן (בראשית רבה לא, יב) השתמע כאן שלהחלטתו ית' קדם דיאלוג כלשהו, והוא מנסה לשחזרו. והציטוט מתהלים (ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו" הוא מטענת בן השיחה - אין לאדם כל ערך ומותר להשמידו. (פ' נח תש"ן, תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ה)
פסוק יח:
רש"י ד"ה והקמתי את בריתי, ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור. ע"כ. וקשה לי, היכן נכרתה ברית זו? והרי לא נכרתה עם נח וגם לא צריכה להיכרת עמו, ואם כן, עם מי, אימתי, והיכן רמוזה? (פ' נח תשמ"ט)
פסוק יח:
והוא ע"פ בראשית רבה (לא, יב). משביקשתי לבדוק במקורו של רש"י - משום הסדר התמוה, תחילה פירות ורק אחר כך נח עצמו - מצאתי שאמנם הפירות מוזכרים שם תחילה, אך אחר כך לא מדובר כלל בנח כי אם בגיבורי התקופה, הענקים. (פ' נח תשס"ו)
פסוק יח:
רש"י ד"ה אתה ובניך ואשתך, האנשים לבד והנשים לבד וכו'. ואלו להלן (ח, טז ד"ה אתה ואשתך וגו') אומר רש"י: איש ואשתו, כאן התיר להם וכו'. הדיוק בשני הכתובים יפה, אך להלן (ח, יח) אומר הכתוב: "ויצא נח ובניו ואשתו" וגו', כאלו אין משמעות לסדר המלים שבפס'. וראה עוד לעניין זה דבריו להלן (ט, ט ד"ה ואני הנני), ולכאורה הפס' ח, יח מסייע לדבריו. וכמו פסוקנו כך גם להלן (ז, א ויג). (פ' נח תשס"ד)
פסוק יט:
רש"י ד"ה ומכל החי, אפילו שדים. ע"כ. והוא כנראה על־פי ברייתא המובאת בחגיגה (טז ע"א) ואשר לפיה שדים "מתים כבני אדם" ומכל מקום קשה לי, מה עניין יש לי בזה. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק יט:
ועוד, כלום שייך בהם לשון חי שאפשר לרבות אותם כאן? אא"כ מסיקים מדברי הברייתא שאם שייך "מתים" גם שייך "חי".
פסוק יט:
להלן (ט, י) אומר רש"י למלים "לכל חית הארץ: להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם, שאין הולכין עם הבריות. ע"כ. וחשבתי תחילה שהכוונה לשדים המוזכרים כאן. אך משהבינותי, ששם מדובר בחיות פרא, שאלתי, כלום שדים שבכאן נשארו בתיבה? (פ' נח תשס"א) ור' משכיל לדוד.
פסוק כ:
רש"י ד"ה מהעוף למינהו, אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם וכו'. וקשה לי: (א) דומה שדחוק למדי הוא לדייק מכאן שאלה לא השחיתו. (ב) הרי למעלה (פס' יב) נאמר "כי השחית כל בשר", ושם מפרש רש"י: אפילו בהמה חיה ועוף, משמע ש"כל" מוסב גם על אלה. (ג) ומה בין אלה בעלי החיים שהשחיתו ואלה שלא השחיתו, שאת אלה התיבה קלטה ואת האחרים לא? (ראה סנהדרין קח ע"ב דברי ר' שמואל בר נחמני). וראה דברי רש"י להלן (ח, א ד"ה ויזכר אלהים את נח וגו'). (פ' נח תש"ן)
פסוק כ:
שם. ...ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו, הכניס בה. ע"כ. אמנם צויין שם: בראשית רבה, אך לא מצאתי על אתר. ביקשתי לבדוק המקור בשל הסיפא, שכאלו לא הוגבל מספרם של בעלי החיים הלא טהורים, ומכאן שהיו מרובים, אולי, מן הטהורים שהוגבל מספרם (ז, ב). (פ' נח תשס"ו)
פסוק כ:
וראה להלן (ז, ט) "שנים שנים באו אל נח אל התבה" ורש"י שם. (פ' נח תשס"ב) באמת מקור דברי רש"י בסנהדרין קח ע"ב.
פסוק כב:
"ויעש נח... כן עשה". הסיפא מיותר לכאורה, ולא ראיתי הערה בנדון. ואם הרישא מוסב - כדברי רש"י (בראשית רבה לא, יד) על בניית התיבה - למה לא נסב הסיפא, "כן עשה", על הכנסת האוכל בה, כמצווה בפס' כא, שהרי בוודאי אין להסב אותו על הכנסת בעלי החיים בתיבה, ראה שפתי חכמים (אות ח). אך ראה רמב"ן על אתר שכתב: ודרך הכתוב לאמר "ויעש" ו"כן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה, וזה פשוט וכן הדבר בשמות (מ, טז). (פ' נח תשנ"ו, תשנ"ז)