פסוק ט:אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. לבאר הסמיכות דמקודם במה דסיים פתח ונח מצא חן בעיני ה'. ונראה דידוע דכשנגזר גזירה על הציבור אסור בתשמיש המטה וידוע דק"כ שנה קודם המבול נודע לנח שיבוא מבול לעולם שהרי עסק בבנין התיבה ק"כ שנה קודם המבול והוי ליה לפרוש מאשה. ומצינו בפסוק דשם בן מאה שנה כשבא המבול. ויש לתרץ עפ"י מה דאיתא בפסוק והבוטח בה' חסד יסובבנהו היינו מי שבוטח בה' חסד ה' אל יראיו וחוט של חסד משוך עליו מהקב"ה וזהו הענין בנח דהבטיח את עצמו בהקב"ה ולכך ונח מצא חן בעיני ה' וא"כ אם היה בבטחון אז מותר לו התשמיש. כי בטוח ברצונו ובתפלתו כן ישלם לו הקב"ה וזה שאמר אלה תולדות נח דבלא זה היה אסור בתשמיש:
פסוק ט:ובאופן אחר נראה עפ"י מה דאיתא במדרש דעל ידי זכות אברהם היה הצלת נח מהמבול וזה שאמר ונח מצא חן בעיני ה' על דבר אלה תולדות נח. והיינו בזכות אברהם שיצא ממנו. ונראה הטעם דלולא זכות אברהם לא היה ניצול אף שהיה צדיק בדורותיו היינו משום דאמרינן דעשר דורות מאדם עד נח. ואז בא המבול. דהקב"ה מאריך אפו לרשעים עד עשר דורות. ואם לא יחזרו מרשעתם נתמלא אז סאתם והקב"ה שולח מגפה עליהם וכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טובים לרעים. ע"כ ניצול רק בזכות אברהם ויובן בזה הפסוק הפוך רשעים ואינם דרשע בהיפוך יכונה בשם עשר. וזה שאמר הפוך רשעים היינו אותיות רשע והוא עשר ואינם כי אז נתמלא סאתם והקב"ה שולח מגפה עליהם. ובמה דכתיב רשעים היינו ים בסופו קאי על ים המבול אשר אז נתמלא סאתם בעשר דורות:
פסוק ט:איש צדיק תמים היה בדרותיו. אמרו חז"ל יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי ואבאר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. דהנה נח היה ראוי לחשוב לו לחטא ולהענש שלא הוכיח לאנשי דורו כפי הצורך שיחזרו למוטב אך היה לו לזה תירוץ מספיק דרשאי אדם לומר מי אנכי איש כסיל ונבער מדעת לבא במזור ותרופה למכת חבירי ועדיין לא הגעתי לרואי ביקור חבירי רק זהו דוקא במקום שנמצאים שם אנשים חשובים יותר ממנו אבל במקום שאין איש השתדל להיות איש וא"כ באמת חטא במה דלא הוכיח לאנשי דורו וזהו שאמרו לשבח. כי אלו היה בדורו של אברהם באמת דיקולא מצואריה הוי נחית על אברהם הגדול ממנו בחכמה להוכיח לאנשי דורו ולא חטא כלל. אבל עכשיו חטא או איפכא דבאמת היה לו תירוץ דמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. אבל אם כבר אחרים מיחו בזה ואומרים שדבר זה הוא עבירה אין לו תירוץ זה וזה שדורשין לגנאי אלו היה בדורו של אברהם ולא היה לו באמת תירוץ זה. מוטב שיהיו שוגגין ואעפ"כ לא הוכיח לאנשי דורו כל הצורך היה נחשב לו לחטא. משא"כ עתה שהיה לו תירוץ הנ"ל:
פסוק ט:אלה תולדות נח. ולא כאברהם שהיה לו תולדות לבד מבניו היינו שהיה מגייר גרים. אבל כאן נח. אלה מיעוט הוא שלא היה מגייר גרים כאברהם. ולא היה לו תולדות רק אלו שם חם ויפת ולפי זה מה רבותא דנח. וזה שאמר את האלקים התהלך נח. הוא בעצמו התהלך. ובזה יש לתרץ מה שמקשים על הרמב"ם דהביא בחיבורו. דעד אברהם לא היה מכיר באמונה בהקב"ה ומקשים הא באמת מצינו שת מתושלח ונח אך נראה דמכיר פירושו מכיר לאחרים דזה היה באברהם לבד דמגייר גרים:
פסוק י:ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. דידוע דאלקים הוא דין וה' הוא רחמים ובלשון התוכנים יכונה רך וקשה. וידוע דמזגו של אדם הוא מזג אמצעית. מחצה טוב ומחצה רע היינו בחילוק רך וקשה. וידוע דטבע האשה הוא קשה וטבע האיש הוא רך והוא רחמים. ע"ד כרחם אב על בנים ולזה אמרו תלה הכתוב הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים להורות שעיקר הזכר שרשו מאשה לקבל ממנה טבע הקשה. וכן איפכא. ובנח כתיב את האלקים התהלך נח והוא קשה ולכך ויולד נח שלשה בנים בלי השפעת האשה:
פסוק יא:ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס. דהנה על שלשה דברים העולם עומד והאחד מהן הוא השלום. וע"י החמס נתבטל עמוד השלום ולכך נאמר ותמלא הארץ חמס. דבלא זה לא היה הקב"ה רוצה בהשחתת העולם:
פסוק יב:וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ואמרו חז"ל דאפילו בהמות וחיות היו נזקקין לאינן מינן. דלכאורה היה לאדם תירוץ במה שחטא. כי טבע החומר הגוש עפר אשר ממנה לוקח גרם לו ההסתה אך בבהמה זה מהנמנע בהסתת החומר ע"כ נגזר גזר דינם:
פסוק יג:ויאמר אלקים אל נח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. קץ כל בשר בא לפני היינו היצה"ר יכונה קץ כל בשר שהוא עולה ונכנס ומסטין לפני הקב"ה. וכיון שניתן רשות למשחית הוא רוצה לכלות את הכל. לכך יכונה קץ כל בשר. ואל אמונה ואין עול וצדיק וישר בדין ומי יעמוד לפניו בדין. באם שהשטן יסטין. רק הקב"ה מוחל על כבודו בעבירות שבין אדם למקום ואין רשות למסטין לבוא לפני המלך. ולכך אמר כי מלאה הארץ חמס. והם עבירות שבין אדם לחבירו ואין הקב"ה מוחלו. ע"כ קץ כל בשר בא לפני. היינו שנכנס לפני המלך והסטין וניתן רשות למשחית להשחית הכל. ועוד טעם דיוכל לקטרג ולהסטין דווקא על הגזל. ולא נחתם גזר דינם רק על הגזל. דאל"כ לא ניתן רשות למשחית לקטרג דגם המלאכים שקטרגו מה אנוש כי תזכרנו כיון שהם מוטבעים לחטוא הפילם ה' לארץ ואף הם זנו בבנות הארץ. וא"כ לא היה להם רשות לקטרג על זנות אבל גזל לא עשו נפילים וא"כ על גזל קטרגו המלאכים ולכך נחתם גזר דינם על הגזל:
פסוק יד:עשה לך תיבת עצי גופר קנים תעשה את התיבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר. נראה לבאר דאיתא במדרש דאמרו דור המבול אם ייתי המבול ייתי על ביתיה דהאי גברא פירוש נח. ולהבין פירושו נראה דידוע דהחמה מיבש ולבנה מולדת לחות. ולפ"ז יותר ראוי לבוא המבול משלטון הלבנה וידוע דישראל מונין ללבנה. ובוודאי נח ג"כ מנהגו כישראל היה משא"כ דור המבול הם היו מונין לחמה וזה שאמרו אם ייתי על ביתיה דהאי גברא ייתי דהוא מונה ללבנה. וזה היה תלונתם וטענתם דאמרו דמדרך הטבע יהיה המבול והקב"ה צוה לעשות מעצי גופר ע"ש גפרית שהוריד עליהן להורות להם שהביא עליהם שני דברים מתנגדים היינו גפרית משלטון החמה ומים משלטון הלבנה הכל בהנהגת והשגחת ה' יתברך. או יש לומר כי דור המבול נחשו להיות יורד גפרית אש על נח וזה שאמרו אי ייתי מבול על ביתיה דהאי גברא ייתי וזה שאמר נח איש צדיק תמים שלא השגיח בניחושים ועוננים כדדרשינן תמים תהיה עם ה' אלקיך מבלי להשגיח על הקוסמים ולהיות כי תמיד אפס קצהו מן המנחשים מקוים כמו בחלום כנודע. ולכך צוה הקב"ה לישב בתיבת עצי גופר שממנו יוצא גפרית ובזה נתקיים מקצת נחושיהם כי בית מושב נח היה גפרית:
פסוק יד:קנים תעשה את התיבה. מלשון קן צפור. כי זה היה כמו קן צפור שנשלח האב והבנים נלקחו כזה היה התיבה שנלקחו הבנים אפרוחים קטנים כי היה שם י"ב חודש ואח"כ כשיצאו מן התיבה יזרעו זרע וא"כ לקח לתיבה אפרוחים קטנים וגם הם לא עברו עבירה מרוב קטנותם וזה קן צפור תעשה ובהאי נמלט נח:
פסוק יד:מבית ומחוץ בכופר. במשה לא היה כופר מבפנים שלא יריח ריח רע אבל בנח אפשר שקודם המבול לא היה ריח רע כי ע"י המבול נתקלקלה האדמה וקלטה מטר וגפרית ומלח שהיה שרופה. ועוד טעם דבנח היה גם כופר מבפנים שנח חטא שלא היה מתפלל על הצלת אנשי דורו. ולכך היה מוכרח להיות אסור בתוך התיבה לכפרת פשע דאל"כ היה ריוח והצלה במקום אחר. ובפרט אי לא ירד המבול בים אוקינוס המקיף העולם. היה יכול לעשות ספינה ולשוט על פני המים. אלא שהיה לכפרת פשע. ולכך היה ג"כ כופר מבפנים. ולכך נקרא כופר שבא לכפרה. וגם במשה היה כולו טוב ולכך לא היה בפנים דבר שיש בו ריח רע. אבל נח היה שם חם שכולו רע ג"כ בתיבה עד ששימש עם אשתו בתיבה. ולכך היה בתוכו דבר שיש בו ריח רע:
פסוק טו:וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. פירש האר"י ז"ל שהוא נגד שם הוי"ה ב"ה והיינו יוד פעמים ה' היא חמשים וזה רחבה. וא"ו פעמים חמשים הן שלש מאות וזה היה אורך התיבה. וא"ו פעמים חמשה הן שלשים. ולכך שלשים אמה קומתה וידוע כי ה' אחרונה פסיעה לבד. וזה ואל אמה תכלנה שהיה נוסף על הקומה שלשים שהוא הקוצו של ה' והוא ל"א בסוד חסד אל כל היום. או נראה דידוע דחטא נח היה שהיה מונע להתפלל עליהם בלשונו ולהוכיח אותם בלשונו. ולכך היה שיעורי תיבה לש"ן ל' אמה קומתה ש' אמות ארכה נ' אמות רחבה. ואותיות שאחר אותיות לש"ן הוא סתם שהיה נסתם ע"י לשון ואותיות שלפני אותיות לשון הם כרם ולכך ויטע נח כרם צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים תחתים שנים ושלישים תעשה היות התיבה היה בנוי נגד ארבעה עולמות. אצילה בריאה יצירה עשיה שלשה מהם עולם החומרי מעולם הגלגלים. ועולם השכלים הנבדלים ועולם הרביעי עין לא ראתה. ואין בו מבוא רק הסתכלות. וזהו צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה. כי למעלה הדרך צר רק אמת הבנין ואין בו רק הסתכלות בצוהר כי שם השמש של עולם האורה ומכהה הראות וזה צוהר מלשון צהרים כנודע:
פסוק טז:ופתח התיבה בצידה תשים. להורות כי הקב"ה פותח פתח לתשובה אבל אמרו בהקומץ רבה כי ה' פתוח גם מן הצד פתח קטן לקבל בעלי תשובה ומקשה בגמרא ולעייל בהך ומשני לא מסתייעא מלתא דהבא לטהר מסייעין לו והקב"ה פותח לו פתח קטן בפני עצמו מן הצד וכאמרו במקום שבע"ת עומדין אפילו צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד ולכן פתח התיבה בצידה תשים כמו בה' וזה להורות לבע"ת:
פסוק יז:ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ וגו'. יש להבין הא דאמר מלת ואני. וגם למה לא אמר מבול סתם רק מבול מים. ונראה דהפסוק בא כמתרץ קושיא אחת דלמה המטיר עליהם מים ולא גפרית ואש. כי ידוע כי רוב גשמים נקראים רוב טובה עד שאמרו אפילו ברוב גשמים אין מתפללין על רוב טובה. וגם ידוע דמאתו לא תצא הרעות לכך לא היה גפרית ואש רק מבול מים כי מיד הקב"ה היו וזה שמדייק הקרא ואני הנני מביא ולכך היה צריך להיות מבול מים שהוא רוב טובה וע"כ נשחתין שאינן יכולין לקבל רוב טובה משא"כ אלו היה ע"י אחר לא היה מים רק אש והואיל והמשחית היה הולך בתוך המים כמ"ש הזוהר והוא יסודו אש תוקפא דדינא היו רותחין דכח האש מעורב בו. ולכך בצידי התיבה מסביב לה שלא היה רשות למשחית ליקרב היו המים צוננים והבן:
פסוק יח:והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך. ונראה לפרש כי ידוע דמזלות לא שמשו בשנת המבול. אמנם מ"מ היה לנח היכר באבן טוב ששם לצהר להבחין בין יום ללילה. וזה היה מנפלאות הבורא שיהא באבן וצוהר הבדל בזמן ששקטו משמשין. והטעם לפלא זאת שהקב"ה כרת ברית כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כי על זה נכרת ברית בעת הבריאה שיהיה גבול יום ולילה. וכאן ששבתו לא רצה הקב"ה לבטל הברית מכל וכל רק קיימו במקצת לנח שהוא הרגיש בצהר בחינת יום ולילה וזהו והקימותי את בריתי אתך:
פסוק יח:אתה ובניך. אנשים לבד ונשים לבד להפריש מאשה ואעפ"י דקי"ל חשוכי בנים מותרין לשמש בעת צרה ונח לא היה ו בת ולא קיים פריה ורביה די"ל דבן נח אינו מצוה על פ"ו וא"כ אין זה דוחה להך לפרוש בעת צרה:
פסוק יט:ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו. יש להבין דבתחלה לא צוה רק על שנים ובסוף בשעת ביאתו לתיבה צוה להביא מן הטהורים שבעה ונראה כי דלהיות כי הבחירה ניתן ביד בני אדם וא"כ אולי יטמאו בני אדם עד שעת ביאת התיבה לכל בהמות חיות ועופות עד שלא ישארו בהם עופות וחיות שלא נעבדה בהם עבירה. וא"כ לא יבואו רק שנים לקיום המין לכך תחלה אמר הקב"ה דבר חלטי שנים. כי זה היה עכ"פ אבל מן השבעה לא אמר אולי יהיה נעבדה בהן עבירה. אבל לבסוף שלא נעבדה בכולן עבירה באמת אמר שבעה:
פסוק כא:ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה. ונראה לפרש דוודאי כבר אמרו כי היה התיבה קטן מהכיל כל המינים מבהמות חיות ועופות רק היה בדרך נס אבל גם בזה יכבד על נח להכין צידה לכל כי רב הוא. וגם וכי היה יודע כל המינים עד שבאו אל התיבה וגם לא ידע עדיין אם שבעה או שנים וא"כ איך יכין מזון רק לשנים ובאמת יבאו שבעה אבל הקב"ה אמר לנח שאין לו להכין רק מאכל לעצמו ולבני ביתו י"ב חדש ויהיה מספיק גם לבהמות וחיות ועופות ג"כ בדרך נס. וזה אומרו ואתה קח לך מכל מאכל שיהא מאכל רק לך. ומ"מ יהיה לך ולחית הארץ לאכלה והוא נס פלא שנתברך המזון שהספיק לכל אף שלא הכין רק לעצמו ובני ביתו:
פסוק כב:ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה. או כמו שכתבתי ששם בטחונו בה' ולא הכין מזון רק לעצמו ולא חשש הלא החיות רעות יטרפו המאכל וימות ברעב ואמר אעשה כאשר צוה ה'. או יאמר כי לא תחשוב כי נח עשה התיבה למלט נפשו ועל זה חשק לעשות כי זה אינו כי נח נבחר לו מות מחיים בראותו שכל העולם יהיה חרב וישאר הוא ובניו לבדם בארץ השמם וקצה בחייו. רק עשה התיבה לקיים מצות ה' ולולי כן לא עשה התיבה. ובזה מדוייק הפסוק ככל אשר צוה ה' כן עשה. ולא לזולתו. וזה כוונת המדרש כן עשה שכיון עשיית התיבה והן הן הדברים שבעשיית התיבה נתכווין לא להצלתו רק לקיים מאמר ה' ומצותיו: