א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ ב וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ ד הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ ה וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ ח וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ ט אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃ י וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃ יא וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ יב וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יד עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ טו וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃ טז צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃ יח וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יט וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ כ מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת׃ כא וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֗ מִכָּל־מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ כב וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רלב"ג ביאור המלות

רלב"ג

פסוק א:
טובות. יפות וכן כי טוב הוא והוא טוב תאר מאד.
פסוק ב:
בני האלהים. הם הענקים וסמכם לאלהים להורות על גדלם וחזקם כטעם כהררי אל שלהבת יה.
פסוק ב:
ויקחו. חטפו ולקחו בחזקה.
פסוק ג:
ידון. מעניין דין ומשפט או יהיה מעניין ריב ומדון.
פסוק ג:
רוחי. הוא רוח האדם אשר הוא בה אדם והוא השכל ויחסה לש' יתע' להיותה נאצלת ממנו.
פסוק ד:
הנפילים. הם בני האלהים והם הענקים כמו שקדם.
פסוק ו:
וינחם יי'. הוא על דרך משל כי לא אדם הוא להתנחם אבל דברה תורה כלשון בני אדם. וכן אמרו ויתעצב אל לבו ואמרו אל לבו הוא לרצונו ר"ל שכבר נתעצב דרך משל בעבור מה שהיה רצונו בעת בריאת העולם לברא אדם.
פסוק ז:
ויאמ' יי'. הנה אמ' זה לנח כמו שנזכר בתורה אחר זה או יהיה זה על דרך האמירות הנזכרות במעשה בראשית שלא נאמרו לנביא אבל היתה ההוראה בהם הרצון לבד כמו ויאמר אלהים יהי אור וחביריו.
פסוק ט:
תולדו'. קורות כטעם מה ילד יום.
פסוק ט:
צדיק. נאמר על שלמות המדות הגוי גם צדיק תהרוג. ונאמר עם זה על שלמות המושכלות וצדיק באמונתו יחיה. ומזה העניין השני נאמר כאן.
פסוק ט:
תמי'. רוצה לומר שלם.
פסוק ט:
בדורותיו. אמר זה לפי שכבר היה נח בדורות רבים לאורך ימיו ובכלם נמצא הולך בצדקו.
פסוק יא:
ותשחת הארץ. ר"ל אנשי הארץ וכן וכל הארץ באו מצרימה.
פסוק יא:
לפני האלהים. ר"ל שהשם ראה דרכיהם הרעים כדרך כי עיניו על דרכי איש. או יהיה הרצון בזה לפני הגדולים ומנהיגים שלא היו בושים מהם ואין מי שייסר אותם על רוע מעשיהם.
פסוק יא:
חמס. הוא הגזל שזכר במה שקדם שהיו הגדולים חוטפים הנשים ובאים עליהם בחזקה ויתכן שכבר נטו מפני השקעתם בזאת התכונה הפחותה אל הגזל גם אל שאר הדברים.
פסוק יב:
כי השחית כל בשר. ר"ל כל בני האדם כטעם יבאו כל בשר להשתחות לפני. ואמר שהשחיתו דרכם כי מרוב נטיתם לתאות המשגל השחיתו הדרך הנהוג והיו באים על הנשים שלא כדרכן ועל הזכר ועל הבהמה כמו שאמרו בב"ר.
פסוק יג:
מפניהם. בסבתם כטעם מפני מי המבול והרצון בזה שאלו האנשים היו סבה שימצאו בהם אלו המדות הפחותות מצד בחירתם הרעה כי בבחירתם הוא להתנהג במנהגים המשובחים או בהפכם.
פסוק יג:
והנני משחיתם את הארץ. ר"ל מן הארץ. כטעם כצאתי את העיר או יהיה הרצון באמרו את הארץ עם הארץ והטעם שהוא גזר להשחיתם השחתה תשחת בה הארץ הנגלית אשר יתהוו בה הצמחים והב"ח הארציים. ולזה הוצרך השם לקחת עצה להציל מיני הב"ח כי הם ימותו בלי ספק במי המבול.
פסוק יד:
גופר. הוא עץ יתקיים זמן ארוך ולזה בחרו כי זאת התיבה היה צריכה שתהיה באופן שישלם בה הקיום זמן ארוך והוא מין אחד ממיני הארזים כמו שביארו רבותי' ז"ל ולא הוצרכה להיותה מעץ קל על פני המים כי האויר אשר בה ימנעוה מהצלילה במים.
פסוק יד:
קנים. הם חדרים קטנים ומקומות קטנים לשום בהם מין מין מהעופות ושאר הב"ח. וכבר תמצא לשון קן בזולת העוף כאמרו עם קני אגוע ואם בין כוכבים שים קנך.
פסוק יד:
בכופר. הוא דבר מתמרח כמו הזפת והדומה לו ימנע מהכנס המים כדבר והוא עם זה מתקיים מאד ואולי הוא טיט אד יעשוהו בקיאי הצורפים אשר הוא מתמרח ומתקיים קיום נפלא.
פסוק יד:
וכפרת. הרצון בו שימרח בו הכופר ואולי צוה למרוח בו הכופר מבית ומבחוץ לתוספת שמירה כדי שלא יכנסו המים בתיבה.
פסוק טז:
צהר. הוא מעניין צהרים והרצון בו שיעשה בו מקום יגיע ממנו האור וידמה לי שבחלון ההוא הושם גשם ספיריי יעבור בו האור ושהחלון שבז' התואר ייוחד בלשוננו בשם צהר לפי שכבר נשאר המקום ההוא סתום ולא ישתמש מהחלון ההוא כי אם לאורה.
פסוק יז:
המבול. הוא מעניין בלילה ועירוב כי מדרך המים שיעשו זה.